Хасидус по-русски
Библиотека

החלק הראשון:


בהרחקת הנזק העולה על דעת המתרחקים מחכמה זו:


ראינו המתרחקים מחכמה זו, מתחלקים לשלשה חלקים, החלק הראשון, הם אותם שיתרחקו ממנה לאמרם כי אין הכרח להאמין בנעלם התורה לסבות רבות, אם לחשבם הדברים בפשוטן ובנעלם אין להם חפץ, כי מי יכריחם להאמין בעשר ספירות ושאר חלקים אשר לחכמה זו, ואין רצונם להאמין אלא באחדות הנפלא. וכאשר יגיעם קצת מחכמה זו, ומה גם בשמעם אין סוף וצורת התורה, יפערו פיהם לבלי חק בדופי המשכילים, וכמעט יהיו בעיניהם ככופרים. ויש אשר ישים נפשו בכפו, ויתכסה בשלמה זו וישלים פחיתות נפשו בסברה זו בלי שיאמינהו בלבו אמונה שלימה, ויש שתתקיים אמונה זו בלבו באמת ובלבב שלם:


והנה, בהרחקת בעלי סברות אלו כמעט אסור משום הלעיטהו (ב"ק סט.), אבל ראוי לחוש על כבוד תורתינו להקהות שיניו ולבטל דעתו. אין ספק שעל אלו וכיוצא בהם אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יח, ב,), "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". ירצה, כי מי שימשך אחר התאוות ומעוט ההשכלה בתורה וסודותיה יקרא כסיל, מפני היותו נמשך אחר הכסילות והפתיות ושכרון עולם השפל הנופל. ויאמר כי הכסיל הזה לא יחפוץ בתבונה, פירוש, בדברים הנעלמים והם סתומים בתוך הדבר הנגלה, כי זה גדר התבונה כמאמרם ז"ל (חגיגה יד. סנהדרין צג,) מבין דבר מתוך דבר. והנה הכסיל לא יחפוץ בדברים הנעלמים הצריכים תבונה לדלותם, כאומרו (משלי כ, ה,) ואיש תבונה ידלנה, "כי אם בהתגלות לבו", פירוש, בדברים הנגלים שהם לבוש אל הנעלמים, והם הנראים לכאורה פשוטן של דברים. והם לכאורה נגלים אל הלב, ולא אל לבות המשכילים, אלא אל לבות הכסילים שכמותו, וזהו שאמר, בהתגלות לבו, פירוש גלוי דעתו הקצר:


ועל אלו וכיוצא בהם אמר הרשב"י ע"ה בתקונים תקונא מ"ג וזה לשונו, "בראשית תמן את"ר יב"ש ודא איהו ונהר יחרב ויבש. בההוא זמנא דאיהו יבש ואיהי יבשה, בנין צווחין לתתא ביחודא ואומרים שמע ישראל, ואין קול ואין עונה, הדא הוא דכתיב אז יקראנני ולא אענה. והכי מאן דגרים דאסתלק קבלה וחכמתא מאורייתא דבעל פה ומאורייתא דבכתב, וגרים דלא ישתדלון בהון ואמר דלא אית אלא פשט באורייתא ובתלמודא, בודאי כאילו הוא יסלק נביעו מההוא נהר ומההוא גן. ווי ליה, טב ליה דלא אברי בעלמא, ולא יוליף ההיא אורייתא דבכתב וההיא אורייתא דבעל פה, דאתחשב ליה כאילו חזר עלמא לתהו ובהו, וגרים עניות לעלמא, ואורך גלותא". עכ"ל:


ומה שיש לי לדקדק במאמר זה הוא:


א) דפתח בההוא יבש, וסליק בההיא יבשה:


ב) אמר, בנין צווחין וכו', מה ענין זה הנה, ומה הכוונה בו, ודאי דהכי הוא דכד לא אתיא לעילא ברכאן ושפע אינם נשפעים למטה, ואין זה חדוש, ומה הכוונה בו:


ג) אמר, צווחין לתתא ביחודא, אמאי נקט הכא יחודא דשמע ישראל, דלכאורה אינה שאלת ברכה ושפע, לימא צלותא שהם קריאת הברכות:


ד) אמר, בנין צווחין לתתא וכו', אי בנין אנון וצדיקים הם אמאי אין קול ואין עונה זה אין ראוי, ולא הוה ליה למימר בנין אלא צווחין לתתא לבד, והם אותם שגרמו הסלוק והיובש:


ה) אמרו, והכי מאן דגרים דאסתלק, משמע שאין ענשו אלא אז יקראנני, ולא נפיק הכי אלא דגרים וכו':


ו) אמרו, מאן דגרים דאסתלק קבלה וחכמתא, הם כפל לשון:


ז) אמרו, דגרים דלא ישתדלון וגו' ואמר וכו', מה ענין כפל זה ואריכותו, וכי אם יאמין כך יספיק או לא יספיק, ואם לא יאמין אם יאמר או לא יאמר מאי איכפת לן, הענין הזה ודאי אומר דרשני:


ח) אמרו, כאלו הוה אסתלק וכו', למה הענין הזה גורם כן אחר שכוונתו לשמים כפי מה שנראה לו מפשוטן של דברים אם לא יזכה יותר, מה התלות יש לו אל הסתלקות השפע, ומה יחוסו שם:


ט) אמר, ארבעה דברים שגורם, מה יחוסם ומהיכא נפקא ליה, והם, תהו - אחד, בהו - שנים, והעניות - שלש, ואורך הגלות - ארבע:


י) אמר, "כאלו" משמע דלאו הוי הכי ממש, אם כן מה ענינו. ואגב אורחין גם כן יקשה, כל מקום שימצא כן בדברי רבותינו ז"ל אומרים (עיין שבת פח.), "כאלו חזר עולם תהו ובהו", מה הנרצה בו:


ואמנם הכוונה בזה הוא, כי מלת בראשית תצטרף אר"ת יב"ש, ואין ספק היות מלת ארת לשון נהר, כענין אריתא דדלאי שפירשו רבותינו ז"ל (ב"ק נ,), וירצה נהר יבש. ולהיות שבפסוק לא נזכר אלא אחד, דהיינו הסתלקות השפע מהנהר לבד, לא מן הבריכה, לזה אמר, "ודא איהו ונהר יחרב ויבש", ירצה, כי הכתוב גלה כי אחר שאין שפע בנהר גם אינו בים, דכתיב (איוב יד, יא,), "אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש", וטעם שהלך השפע מהמלכות, משום דההוא נהר יחרב ויבש, ויובשו של נהר גרים יובש הים, ואם כן אחר שנאמר בכתוב יובש הנהר ממילא משתמע יובש הים, דהא בהא תליא כנודע, שאין מים בים אלא מהנהר:


ובההוא זמנא וכו', הכוונה לבאר סיפיה דקרא, דקאמר ברא אלקים וכו'. ואמר, בההוא זמנא דאיהו יבש ואיהי יבשה, פירוש, אחר שכבר השפיע השפע המופקד אתה, ואין שפע נשפע לה דהא נהר נמי יחרב ויבש, והיינו דאיהו יבש ואיהי יבשה, ונודע היות נהר סוד וא"ו ומשך וא"ו, ונודע שהתפארת שהוא הוא"ו השפע מסתלק ממנו ולא כל כך, ולכן לא שייך ביה יובש ממש אלא חורב, שיש בו לחות קצת אבל לא מים, וביסוד שהוא למטה שם שייך יובש, וזהו שאמר, ונהר יחרב - מצד התפארת, ויבש - מצד היסוד:


ואפשר, שעל יובש שלשתם אמר, בראשית ברא אלקים, ומלת אלקים זו יהיה הכונה במלכות, וכן פירש הרשב"י ע"ה פעמים רבות. והשתא אדכר בקרא יובש היסוד והתפארת והמלכות. ואר"ת יב"ש היינו יסוד, או ירצה תאר יבש, והיינו ויהי יוסף יפה תאר, ויפה מראה "ברא" היינו הת"ת, שהוא ברא עלאה, וכדפירש הרשב"י פעמים רבות. "אלקים" מלכות. ואז בהיות היובש הזה, "את השמים ואת הארץ" דהיינו היחוד, צווחין יחודא ואין קול ואין עונה כאשר נבאר בס"ד, והיינו והארץ דהיינו נהר וים יחרב ויבש, וזהו "היתה תהו ובהו" כאשר נבאר:


או ירצה "ברא אלקים" פירוש צדיקייא, דאינון בנין. ברא אלקים, בני שכינתא נשמתין קדישין, צווחין לתתא, את השמים ואת הארץ, דהיינו יחודא, ולית דמשגח ח"ו, ולזה ניחא מלת בנין צווחין לתתא. ועם כל זה לא קשיא, כי חוטא אחד יאבד טובה הרבה. והנה דקדק באמרו "שמע ישראל" דהיינו ת"ת ומלכות את השמים ואת הארץ, והיינו ייחודא ממש, והכוונה, כי אפילו יבאו ליחד שלכאורה הוא תיקון הפרוד, עם כל זה אי אפשר לתקן, כל שכן בתפילה. וזהו שדקדק באמרו, את השמים ואת הארץ דהיינו יחודא, ועם כל זה ואין קול דהיינו קב"ה, ואין עונה דהיינו שכינתיה. וזהו שאמר, "והארץ היתה תהו ובהו", והארץ - קב"ה ושכינתיה, היתה - תהו ובהו, דהיינו יחרב ויבש. ומפני שזה דוחק גדול לומר כי אפילו שיבואו לתקן וליחד לא יתקנו, הכריח הענין מן הכתוב באמרו אז יקראנני וכו' , משמע שממש קראן שמע ישראל, דקראן להו לגבייהו ולא אענה ח"ו. ומשום דההוא קרא לאו גבי הכי כתיב, ועוד דאפילו תימא קרא קשיא אמאי לא אענה אחר שכבר הם מיחדים הפרוד, לזה באר עונם היותו למעלה, ואין להם תקנה בזה. וזהו שאמר, "והכי מאן דגרים דאסתלק" וכו' דהיינו קרא דאז יקראנני, דלעיל מניה כתיב (משלי א, כ) חכמות בחוץ וכו', דהיינו סודות הנעלמים בתורתינו הקדושה. והיא אומרת, "עד מתי פתים תאהבו פתי", ירצה, אתם נמשכים אחר הפשט, ואתם מפתים את עצמכם בפתיות, ותאהבון פתי זה חלק שהם מאמינים בתורה שאין בה אלא פשט. "ולצים לצון" וכו' זה כגון מנשה וכו' שהיה דורש וכו' (סנהדרין צט,). ומי גרם זה, רודפן אחר פשוטן של דברים ולא יביטו אל נסתרם. והיינו "וכסילים ישנאו דעת" דהיינו ידיעת הנעלמות, ובתריה מאי כתיב "תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי", פירוש, הנשמה המתלבשת בתוך הפשט, אביעה לכם רוחי, אודיעה דברי אתכם בנסתר שיש בי, ותפרעו וכו' אז יקראנני וכו', וזה שאמר, והכי למאן דגרים דאסתלק קבלה וחכמתא וכו', הכוונה כי התורה שבכתב היא הת"ת ותורה שבעל פה היא המלכות, והיינו סוד ו"ה, ונסתרות בתוכם י"ה, דכתיב (דברים כט, כח,), "הנסתרות לה' אלקינו" שם סוד י"ה, "וה-נגלות לנו ולבנינו עד עולם". ולכן המכחיש בסודות התורה ובנסתר שלה גורם להסתלק חכמה כמשמעה דהיינו יו"ד, וקבלה דהיינו ה"א, מהתפארת והמלכות דהיינו ו"ה, דהיינו תורה שבעל פה ואורייתא דבכתב:


ומשום דקשיא ליה, וכי מפני שיאמין העני לפי ראות עיניו בזה יחטא עונש כזה, הסתלק י"ה מו"ה חס ושלום. לזה אמר, דלא עסקינן אלא במי שדורש כן לרבים, ועושה מעשה על פי הוראתו. וזהו שאמר, דגרים דלא ישתדלון בהון ואמר דלא אית אלא פשט באורייתא דהיינו תורה שבכתב, ובגמרא דהיינו תורה שבעל פה, האיש שעשה זאת ודאי דגרים יובש למעלה, כאלו היה עושה עבירה בידים ממש, זה שאמר, כאלו הוה אסתלק נביעו מההוא נהר דהיינו וא"ו, ומההוא גן דהיינו ה"א, שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ווי ליה טב ליה דלא אברי, אחר שפוגם למעלה:


ולא יוליף וכו', כי מה שלומד התורה שבכתב ותורה שבעל פה הוא אוחז בת"ת ובמלכות, ומסלק מהם סוד י"ה, הרי ממש בעסק תורתו מפסיד ומפריד, והתורה אליו עבירה. ובלי ספק עליו נאמר, (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלקים וגו':


דאתחשיב ליה וכו', הענין כי יש תהו ובהו טוב, ותהו ובהו בקליפה. תהו היינו חכמה, שהוא דבר תוהא מקום תמיהה. בהו, דבר המלביש את התהו, דהיינו הבינה. והנה, על ידי שתים אלו בטול התהו והבהו שהם הקליפות, ולכן כל מי שמסלק שתי מדות אלו ומשליט אלו החיצונות, זה ודאי כאלו חזר עלמא לתהו ובהו, כי העולם שבו משכן תהו ובהו דקוב"ה זה מסלקן ומשליט החיצונות, הרי העולם מתלבש בקליפה שהיא התהו והבהו הקודם. וזה שאמר, "והארץ היתה תהו ובהו" כי אין שפע התהו ובהו העליון, כדפירשתי. הנה פגם זה הוא בסוד י"ה, דהיינו חכמה וקבלה שהוא מסלק. "וגרים עניות" היינו במקום העושר הנשפע מהתפארת, שהוא סוד הנהר הנזכר לעילא, "ואורך גלות" היינו סוד אזלו מים מני ים. "ושכינתא אזלא בגלותא", והענין כמו שפירש רבי שמעון בן יוחאי ע"ה במקום אחר, כי סוד והארץ היתה תהו ובהו היינו אחר שנחרב הבית הראשון ושני, ויאמר אלקים יהי אור זהו סוד הגאולה העתידה, ופירשתי עניינו בספר אור יקר בחלק א' בשער א', ובזה נתבאר המאמר הזה. ונמצינו למדין בעון בעלי סברא זו, ראשונה הסתלקות השפע והחכמה והבינה מהתפארת והמלכות. שנית, כאלו חזר עלמא לתהו ובהו. שלישית, גורם עניות. רביעית, אורך גלות, וכדפירשתי עניינם: