Хасидус по-русски
Библиотека

דרוש ב':


מבאר היטב כל הפגמים הנז', מה הם. הנה מ"ש בספר התקונין, כי חטאו היה, דשוי חשך, בין עילת העילות, אל הכתר הענין יובן, במ"ש בפרשת בראשית כי יש עילת העילות, ויש עילת על כל העילות. והענין הוא, כי הא"ס שהוא למעלה מעתיק יומין דעולם האצילות, הוא הנקרא עילת על כל העילות, לפי כי הוא העילה הראשונה, שכל שאר העילות נמצאו ממנה, והיא המציאם. וכל שאר הבחי' שלמטה מעילת כל העילות, נקרא עילות סתם, כי הם עלולות ונאצלות מן הא"ס. אמנם דרך פרט, נוכל לקרא לכל בחי' מהם, עילת העילות, לפי שמן העילה ההיא, נאצלו שאר העילות שתחתיה, וכל בחי' נקרא עילה, לבחי' שתחתיה. אבל עילת כל העילות הוא בא"ס כנז'. ונמצא, כי אימא עילאה, נקרא עילת העילות, בערך ז"א, כי היא העילה, אשר המציאה את כל העילות אשר בז"א:


גם צריך שתדע כלל אחד, כי כאשר תראה בס"ה, איזה שמות של הויו"ת, או ספירות, צריך שתדע באיזו בחי' מדבר, וזו אחד מהם. כי הנה כמה כתרים הם, וזה הכתר הנז' כאן בספר התקונין, הוא הכתר דז"א, ובו חטא אדה"ר, דשוי חשך בין הכתר הזה דז"א, אל אימא הנקראת עלת העלות, בערך ז"א. ואמנם ענין החשך הזה הוא, כי הנה הגדיל את כלי הכתר דזעיר, שיהיה בו ב' שלישים תחתונים דכלי דת"ת דאימא, אבל האור שבתוכו לא יכול להגדילו, לפי שאם היה אחר כניסת מוחין דאבא היו גם ב' שלישי האור דת"ת דאימא, משמש לכתר דזעיר. אבל עתה, אין בו רק שליש אור בלבד האחרון שבכולם, והכלי גדול מאד מב' שלישים, ובזה נשאר כלי הכתר של זעיר, חשוך מאד בלתי אור שיאיר בכולו, בשליש העליון שהוסיף אדם, והרי איך שם חשך בשליש העליון דכתר דזעיר, ונמצא החשך הזה, מפסיק בין כתר דזעיר, לאימא עילאה, והרי זה פגם א':


פגם ב' הוא, מ"ש בס"ה שחטא בנקבה, והענין הוא, כי נודע הוא ששעור הכלי של כתר נוק' דז"א, הוא ב' שלישים תחתונים דת"ת דזעיר. אבל האור של הכתר דנוק', אינו רק שעור חצי אור, שבשליש התחתון דת"ת דזעיר, ונמצא כי התיש כח ז"א שהוא זכר כמו הנקבה, שיהיה גם הוא הכלי של הכתר שבו גדול, והאור שבתוכו מועט. והחזירו בבחי' כתר דנקבה. ובבחי' זו אמרו, שחטא בנקבה:


פגם ג' הוא, שפגם גם בדעת דז"א, והוא כי נתבאר לעיל שמן הראוי היה, שהדעת יהיה למטה בגופא דזעיר, כי גם כשנמשך מן אבא, היה מבחי' הדעת המתפשט בשש קצותיו. אבל האור אשר בכלי הכתר שבו, המשיכו והעלהו למעלה, כי הכתר והדעת הם בקו אמצעי כנודע. ועתה אשר הוחשך האור של הכתר כנז', ואין בו כח להאיר במקומו. ומכל שכן, שאין בו כח להאיר בדעת ולהעלותו. ואז נפל מוח הדעת דז"א דמצד אימא למטה, בשליש העליון דת"ת עד החזה, בין שתי הכתפים דשני זרועותיו, הנקרא חו"ג, ונתרחק מן תרין מוחין חו"ב המאירים בו כנודע. והנה, כיון שנפל מוח הדעת במקום הגוף, אינו נקרא מוח, ויש בו אחיזה לחצונים כנז"ל, ובפרט להיות שעדיין אין שם מוחין דאבא, המבטל לגמרי אחיזת החצונים, וזה הוא פגם גדול, שיתאחזו החצונים אף בשרש המוח עצמו של הדעת, וגם שם ערב רע, ואל זה רמזו רז"ל בס"ה, האומר כי חטאו של אדה"ר הוא, שאכל מעץ הדעת טוב ורע:


פגם הד', הוא ג"כ בענין עץ הדעת טוב ורע, והוא, כי בהיות מוח הדעת למעלה בראשו, בחלל דגלגלתא השלישי, שהוא מקום צר מאד, היו מחוברים החסדים והגבורות ונכללים יחד, והיו הגבורות מתבסמות, ומתמתקים ע"י החסדים. אבל עתה שירד הדעת למטה במקום רחב, מצאו האורות מקום להתפשט, ונפזרו החסדים בכתף ימני, והגבורות בכתף שמאלי. ובפרט במה שנתבאר אצלינו בהקדמת ביאור אדרת האזינו, כי החסדים והגבורות דדעת ז"א, הם בחי' תרין כתפין דא"א, ולכן עתה נתפשט במקום הראוי להם כפי בחינתם, בתרין כתפין דז"א, ועתה אין הגבורות מתבסמות ע"י החסדים והדינים מתרבים, והחצונים נאחזים, והרי זה מכלל אכילת עה"ד טו"ר:


פגם ה', בשאר גופו דז"א והוא, כי נודע שמוח הדעת מלובש ביסוד דאימא. ובהיות הדעת למעלה, גם היסוד דאימא היה למעלה. ובחינת המלכות דאימא, שהיא עטרת היסוד שבה, היתה בשליש עליון דת"ת דזעיר עד החזה, ועתה שירד מוח הדעת למטה, גם הכלי שלו שהוא היסוד דאימא, ירד עמו שם, ונמצא שירד שעור ספירה אחת שלימה. כי בתחלה היה היסוד בדעת, והעטרה בשליש עליון דת"ת. ועתה היסוד דאימא הוא בת"ת דזעיר, והעטרה שלה בשליש העליון דיסוד דז"א. והרי זה פגם גדול מאד בכל גופא דז"א. כי בתחלה היו שני שלישים תחתונים דת"ת, וכל נו"ה דזעיר, בבחי' אורות מגולים. ולא עוד, שגם ג"ר היו מקבלים הארה גדולה מאלו האורות המגולים, כמבואר אצלינו כי אלו החסדים המגולים, יורדים במרוצה חזקה בצאתם מפי היסוד דאימא הנגמר בחזה, ויורדים עד היסוד דזעיר בהכאה חזקה, ועי"כ חוזרים לעלות בכח חזק, בסוד אור חוזר, דרך ג' קוים, ומאירים עד ג"ר שבו עצמם. אבל עתה אין גלוי אל האורות ההם, אלא בשני שלישים תחתונים דיסוד דזעיר, ומשם ולמעלה בתכלית החשך בלי אור כלל. ובפרט, כי ג' קוים דזעיר, כלם סתומים על ידי מחיצות כלי היסוד דאימא, המתפשט ויורד עד סוף שליש העליון שביסוד, ולכן גם אין מקום עליית החסדים המגולים בסיום היסוד דזעיר, לעלות בסוד אור חוזר:


ואל יקשה בעיניך לומר, איך היסוד דאימא יורד למטה, והנצח וההוד דאימא נשארו במקומם כמו שהיו בתחילה. כי הענין הוא, כי הנה ג' קוים הם, וכל קו נפרד מחבירו, ולהיות כי חטאו של אדה"ר היה בכתר דזעיר, שהוא הת"ת דאימא, שהוא קו אמצעי, לכן המשיך הפגם ההוא בדעת דזעיר, שהוא יסוד דאימא, והם בקו אמצעי, וירדו למטה. אבל הנצח וההוד הם קוים אחרים, ולא היה הפגם נמשך בהם, ונשארו במקומם:


פגם ששי, כלול משני פגמים, או שלשה, והוא, כי בתחלה שמוח הדעת היה למעלה, במקום צר מאוד, היו החמשה חסדים מתחילים להתפשט בתחילה, ולירד דרך מעבר הגרון, שהוא צר מאוד. ולהיות כי החסדים הם בחי' מים, הם מקדימים לצאת, ומרחיבים הפתח, כדרך טבע המים הנגרים, שמרחיבים דרך מעבר שלהם, ואז היו הם מתפשטים בגופא דזעיר, מחסד עד הוד שבו כנודע. ואח"כ היו הגבורות מוצאים פתח פתוח לרוחה, ויורדים גם הם עד היסוד דזעיר, וניתנים אל הדעת שבנוקבא, המכוון כנגד אחורי היסוד דזעיר, כנודע. ועי"כ לוקח ז"א עיטרא דחסדים, שהיא חלקו, ונותן הגבורות לנוקביה, שהיא חלקה. ועוד תועלת אחר, כי כיון שקדמו החסדים לצאת, הגבורות שירדו אח"כ, היו מתמתקות עם החסדים, ברדתם ביסוד, כנודע אצלינו. ועוד תועלת שלישי, כי כל החסדים והגבורות של בחינות התפשטות בגופא דזעיר, כלם היו מתפשטים כנודע, כי שרשיהם נשארים בדעת, וענפיהם מתפשטים בגופא. אבל עתה שירד מוח עצמו של הדעת, למקום רחב, בתרין כתפין דז"א, והנה הגבורות הם אש לוהט, דינים תקיפים, ומתגברות על החסדים, ומקדימים לצאת, ואז הם מתפשטים בגופא דזעיר, והחסדים נשארים בדעת, ואינם מתפשטים:


והנה יש בזה כמה פגמים, האחד הוא, כי אין הגבורות מתבסמות עם החסדים למטה בגופא דזעיר, כמו שהיה בתחלה. הב', הוא, כי תשש כח זעיר כנקבה, ונתפשטו בו הגבורות תמורת החסדים. הג' הוא, כי בתחלה היו כל החמשה חסדים מתפשטים מחסד עד הוד, ועתה שירד הדעת למטה בת"ת דזעיר, אין מקום התפשטות אלא בג' אחרונות, שהם נה"י דזעיר. ונמצא, כי כל הה' חסדים, וגם שתי הגבורות העליונות הנקרא חו"ג, נשארו למעלה בשרשם בדעת, וג' הגבורות תחתונות שהם נקראים תנ"ה, הם לבדם ירדו ונתפשטו למטה, בג' אחרונות שהם נה"י דז"א. ונמצא ג"כ כי הגבורות, הנקרא ת"ת, שירדה ביסוד דזעיר, יש לה ב' בחי', כי העטרה דיסוד דאימא, נגמרת בסוף שליש עליון דיסוד דז"א כנז"ל. ושליש אור הגבורה שירדה שם, הוא מכוסה. וב' שלישי אור הגבורה ההיא, אשר בתוך ב' שלישים תחתונים דיסוד, הם אורות מגולים, והרי עי"כ הדינים מתגברים:


פגם ז', והוא, במ"ש בספר הזוהר, כי חטאו של אדה"ר היה בנוקבא. וענין זה נתבאר לעיל בפגם הב', ובפגם הששי. כי הכוונה לומר, שחטא בזכר, על שתשש כחו, והחזירו לנקבה. ועתה נבארהו כפשוטו ממש, וזה יתבאר בפגם השביעי, הזה ובפגם הח' שלאחריו, והוא, כי הנה פגם הז', הוא בלאה אשת ז"א, והיא בנוקביה. ופגם הח', הוא ברחל נוק' דז"א, וזה ביאורו, הנה בתחלה, בהיות הדעת דז"א והיסוד דאימא למעלה בראש, ומלכות דאימא שהיא עטרת היסוד, היתה מתפשטת עד החזה דז"א, היתה ג"כ לאה הנבנית ממלכות דאימא, באחוריה ממש עד החזה דז"א. ועתה שירד הדעת למטה, וירדו היסוד והעטרה של אימא ג"כ, נמצא כי גם לאה ירדה כנגדה באחורי ז"א, ומתפשטת מן החזה, שהוא בסיום שליש העליון דת"ת, עד סוף שליש העליון דיסוד דז"א, כי עד שם ג"כ מתפשטת מלכות דאימא כנזכר, ונמצאת לאה שעור מדה אחת שלימה, ב' שלישי ת"ת האחרונים, ושליש העליון דיסוד. ונמצא כי גם היא ירדה למטה ממקומה, ועמדה במקום רחל, שהוא מן החזה ולמטה, והרי זה פגם בלאה:


הפגם השמיני ברחל נמשך מן הנז' כי נודע היא, כי לאה היא כנגד מקום היסוד דאימא מאחורי ז"א, ולכן ירדה עתה, ולקחה מן מקום רחל. ורחל היא יוצאה ממקום סיום שליש העליון דיסוד דזעיר, כי שם סיום יסוד דאימא, וסיום רגלי לאה, ומשם התחלתה של רחל, ואין לה עתה מקום בעולם האצילות להתפשט, כנודע כי רגלי זעיר מגיעים עד המסך שבין האצילות אל הבריאה, כנזכר בפרשת תצא, במצות המעקה. ומוכרחת רחל, שיתפשטו רגליה בעולם הבריאה. וז"ס פסוק (משלי ה' ה') רגליה יורדות מות. כי הקליפות הם בבי"ע, אבל לא באצילות ח"ו. ונמצא, מה שפגם ברחל, הוא פגם גדול מכלם, והרי איך פגם בנוק', כנזכר בזוהר, והרי נתבאר חטא אדה"ר, אשר בחטא ההוא לבדו, גרם כמה מיני פגמים, אשר נרמזו בס"ה ובתיקונין, במאמרים חלוקים, שנראים כסותרים זה את זה, וכלם נכוחים למבין, כמה שכתבנו. ובלידת קין והבל, יתבאר תשלום דרוש זה וע"ש:


דרוש ג':


בענין אדה"ר בעצמו ובמעלתו, איך היה קודם שחטא, ואיך נגרע ממנו אחר שחטא, החטא הנז"ל בדרוש א'. ובזה יתבאר לך, מ"ש חז"ל כי כל הנשמות היו כלולות באדה"ר כשנברא, ודרשו זה על פסוק איפה היית ביסדי ארץ. והובא במדרש תנחומא, ובמדרש רבה בפרשת תזריע. גם יתבאר מ"ש חז"ל, כי אדה"ר נברא מסוף העולם ועד סופו, ואח"כ נתמעט על ק' אמה, כנזכר במסכת חגיגה פ"ב. גם יתבאר מ"ש חז"ל, במדרש רבה, כי אדה"ר חלתו של עולם ועל כן החלה ניתנה לנשים. גם יתבאר מ"ש חז"ל במסכת ע"ז פ"ק, תנא דבי אליהו, שיתא אלפי שני הוי עלמא, שני אלפים תהו וכו', וכבר התחלנו לבאר מעלת אדה"ר בביאורנו, בש"ב, שער מאמרי רשב"י, בס"ה בפרשת קדושים דף פ"ג ע"א, מאמר הנזכר בס"ת, וע"ש היטב, כי שם נתבאר עיקר הדרוש הזה:


הנה נודע כי ד' עולמות הם, ונקרא אבי"ע. ובכל עולם מהם יש ה' פרצופים, הנקרא, א"א, ואו"א, וזו"ן. ונודע, כי פרצוף דא"א אינו נגלה ממנו רק רישא בלחודוי, וכל השאר מתלבש תוך ד' פרצופין האחרים, שהם, ד' אותיות ההוי"ה. ונמצא כי עיקר הפרצופין הנגלים, והמחולקים כל אחד מחבירו, הם הארבעה לבדם. ולכן אין פרצוף דאריך נמנה בכללם:


והנה ג' עולמות בי"ע, שהם עולם הנקבה, הם נקראים עולם אחד, של ששה אלפים, הנזכר לרז"ל, והטעם לזה הוא, כי הנה אדה"ר ניטל מכסא הכבוד, שהוא הבריאה. והיה כולל ג' עולמות בי"ע, ואין לנו עתה עסק באצילות:


והנה נתחיל לבאר ענין שני אלפים תהו, שהם כנגד עולם הבריאה. כי הנה כאשר נאצלו או"א, בתחילה נאצלו בבחי' אב"א, ואז לא היה לשני אחוריהם רק כותל אחד, משמש חציו לזה, וחציו לזה. ונמצא, כי גם הכתפים של שניהם, היו מחוברים יחד, כי הכתף הימני חציו שלצד פנים היה של אבא, וחציו שלאחור לאימא. וכן הכתף השמאל. ונמצאו ב' חצאי כתף לאבא, ושני חצאי כתף לאימא, ואין לשניהם רק שתי כתפות בלבד. וז"ס פסוק (שמות כ"ח ט') שתי כתפות חוברות, כי אין לשניהם רק שתי כתפות, והם חוברות אב"א כנזכר. ונודע, כי או"א זה בכתף הימני דא"א, וזה בכתף שמאל:


גם נודע, כי שרש תרין עטרין דחסדים וגבורות, הם תרין זרועות וכתפין דא"א, הנקראים חו"ג, וכנגד ה' אצבעות יד ימין, הם ה' חסדים. וכנגד ה' אצבעות יד שמאל, הם ה' גבורות. והנה בהיות כל אחד מהה' חסדים, כלול מעשר, ועשר מעשר, הם ת"ק. וז"ס מ"ש רז"ל. מהלך עץ חיים ת"ק שנה, שהם ה' חסדים, המתפשטים בז"א. והנה ת"ק חסדים, הם כמנין כתף ימין, וכנגדו כתף שמאל, הם ה' גבורות. והרי נתבאר טעם, למה הה' חסדים והה' גבורות, נקראים ב' כתפות. ונמצא כי השתי כתפות של או"א הם בחי' ה' חסדים של אבא, וה' גבורות של אימא, ואז אין לאבא רק כתף אחד, של ת"ק החסדים. ולאימא כתף אחד, של ת"ק הגבורות, והם מחוברות אב"א כנזכר:


והנה ת"ק ות"ק, הם אלף, שנים באו"א דבריאה. ואעפ"י שיש להם מוחין אחרים, אין אנו מזכירים עתה, אלא החסדים והגבורות, כי הם עיקר הגדלת הזכר והנקבה. וכנודע כי אעפ"י שהולד נוצר מטפת זרע הכוללת כל הד' מוחין, אין טפת הזכר נקראת, אלא טיפת ה' חסדים. וטיפת הנקבה טיפת ה' גבורות. והטעם הוא, כי בהם תלוי עיקר הגדלת האדם, בסוד המים המגדלים את הצמחים וזכור זה. הרי אלף שנים באו"א דבריאה, שהם ה' חסדים וה' גבורות שמתפשטים בהם. וכנגדם אלף שנים אחרים דזו"ן דבריאה, ע"ד הנזכר ממש, כי גם הם נאצלו בתחילה בסוד אב"א, וכתפותיהם חוברות כנזכר. הרי הם שני אלפים שנה, בארבעה פרצופים שבבריאה, כל פרצוף מת"ק. ועד"ז ב' אלפים שנה, בד' פרצופין שביצירה. ועד"ז שני אלפים שנה, בארבעה פרצופים שבעשיה:


ועתה נבאר ענין אדה"ר, אשר גופו נברא מעולם הבריאה ממש, כי הנה נחצב מכסא הכבוד שהוא עולם הבריאה. והיה כולל בגופו כל ג' עולמות בי"ע. ונמצא, כי היה ארכו מסוף העולם ועד סופו. וכנז"ל, כי ג' עולמות אלו כלולים, ונקרא עולם אחד של ששת אלפים שנה. ובזה יתבאר לך מעלת אדם קודם שחטא, שהיה עליון מכל מלאכי מרום, ואפילו מן מטטרון. כי הוא ביצירה לבד, ואדם היה כולל כל ג' עולמות בי"ע בבחי' גופו. ולא עוד, אלא שהיה כולל אותם אז, בהיותם גבוהים, למעלה מן המקום שעומדים בו עתה. כי גם העולמות היו גבוהים קודם שחטא אדם, ועומדים למעלה מן המקום שירדו בו אחר שחטא אדם. ושם בביאור מאמר הנז"ל דפרשת קדושים, נתבאר באורך, ענין סדר מצב מקום העולמות קודם שחטא אדם, ואחר שחטא אדם. גם נתבאר שם, סדר התפשטות גופו של אדם אז, בג' עולמות בי"ע, וע"ש:


ונבאר ענין הנשמות אשר היו כלם כלולים באדם. ובזה יתבאר ענין מארז"ל, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. דע, כי כשנברא אדה"ר, כל הנשמות נכללו בו אז, כנזכר בפרשת כי תצא, במצות שילוח הקן. ורצה הקב"ה שיהיה שנות העולם ששת אלפים שנה, שיתוקנו בהם כל הנשמות ההם הבאים מבי"ע, שהם ששת אלפים כנזכר, ונודע כי כל הנשמות באות מזווג עליון, מטיפת ה' חסדים וה' גבורות שבדעת, כנודע מפסוק (בראשית ד') וידע אדם את חוה אשתו, כי הזיווג נקרא לשון ידיעה, לפי שטיפת הזיווג נמשכת ממוח הדעת, וכבר נתבאר זה לעיל:


ועוד ט"א, כי שאר המוחין הם לצורך האדם עצמו, אבל המוח הג' של החסדים והגבורות, משם יוצא טיפת הזרע להוליד ולדות אחרים, כי חו"ג נקרא ברא וברתא. ולכן טיפת הזרע של הזכר, הוא מבחי' החסדים לבד. ושל הנקבה, מטיפת הגבורות לבד. ומאלו לבד הוא בנין גוף הולד. ולהיות כי אדה"ר היה כולל ג' עולמות בי"ע כנזכר, והביאור הוא, כי אותם החסדים והגבורות, שיש בכל הפרצופים שבג' עולמות בי"ע הנז', מהם יוצאים הנשמות של התחתונים וכל אותם הנשמות שהיו כלולות באותם החו"ג שבג' עולמות בי"ע, היו כלולות בנשמת אדה"ר, והנה הוצרכו שנות עולם, להיות כמספר הנשמות ההם, כדי שבאותם השנים, יוצרו אותם הנשמות, ויבואו בעה"ז בגוף ונפש, ויתוקנו ולכן היו שנות העולם שתא אלפי שני, כנגד מספר הנשמות הנזכרות:


ונבאר עתה סדר חלוקם, כי הנה התחלתם ממטה למעלה, והתחילו להתקן מבחינת שני אלפים דעולם העשיה. ולהיות כי שרש כל הקליפות הם בעשיה, לכן נקרא שני אלפים תהו, כי תהו הם בחינת הקליפות, בסוד (שם א' ב') והארץ היתה תהו. ולכן רוב אותם הדורות, היו רשעים, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה, אנשי סדום, וכיוצא בזה. אח"כ נתקנו בחינת שני אלפים דיצירה, שהם כנגד ז"א, הנקרא תורה שבכתב. ולכן נקרא שני אלפים תורה, ולכן בהם ניתנה התורה לישראל. אח"כ שני אלפים ימות המשיח, שהם שני אלפים דבריאה, אימא, הנקראת ימי המשיח. ועם היות שבן דוד אינו בא אלא בסופם, עכ"ז כל השני אלפים נקראים ימות המשיח, והטעם הוא, כי כל בחינת גאולה, היא מסטרא דאימא עילאה, הנקראת דרור וחורין, והיא הנקראת לאה, אימא דמשיח בן דוד:


והנה קודם שחטא, היו כל אלו ששת אלפים דרגין דנשמתין כלולות בו, וכאשר חטא אדה"ר, נתמעט ועמד על מאה אמה, בסוד (תהלים קל"ט ה') ותשת עלי כפכה, כמ"ש חז"ל ואלו המאה אמות, הם עצמם מ"ש רז"ל במ"א, שהיה חלתו של עולם, כי הנה שעור החלה הבינונית, היא אחד מחמשים, כשעור התרומה שהיא תרי ממאה:


והנה הששת אלפים שנים, שהוא העולם הכולל שלשה עולמות בי"ע הנז"ל, הם מאה ועשרים פעמים חמשים, וכפי זה היה ראוי שיתמעט האדם, ויעמידהו על מאה ועשרים אמה, כדי שיהיה ממש כשיעור חלתו של עולם. אמנם לא זכה אדה"ר, רק בבחינת חלה והתרומה של אלף הב' דבריאה, שהם זו"ן, ושל ד' אלפים דיצירה ועשיה, ולכן עמד על ק' אמה. אבל בחינת הנשמות שמאלף שנים הראשונים דאו"א דבריאה, לא לקחם:


וכאשר נולד מרע"ה מבחר הנבראים, זכה לכלם. וז"ס (בראשית ו' ד') בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה. וארז"ל בשגם, זה משה. ובזה תבין מ"ש בס"ה כי משה זכה לבינה. והענין הוא, כי זכה אל הנשמות דבינה דבריאה, ומכ"ש לשאר תחתונות עד סוף העשיה. ונודע, כי או"א לא מתפרשאן, א"כ כשזכה לבינה, גם החכמה בכלל היתה. ולכן נקרא משה, שהוא בגי' קפ"ד, שהם אחוריים דהוי"ה דע"ב דיודין שבאבא, וקס"א, שהוא בחינת הפנים דשם אהי"ה דיודין שבאימא כנודע. והנה כפי זה יקשה מ"ש חז"ל כי אדם עצמו הוא חלתו של עולם, וא"כ הוא עצמו היה ראוי לקחת כל הק"ך אמות. והתשובה היא במה שנודע בפסוק (איוב ל"ח ג') איפה היית ביסדי ארץ, כנז' במד"ר ובתנחומא, וז"ל מלמד שהיה אדה"ר מוטל גולם וכו', וכל הנשמות זה תלוי בראשו וזה בצוארו וזה בעיניו וכו'. והנה כשנולד כל צדיק וצדיק בעולם הזה, הנה הוא אבר פרטי מאברי אדם הראשון, ובהיותו נשלם ונתקן הצדיק הזה, הנה נשלם ונתקן אדם הראשון עצמו, ממה שנתמעט ונגרע בתחלה. והנה גם מרע"ה, נכלל באדם בסוד (משלי ל' ד') מה שמו ומה שם בנו כי תדע, אדם הבל, וכאשר משה זכה בהם ותקנם, ודאי שאדה"ר עצמו נשלם ונתקן בהם, ונודע כי משה מבחר הנבראים, ולכן הוא תקן פגם אדה"ר, מה שלא תקן שום צדיק אחר בעולם:


ונבאר, מה ענין מעוט הזה שנתמעט אדה"ר, ומי הם אלו הבחי' שנשארו בו, הנקרא חלתו של עולם, שהם עשרה מכל פרצוף, והם תרי ממאה. דע, כי חז"ל אמרו כי אדה"ר נידון בנשירת איברים. והענין הוא, כי תחלה היה כלול מכל הנשמות שבכל שתא אלפי שני דהוי עלמא כנזכר, וכלם היו אברים פרטים שבו. וכשחטא, נסתלקו הימנו, כי שלטה בו הקליפה, ונטבעו כולם תוך הקליפות, כנזכר אצלינו בפרשת עקב, בסוד האכילה. ולכן כל תפילותינו ומצות מעשיות שאנו עושים בכל יום תמיד, עד ביאת המשיח, הוא לברר ולהעלות אלו הנשמות שנשרו מאדם הראשון, ונפלו בתוך הקליפות, עד דמטו רגלין ברגלין, כנזכר בס"ה בפרשת פקודי. וכשיושלם בירורם ותקונם, אז יבא משיח בן דוד. ואמנם מה שנשארו כלולים באדם, ולא נפלו בקליפות, הם הנקרא חלתו של עולם. כנזכר:


והחלה נטלת מן המשובח שבעיסה, כמש"ה (במדבר י"ח ל') בהרימכם את חלבו ממנו, ולהיות מובחרים, לא שלטו בהם הקליפות, כמו באחרות, האמנם להיות שנשרו ממנו, בסבת חטאו, הסברא נותנת, שנטל ממנו המשובח, ונשאר בו הגרוע, כיון שחטא. וגם לזה יש סיוע מן הפסוקים, האומרים (שם ט"ז ז') אנחנו טמאים לנפש אדם, וכיוצא באלו, ובפרט במה שנתבאר אצלינו, כי נפש אדם ר"ל, מה שנשאר באדם, היה בחי' נפש, שהיא תחתונה שבכל הנשמות כנודע. האמנם דע, כי שתי סברות אלו הם אמתים, כי מוכרח הוא שהקליפות שולטות בגרועות, ולא במשובחות, ואם ח"ו היו שולטות גם במשובחות, מכ"ש שהיו שולטים גם בגרועות, ולא היה נשאר נפש כלל באדה"ר, א"כ ודאי שהמשובחות נשאר באדם. האמנם להיות כי הגרועות ניטלו ממנו ע"י חטאו, מוכרח הוא, כי גם המשובחות שנשארו בו, גם הם נפגמו בצד מה ע"י חטאו, ונסתלק אורם הגדול, ונשארו בערך הגרועות הנקראים נפש אדם בלבד, ולא רוח, או נשמה וכיוצא:


והנה מה שנשארו בו הם בחי' הכתרים של כל הנשמות, והענין הוא, כי הנה נתבאר, שלא זכה אדם אחר שחטא, אל הנשמות של או"א דבריאה, אלא מזו"ן ולמטה, והנה הם עשרה פרצופין, והם, זו"ן דבריאה, ואו"א וזו"ן דיצירה, ואו"א וזו"ן דעשיה. והנה כל פרצוף כלול מי"ס, וכל ספירה וספירה כלולה מעשר, נמצא שבכל פרצוף נכללים מאה ספירות והעשרה שבהם, הם כתרים שלהם, שהם, כתר שבכתר, וכתר שבחכמה, וכתר שבבינה וכו', הרי כי בכל פרצוף יש עשרה כתרים, והנה הם עשרה פרצופים, ובהם מאה כתרים, ואלו הם סוד מאה אמה, שנשארו באדם הראשון, שהם הכתרים שבכל הנשמות, כי בהם לא שלטו הקליפות כנזכר:


ועוד ט"א, כי כיון שאדם הראשון אעפ"י שחטא, עכ"ז מבחר כל הנבראים הוא, כי יציר כפיו יתברך הוא, משא"כ בשום נברא. ובלי ספק, כי המובחר שבכל הנשמות, נשארו בו, והוא זכה אליהם יותר מכל שאר הנבראים, ואמנם ע"י מה שחטא, נפגמו גם הנשמות האלו כנז"ל, ולא נשאר בהם הארה, זולתי שעור ההארה, שהיה אל בחי' המלכיות האחרונות של הנשמות קודם שחטא, ונמצא כי אלו הכתרים שנשארו בו, אין הארתם רק שיעור הארת מלכיות שהיה בתחילה קודם החטא, ולכן נקרא נפש אדם, כי המלכות נקרא נפש והבן זה. ונמצא כי כל הכתרים, נשארו בו, אפילו הכתר האחרון שבכולן, שהוא הכתר של ספירת המלכות שבנוקבא דעשיה:


וכדי שתבין ענין מיעוט ההארה שנשארה באלו הכתרים, שהיו בהארת המלכיות כנזכר, צריכים אנו לפרט ולבאר ולפרש הענין הזה, באופן אחר יותר מבואר, והכל אחד, וזה עניינו. הנה נודע, כי ה' בחי' יש באורות שבתוך הכלים ונקראו נשמות שבתוך הגופות, ואלו הם, יחידה, בכתר. חיה, באבא. נשמה, באימא. רוח, בזעיר. נפש, בנוקביה. וענין זה כולל בכלל ובפרט. כי הנה כל אורות האצילות, נקראו יחידה וחיה. ואורות הבריאה, נשמה. ואורות היצירה, רוח. ואורות העשיה, נפש. ואם נפרט יותר נאמר, כי ה' פרצופין שבכל עולם מאלו כנודע, נחלקין לה' שמות הנזכר, שהם, יחידה, בא"א. חיה, באבא. נשמה, באימא. רוח, בזעיר. נפש, בנוקביה כנז"ל. ואם נפרט יותר נאמר, כי בי"ס שבכל פרצוף ופרצוף, שבכל עולם ועולם, נחלקים בו ה' שמות הנז', והוא, יחידה בכתר שבפרצוף ההוא. וחיה, בחכמה שבו. ונשמה, בבינה שבו, ורוח, בו"ק שבו. ונפש, במלכות שבו. ואם נפרט יותר נאמר, כי גם בכל ספירה וספירה, שבכל י"ס, שבכל פרצוף, שבכל עולם, נחלקים ע"ד הנז"ל, כנודע כי כל ספירה כלולה מעשר, ויתחלקו חמשה שמות הנזכר, בעשר בחינות שבכל ספירה וספירה. ונמצא, כי כל ספירה כלולה מחמשה בחינות ושמות הנזכרים, שהם יחידה וחיה וכו'. אלא שהחלוק אשר ביניהם, הוא זה, כי כל ה' הנשמות שבספירת הכתר, נקראו כלם בחינת יחידה. בערך שאר הספירות של הפרצוף ההוא. וכן כל הנשמות שבספירת החכמה, יקראו חיה, בערך השאר, וכיוצא בזה בשאר הספירות. וכעד"ז בבחינת הפרצופים שבכל עולם, כי כל פרצוף הכתר, שהוא א"א, יקרא יחידה, בערך שאר הפרצופין. וכן עד"ז בבחינת כללות הד' עולמות אבי"ע, כי כל עולם האצילות יקרא יחידה וחיה, בערך שאר העולמות, והדברים מבוארים:


ובזה נבא לביאור הנז"ל, כי הנה קודם שחטא אדה"ר, היו כל הבחינות במדרגתם. ונבאר בחינת נוקבא דעשיה, וממנה יתבאר כל השאר, הנה בהיות כל הנשמות של י"ס דנוקבא דעשיה כלולות באדה"ר קודם שחטא, הנה העשרה כתרים שבי"ס דנוקבא, כלם היו נקראים יחידה בערכה. כי הכתר שבכתר שבה, נקרא יחידה שבכתר. והכתר שבחכמה, נקראת יחידה שבחיה. והכתר שבבינה שבה, נקרא יחידה שבנשמה וכו'. ואחר שחטא אדם, ונשרו כל הט' בחינות אחרונות, שבכל ספירה מי"ס שבה, ולא נשארו רק הכתרים שבהם, נתמעט אורם כנזכר, ולא נשאר בכתר שבכתר שבה, רק בחי' הנפש שביחידה, ובכתר שבחכמה שבה, לא נשאר רק הנפש שבחיה, ועד"ז בכל י"ס שבה:


גם כפי זה, אירע בי"ס דזעיר דעשיה. כי כשנשארו עשרה הכתרים די"ס דפרצוף זעיר, לא נשאר בהם אור, רק בבחינת הנפש של זעיר. ע"ד הנזכר בנוקבא. אבל כשנחבר שניהם, ונעריך אותם, ודאי כי עשרה כתרי זעיר שנשארו בו בבחינת אור דנפש שבו בלבד, יהיו נקראים רוח, בערך עשרה כתרים דנוקבא, הנקרא נפש:


ועד"ז, בעשרה כתרים הנשארים באימא דעשיה, אעפ"י שבערכה לא נשאר בהם רק נפש שלהם, עכ"ז בערך זו"ן, יקראו נשמה. ועד"ז בכל שאר המדרגות, עד זעיר דבריאה, כי משם ולמעלה לא זכה בהם אדם כנז"ל. ונמצא עתה, האור שנטל מאלו העשרה כתרים שבכל פרצוף ופרצוף, שהם, היחידה, והחיה, והנשמה, והרוח שבכל כתר מהם, הם סוד זיהרא עילאה שניטל מאדה"ר, ולא נשאר בכתרים ההם, רק אור הנפש שבהם בלבד. וז"ס נפש אדם, הנזכר בתורה כמה פעמים:


הכלל העולה, כי ג' בחינות נתחלקו, כל הנשמות שהיו כלולות באדה"ר, שהם בעשרה הפרצופין, הנזכרים, מזעיר דבריאה, עד נוקבא דעשיה. והם אלו, בחינה הא' עליונה מכולם, היא הנקראת זיהרא עילאה, שניטלה מאדה"ר, ולא שלטו בהם הקליפות כלל ח"ו, אלא שנסתלקה ממנו, ע"י חטאו אשר חטא, ולא זכה אליה, עד שבא חנוך, הוא מטטרו"ן, ולקחה. כמו שנתבאר אצלינו, בפרשת קדושים, בסתרי תורה דף פ"ג ע"ב ע"ש. והוא בחי' ה' אורות הנקראים, יחידה, חיה, נשמה, ורוח שבכתרים, שבכל ספירה וספירה שבי"ס, שבכל פרצוף ופרצוף, מעשר הפרצופים הנז':


הגהה, א"ש, לאו דוקא חמשה, כי ארבעה בלבד הם, כי הנפש היא מבחינה ב'. האמנם הזכיר אותם בשם חמשה, להיות כי מציאותם חמשה:


בחי' השנית גרועה ממנה, היא נשארה באדה"ר אף אחר שחטא, וגם בזו לא שלטו הקליפות, והיא נקראת חלתו של עולם כנזכר, והיא בחינת האור הנקראת נפש שבכתרים, שבכל ספירה מי"ס שבכל פרצוף ופרצוף מעשר הפרצופים הנז'. וב' בחינות אלו, הא' והב', אינם קודם החטא אלא בחי' א', שהם הכתרים בשלמותם. ואחר שחטא, נתחלקו לב' בחי':


שלישית גרועה משניהם, והיא כל שאר הנשמות, שהם כל אורות ט' בחינות נפרדות התחתונות, שבכל ספירה מעשר הספירות שבכל פרצוף מעשר הפרצופים הנז"ל, ובאלו שלטו הקליפות ע"י חטאו של אדה"ר, ונשרו ממנו, ונפלו לעמקי הקליפות, ולא יושלם תיקונם אלא עד בא משיח בן דוד כנז"ל, וכשיושלמו כלם לבא בעולם ולהתקן, אז משיח בן דוד בא:


ונבאר ההפרש שבאלו השתי בחינות התחתונות. דע, כי כל הנשמות הבאות בעה"ז, להתקן בגוף ונפש, הנה הם משתי הבחי' הנזכר. והנשמות הבאות מבחי' הב', הם גבוהות ועליונות מן הבחי' השלישית, לפי שהם בחינת כתרים כנזכר. ועוד טעם שני, לפי שהבחי' השנית, לא נפלו בקליפות, ונשארו באדם. אבל בחי' השלישית, ירדו בקליפות מיד תכף כשחטא אדם. ובבא הנשמות ההם בעה"ז להתקן, צריכות טורח גדול, עד שיתוקנו, לסבה התערבות טו"ר, ואינם נפרדים, כי אם בטורח גדול:


והנה מלבד התועלת והמעלות הנזכר שיש בבחי' הב' על השלישית עוד יש לה יתרון גדול, כי הנה אעפ"י שנתבאר כי אדה"ר אחר שחטא, היה כולל עשרה פרצופין הנזכר, שמן זעיר דבריאה עד סיום העשיה, ודאי כי כיון שג"כ היה לו קודם שחטא בחי' נשמות ואורות מעולם האצילות, כמבואר אצלינו לעיל, ובדרוש הגלגולים נתבאר כי כאשר חטא נסתלקו ממנו כלם, והם הבחי' הנקראת זיהרא עילאה דאצילות, שהוא מבחי' רוח ומעלה, ע"ד הנז"ל בזיהרא עילאה, דעשרה פרצופים דבי"ע, ולא נשתייר בו רק נפש דאצילות בלבד. ולכן כל נשמה שבאה בעה"ז, והיא מן הבחי' הב' דבי"ע כנזכר, יוכל ע"י מעשיו לתקן, ולעלות ממדרגה למדרגה, עד מדרגת נפש דאצילות, ויזכה לקחת נפש דאצילות בפעם ראשונה, אם ירצה לטרוח. אבל יותר מנפש דאצילות, לא יוכל לקחת, כיון שמתחילה נסתלקה מאדה"ר כנזכר. וצריך, שאם לקח נפש דאצילות, ימות, ויחזור לבא בגלגול, ויקח גם רוח דאצילות וכו':


אבל הנשמות הבאות מבחי' השלישית, אי אפשר להם לתקן בכל פעם שיבאו, רק מדרגת עולם אחד בלבד. כיצד, הרי שהיתה הנפש ההיא, מן המלכות דנוקבא דעשיה, יכולה ליתקן עד כל נפש דעשיה כלה, הנקרא כתר שבה, ואחר שנתקן בכל העשיה, אשר כללותה נקראת נפש בלבד כנז"ל, אז ימות, ויתגלגל אח"כ, ואח"כ יקח רוח שביצירה. וכשישלים הרוח דיצירה, ימות, ויתגלגל לקחת הנשמה של הבריאה, וכיוצא בזה. אבל הצד השוה שבשתי הבחי' הנזכר הוא, שכולם צריכות תקון כנזכר, כי גם הבחי' השנית, שהם הכתרים, נתמעט אורם, ואין בהם רק בחי' אור של נפש בלבד:


והנה אחר ביאת משיח בן דוד בע"ה, אז יתוקנו כלם ויחזרו למדרגתם. כי הבחי' השנית, תחזור להיות בבחי' כתרים גמורים, עם כל האורות שבהם, עד בחי' אור יחידה, שבכל כתר וכתר מהם, ויקחו עמהם הבחי' הא', שהיא זיהרא דבי"ע, ושל כל האצילות כי הרי ב' בחי' אלו, הראשונה והשניה, אינם רק בחי' אחת בלבד, שהיא בחי' הכתרים בשלימותם. משא"כ בבחי' השלישית, שיש בה ט' בחי' יחד, שהם ט"ס תחתונות, שלמטה מבחי' הכתרים, כמו שיתבאר:


וכן הבחי' השלישית, תחזור למדריגתה הראשונה ממש, הכוללת ט"ס תחתונות שבכל ספירה דרך כללות. האמנם דרך פרטות, נחלקת לט' מדרגות. משא"כ בבחי' הב' והא', שאין בהם רק מדרגה אחת, שהיא מדרגת הכתרים כלם, ואז יהיה אדם הראשון שלם עם כל בחינותיו כבתחלה קודם שחטא: