Хасидус по-русски
Библиотека

תנן, בעשרה מאמרות נברא העולם. רבי חייא ורבי נתן אומרים, במאמר אחד נברא, ואיזהו. דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. ורבי אבא אמר, דכתיב כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, אמירה אחת בלבד:


ר' אלעזר אמר, לא זה ולא זה, אלא באות אחת נברא העולם, בלא אמירה. דתניא, רבי אלעזר אמר, אות אחת מטל הקב"ה משמו, ובאותו האות נברא. והיינו דא"ר אלעזר מאי דכתיב מי כמכה באלים ה', שיוכל לברא את העולם:


אלא משמע בה"א נברא העולם, באות אחת ממש, ובמאי נוקים כי הוא אמר ויהי וגו'. בדבר ה' שמים נעשו. אלא א"ר אלעזר, לאחזאה לעלמא דהא אתברי הוה, ולא הוה מתגליא, ואצטריך כל חד וחד לאתגלאה, לאפקא כל חד וחד עובדוי וחילוי דאיתחזי ליה:


א"ר אלעזר, כל העולם כלו, וכל תולדותיהם, ברגע אחד נבראו, בשעה אחת נבראו, וביום אחד נבראו, דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים באותו היום ממש, באותה שעה ממש, ואותו רגע ממש:


ותניא, א"ר אבא א"ר יוחנן, קודם שברא הקב"ה את העולם, היה הוא ושמו אחד, והיה בדעתו לברוא את העולם, וברא קודם אלף עולמות, שנאמר האלף לך שלמה. ואחר כך ברא עולמות אחרים, להודיע שהכל נגדו כאין:


והיינו דא"ר חייא, למה אלף ראשונה באותיות. מפני שבתחלה ברא אלף עולמות, שקדמו לשאר עולמות, ואחריו בי"ת, שהוא בניןשמים וארץ רב הונא אמר, בתחלה כסא הכבוד. שכתוב בו, אלף אלפין ישמשונה, ואחרין שאר המלאכים, והארץ, שהם בית העולם. ואחריו גימ"ל, ג"ע, שהוא גמול הצדיקים. ואחריו דל"ת, שהוא האדם שנרכב בד' רוחות:


א"ר יצחק א"ר זריקא, קלטיפין דירוקין, הוה מסחר על תהומא, ותהומא הוה סליק ונחית, ואת אחד הוה פשיט בתלת זיווייתיה על תהומא, ותהומא שכיך. הה"ד ורוח אלקים מרחפת:


אר"א לאו מהכא משמע, אלא מהכא, דכתיב ראוך מים אלקים ראוך מים יחילו אף ירגזו תהומות:


והיינו דתנן, אלף עלמין הוו עד דלא אתברי עלמא, וזיו יקריה הוה מתפשט וברא עלמין, וסתיר לון, עד דסליק ברעותא קמיה למברי האי עלמא, וההוא שעתא אתפשטו תרין אתוון משמיה, וקיים לון, ותרין אחרן אתגליפו לעילא ותתא, חד גו חד. גליף חד, ואתחזר תלת. וגליף חד אחרא, ואתחזר תרין. עד דסלקו עשרה. אתפליגו אינון עשרה, ואתחזרו לתלתין ותרין. ואינון תלתין ותרין שבילי דחכמתא. אלין אתפליגו בגילופייהו לעשרה, ואתחזרו למ"ב. מכאן ולהלאה, מאן דישגח ישגח בביעתותא דלבא, יסתים, ולית דפתחין ליה. ועל האי כתיב אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. וכתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה.

א"ר אלעזר, התהום היה נשקע בארבע אבנים, והוטבעו למטה על אבן אחת, שהוא העמוד, ועל זה העולם עומד. הה"ד, על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה. א"ר זירא, זו היא אבן שממנה הושתת העולם, ועליה העולם עומד, והוא קדש הקדשים, והיא טיבורו של עולם, וממנה יצאו אבנים המשוקעות בתהום, ומהם יוצאים מים:


א"ר אחא בא יעקב, בשלשה אותיות נשקע התהום, ונחלק בשלשה חלקים, והם עמודי הארץ. ואחד לשלש מאות שנה, מתרופפים ממקומם, שנאמר המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון.

תאני ר' שמעון, על שבעה עמודים הארץ עומדת, שנאמר חצבה עמודיה שבעה, והם תלויים על המים, וכנגדם אמר דהמע"ה שבעה קולות, דכתיב קול ה' על המים:


הכל תלוי על שבעה: עמודי שמים הם ז', והרקיעים ז'. והכוכבים שבעה מעלות. ז' גוים למעלה. שבעה גוים למטה. שבעה ארצות. שבעה ימים. שבעה נהרות. ימי בראשית שבעה. והשביעי שבת לה', יום שכולו שבת:


תנן התם, ר' יהודה בר אלעאי אומר, שבעה גלוסמוי פריסן, אתגליפו בתלתין ותרין אלפין פליגאן, והוה פריס בהו חד שיעורא דעלמא, עד דמתח ליה לארבע זיווין, ואסמך על סמכיה. הה"ד אנכי ה' כו' נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מי אתי.

א"ר שמעון, מאי דכתיב קורא אני אליהם יעמדו יחדו. אלא א"ר שמעון, כשעלה במחשבתו לברוא העולמות, באותה שעה נבראו עליונים ותחתונים, וכל מה שבהם. שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדו, אל תקרי אליהם, אלא אלקים, מלמד שבה"א בראם. והיינו דכתיב מי כמכה באלים ה'. כמו אסקופא דמלייא מכל צרכי ביתא. וכדין ידעין דתמן כלא, מה דאצטריך לון:


א"ר יהודה, בג' דברים ברא הקב"ה את עולמו, בספר וספר וספור, כנגדם בחכמה בתבונה ובדעת. בחכמה, דכתיב ה' בחכמה וגו', בדעת דכתיב בדעתו תהומות נבקעו. רבי נחוניא אמר, בחכמה בלבד נבראו כל העולמות כלם. הה"ד בראשית ברא אלקים, וראשית היא החכמה. ואתיא כמאן דאמר בר"א בראם, ושלשתן נכללים בו.

מתניתין, פתחי אתפתחו. תקעי הוו נטירין, דעייל לא נפיק, ודנפיק לא עייל, קמי פתחא הוו שגראן, סלקין בגויה רברבין תקיפין, סמך חד קאים בגויה, ההוא סמך הוה נעיץ, ותלת גוונין הוו ביה. גוון חשוך, גוון חוורא, גוון ירוקא, ביה סלקין ביה נחתין, כלא תאיבין למיעל בגויה, ולית רשותא לכולא:


הוא קדמא לברייתא דעלמא. עליה קאים חד שלטן, דאגניז באלף עלמין. מניה אתבקעו כל גילופי עלמא. זכאה הוא דישרי בגויה:


בתריה אשתכחו תרין אחין אחידאן דא בדא. חדא קביל אושפיזין, והוא חיזו דחיין, מאן דאכיל בפתוריה, קאים תדירא. וחד הוא קביל אושפיזין ולא קביל, הוא חיזו דחיין, חיזו דמותא, מאן דאכיל בפתוריה נפיל ומית, לית ליה שיזבא, לית דאחיד בידיה. בתריה אשתכחו רחימין, תאיבין למחמי, תאיבין למקרב לון, כלא משבחן לון:


חד עויר הוה אזיל קריב לגבון, לאבעא חולקהון. קריב לההוא חיזו דחיין וחיזו דמותא, אתקיף תיה, אחיד בגופיה, חברא דיליה הוה קרי, ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה. לא אצית, ולא ארכין אודניה, עד דנפיל ומית:


בתר אלין, נפק חד מתקא, ואתפליג לארבע. ומכל חד חכמתא נפיק, מההוא רבא ויקירא שבעאן. וכל אינון רחמין ותאיבין למחמי, ואינון תרין אחידן דאחידן דא בדא:


בתרוהי תרין רביין עולמין ינוקין, ושיננא דסייפא דמלהטא אשא בידהון. נטרין אורחין ושבילין, דלא ייעול חד, ולא יפוק חד, בר ההוא אכיל ולא שתי, שנאמר וישכן מקדם, דאתבריאו קמי עלמא. דין מכאן ולהלאה, אשתכללו כל סטרוי דעלמא:


שוריא אחרא, סטרוי דשמאלא. סטר דנפלין שרידין. אתר דנורא הוה דליק יממין ולילין, למרמא קמה לרמי רוחא, דאזלין לשמאלא. ביה אתטרדון, עד עדן עדנין. אלין אינון ימינא ושמאלא, אקדימו לברייתא דעלמא. ולבתר זוייתהון דארעא.

פיסקא. א"ר יהודה, אמר רב, כתיס ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. בשלשה דברים הללו נברא העולם, ועל שנים מהן הוא עומד, על התבונה ועל הדעת. והא תנינן תלת. א"ר יצחק, החכמה נטלה הקב"ה למעלה, והוא שמו, להודיע לעבדיו הצדיקים, והשנים עמדו בעולם, והם קיומו:


א"ר אבא, כלהו תלתא, אתרמיזו בחיזו זעירא. ואינון תלת תנועות פומא: עליון, אמצעי, והתחתון, בנהוגי דפומא אתנהיג בהו. א"ר אבא, והם חכמה ותבונה ודעת. מאי משמע דהאי תרין אתנהיג בהו עלמא, והם תבונה ודעת, דתנינן, אלין מנהגי עלמא השמים שנבראו בתבונה. והתהום בדעת. והחכמה הוא שמו של מקום, והוא נקרא חכמה. ותנינן, הוא והחכמה הכל דבר אחד:


דא"ר יהושע, מאי דכתיב אני ה' הוא שמי. מלמד שהוא ושמו אחד הוא. א"ר אבהו, הכל נתן, אבל שמו הגדול לא נתן, ולא אוזיף לאחרן, דכתיב אני ה', לבדי, מלמד דשם זה לא נתן לשום נברא:


וא"ר אבהו, בא וראה כמה חשש הקב"ה על כבוד שמו יתברך, תדע לך בזמן שביה"מ היה קיים, כל המקריב קרבן, וזובחו לשם זה הנקרא אלקים, חייב מיתה, שנאמר זובח לאלקים יחרם בלתי לה' לבדו. מלמד שצריך להזכיר שמו המיוחד בלבד:


וע"כ כדי שלא יטעה אדם, צוה בקרבנות ואמר, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. וכי תזבחו זבח תודה לה'. וכי תזבחו זבח שלמים לה'. ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. הכל לה'. ולא נאמר לאלקים:


מ"ט. א"ר אבהו, שם זה הוא משותף, שהמלאכים נקראו אלקים, בני אדם נקראו אלקים, הדיינים נקראו אלקים, ואין אנו יודעים למי מהם זובח, לכך צריך להזכיר השם המיוחד לבדו:


א"ר חייא, ת"ח, מאן דמקלל את השם, דכתיב איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו, דהא אם קלל שם זהסתם, אינו חייב מיתה, ואין מנדין אותו, דיכול לטעון לחד מן דיינא, או לגדול הדור קאמר:


א"ר אבהו, מיתה אין מחייבין אותו, אבל נידוי מחייבין אותו, משום לאו דאורייתא, דכתיב אלקים לא תקלל סתם. אבל אם קלל שם המיוחד, חייב מיתה, דכתיב ונוקב שם ה' מות יומת, מלמד שאינו חייב עד שיזכיר שמו המיוחד:


ההוא גברא דאקדיש בריה, ואמר, האי ברא דאתייליד, יהא מקודש לאלקים, שמע ר' חייא ושמתיה. א"ל, ומה על דאקדישת ברי לקב"ה, להוי ההוא גברא בשמתא. א"ל לאו על כך עבדית, אלא על דאקדישתיה לשם הנקרא אלקים, והתורה אמרה זובח לאלקים יחרם. אמר והיאך הוה לי למימר. אמר ליה, האי ברא דאתייליד ליהוי מקודש לה', ולא לשם אחר. ומנ"ל. מחנה, דכתיב ונתתיו לה', ולא אמרה לאלקים:


א"ר שלום, והא אוקימנא דבשם אלקים נברא העולם, א"ה יכיל למטען האי גברא כהאי גוונא, דמלאכים הוו, או גדלוי הדור הוו, או דייני הוו. א"ר אבהו, הא עלמא אתברי עד דלא ייתון בני נשא, ועד דלא ייתון דייני דרא, ורברבי דרא, ולא אית למשגא:


כמא דא"ר אלעזר חביבא יקירא, דכתיב מי כמכה באלים ה', שיוכל לברוא את העולם, משמע דאלים אינו יכול לברוא העולם, עד שנטל הקב"ה אות אחת משמו, והיא אות ה"א, ובו נברא העולם. ונעשה מן אלים אלקים, ונבנה שמו אלקים. ועל האי תנן, בה"א בראם:


א"ר יוסי, הא חזינן דלית כתרא ומלכותא אלא בשמיה קדישא. דלא אוזפיה לאחרא, והוא השם יו"ד ה"א וא"ו ה"א. דא"ר יוסי, בו נכללים עליונים ותחתונים שמים וארץ, וכל צבאם, כסא הכבוד, וחיות הקדש, וכלם לנגדו כאין וכלא חשיבין, והוא היה, והוא הוה, והוא יהיה. בריך הוא, בריך שמיה. לעלם ולעלמי עלמין אמן.

א"ר יהודה, יתברך ויתעלה שמו של מלך מה"מ הקב"ה, שהוא ראשון, והוא אחרון, ומבלעדיו אין אלקים. וברא את העולם בסוד שלשה עניינים גדולים וטובים, והם דעת חכמה ובינה, שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו:


ולמה ברא הקב"ה הארץ, שהוא עולם השפל, בסוד החכמה. והשמים, שהוא עולם גדול ממנו, בתבונה, שהוא דבר קטן מן החכמה. וכבר שנינו, אימתי נקרא אדם חכם בחכמה, כששואלים אותו בכל דבר, ועונה ומשיב כענין, וידו בכל, אז נקרא חכם בחכמה, שהוא גדול על התבונה ועל הדעת, ע"כ היה לו יתברך לעשות השמים בחכמה, והארץ שהיא שפלה מהם בתבונה:


תדע כי החכמה גדולה מכולם, ועל כן נקרא אדם חכם, מפני שהוא חכם בכל החכמות. והתבונה קטנה מן החכמה, וע"כ נקרא אדם מבין, כלומר, מבין דבר מתוך דבר, הוא מעצמו ומלבו, מבין דבר מתוך דבר אחר. כלומר, בראותו יסוד, בונה בנין עליו. וכן הוא המבין, בראותו דבר אחד או קצתו, משלים הענין עליו:


והקב"ה יתברך שמו, ברא השמים בסוד התבונה, שהוא ענין תבונה מתוך היסוד. ובראשית כל הנבראים, בראצורת המלאכים הקדושים, שהם תחלת כל הנבראים הנאצלים מזיו אור הדרו:


ועשרה שמות נקראו בסודם, ובתוך שמותם נקראו אלקים. וע"כ בא להורות בראשית ברא אלקים, כלומר ברא יתברך שמו צורת המלאכים הנקראים אלקים, והם היסוד מכל הנבראים האחרים, ומתוך זה היסוד, נבראו השמים דבר מתוך דבר, שהם מסוד אור צורת המלאכים. כלומר הם בנין מתוך היסוד, וע"כ כונן שמים בתבונה:


אבל הארץ נהיה מתוך יסוד אחר, אלא שהיא תלויה על המים. והקב"ה יבד לה לסוד עשוי בחכמה, ועל כן נאמר ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, דבר מתוך דבר:


וא"ר אבהו, בא וראה כמה חשש הקב"ה על כבוד שמו הגדול שהוא ידוד, כי זהו שמו ממש. אבל שם אלקים, משותף הו אעל יתר הנבראים. המלאכים נקראים אלקים, בני אדם נקראו אלקים. הדיינים נקראו אלקים:


וע"כ חשש המקום על כבוד שמו. תדע לך, כל המקריב קרבנו וזבחו לשם זה הנקרא אלקים, חייב מיתה. שנאמר, זובח לאלקים יחרם בלתי לה' לבדו. בשביל שהוא שם משותף, ואין אנו יודעים אם הוא זובח למלאכים, או לבני אדם, או להקב"ה. ועל כן אמרה התורה, זובח לאלקים יחרם בלתי לה' לבדו, כלומר, שצריך שיזכיר שם ידוד לבדו. ולפיכך נאמר בקרבנות, וכי תזבחו זבח תודה לה', וכן בשלמים, וכן בעולה, ולא נאמר לאלקים אלא לה' ממש:


ושמים, נבראו מאותו האור הנשפע באלקים, עשה אותם דבר מתוך דבר, ובג' דברים הללו נעשה המשכן, שנאמר ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת. ושלשתן הם במתנת עליון, לכל אשר יחפוץ יתנם, שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה:


בראשית ברא אלקים. רבי אבא פתח ואמר, ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר. בחמשה ענינים נאמר הברית, הא' הוא ברית מילה, שנאמר והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. הב' ברית הקשת, שנאמר והיתה לאות ברית. הג' ברית המלח, שנאמר ברית מלח עולם. הד' ברית היסורין, שנאמר אלה דברי הברית. הה' ברית הכהונה, שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם:


וקודם שנתנו הה' בריתות, לא היתה הברית אלא באש. שנאמר והנה תנור עשן ולפיד אש וגו'. וכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר. והאש היתה ברית בתחלה. וזהו בראשית, הוצא משם אש. ונשאר ברית. כלומר ברי"ת א"ש:


ר' יוחנן אמר, ברית כרותה כרת הקב"ה עם העולם, ועל מנת שיעמוד אברהם, ויתקיים העולם בזכותו. שנאמר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם, ואותה שעה שכרת עמו הברית באש, עמד העולם בקיומו, וזהו בראשית, ברית אש, ברא אלקים את השמים ואת הארץ כדי שיעמוד אותו הברית אש:


והחכמה אומרת, למה הביא הקב"ה מבול מים לעולם, בתחלת דינו, ולא דבר אחר. אלא ראה הקב"ה שהעולם נברא בברית אש, ווראה שאם ידין העולם בדין אחר, אפשר שיוכלו הרשעים לעמוד בעולם, מפני אותו ברית אש, כאשר נברא העולם. אלא מה עשה, דן את העולם במים, בדבר הראוי לכבות את האש, כדי להעביר את הרשעים מן העולם, שנמשלו לאש, שנאמר מהאש יצאו והאש תאכלם ר"ל, מהאש יצאו בתחלת העולם כשנברא:


לכן בתחלה אמר אמחה את האדם אשר בראתי במים, שנאמר והרשעים כים נגרש, לאחר כן נאמר, מהאש יצאו והאש תאכלם, אמר הקב"ה ע"כ היו נמוקים במים, מכאן ואילך מהאש יצאו והאש תאכלם:


וכשחטאו אחר כן, דן אותם באש, שנאמר וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, ואימתי נתבסם העולם, כשעמדו על הר סיני, ונתמלא כלו אש, שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים. ר' יצחק אמר, והתורה נהיתה ברית בין השם והעולם, שנמשלה באש, שנאמר הלא כה דברי כאש, וזהו ברית אש בראשית.

ר' יוחנן פתח, בחכמה יבנה בית, שלשה דברים צריך אדם לעשות בדרכי העולם, ואלו הן, לבנות בית מושבו, וליטע כרם להתפרנס בו, ואח"כ לקחת לו אשה, ולהוליד בנים, לפרנסם בהם. ולא כדרך השוטים, הלוקחים אשה בתחלה, ואחר כך נוטעים כרם, ואח"כ בונים בית:


כי הא דא"ר סימון, כל הלוקח לו אשה, ואין לו בתחלה במה שיוכל לפרנסה, הרי זה חפשי מן המצות, כמתים הנקראים חפשים, שנאמר במתים חפשי. ולמה נקרא חפשי. לפי שהוא חפשי מן המצות, מפני שלא יוכל להשתדל בעבודת בוראו, אלא בעבודת אשתו:


ר' יהודה אומר, כאלו לוקח ע"ז לעצמו. דא"ר יהודה, בתחלה היו החכמים והחסידים לוקחין אשה, ולא היה להם די פרנסתם, וממיתים עצמם ברעב ובצמא, ומניחים כל חיי העה"ז, ועוסקים בתורה ובמצות ובעבודת בוראם. אבל בזמן הזה שהעולם טרוד אחר הפרנסה, צריך לכונן בית בתחלה, ולזמן מזונותיו, ואח"כ לקחת אשה, ויכול לעבוד בוראו, ולעסוק בתורה. כי הא דאמרו רז"ל, אם אין קמח אין תורה:


וא"ר יהודה, מאחר שהאדם נושא אשה, אז נקרא עבד ה', מפני שלבו פנוי מלהסתכל בעבירה ובנשים, ומלתור אחר לבבו ועיניו, כד"א ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'. לפיכך צריך אדם להשתדל לכונן בית בראש, ולעשות ישוב בבית:


וממי אתה למד. מהקב"ה. קודם בנה בית וכוננו, וזימן כל הפרנסה והמזונות, קודם שיבא אדם לעולם. האיך. ברא את העולם בראש, שהוא הבית. וזימן כל הפרנסה האיך. ברא את הבהמות, ואת החיות, ואת העופות והדגים הצמחים והאילנות, שהם זימון כל הפרנסה. לאחר שהכין הכין והפרנסה, הביא את האדם, וברא אותו ואת אשתו והולידו בנים ועשו ישוב בבית. ועל כן נאמר בראשית, בית ראש. כאשר תבין באותיות, תמצא בי"ת ראש. וכן התחילה התורה בראשית, כלומר בית ראשית, והכל ענין אחד:


ועכ"ז צריך האדם להשתדל בדרך ארץ, ולעשות עתים לתורה, ולהיות עמלו בשני הדרכים האלו, מפני שיגיעת שניהם משכחת עון. ושמא יאמר אדם הריני בן אבות העולם, ממשפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה ולא להתבזות. אמור לו, שוטה, כבר קדמך יוצרך, שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, והוא עשה מלאכה קודם שבאת לעולם. ומנ"ל. שנאמר מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. קרא אותה מלאכה. וכן וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה:


וכי הא דאמר ר' יוחנן, בא וראה, למה ברא הקב"ה את האדם אחרון לכל הנבראים. אלא ללמדך, שעשה בכל יום ויום מלאכתו, וברא העולם וכל צבאם, וביום הששי שהוא אחרון למלאכתו, ברא בו את האדם. א"ל לאדם, עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה, וזהו בראשית ברא אלקים, קודם שיבא אדם לעולם:


וא"ר יוחנן, למה נברא אדם בצלם אלקים. שנאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו. משל למלך שהיה מושל ע להמדינה, והיה בונה בירניות ותיקונין לעיר, וכל בני העיר משתעבדין תחתיו. יום א' קרא לכל בני העיר, ומינה עליהם שר אחד שלו, אמר, עד כאן הייתי טורח בכל צרכי העיר, ולעשות מגדלים ובירניות, מכאן ואילך הרי זה כמוני:


כענין זה נאמר באדם, ויברא אלקים את האדם בצלמו, וא"ל ראה בניתי כל העיר וכל אשר בה, וכאשר הייתי מושל עליה ובונה אותה ככל חפצי, כך אתה תבנה ותעשה מלאכת העולם. מכאן ואילך יהיה הכל מסור בידך, וכולם יהיו משועבדים תחתיך, ויראים ממך, כאשר היו יראים ממני, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ועל כן בצלם אלקים עשה אותו. ויברא אלקים את האדם בצלמו, לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו, כאשר הוא עשה בתחלה.

בראשית, כתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאש, הפסוק הזה חוזר על כל התורה, שהיא היתה ראשית דרכי אל, שהתורה נבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם:


דא"ר אלעזר, שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם. ואלו הם: התורה. וג"ע. וגהינם. וכסא הכבוד. ובית המקדש. ושמו של משיח. והתשובה. ובתורה ברא את העולם, שנאמר ה' קנני וגו'. וזהו בראשית ברא אלקים, ר"ל עם ראשית, שהיא התורה, ברא אלקים את השמים ואת הארץ. א"ר יהודה בא וראה כמה הפרש יש בין התורה והעולם, שהעולם נברא בששת ימים, והתורה בארבעים יום וארבעים לילה.

רבי יוחנן הוי אזסיל מקסרי ללוד, והיה מטייל עמיה ר' חייא בר אבא, כד מטו חד בי חקל, א"ר יוחנן, האי הוי דידי, וזבינתיה, כדי למזכי באורייתא. בכה ר' חייא בר אבא, א"ל ולמה את בכי. א"ל, דלא שבקת לסיבותיך כלום:


א"ל חייא בני, קלה הוא בעינך מה דעבדית, דשבקית דבר שנברא בששה ימים, בעבור דבר שנברא בארבעים יום, שנאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וקניתי דברים גדולים וטובים שאינם בעולם, והם עצה ותושיה וחכמה וגבורה, שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה:


ר' יוחנן כד הוה לעי באורייתא, הוו אנפוי זהירין כזוהרא דשמשא, יומא חד פגע ביה ר' יוסי, אמר ליה חמא אנפך זהירין כזהרא דשמשא, א"ל לאו הוא אלא שמעתא דנהרא לי. קרא עליה ואוהביו כצאת השמש בגבורתו:


ר' יצחק אמר, התורה נקראת תושיה בתחלה. ואח"כ גבורה, שנאמר לי עצה ותושיה וגו', תדע לך כי בתחלה נקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם, מפני שיש לו להלחם עם יצה"ר, ולכתת כל גופו בבית המדרש, עד שירגיל אותו בתורה. כיון שהוא רגיל לעסוק בתורה, אז יש לו שמחה וגבורה, שנאמר אני בינה לי גבורה, ר"ל כשאדם רגגיל בתורה ובחכמה, אז יש לו תפארת, ואיזו היא גבורה, להלחם מלחמות ה', שנאמר על כן יאמר בספר מלחמות ה', שם תהא המלחמה והגבורה:


ובתורה ברא הקב"ה את העולם, שנאמר ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון, אלא אומן. וזהו בראשית ברא אלקים, עם ראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וזו היא התורה:


ר' יהודה אומר, לא נברא אלא בשביל היראה, שנקראת ראשית, שנאמר יראת ה' ראשית דעת. מנ"ל שהעולם נברא ע"פ היראה, שנאמר והאלקים עשה שייראו מלפניו. עשה את העולם, כדי השייאו מלפניו, וע"פ היראה שהיא ראשית, ברא אלקים את השמים ואת הארץ.

בראשית, רבי אלעזר פתח, שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני. שירים תאבים ברא הקב"ה בבריאת שמים וארץ, כדי להללו ולשבחו, שהוא יוצר הכל. השמים אומרים שירהלפניו, שנאמר השמים מספרים כבוד אל, והארץ אומרת שירה, שנאמר שירו לה' כל הארץ:


ועוד שכל העולם תאבים ושמחים לפאר ליוצרם, בחזותם נפלאותיו בשמים ובארץ, וזהו בראשית. עיין באותיות ותראה, שי"ר תא"ב. כלומר, תא"ב לאמר שי"ר, על נפלאותיו בשמים ובארץ, איזה הו אותם המעלות שהיה דוד המלך ע"ה אומר. אלו הם אותם השירים של אותם המעלות, שהם השמים, שנאמר הבונה בשמים מעלותיו. ודוד תאב להם, והיה אומרם, וזהו שיר תאב:


ואמר ר"א, כתיב ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקין. מאן אינון בני האלקים. אלו הם המלאכים, שהם אומרים שירה לפני יוצר בראשית בכל לילה, כנגד שלש משמרות דהוי הלילה. ובכל משמרה ומשמרה, כל כת וכת אומרת שירה. ובמשמרה האחרונה שהיא בסופה, והיא לעת הבקר, כל הכוכבים והמזלות, והמלאכים הנקראים בני האלקים, הם אומרים שירה, שנאמר, ברן יחד כוכבי בקר וגו':


וכל אחד כפי מעלתו. להורות כי גבוה מעל גבוה שומר, כי מעלות יש להם אלה למעלה מאלה, על כן נאמר שיר המעלות, ממעלות המלאכים שהם אומרים שירה, וזהו קראשית, שי"ר תא"ב, ברא אלקים את השמים ואת הארץ:


רבי חזקיה הוה אזיל באורחא, והוה עמיה ר' יוסי בר חלפתא, קמו למיזל. בתר פלגות ליליא, עד דהוו אזלי, א"ר יוסי לרבי חזקיה, מאי עבידנא, דהא תנינן לעולם יצא אדם בכי טוב:


א"ל רבי חזקיה, יוסי ברי, תא שמע הדר נעימות קל גלגלי חיותא, דאינון משבחן שירתא קדם אלהנא. עד דארכין אודניה, שמע קל תושבחא נעימותא, דהוו אמרי וה' לעולם ישב וגו':


א"ל רבי חזקיה, ברי, שמעת כלום. אמר ליה, קל נעימותא. ומן נעימותא ותושבחתא מהאי פסוקא דשמעית, כען ידענא פירושו, דכתיב וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו. דבכל שעתא ושעתא דדיני דינא שכינתא דקב"ה, דהוא כורסא יקריה מתתקן תמן, משמע שנאמר כונן למשפט כסאו:


א"ל ידעת איזו היא משמרה ממלאכי השרת אמרי דא. א"ל לאו, א"ל, משמרת אותם המלכים, הנקראים אלקים היא. דתניא, עשרה משמרות של מלאכי השרת איכא ברקיעא, ואינון אתחלקין בשלשה משמרות דהוי הלילה:


ותדע לך האיך, כד ישראל מסיימים צלותהון בליליא, נסבין שירתא בתריהון, אינון דנקראים אישים, ואמרי שירתא. ומאי שירתא אמרין. מה אנוש כי תזכרנו וגו' ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו וגו' ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. במשמרה שניה נסבין שירתא, אינון דנקראים מלאכים וחשמלים ואראלים. ומאי אמרי. הבו לה' בני אלים:


בפלגות ליליא ממש, עד דסיים משמרה שניה, דההיא שעתא היא דקב"ה מסתכל בעדן ממש, דגניז לצדיקים לעתיד לבוא. פתחי חיות הקדש, ובתריהון שרפים ואופנים וכרבים, ואמרי מה בר טובך אשר צפנת ליראיך סולו לרוכב בערבות ביה שמו:


בתחלת משמרה תליתאה, נסבין שירתא אינון דנקראים אלקים, ואמרי וה' לעולם ישב וגו'. כד אתי צפרא, פתחי שמיא ואמרי, השמים מספרים כבוד א -ל וגו'. כוכבי בקר אמרי, מונה מספר לכוכבים וגו', גדול אדונינו ורב כח. אותם המלאכים הנקראים בני אלקים פתחי ואמרי, הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז:


עד דהוו אזלי, חמו דקדרא שחרא, והדר נהורא. א"ר חזקיה לרבי יוסי, תא ואחזי לך היא גאולתן של ישראל. בעידנא דינהר להון שמשא דגאולתא, יתי להון עקא בתר עקא, וקדרותא בתר קדרותא, עד דאינון בה, ינהר עליהון נהורא דקב"ה, שנאמר כשחר נכון מוצאו. וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה:


ובזמנא ההיא מלחמות יתעוררו בעולם, גוי בגוי, ועיר בעיר, וצרות רבות יתחדשו על שונאיהם של ישראל. עד שיקדרו פניהם כשולי קדרה ואח"כ יתגלה עליהן גאולתן מתוך שאגת לחצם ודחקם:


וזהו שאמר דוד המלך ע"ה, למנצח על אילת השחר. אילת השחר, אילת הבוקר הוה למימר. אלא על אילת וחוזק דשחרותא דישראל. כד"א כגבר אין איל. בההיא שעתא יזעקון בני ישראל, וימרון א -לי א לי למה עזבתני, מגו עקתהון, לבתר מה כתיב, פתחת שקי ותאזרני שמחה.

רבי אומר, השיתין מששת ימי בראשית נבראו. והקב"ה ברא שית. וזהו בראשית, כלומר, ברא שית. אילו של יצחק, קושטא הוא דנברא מששת ימי בראשית. והקב"ה ברא שי"ת, תי"ש בהפוך אותיות:


בראשית, יתברך שמו של ממ"ה הקב"ה, שברא כל העולם, והכינו בחכמה ובתבונה ובדעת, וכנגדן ברא ג' עולמות, עולם העליון, ועולם התחתון, ועולם התיכון. ונתן בעולם התחתון הקטן, צורת שלשתן, צורת המדברת, וצורת הצומחת, וצורת השכלית:


ותדע לך, כי העולם התחתון מתקיים באויר, כאשר תראה כי הגוף מתקיים בנפש, והנפש מתקיימת באויר, והאויר בבורא יתברך. תדע לך, שהבורא יתברך ברא האדם, וברא אותו בצלם ובצורה:


והכינו מארבעה דברים מובדלים זה מזה, מאש, מרוח, ממים, מעפר. שנאמר והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים. אלו הם הד' דברים הנזכרים, כמד"א, מקום יש בכרכי הים, שקורין לאש תוהו, וזהו היסוד הראשון. ובהו וחשך, הם המים והעפר. ומנ"ל דחשך הוא העפר. שנאמר ובחשך שמו יכוסה, ואמרו שזהו גוש העפר. והרוח הוא רוח ממש:


ואמנם כי הא -ל יתברך, ברא את האדם, שהוא נקרא עולם התחתון, כנגד עולם העליון הגדול, ונתן בו קיום הנפש, המניע לגוף כלו, ועל כו הבדילו מכל הנבראים אשר למטה עמו, ובמה האדם מובדל מיתר הנבראים, מפני זאת הנפש, ואיזהו היא. נפש המדברת:


שאל ר' יהודה לר' דוסתאי, הנפש אשר באדם הנקראת שכלית, איזהו נפש היא, ואיזהו מקומה. א"ל, הלא ידעת כי האדם ברא אותו המקום יתברך בשמו, וכאשר הוא גדל ורואה עניני העולם. ומביט בלבו, הוא מעצמו מריח הנפש הזאת, כי הואיל והא מביט ורואה נפלאות הבורא, וחידוש העולם, וזרוח המאורות ערב ובקר, וכי כל העולם כלו תלוי בכחו יתברך, הוא משתדל בעצמו לחקור ולהשיג השגה קדושה וברה, ואז יש לו נפש השכלית, מפני שהוא משכיל לדעת לחקור בחכמה:


רבי עזריה אומר, הנפש מקומה בלב, והיא מניעה לכל הגוף, והיא מונהת באמצע הגוף, ומאירה לכל הגוף. כאשר נתן השמש בחצי השמים. והגוף מתקיים בנפש, והנפש באויר, והאויר בבורא. והבורא ית' סובל כל העולמות בכחו, שנאמר אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול:


רבי יהודה אומר למה הזכיר הקב"ה בריאת שמים וארץ תחלה, והלא כסא הכבוד, והמלאכים, נבראו תחלה. אלא, כדי שלא יהרהר אדם דברים הסתומים מהעין ואשר לא גלה בראש:


רבי אומר, כדי להראות לאדם, שאינו בעל חכמה, ואינו ראוי לגלות לו סתרי תורה. דא"ר יצחק, אין מגלין סתרי תורה, אלא לאדם חכם, וקורא ושונה, ותלמודו מתקיים בידו, והוא ירא שמים, ובקי בכל דבר. ואדם שאינו בענין זה, וישאל על הסתרים והנעלמים שלמעלה, אמור לו מה אתה שואל, שא נא עיניך וראה, כי בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, תדע לך שלא גילתה התורה יותר:


וא"ת שאין סתרים בתורה, תדע לך כי על כל דבר ודבר יש תלי תלים של סודות והלכות ופירושים, שנאמר קווצותיו תלתלים, על כל קוץ וקוץ תלי תלים. כי הא דרבן יוחנן בן זכאי, הוה אמר על האי פסוקא, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב, שלש מאות הלכות פסוקות, ולא רצה לגלות אותם אלא לר' אלעזר בן ערך, ולר' אלעזר בן הורקנוס תלמידיו, דהוי עסקי במעשה מרכבה עמו:


א"ר, בא וראה מה כתיב בשלמה, וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף. על כל דבר ודבר, הוה אומר בו אלף וחמשה טעמים ומה שלמה, שהיה עבד של הקב"ה, היה אומר על כל דבר ודבר ג' אלפים משל, ואלף וחמשה טעמיים. הקב"ה שהוא מגלה עמיקתא מסתתרא, והוא הנותן החכמה והבינה, שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה על אחת כמה וכמה:


ר' לוי אמר, כתיב מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. מה גדלו מעשיך ה', זה מעשה בראשית, שהם מעשיו של הקב"ה. מאד עמקו מחשבותיך, אלו סתרי תורה:


ר' אליעזר הגדול אומר, כתיב וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו, מלמד שעמד על דקדוקי תורה, אבל על עמקיה לא עמד, וכשתקש לעמוד עליה, אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

שאל ר' דוסתאי לר' אליעזר הגדול, א"ל רבי, העמידני על סוד זה הפסוק, עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לה'. א"ל, בני חייך דבר אמרת לי, שעדיין אינך ראוי לעמוד עליו, ולא שאלני אדם על זה, זולתי עקיבא תלמידי, ועדיין השרשים בידי, שמע רבי עקיבא, אמר כיון שהנצו הפרחים, אכלתי השרשים. א"ל עקיבא עקיבא, מוכן תהיה לריח ניחוח לה', ועדיין בליעת המתוק נשאר:


יומא חד הוו עזלי באורחא, א"ל, אי כדין אכלת שרשים דאמרת. א"ל רבי, משאצרת לי הסוד, עמדתי על תכונתו. וסח לו העיך. א"ל עמדת ואכלת, ועדיין הבליעה מהמתוק נשאר. ואותה שעה גלה לו ארבעים סודות בתורה:


עד דהוו אזלי, חמי חד מעיינא דמיא, יתבו תמן. א"ל ר' אליעזר, עקיבא, תא ואחזי לך נביעא דמיא, דקא פתחי מיא, וצלילין ונזלין, כהא דכתיב באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, ועל הדא פסוקא, גילה לו שיחת מלאכי השרת, שיחת כוכבים ומזלות, וידיעת חלוני חמה בעתותיו וזמניו, שיחת דקלים ועופות, שיחת הרוחות, ידיעת התקופות והעיבורים:


באות השעה, בכה רבי עקיבא. א"ל על מה קא בכית. אמר לו, או לדור שיהיו יתומים ממך. אמר לו, אל תאמר כך, אלא ווי לדור שיהיו יתומים בלי אב, בלי חכם מורה, ולא תלמיד הוגה. וימים יבואו, שכל הדור יהיו חצופים ועזי פנים, ותשתכח תורה, ואין דורש ואין מבקש. והמתעורר לבו בתורה, יהיה נבזה וחדל אישים, ווי לדרא ההוא כד ייתי ההוא דרא:


א"ל לית ההוא דרא מתקיים, אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, כד אינון רכיכין בלבד, וכד אינון קשישין, אורייתא משתכחת מנהון. כי הא דא"ר יהודה, מאי דכתיב אל הנער הזה התפללתי, הוה ליה למימר אל הבן הזה התפללתי. אלא אמרה חנה, יהי רצון, שבשעה שיגדל ישתדל בעבודת המקום, כמו עכשיו שהוא נער:


וכל אדם שיזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו, יזכה למעלת שמואל הנביא, דכתיב ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה. וכי תעלה על דעתך, כך, אלא צדקתו וזכותו היה גדל עמו תמיד כתפלת אמו. ולדעתיה דר' יהודה, מעיל ממש הוא:


ואמר רבי, מאי דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. אמר רביף בו הוא מוסר ליניקא, כלומר מפני שיבה תקום, קודם שתעלה לשיבה ולזקנה, תקום להיות טוב. וכאשר תשתדל להיות טוב בבחריתיך, לאחר כן והדרת פני זקן. וסיפא דהאי פסוקא מוכיח עליו, שעל זה נאמר משמע דכתיב ויראת מאלקיך:


רבי יצחק אמר תחלת כל העולם ובניינו, לא נברא אלא על היראה, להיות אדם בעל יראה לשמים, ובעל יראה לבריות, מדכתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. את השמים, להיות ירא לשמים. ואת הארץ, להיות ירא לבריות. כמו כן מלמד, שכל העולם לא נברא אלא על היראה, שנקראת ראשית. שנאמר ראשית חכמה יראת ה', וזהו דכתיב בראשית.

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. רבי חייא פתח, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. הקב"ה ראה וצפה, שהעולם אינו יכול לעמוד בלתי היסוד, ואיזהו היסוד שהעולם עומד עליו. הוא הצדיק. שנאמר וצדיק יסוד עולם. וזהו יסוד הראשון שברא הקב"ה בעולמו. והוא נקרא כי טוב. נאמר כאן כי טוב, ונאמר להלן אמרו צדיק כי טוב:


רבי אומר, זה האור אור המלאכים, הוא שנבראו תחלה קודם כל העולם. ואי תימא והרי אנו רואים שהשמים והראץ נבראו תחלה. לא קשיא, דהא שנאמר למעלה עד כאן, ספור הוא דאמר. אלא זה ויהי, הוא הראשון, ומכאן התחילו כל הנבראים:


ר' יהודה אומר, זהו אור הכסא ממש. ומזה האור, נבראו שאר כל הנבראים. ממנו נבראו השמים, וכסא נברא בתחלה, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון:


רבי אליעזר הגדול אומר,אור המלאכים נברא בתחלה. דכתיב, וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. כלומר, הבדלה נתן הקב"ה יתברך, בין זה האור, ובין החוושך, שהוא העולם הזה והשמים הם המבדילים בין העולם הזה, ובין אור המלאכים, והם המבדילים בינתים, בין האור ובין החשך:


רבן יוחנן בן זכאי אומר, נתן הקב"ה ממשלה למלאכים על השמים, והשמים על הארץ. וכלם נתלים בכסאו יתברך שמו, להורות כי גבוה מעל גבוה שומר:


יהי אור. רבי אלכסנדראי אומר, הרואה הכוכבים במסלותם חייב לברך. מאי מברך. ברוך המסדר את הכוכבים ברקיע. ראה כוכב אחד, אינו מברך. שנים, מברך. ואימתי. כד הוי ליליא, מברכין ברוך המעריב ערבים. רבי אומר, אלין כופרני אדקיקייא, דאורחתהון מסתלקין על ההוא יממא, מדחילו דחיותא, מברכין שומר עמו לעד. ולפיכך תקנו על דרך זה כל תפלת הערבית:


ר' אלעזר בר"ש, אזל למחמי לר' יוסי בר' שמעון בן לקונייא חמר סמוך לקרייתא, רמש ליליא. אמר לר' יוסי דהוה אזיל עמיה, חמית אלין כוכביא דנהירין. אמר חמי אנא דא כוכבא דשרביטא עידנא סגיאה הוא דאנא משגחנא ביה, ומן יומאי לא אמרו לי על דא כלום:


א"ל תרי ענייני שמענא. חדא היא, דכל מאי דעבד קב"ה בין שמיא, וכוכביא ומזליא, אית בהו ידיעא וסוכלתנו. וכלהון עבדי שליחותא דקב"ה. והאי כוכבא דאת אמרת, לא תימא ולא תיסק על דעתך דחד הוא, אלא סגיאין אינון, דחד תחמי בהאי גיסא, וחד בהאי גיסא, וזמנין דכלהון בחד שעתא:


ואנא שמענא מאבא, דשבע אינון. ובזמנא דמטא עידנא דכל חד מנהון למימר שירתא, מסגיאות חדוותא דאית בהון, שלחין זיוותרון ואזלין למימר שירתא:


וענינא אחרינא, דאלין שבע כוכביא, לא אזלין ולא נטלין מאתריהון, בר בעידנא דקרי לחד מנהון רבון עלמא למנהר באתר דהוא צבי. דכתיב, לכלם בשם יקרא. וכד נטלין, שלחין זיותהון עמהון למיזל:


כד מטו לבי חמוי, לא הוה תמן. כד אתא, אמר את הכא, ואנא אתי למחמי חד כוכבא, דהוה אזיל למשלם רעותיה דמאריה. א"ל, מאי הוא. א"ל, כוכבא דשביט. וחד מנהון חמית, דהוה אזיל לפיקודיא דמאריה. יתבו תמן תלתין יומין:


לבתר כן אשכימו למיזל, כד הוה אתי נהורא, ואזיל עמיה חמוי כפלגות מיל. ברכיה חמוי, אמר דא היא אתי נהורא, ואזיל עמיה חמוי כפלגות מיל. ברכיה חמוי, אמר דא היא שעתא דמתקיים ברכתא דצדיקיא. מנ"ל. דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, כתיב הכא כי טוב, וכתיב התם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. א"ל, אפילו ברכתא דכל אדם, מתקיימא בהאי שעתא, דשמיא וכוכביא ומלאכיא אמרי שירתא:


ועוד שמענא מאבא, דברכתא יתירא הוספת ליה, ודא היא חדוותא. משום דהאי שעתה אמרי שמיא, והוא כחתן יוצא מחופתו. מה החתן כשיוצא ישיש, כך היוצא לדרך ישי"ש בהא"י שעת"א:


ויאמר אלקים יהי אור. תמן תנינן, א"ר יוסי, מ"ד משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל וגו'. אזלא הא מלתא, כי הא דא"ר יוחנן, כל הגליות שגלו ישראל מארצם, כלהו היה גלוי לכל, וגלותא רביעאה, לא נגלה לעולם, ואיזהו גלות הרביעי. זהו שהוא משעיר, שהוא עשו, דכתיב וישב עשו בהר שעיר:


אמר רבי למה נקרא שמו שעיר. על שם תוקף וחוזק, העול הכבד, שמונעין מהם התורה והעבודה, וזהו עול על נשמתם שנותנין על ישראל. שעי"ר הוא תק"ף בגימ'. וזהו הגלות שישראל יושבים בה, היא משא דומה. כלומר, בחשאי, דבר שלא נגלה מהלב לפה:


רבי יצחק פתח, ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור, וכתיב ולגא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. אמר הקב"ה, שוטים הם המחשבים קצי משיחא, דבר שלא גליתי לעולם, שנאמר כי יום נקם בלבי, לבא לפומא לא גליא, ואינון משתדלי למחשב קצי:


בהאי, נחזי תלתא סימני, כתבית ואחזית לדרי עלמא, בקבורתיה דמשה עבדי. ואלין אינון בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור. אחזית, ויהבית סימנים לכלהון דעלמא, ולא ידעי קבורתיה, דכתיב ולא ידע איש את קבורתו. דבר שלא גליתי, ולא הראיתי, היאך אמרי שטותא ושקרותא קמי קב"ה בהך:


הה"ד משא דומה אלי קורא משעיר, אלו ישראל, שקוראין להקב"ה, מעול כבד של בני שעיר. ומאי אמרי, שומר מה מלילה וגו', ר"ל, רבש"ע אתה הוא שומר ישראל ה'. עד מתי אנו בזה הגלות שדומה ללילה, אמור לנו, מה מלילה, מה תהא מזו הלילה, אימתי תוציאנו ממנה:


בא וראה מאי דכתיב בתריה, אמר שומר אתא בוקר וגם לילה, אמר הקב"ה שומר ישראל, אתא בקר, הבאתי והוצאתי אתכם מן הגלות, ולא זכיתם להיות בבקר, וגם לילה, הבאתי לכם הלילה והאפלתי אתכם בבור הגלות הזה שהוא כלילה. אם תבעיון בעיו, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם אימתי תהיה, ואימתי תבואו לארצכם. שובו אתיו. כי הא דא"ר יהודה, אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה, שנאמר היום אם בקולו תשמעו:


וכיון שנברא העולם, נרמז הרמז הגדול הזה, ברזי הסתרים, שנאמר ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. יהי רז. ורז ואור דבר אחד הוא. וירא אלקים לזה הרז, כי טוב להיות ברז וסוד, כדי שלא יתגלה לשום אדם, שאלמלי יתגלה, כמה פריצים מבני עמנו ילכו לאבדון:


ועל שהיה ברזא וסוד, הבדיל אלקים בין האור ובין החשך, בין אומתו שהוא האור. ובין האומות שהם החשך. שנאמר ורשעים בחשך ידמו, ועוד כתיב, בחשכה יתהלכו. ויקרא אלקים לאור יום. א"ר,זה יום קץ הגאולה. שנאמר הנה יום בא לה', זה יום הקץ:


ר' יוסי בן חלפתא, הוה יתיב קמיה דר' יצחק, א"ל מידי שמיע ליה למר, על מה אתארך יומא דמשיחא מן גלותא דא. א"ל, לא אתארך אלא על ביטול אורייתא. דהכי שמענא מרב המנונא סבא, תלתא גליות גלו ישראל, וחזרו בזכותהון דתלתא אבות. וגלותא רביעאה בזכותא דמשה יתחזרון:


תא ואחזי לך, לא איתגלו ישראל אלא על ביטול תורה. שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי. אמר הקב"ה, בגליות הראשונות, חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב, עכשיו, הם חטאו בתורה שנתתי למשה, ונקראת על שמו, שנאמר זכרו תורת משה עבדי. כד יתובין ויתעסקון בתורתו, בזכות משה אני גואלם:


על כן נאמר בתורה, תורה צוה לנו משה, כדי לשמרה ולעסוק בה. ונם לאו, מורשה קהלת יעקב, מורשה: דא מסכנותא הוא. כמד"א ה' מוריש ומעשיר, מלמד דלא אתיא מסכנותא לברתיה דיעקב, אלא על דלא אתעסקו בפיקודין דאורייתא:


רבי חזקיה אמר, אנא הוית באתריהון דערביא, וחמית גוברין דהוו מתטמרין ביני טוריא, במערתא, ואתו מערב שבת לערב שבת לבתיהון. אמרית להון, מה דין דאתון עבדין. אמרו לי, פרישי עלמא אנן, ומתעסקן באורייתא כל יומא ויומא, וזמנין לית אנן אכלין בר מעשבי ברא:


אמרית להון, ושאה זמנין במה אתון מתפרנסין. אמרו לי, אנן אשכחן במדברא אעייא דמצמיחים באלוד, ואנן אכלין יתהון. כד נהירא לן שמעתא, מסגיאות חדוותא, משתמטי חד מינן, ומבשלין להון ואכלינן. ויומא ההוא חשיב לן דהוא כי טוב. ובזמנא דלא צמחי אינון אעייא, אנן אכלין עשבין דמשכחנא, ומבשלי להון ואכלינן:


אמרית להון, תהי חלקי עמכון לעלמא דאתי. אשריכם בעולם הזה, וטוב לכם לעולם הבא. כען ידענא דלא תהוון בכיסופא, כד ייתי משה למתבע עולבנא דאורייתא. אמרית להון, בני חייכון, יומא דא מה חידוש אתחדש לכון:


אמרו לי, האי פסוקא ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ותאני רבי כרוספדאי, גדול התוספת מהאור. שהיה אור שלא היה כמוהו, זה הוא אור השכל הגדול, שנתהוה מאור זוה הודו, וזהו העומד מאחורי הפרגוד:


דתנינן, מאי דכתיב עוטה אור כשלמה, מלמד שעשה הקב"ה שאר המלאכים, באותו האור הראשון, מאותו האור ממש. ס"ד כמוהו. אלא מה הוא דבר מובדל ומושכל, כך שאר המלאכים דברים מובדלים ומושכלים. אבל אין השגתם כהשגתו. דתאני ר' כרוספדאי, השגת המלאכים היא השגה גדולה, מה שאין כן למטה מהם:


השגה שניה היא, השגת השמים, שמשיגים השגה, מה שלמטה מהם אין משיגים כמותם. השגה שלישית, היא השגת המדרגה התחתונה אשר מעפר יסודה, והיא השגת בני אדם, מה שאין משיגין שאר הנבראים:


וכנגד שלש מעלות הללו, יש באדם שלש צורות נפשיות. צורה הראשונה היא הנפש השכלית. השניה, היא הנפש המדברת. השלישית, היא הנפש הבהמית, המתאות תאות, והיא הנפש אשר תמעול מעל:


ואיתימא הכי, הנפש הראשונה היא נפש הבהמית, כנגד המדרגה התחתונה שאמרנו. נפש המדברת, כנגד השמים, שהיא מעלה יתירה על הראשונה. נפש השכלית, כנגד מדרגת המלאכים, שהיא המעלה העליונה על כל אלה.

ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ר' אלעזר פתח, אלקים א -לי אתה אשחרך, ת"ח, שאין מקום בעולם פנוי בלא מים, מפני שהארץ תלויה על המים. שנאמר, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. וכי תעלה על דעתך, שהמים הם מתחת לארץ, והארץ שהיא כבדה מכל היסודות עומדות על המים. אלא שהמים על הארץ, ולמעלה לשמים:


א"ל רב חסדא והא כתיב המים אשר מעל לרקיע. א"ל, לאו האי, אלא כתרגומו, במציעות מיא, שהרקיע מבדיל ביניהם. כי המים אחדים היו, אבל מפני שנכנס הרקיע באמצע, נחשבו כשנים. והרקיע כדור, ובא במימי אוקיינוס, כמבדיל בין המים, נמצאו מים ממעל, ומים מתחת:


א"ר יהודה, רקיעים הם הסובבים, לפעמים ממזרח למערב, ולפעמים ממערב למזרח, ובאים באמצע הים, ומבדילים בינתים. וזהו ויבדל בין המים:


ומפני מה מי הים מלוחים. מפני חמימות הרקיע ורתיחתו. בא וראה, קדירה העומדת על האור, וכל מה שמתעכתבת על האור, יותר התבשיל נמלח מרוב חמימות האש. וא"ר יהודה אלמלא הרקיע היה קיים בין המים, כל המים היו נקפאים כמלח, אלא הולך וסובב ואינו מתקיים בין המים:


אר"י, בא וראה למה לא נאמר כי טוב בשני. מפני שענין זה חוזר על יחודו, להורות כי אין שני לנגדו, ואין טוב בשני, ע"כ נאמר ביום הראשון יום אחד:


דתני ר"י, למה לא נאמר ראשון במקום אחד. להורות, דאלו נאמר ראשון, עכ"פ היה ראוי להיות שני. כי ראשון מחרת לשני. אבל אחד, אינו מחרת לשני:


רבי יהודה אומר, והרי נאמר אני ה' ראשון. א"ל, מלתיה מסייע לקמייתא, מדכתיב ואת אחרונים אני הוא, אע"פ שיש אחרונים לראשון, אני הוא. וכי אחרונים יש לראשון. אין. שמו המיוחד. שהוא ראש ומיוחד. אחרים הם: אל"ף דל"ת יו"ד, אלקי"ם, שד"י, א"ל, צבאו"ת. והם מתכנים ביחודו, והוא הוא יתברך ממש, דכתיב ואת אחרונים אני הוא:


ר' יוסי בר חלפתא, ור' יהודה בן פזי, ור' יצחק, הוו אכלי בסעודתא בהילולא דרבי אלעזר ברבי שמעון. ר' חייא רבה, הוה ינוקא, והוה יתיב תמן. א"ר יוסי לר"ש, למה לא נאמר כי טוב בשני. א"ל, מפני שלא נגמרה המלאכה בשני, וכשנגמרה בשלישי, אמר כי טוב תרי זמני:


אמרו, נשאל להאי ינוקא, דמשחרב ביהמ"ק נמצאת הנבואה בפי התינוקות, אולי נמצא דבר בפיו. א"ל חייא ברי, אימא לן, למה לא נאמר כי טוב בשני. אמר להם, מפני שאין טוב אלא באחד. אתא רבי שמעון ונשקיה, קרי עליה הנה נתתי דברי בפיך:


אמרו שעתא קיימא ליה, נשאל ביה, אמרו ליה, מאי ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. מה שבח הוא זה לצדיקים. א"ל מה השמש כשיוצא בגבורתו, אית דבדחי ביה, ואית דלא בדחי ביה. כך הצדיקים, צדיקים כמותם, ישישו. והרשעים לא ישישו. אית למאן דעביד רפואה. ואית למאן דלא עביד. כך הצדיקים, יהיו רפואה לטובים. ומכה לרשעים:


אמרו ליה, חייא ברי, למה לא נזכר שם המיוחד במעשה בראשית, אמר לון, אין נאה למלך הכבוד להזכיר שמו על המתים, ועל דבר הנאבד. כדי שלא יאמרו, כשם שכל הבריות שבראם הם כלים ונאבדים, כך שמו ח"ו. ולא הזכיר שמו המיוחד, עד שנבראו כל הבריות שהם כלים ונאבדים. ולאחר כן, הזכיר שמו, על דבר שהוא קיים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. ומשאר כל הבריות שברא לא הזכיר בכאן, אלא דבר הקיים, ולא נאמר ביום עשות ה' אלקים, ארץ ושמים אדם וחיות ובהמות ועופות שהם דברים כלים אלא דבר העומד לעולם, והם ארץ ושמים:


אמרו ליה, מאי דכתיב, ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים וגו'. מה צורך היה לו להקב"ה לעשות רקיע להבדיל בין המים. אמר להו, כבר כתיב, כל פעל ה' למענהו. לא ברא הקב"ה דבר שלא לצורך. וברא הרקיע, וכשהוא חוזר אינו חוזר אלא לעתים ידועים. וסילון אחד של מים יוצא מתהומות, וסילון של מים יוצא מגיהנם. ויורד בצינור לסילון התהום. הה"ד, תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. והרקיע נכנס באמצע משניהם. ואלמלא שנכנס בנתים, היו הורגים לשותיהם. הה"ד, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע:


א"ר יוסי, האי ינוקא ברוח הקדש אמרו, דהכי הויא ממש, דכתיב יהי רקיע בתוך המים, בתוך ממש, באמצעית מייא. בהכנס הרקיע באמצע, מחזיר המים הרעים היוצאים מגיהנם למקומן. ולא נפיק לעלמא מאינון מיא, אלא כמלא לוגא, בימי אלישע. ונאמר בהם, והמים רעים והארץ משכלת. כלומר, בשביל שהמים רעים, הארץ משכלת מבני אדם שכלים בשבילם:


א"ר יהודה, כולא האי קרא מסהיד עליה. דא"ר יהודה, כל מה שעשה הקב"ה, לא עשה דבר לבטלה, ומפני שהיה גלוי לפניו, שאותם המים היוצאים מגיהנם, ויתערבו במים האחרים, וינזיקו בריותיו. עשה את הרקיע, להכנס באמצע שניהם, להבד ל בינתים. הה"ד, ויהי מבדיל בין מים למים, בין מים הרעים, למים הטובים. ובאותה שעה ממה, שהמים יוצאים להתערב במים הטובים, אז הרקיע חוזר ונכנס בינתים, ומחזירם לאחור:


תא שמע, א"ר אלעזר, הני מייא דאינון לחייא עלמא, ולתקוניהון דברייתא, היאך יתקרון. א"ר ברכיה, המים אשר מעל השמים, דאינון מייא טבין:


ר' חייא בר אבא, הוה אזיל באורחא, ולאה מתקיפותא דשמשא, והוה צחי למשתי מיא. פגע בהאי מדברא, ואשכח חד אילנא, יתיב תחותיה, עד דזקיף עינוהי, חמא חד מעיינא דמיא דקיק. חדי למשתי מנהון. שתי מן מיא, והוו מרירן, אמר לשמשיה, היינו טעמא דר' אלעזר, דא"ר אלעזר, לית לך בעלמא, דלית תמן תמציתא מההוא סילונא דגיהנם, בר ארעא דישראל. ואלמלא דשתן כל עלמא מההוא תמציתא דארעא דישראל, לא יכיל למשתי מנייהו:


א"ר הונא, האי רקיע דכתיב ויעש אלקים את הרקיע, הוא הרקיע הידוע למעלה שעל ראשי החיות, דכתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא:


א"ר יצחק, האי חיות, חיה כתיב חדא, למה נאמר ראשי. א"ר הונא, אית חיה חד רבא, ושליטא על כל שאר חיותא קדישא, וזיוהי רברבין סגיאין. ליה רישין דזיווא סגיאין, וכדין כתיב ראשי החיה. ודא היא החיה, דחמא יחזקאל בחיזו נבואתא. ואי סלקא דעתך דהוא החיות. ת"ש, כתיב וארא החיות וגו', חמא האי, וחמא החיות:


האי רקיע למאי אתא. א"ר חזקיה, לאפרשא בין מלאכין קדישין דמתחות ההוא רקיעא, ובין מלאכין קדישין דזכו דאינון לעילא. הה"ד, ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. בין המים אשר מתחת לרקיע, מלאכיא דאינון תחות ההוא רקיעא. ובין המים אשר מעל לרקיע, מלאכיא דאינון מלעילא. א"ר יצחק, ש"מ דהוא פרגוד דמפסיק בינתים:


רבי אליעזר שלא לרבן יוחנן בן זכאי, א"ל, האי רקיע דאתברי בשני, מאי הוא, א"ל, רזא עילאה הוא, דברא קב"ה ממונה תחות ידיה, ובחר ביה, ושלטיה על כל חילי שמיא, ובגין ההוא ענינא, לא נאמר כי טוב בשני. אע"פ דשולטנא יתירא אית ליה, דכולא תחות ידיה, לאחזאה לכל עלמא, דלית טיבו ויקרא ופרקונא וגאותא, אלא בקב"ה בלחודוהי:


ועוד אריב"ז, מאי דכתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל. זהו מה שראה יחזקאל, באותו הרקיע שנברא בשני. שבראו הקב"ה, וסתמו מכל רבבות קודש שלו. ואותן העולמות דכסיף בהו קב"ה, סתמם ממנו, ויקר הדרו סתים. מאותן עולמות ולמעלה סתים. והטמין מכולם, וכולם שואלים ואומרים, איה מקום כבוד מלכותו ברוך כבוד ה' ממקומו:


ת"ח, מאי קאמר אל גנת אגוז ירדתי, בגנת אגוז לא כתיב, אלא אל גנת אגוז. כמאן דנחית ומקריב לגנתא, ולא עייל בה, כ"ש דלא קריב לאגוז, אלא לגינה. וכ"ש דלא חזא מה שבתוך האגוז. וכ"ש דאמר לראות, ולא אמר ראיתי. כלומר לגינה שהוא חוצה, קרבתי וירדתי לראות, ולא אמר שראה אפילו הגינה שהיא חוצה:


ועוד אריב"ז, כמה נצטער ההו אגברא, דכתיב ביה, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, למחזי חד שמשא דמשמשא קמיה, ולא איתיהיבת ליה רשותא, דכתיב הראני נא את כבודך. אריב"ז, הוא דכתיב ביה כבוד א -ל. סבר דכדאי הוא למישאל דא:


ומה אתיב ליה. לא תוכל לראות את פני, הוא מאריה דאפייא, ולא יהיב ליה רשותא, עד דנפק נשמתיה, לקיים מה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. וכל נשמתא דצדיקיא, אתיהיב ליה רשותא למנדע, ולאדבקא מה דלא יכיל בעלמא דין:


ת"ר, כל יומא ויומא, קב"ה עביד מלאכין קדישין, ואילין אינון נשמתהון דצדיקיא. הה"ד, עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. עשה לא נאמר, אלא עושה, משמע שהוא עושה בכל יום:


א"ר אבהו, לא תקשי לךהאי, דהא אית מלאכים שנבראו מכסא הכבוד, והם שלוחים ממונים בשליחותו של הקב"ה. אי שאר מלאכיא דהוו מכסא הכבוד כך נשמתהון דצדיקיא דהוו מתמן, וקיימי אורייתא, עאכ"ו דעיד להון קב"ה מלאכין עילאין קדישין:


א"ר פנחס, כלל הקב"ה באדם ארבעה דברים, א"ש רו"ח מי"ם עפ"ר. א"ר יהודה, והא מהופכין אינון באורייתא. א"ל רבי פנחס, ובאורייתא איכא אינון, א"ל הן. ואלו הן רו"ח א"ש מי"ם עפ"ר:


תרין אינון דאתגזרו משמשיא מלעילא, ותרין אינון דאתגזרו מלרע. מנ"ל. דכתיב עושה מלאכיו רוחות, הא רוח. משרתיו אש לוהט, הא אש. יסד ארץ על מכוניה, כמשמעו. תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים, הא מים. כלהו מתחברן דא עם דא, רוח אש עפר מים. א"ר פנחס, אע"ג דמתהפכי, לית לן בה, ושפיר קאמר רבי יהודה:


וא"ר יהודה, כלהו כללם הקב"ה באדם. א"ל הקב"ה, אני בראתי אותך עליון, והמלכתיך על כל בריותי, נתתי בך כח מן המלאכים, וכח מן המשרתים, שהם למעלה, וכח התהום, וכח הארץ, ונתתי בך שכל טהור הגזור מכסאי, ואת חטי קדמי:


א"ר יצחק, רצה הקב"ה לעשות לאדם עליון על כל בריותיו, למהוי יחיד בהאי עלמא, כמה דאיהו יחידאי לעילא. כיון שחטא, אמר הקב"ה, הן האדם היה כאחד ממנו, היה בדעתי לעשותו כאחד, עכשיו, ועתה פן ישלח ידו:


א"ר יהודה, רקיע אחד עשה הקב"ה, וממנו נתהוו השמים. שנאמר ויקרא אלקים לרקיע שמים. א"ר יהודה, ולא זו בלבד, אלא כל מה שעשה הקב"ה במעשה בראשית, לא עשה אלא דבר א' מהכל, ואותו דבר הוציא כל פעולותיו למינו, הגון השמים, עשה ממנו אחד, אותו המשובח מכלם. וארץ עשה אחד:


ת"ש, א"ר יהודה, מהכל עשה אחד, אותו המשובח מכולם. וזהו הרקיע כעין הקרח הנורא, שממנו נתהוו השמים. הה"ד ויקרא אלקים לרקיע שמים. וארץ אותה המשובחת מכולן, וזו ארץ ישראל, וממנה נתהוו שאר הארצות, הה"ד עד לא עשה ארץ וחוצות, ארץ, זו ארץ ישראל, וחוצות, שאר הארצות שבחוצה לארץ. האדם אחד, וממנו נתהוו כל השאר, דכתיב וראש עפרות תבל. וכן כל כיוצא בזה. א"ר יצחק, מנ"ל. מהאי קרא דאמר דוד, הללו את ה' מן השמים, מאותו שנעשו השמים ממנו:


ת"ר, זמנא חדא הוה אזיל רבי יוחנן למחמי לרבי שמעון, והוי רבי יוסי אזיל עמיה, א"ל רבי יוסי, לאן את אזיל. א"ל, למחמי לרבי שמעון.אמר, למארי פלוגתא דילך, את אזיל למחמי. אמר ש"מ, דרבי שמעון לשם שמים קא מפליג, והואיל וכך הוא חביבותא דליבאי אשתכחת ביה. אסכימו למיזל, והו ליליא, אמרו ניתיב הכא, עד דייתי נהורא, ונתעסק באורייתא, יתבו:


א"ר יוחנן, האי רקיע שנברא בשני, הוא הרקיע העליון. ותנא הוא הפרגוד המפסיק ינתים. דכתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. ומזה הרקיע נעשו לכל שאר הרקיעים, הסובבים ושאינם סובבים, וכולם אדוקים בזה הרקיע, וקרא לו רקיע, וקרא לו שמים, דכתיב ויקרא אלקים לרקיע שמים. על שנתהוו ממנו:


עד דהוו יתבי, קריב בריה דר' יוסי לאבוהי, א"ל האי דאמר שלמה, ואתה תשמע השמים מכון שבתך, הול"ל מן השמים. שמע רבי יוחנן, א"ל אימא ברי אימא, דמלה דפומך מלה קדישא היא. א"ר יוסי, האי פסוקא שאיל, ואתה תשמע השמים מכון שבתך. מן השמים הול"ל:


א"ל רבי יוחנן, מקרא חסר הוא, כמו שועת עניים, הוה ליה למימר מן עניים. וכן צעקת ענוים, וכן הרבה. קריב לאבוהי, וא"ל מלה שמענא ביה, א"ל רבי יוחנן, אימא ברי אימא:


אמר, שמענא די בעידנא די בעון ישראל צלותהון ובעותהון בבתי צלותהון. מטטרו"ן מארי דאפיא, נטיל כל צלותהון דישראל וסליק להו בהאי רקיע, וכד בעי קב"ה לאשגחא בזכותהון דישראל, מעיין בההוא רקיעא דאתקרי שמים, דתמן בעותהון דישראל, ומרחם עלייהו. דכתיב ואתה תשמע השמים, ממש. כן אמר דוד, הללו את ה' מן השמים, דתמן הו אתושבחתא דישראל. אתא ר' יוחנן ונשקיה על רישיה, וברכיה, אמר מרגלא הדא הוות תחות ידיך, מרגלא תהא בדרך:


א"ר יצחק, ת"ח, עביד קב"ה הרקיע הזה, ועביד מניה שמים, די ממנן תחותוהי, רקיעא לעילא, ושמייא לתתא. ועבד תחות אלין, שמייא אחרנין, דאתקרון רקיע השמים, דממנם ביה כל בוצינייא דנהרין:


ת"ח בין רקיעא דא, דאתקרי רקיע השמים, עד הרקיע הנטוי על החיות, אית תלת מאה ותשעין רקיעין אחרנין, ושבע אלפין וארבע מאה וחמשין חולקין, סמכין אתרין דבוצינייא אוחרנין, ומאלין בוצינייא נטל קב"ה ואנח בהאי רקיעא דשמיא, ואנהרא על ארעא.

ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה. רבי בא פתח בהאי קרא, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. ת"ח, כשברא הקב"ה את העולם, צפה וראה, שעתידין ישראל לעמוד ולקבל תורתו, וגזר מכסאו כל אותם הנשמות העתידות להנתן בהם:


ועשה למעלה אוצר א', אשר כל הנשמות הגזורות מכסאו, עומדות שם. וקרא לו גופי הנשמות. ולמה נקרא גוף הנשמות. א"ר בא, מפני שכל הנשמות כשיוצאות מן העולם הזה, עושה להם הקב"ה דוקנא של גופות, כמו שהוי בזה העולם, מניחם בזה האוצר:


וזה האוצר, באיזה מקום הוא. א"ר יוחנן א"ר יצחק, במקום שגנזי גשמים שם, וגנזי חיים טובים, ונקרא ערבות. ובערבות יש גנזים הרבה, וגנזי הנשמות שם. והא א"ר בא שאוצר אחד הוא, והכא תנינן גנזים:


א"ר יוחנן, לא תקשי לך, שנים אוצרות הם: אוצר הנשמות, שעתידין להנתן בבני אדם, דהא תנינן, בההוא צורה, ובההיא דיוקנא ממש, שעתיד לעמוד בזה העולם, בההוא דיוקנא הוא שם. ונקרא גוף הנשמות, מפני שעושה להם גוף, כמו שעתידין להיות. ואוצר אחד כנגדו, לאותן הנשמות שהיו בעולם הזה, וקיימו התורה, ונקרא גנזי חייהעולם. והיינו בהוה א"ר שמעון, בגנזי חיי עלמא תהא פלניא, דנפיק מעלמא דין:


ת"ר, כל יומא ויומא כרוזא קרי, אתערו בני קדישא עילאה, ועבידו פולחנא דמאריכון, דאפריש לכון מן שאר עמין, ויהב בכון נשמתא קדישא, דאתגזרת מכורסי יקריה:


א"ר יודא, אם כן שאר עמין, נשמתהון מאן אתר. אזדמן ליה רבי אלעזר, אמר, ת"ח, דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, דא היא נשמתא קדישא, דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא עילאה. מאי כתיב ביה. ויהי האדם לנפש חיה. א"ר אלעזר, זו היא הכח, שניתן לבהמות ולחיות ולדגים. שנבראת מן האדמה, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה:


א"ר יצחק, אורייתא אתקבלת על אדם, ואמרת, קב"ה ברא לב"נ, ויהב ביה נשמתא קדישא, למהוי ליה חיין לעלמא דאתי, והיא אתחזר בחוביה לההוא נפשא חייתא, דאתגזרת מן ארעא, לבעירתא ולחייתא:


א"ר יהודה, ממשמע דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, ויעשהו לא נאמר, אלא ויהי האדם לנפש חיה. מלמד שהוא בעצמו גרם, לחזור לאותה נפש הגזורה מהאדמה:


א"ר יוחנן, אמר הקב"ה, אדם, אני בראתי אותך עליון על כל בריותי, [נפחתי בך נשמת חיים, הנותנת חיים לבעליה, הגזורה מכסאי. ואתה חזרת לאותה נפש חיה שבראתי מן האדמה לבהמות, חייך, מכאת ואילך, כל העוסק בתורתי, וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה. וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שבחרו למען יכלו עמה:


א"ר יצחק ת"ח, מאי דכתיב מי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. רוח בני האדם העולה היא למעלה, דא היא נשמתא קדישא דצדיקייא. ורוח הבהמה, דא היא נפשא חייתא דאתגזרת מן ארעא לבעירא, דתשתצי ותחות לאשתצאה מן עלמא:


א"ר חייא, א"כ אין להם נשמה לגוים אלא אותה הנפש החיה. א"ר יוחנן כן הוא. א"ר אלעזר, ולישראל מאן יהבא. תוה רבי חייא. א"ר אלעזר ת"ח, דתנן בא ליטהר מסייעין אותו. מאי סיוע יהבין ליה, אלא ההוא נשמתא קדישא, למהוי ליה סמך, דיהבין ליה לסייעא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי:


א"ר אלעזר, עד תליסר שנין, אשתדלותיה דב"נ בההוא נפש חייתא. מתליסר שנין ולעילא, אי בעי למהוי זכאה, יהבין ליה ההיא נשמתא קדישא עלאה, דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא. א"ר יהודה, היינו טעמא דתנינן, בתלת עשר מכילן דרחמי, במתניתא דרבי אלעזר:


רבי שמעון בן יוחאי, זמין למארי מתניתא למיכל בסעודתא רבה, דעבד להו, וחפא כל ביתא במאני דיקר, וגאותיב לרבנן בהאי גיסא, והא בהאי גיסא, והוה קא בדח טובא:


אמרו ליה מאי בדיחותא דמר בהאי יומא דין משאר יומין. אמר להו, דיומא דין נחתא נשמתא קדישא עילאה, בארבע גופין דחיותא, לרבי אלעזר ברי, ובהילולא דא, יהא לי בדיחותא שלימתא:


אותביה לר' אלעזר בריה לגביה, אמר תיב ברי תיב, דיומא דין את קדישא, ובעדבא דקדישין. א"ר שמעון מלה חד,ואסחר אשא בביתא. נפקי רבנן, חמו קיטורא דהוה סליק מביתא כל ההוא יומא:


אתא רבי יוסי ב"ר שמעון בן לקיניא, אשכח לרבנן דהוו תווהו, וקיימי בשוקא. אמר להו, מאי הוא. אמרו ליה, חמי האי קיטורא מאשא דלעילא. האי הוא דקא מכתירין יומא דין, בכתר"א קדישא לרבי אלעזר, וחמו רבנן, ארבע גדפין דנשרא, דנחתו באשא, דאסחר ליה ולרבי שמעון אבוהי. יתיב תמן רבי יוסי, עד דאזל אשא:


עאל קדמוהי, א"ל, אכתרא וסיתרא, גבהותא על כלא, האי הילולא להוי שלימתא. אמר ר"ש מאי דעתיך. א"ר יוסי, הא ברתי לרבי אלעזר ברך. אמר רדאי יהא כך. קראו לרבנן ויהב ליה ברתיה:


יתבי תמן תלת יומין, ולעו באורייתא קמיה, ולא שבקו סתרא דמתניתין, דלא אוליף להו רבי שמעון. אמרו עליו על ר' שמעון, שלא נתראה קשת בימיו. דהא הוא סימנא בעלמא הוה:


א"ר יצחק, נשמתא היא קיימא בקיומא לעלמין. מה הקב"ה קיים, אף היא קיימת. אבל על ההיא נפשתא חייתא, אמר קרא, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה:


א"ר יוסי, מאי חזא אונקלוס, דאמר ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם לרוח ממללא, אי נפשא דבעירתא היא, למה לא ממללן:


א"ר יצחק, על דאתגבלון מעובייא רבה דעפרא, יתיר מבני נשא. ולא זקפין רישא, ולא מסתכלין ברקיעא כבני נשא. דאלו אתגבלו מקלילא דעפרא כבני נשא, וזקפן רישא ואסתכלו ברקיעא, הוו ממללן:


א"ר יוסי, גבלותא וזקפן רישא תינח, אבל אסתכלותא ברקיעא למאי. א"ל, ההוא סיועא רבה דבני נשא. ת"ח, נבוכדנצר כד הוה טריד, והוה בעירא בטורייא, לא הוה ליה סיועא, עד דאסתכל ברקיעא, הה"ד, אנא נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת, ומנדעי עלי יתיב. דעד לא יסתכל ברקיעאף חא הוה מנדעיה עילויה:


א"ר כרוספדאי, הגוים ועמא דארעא, דלא מהמני בהקב"ה, ולא עסקי באורייתא, לית להו בר ההיא נפשא חייתא דאתנפקא מארעא, ועל כך לית להו מהימנותא. אבל ישראל די מהימני בהקב"ה, ועסקי באורייתא, ונטרי פקודוהי. אמר הקב"ה, לא כאלה חלק יעקב וגו'. לא יהי להון נפשא חיתא, אבל מה יהא להון. כי יוצר הכל הוא. הכל:


הוא שכינתה. ואתגזרה נשמתא קדישא מינה, למהוי חולקא דיעקב. מאי הוא. כלומר, הכל הוא נשמתא, הואיל ואתגזרת מינה:


א"ר יהודה, אי לעכו"ם לית מהימנותא, הא חזינן דאזלי לטעוותהון, חגרין וסומין, ומליין מחין ומרעין, ואיתסאן. א"ל, לאובדא להו לעלמא דאתי, הה"ד, משגיא לגוים ויאבדם:


ועוד, הא תנינן וחליים רעים ונאמנים, מאי נאמנים. דעבדי מהימנותא. כד מטא זמנא, נפקי מההוא גברא. וזמנין דאישתכח לאינון טעוון. דאינון אזלין במרעיהון לטעוותהון, ואתסאן. א"ל, ואמרי דההוא טעוותא הוא דעביד:


וא"ר יוחנן, זמנא חדא סח לי יהודאי חד, דהוו ליה מרעין סגיאין, ולא איתסי, חמא לאינון טעיין דהוו אזלי במרעיהון לטעוותהון, ואתסאן, אמר, איזיל התם, ואע"ג דאיהו אסור, אבל למחמי מאי הוא:


ואזל התם, ועאל בגוייהו, ובת תמן ביני אינשי דהוו מחיין ומרעין. כלהו אדמכו, ואיהו לא אדמיך, עד דחמא חד שטנא, דהוה אזיל בינייהו, ומאני דאסוותא בידיה, והי שוי על כל חד וחד, ואתסי.. אעבר עליה, ולא שוי עליה. א"ל, מארי, הא אנא מבני מרעין שוי עלי:


א"ל, לא כאלה חלק יעקב, דאלין אתפקדו לי לאובדא להון לעלמא דאתי, אבל בנוי דיעקב לאו כאלין. אתפקדו לי לאובדא להון לעלמא דאתי, אבל בנוי דיעקב לאו כאלין. ומן קדם מה, על כי יוצר הכל הוא. מה היוצר סתר ובני, אף הקב"ה מחי ומסי, וסתר ובני. נפק ההוא גברא, וסח לי עובדא, אמרית בריך רחמנא דשדרך התם למחמי דא, ולמשמע כדין מפומיה. וכדין סח לי יוסי חרשא:


א"ר יצחק אמר רב אחא, מאי דכתיב ונשמת שדי תבינם. אלא הנשמה היא מביאה לאדם להכיר את קונו, ולהכניסו בתורה ובמעשים טובים, ואשריהם אותם שנכנסין בדרך התורה, בדרך הנשמה, שבשבילה יזכו לחיי העה"ב, ולמעלת הקדושים:


א"ר יצחק א"ר אחא, כל העוסק בתורה הוא קונה הנשמה מעצמו. היינו דתנינן, בא ליטהר מסייעין אותו. אוי להם לרשעים, שהם נדבקים בכח האדמה, שהיא נקראת נפש חיה הנבראת מן האדמה, שבשבילה יכלו לעולם ולעולמי עולמים:


שאל רבי דוסתאי לרבי אליעזר, א"ל, אותה נפש חיה מאי הוי מינה לעלמא דאתי. א"ל, לא תימא הכי. אלא אימא מאי הוי מינה תדיר:


ת"ש, א"ר בא, מאי דכתיב, הכרת תכרת הנפש ההיא. אלא כהבל דנפיק מפחומיה דב"נ, דלא יכיל לסלקא לעילא, אפילו כמלא עיניו, ומיד תכלה. כך היא אותה הנפש החיה, כאותה הבל שנכרת מן הפה מהרה, ותכלה, ואינו נראה בעולם, והיה כלא היה:


א"ר יוסי, והא תנן נפשותם של רשעים הן הם המזיקין שבעולם. א"ל ר"י, שפיר קאמרת, שהן המזיקות לבעליהן, ומונעות כח הנשמה מעבודת בוראן, שאין מזיק לאדם אלא אותה הנפש, על שנכרתה עם הגוף. וא"ר אחא, לא תנן הכי, אלא נפשותם של רשעים כשיוצאות מן הגוף, הן הם המזיקים שבעולם:


אר"י, וכך וכך שפיר, כשיוצאות מן הגוף, אז נמצא הנזק. והיאך מזיק אותו נפש לגוף. והכל תמהים היאך הם אותם הנפשות מזיקין שבעולם על שדבקים בבני אדם:


ת"ר, א"ר יהודה בר יעקב, תמה אני על אנשי הדור, אם רובם נעשים בכשרות. ת"ח, מה כתיב, והתקדשתם והייתם קדושים, מלמד שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש:


מאי קידושא שייך הכא. א"ר יהודה בר יעקב, שלא יעשו פריצותא וחציפותא, ולא לשום זנות כבהמות. שהבהמות אינן עושות אלא לכך:


דהא תנן כל הבועל לשום זנות, או לשום מה דאמרן, ולא ישמור את עצמו מאותן הדברים הצריכין, דתנינן במתניתא, ההוא עוברא דאתייליד, ליהוי פריץ חצוף זונה רשע, ואינו בכלל זרע אמת:


וכל הבועל לשם מצוה, ומקדש עצמו, ומכוין לבו לשם שמים. הוו ליה בנין דמעלי, צדיקים וחסידים, יראי שמים, קדישין הה"ד, והתקדשתם והייתם קדושים:


א"ר יהודה, הרשעים על שאינן מולידים אלא לשם זנות, בעזות ובחציפות, אין להם אלא אותה הנפש החיה הנתונה לבהמות, שעניינם אינם אלא כבהמה:


אבל צדיקים היודעים לקדש עצמם כתיב בהו ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת. מאי אמת. א"ר אחא, אמת בכל שאינו מהרהר באשה אחרת, ויש לו אמת עם אשתו:


רב הונא אמר, לכיון ולקדש עצמו לשם שמים, שנאמר אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. כלומר, אם אין הכונה לשם שמים, לבנות הבית ולהוליד בנים, שוא עמלו בוניו בו, שמכניס באותו הולד עמל של שוא. ואיזהו עמל של שוא. זו נפש חיה, שתכלה ותכרת, כהבל היוצא מן הפה, שהוא שוא, והואיל והוא מכניסו באותו הולד, הרי עמלו של שוא:


א"ר יצחק, אמת הוא נוטריקון. א' אמת. מ"ם מאר"ץ. תי"ו, תצמ"ח. כלומר אמת מארץ תצמח. מאי משמע, א"ר יצחק, בשעת החיבור, שצריך להיות שם האמת והיושר, בשעה שנתהוה מארץ ונתייסד, ולא בשעה שנתגבל, והיינו דאמר רב הונא, כל בנין שאין בו יסוד, אינו כלום. ואיזהו יסוד. שצריך האדם בשעת החיבור כדקאמרן:


רבי זירא אמר, זמנא חדא הוה אזלינא במדברא, ואשכחנא חד ערבאי, דהוה מטיל אכתפיה מטול י' סאין, והוה סבא, ואמרנא ליה, חילא דא בעי למלעי באורייתא. אמר, לא עבדו לי אבא ואימא בגין כך, אלא לעובדא דא:


דאנא שמעית לאבוי דבשעתא דעביד לי, דכסופיה לבר הוה, דיהא ליה חילא לאייתי עיבורא מן חקלא. ובהאי עיטא אימלך בההיא שעתא, והא אנא סבא מאי איעבד:


א"ר יהודה, אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב. מנ"ל. מן בת שבע אם שלמה, דקרא מסהיד עליה, שהיא אם שלמה ממש, משום דאתייסיד ממנה מעיינה, ומהרהורה, ומהשתדלותה, שנאמר מה ברי ומה בר בטני וגו':


אימיה תינח. אבוהי מנ"ל. דכתיב שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. וכי שלמה אמר זה המזמור. אמר ר"י ח"ו, אלא דוד אמרו ברוח הקודש על שלמה, בשעה שאמר הנביא לדוד, הנה בן נולד לך כו', כי שלמה יהיה שמו, אמר דוד, בן אחד היה לי מבת שבע, ומת, עכשיו אחר יולד לי, מן שמיא הוא בא. ואמר שיר זה, ונתכוון בו לשום שמים, הה"ד שיר המעלות לשלמה, בשביל שלמה:


אמר אם ה' לא יבנה בית, אם סיעתו לא יסייע בכוונה השלימה שלי, שוא עמלו בוניו בו, לשוא נעמול כמו שהיה בראשונה, שעמלנו לשוא, ובגין ההוא חובה מת. ואנא אית לי לאתטרדא מן ירושלים, ובעוד שאני אצא, אם ה' לא ישמר עיר מכל אדם, שוא שקד שומר. א"ר יצחק, שהניח עשר נשים פילגשים לשמור הבית, והוה מה דהוה. ועכ"פ, שוא שקד שומר:


א"ר יהודה, בשביל שלמה נאמר שיר זה, שנתכוון דוד עליו לשום שמים. ואמו ג"כ נתכוונה לשום שמים. ויצא מהם שלמה, דכתיב ביה וישב שלמה על כסא ה' למלך. א"ר יצחק, לפיכך נקרא למואל, מאי למואל. כמו למו פי. מלמד, ששניהם נתכונו למו אל:


ומכאן למדנו, כל המתכוין לשם שמים באותה שעה, נפיק מיניה בר דמעלי. ומנא לן. משמואל, שנתכוונה אמו עליו תמיד לשום שמים, דכתיב ונתתיו לה', וכן אל הנער הזה התפללתי. וכן אמר דוד, אם יהיה לי הבן הזה, מכאן יהיה זמין למוא"ל. כלומר, נתון הוא לאל:


ת"ר, א"ר יוסי בן פזי, זמנא חדא הוינא אזיל באורחא, וערענא בההוא טורא דכפר קרדו, והוו גוברי בדיחי בחולקהון, ובאית תמן ליליא דשבתא, ואפוקי שבתא. וחמיתי לאושפיזאי דהוה בעי למשכב עם דביתהו, קאים האי מהך גיסא וצלי, וקמת היא מהאיך גיסא וצלת. אמרינא להון, מאי צלותכון בשעתא דא:


אמרו לי, עידנא דידן, לזווגא משבת לשבת, ומצלינן צלותנא קמי קב"ה, דיהא לנא בר, דיפלח פולחניה, בר דחיל חטאה, בר דמעביד פיקודוהי, ולא יסטי מאורייתא לימינא ולשמאלא. אמרינא להו, יהא רעוא דיהא לכון בעותכון, דהא לשים שמים קא עבדתין:


א"ר יוסי, אחזי אנפי שכינתא, דלבתר יומין ערעית תמן, וחזית ההוא ברא דאתייליד להו, והוה בר שבע שנין, חמי לי בביתא, ולא בעא למללא עמי. א"ל אבוה, זיל לקמיה, דגברא רבא הוא:


אמר, מסתפינא לאשתעויי בהדיה, ולאתקרבא עמיה, דהא לא ידענא אי אית ליה נשמתא קדישא, אי לאו. דהכי אוליף לי מורי יומא דין, דכל מאן דלית ליה נשמתא קדישא, אסור לאשתעויי בהדיה, ולאתקרבא עמיה. א"ל, ח"ו, דגברא רבא וחכימא דדרא הוא:


קריב גבאי, ולא ספיק למללא עמי, אמר לי אנא חמי בך, דנשמתא חדתא אית בך, מיומין זעירין, ולא אזדריקת בך בשעתא דנפקת לעלמא. תווהית. אמרית, כך הוא דרווק הוינא, כד לעינא באורייתא, ואתייהבת בי נשמתא:


אמר לי, ידעת נפש חיה, דאמר קרא, דהוות מן ארעא, והא משמע נפש חיה. למה. אמרית, אימא ברי:


אמר, הכי אמר לי מורי, דהיא נפשא דאפיקת ארעא. ומן ארעא אתגזרת. אבל היא חייתא, לאתנענעא לכאן ולכאן. כמה דעבדין בעירא ורחשא, וכלא. אבל לית בה סוכלתנותא וחכמתא בפולחנא דהקב"ה, דלא אתבריאת אלא לבעירא ולחייתא, לאתנענעא בה בלא סוכלתנו, ולאשתצאה, כד תפוק, כהאי הבל דפומא:


אמרית ליה ברי, מאן הוא רבך. אמר לי רבי אלכסנדראי. אמרית ליה, ומה לעית יומא דין. אמר לי, האי קרא דכתיב, ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, כך א"ר אלכסנדראי, מה הוא חכמה. הוא שמו של הקב"ה. והוא חכמה. ומעולם לא גילה לשום אדם, ולא עתיד להגלות, אלא קצת הימנה למשה לבד:


ולא עמד על כל ידיעתה, אלא עמד על מה שלא עמד אדם, על האי ראשית, שהיא חכמה. דכתיב ביה במשה, וירא ראשית לו, וזהו חכמה:


וא"ת, הא כתיב וה' נתן חכמה לשלמה. ת"ח, לא כתיב נתן החכמה, אלא חכמה, שעמד על קצת אמיתתה. המשיח עתיד לדעת קצתו, דכתיב ביה, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה כו':


והחכמה היא ראשית הכל, וקודם הכל, אבל יראת ה', שכל טוב. כלומר, היראה נשארה בשכל ובינה, לדעת ולחקור יראת ה'. לכל עושיהם, לעושה המצות ביראה בתחלה, עד שירגיל עצמו לעשות מאהבה:


אמרתי לו, מה שמך. אמר לי, אהבה. אמרתי לו, מר אהבה, וקריתי עליו, ואהבת עולם אהבתיך. ואנא זכינא למחמי לרב אדא בריה, וסחינא ליה האי:


א"ר יעקב בר אידי, חכם היה אדם הראשון, שהיה מכיר ויודע לכל מי שהיה בו נפש חיה, ומי שהיה בו נשמה, כשבאו אצלו, הכיר את כלם. הדא הוא דכתיב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, למי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו. ונשמה למי שהיה יודע ומכיר בעבודת בוראו. וכך הוא עד היום, מי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו, ואינו עוסק בתורה, הוא יש לו נפש חיה, ולא נשמה:


א"ר יהודה, אע"ג דהאי נפש חיה אית בבהמות ובחיות ובמיניהם, והתירם לבני אדם, חס הקב"ה עליהם במיתתם, שלא יצערום לאותם בעלי נפש החיה. דלית לך כל אינש, דלית ביה נפש חיה, כדי שישוב לעבוד בוראו, להבדיל עצמו משאר כל אדם, כדי להתעסק בתורה ובמצות, שמרויח בזה הנשמה הקדושה:


לפיכך האי טבחא, דנפקא נבילה או טריפה מתחות ידוהי. זמנא חדא, משמתינן ליה. שנית, מעברינן ליה. שלישיצ, מכריזין עליה בשוקי, דכל מה דשחיט הו אטריפה. ולעולם לא נוקים ליה לטבחא:


א"ר יצחק, וכי על זמנא חדא לא ליעניש בר מהאי. והא תנינן, האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם. משמתינן ומעברינין ליה, ומכרזינן אבשריה דטרפה היא, ומה על סכינא דלא נמצאת יפה הוא כך. על מי שיצאה נבלה או טרפה מתחת ידו, אינו דין דמשמתין ליה ומעבירינן ליה. ומכרזינן אבשריה דטרפה:


א"ר יוסי, אנא חמית לרבי יהודה, דזמין לרבי יוסי ורבי חגי, והוה טבחא, ורבי אבא קרין ליה. ונכיס ההוא תרנגולתא, ונתכוין לתרי סימני, ובדקו ואשכחו דנכיס חד סימנא, וחד לא נכיס:


א"ל רבי יהודה, על מה אתכוונת. אמר, על תרין סימנין. אמר, והא אנא אשכחנא חד נכיס. אלא בשרא הוא דכשרה, ואת לא תהא טבחא מכאן ולהלאה. ואע"ג דלא בעינא כוונה בשחיטה:


א"ל ר' יוסי, הכוונה לאו להאי איתמר, אלא כוונה דקב"ה, דנכיס לשמים, ולא לשום פתגם אחרן. אבל נתכוון לתרי סימני, ושחיט חד, מותר הוא בדיעבד. דתנן, השוחט אחד בעוף, דיעבד אין, לכתחלה לא:


א"ר יעקב, ת"ח, כל מה שנברא מזו הנפש החיה, התירו הקב"ה לבני אדם. מפני שאין להם נשמה לדעת ולהכיר בעבודת בוראם. דאלמלי הוא להו נשמה, לא הותרו:


שאל רבי אבא לרבי חייא, אמריתון דנשמתא לא עייל בבר נש, עד דיסתכל בפלוחנא דהקב"ה, וכדין להוי ליה נשמתא, ואמריתון דנשמתא היא קדישא, מעליא על כולא. א"כ מאי האי דאמר קרא, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. למה מתו, הואיל והוה להו נשמתא, הוה להו לאשתזבא. לא הוה בידיה:


אתו ושיילוה לרבי אלעזר בר' שמעון, א"ל כך הוא ודאי, וקרא מסייע לן, דהכי אמר אבוי, דכד אתי טופנא, לא הוה בר נש דיעביד הקב"ה בגיניה, בר מנח ובנוהי. וזכותהון לא הוה, אלא לאגין עליהון ועל בתיהון, ולא הוה סגי זכותהון כל כך, לאגנא על כל דרא:


ואינון דהוו זכאין בקדמיתא, כגון חנוך וירד, דהוה להון נשמתא, וחזיין למיעבד הקב"ה בגיניהון, מיתו מקדמת דנא. והיינו דאמר קרא, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, דעל אינון דנשמתא קדישא הוה בהו. דלא תימא דעל אלין דהוו בטופנא אמר קרא. אלא אתא קרא, ואמר, מכל אשר בחרבה מתו, שלא היו בימי דור המבול, ולא באותו זמן, אלא בחרבה מתו, כלומר כבר נסתלקו מן העולם, ולא נשתייר בעולם צדיק להגין על דורו, ואז נעשה דין ברשעים:


א"ל ר' חייא לרבי אבא, לא אמרית לך דהאי גולגלתא דדהבא דהו אממאריהון דמתניתין. לימא, זכאין אתון מאריהון דמתניתין, סגי חולקהון על כולא לעלמא דאתי:


עוד א"ר אלעזר, מאי דכתיב. הללוהו בתקע שופר הללוה"ו בנב"ל וכנו"ר הללוה"ו בתו"ף ומחול הללוה"ו במני"ם ועוגב. וכי צריך הקב"ה להאי:


אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לקמי קב"ה בהני מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עכשיו עשה זה וזה, וכל מה שתעשה אינו כלום, עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה, כלומר אינו הללו, אלא מהו הללו. כל הנשמה תהלל קה הללוי -ה. והאחר אינו כלום, אלא הלול הנשמה, הה"ד כל הנשמה תהלל י ה הללוי ה.

ויאמר אלקים יקוו המים וגו', רבנו םתחי בהאי קרא, לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ. א"ר אבא, בא וראה, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת ב"ו מעשיו מבלין אותו. אבל הקב"ה, מבלה את מעשיו:


והיינו דאמרה חנה, אין קדוש כה' כי אין בלתך. מאי כי אין בלתך. אל תקרי בלתך, אלא בלותך:


כך הוא כתיב, לכו חזו מפעלות אלקים וגו', א"ר אבא, עובדוי דהקב"ה דעביד להו בעלמא דין, דוד מלכא הוה בהתבהלא, ואמר לכו חזו, בואו מבעי ליה:


אלא אמר דוד, כל דיירי ארעא די בעלמא דין, זילו, זילו מרישא דעלמא עד סופיה, ותשכחין עובדוי דהקב"ה, כעובדוי ברישא דעלמא, כך עובדוי בסייפי דעלמא, מייתי דיורין בעלמא, אי זכו, מותיב להו ולבנייהו ולבני בנייהו עד סופא דעלמא. לא זכו, מחריב להו מנהון. וההוא אתרא, וההוא קרתא, לא אתבני לעלמין. לאחזאה לבני נשא, דאתר חייביא הוה ההוא אתר, והקב"ה עבד ביה דינא, הה"ד אשר שם שמות בארץ:


דבר אחר לכו חזו מפעלות אלקים, א"ר פנחס, מה ראה דוד דאמר מפעלות אלקים, ולא אמר מפעלות ה'. אלא בשמא דאלקים, אשתכלל עובדא דבראשית. וכד ברא ק"בה עלמא, הוו מיא אזלין ונחתין וכד רמא ארעא לתתא, רמא לה בין מיא, והות טמירתא, ואתקרשא בין מיא:


ועבד הקב"ה את בגו את, אורחיה וטבעיה דעלמא, דמיא קלילן, וארעא יקירא. ומאן דאיהו יקירא, נחית לתתא. וקלילא סליק לעילא. אבל הקב"ה, לאחזאה אתוהי ועובדוי לבני נשא, ארכין ואנחית מיא דקלילן לתתא, וארעא דאיהי יקירא, סליק לעילא, על קלילשא. הה"ד לרוקע הארץ על המים. כלומר, מיא דאינון קלילין, לתתא. וארעא, דאיהי יקירא, לעילא:


ועוד, דמבין מיא אחזי ואפיק יבשתא, דלית אוח ארעא לאסקא מגו מיא יבשתא, אלא לחותא. וכד אסיק יבשתא מבין מיא, קרא שמה ארץ. הה"ד, ויקרא אלקים ליבשה ארץ:


ותנא, ז' שמות קרא לה: ארץ. אדמה. גיא. נשיה. ציה. ארקא. תבל. גדול שבכולם תבל, דכתיה והוא ישפוט תבל בצדק. הה"ק, אשר שם שמות בארץ. אר"י, ז' קריעים ברא הקב"ה, כנגדם ברא ז' ארצות. ותאנא, ארץ אחת ממש, הוציאו המים, וממנה נתהוו ז' ארצות כדאמרן:


א"ר יוסי, מיא הוו יסודא דכולא. בגין דאשכחן דעיקרא דכל עובדוהי דבראשית הוו מן מיא. ותאנא, בתחלה היו המים מפוזרין תחת השמים, עד שגער הקב"ה בהם, והכניסם ואספם אל מקום אחד. הה"ד יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. ולאח"כ נתפזרו כמתחלה, ורקע הארץ על המים, הה"ד, לרוקע הארץ על המים כל"ח:


אמר עולא, וכי למאי צריך חסד הכא, דכתיב לרוקע הארץ על המים כל"ח. א"ר יוסי, חסד גדול עשה הקב"ה בעולמו, שהעמיד הארץ על המים שאלמלא לא היתה הארץ מלמעלה, היה העולם מטושטש בבת אחת:


א"ר חגדא, אלמלא כך, לא היו בני אדם נוטעין וחורשין וזורעין, עכשיו שהארץ למעלה, נוטעין וזורעין, והארץ עומדת בכחה ובקיומה, מפני לחות המים אשר מתחת לארץ. ומלמטה יוצאין כמה נהרות, כמה מעיינות כמה מקוואות, לדשן כל העולם ולהצמיח הכל. וזהו החסד שעשה הקב"ה עם בריותיו, ועם כל העולם:


ת"ר, יומא חד, הוה יתיב רבי שמעון אבבא דתרעא דלוד, והוו תמן רבי יוסי ורבי חגי ורבי אלעזר בריה. אתא רבי פנחס, א"ל הא בוצינא דמתניתא אתי, קם רבי שמעון אותביה גביה. א"ל, מאי יומא דין משאר יומין, דאת שתיק, ולית פומך מנטף מתקא דדובשא דחכמתא:


א"ל מסתכל הוית בלבאי, האי דאמר יחזקאל, ואשמע קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי, שקל ליה למים רבים, ושקל ליה לקול שדי, וש"מ כקול מים רבים, כקול שדי הוא. א"ל על דא תווהנא עלך, דלא הוו שפוותיך מרחשין ברזין עלאין:


א"ל הא רזא דרתיכא קדישא הוא. ת"ח, דתנן במתניתין דידן, ארבע מלאכין קדישין, נטלין במטלנוהי דכורסא יקרא דמלכא קדישא, ומאן אינון מלאכין. אינון דאתקרון חיותא קדישא. ואילין ארבע, אינון יקירין ועילאין על כל שאר מלאכין, בר מחד:


ואית דאמרי דחד הוא מאילין ארבע, ולא כך הוא, דהכי אשכחן בספרא דחכמתא דשלמה מלכא:


ואלין ארבע כד מתכנפי בכינופייא במטלניהון, משתמע בכל רקיעא קל מטלניהון, כקל מלאכין סגיאין עילאין, דאתקרון אלף אלפין, ורבו רבבן. ובההוא קלא דההוא שמשא חד, דמשמש קמיה דמלכא עילאה. וההוא כינופייא דאינון מתכנפי בעידנא דאתי לאשפעה עליהון טיבו ויקר מלכהון:


בכה רבי פנחס ואמר, בקלידא דקלדיטין, גליפין דאמיד נתוזריטא, בכד מסתלקין הויתא. במטו מינך אשלים פסוקא:


אמר, קול המולה כקול מחנה. מאי קול המולה. הכי תנינן, דכד משבחן לקב"ה, כל מלה דאינון משבחין קמיה, כמלה דתושבחתא דמשרייתא דישראל, כד משבחן ליה לתתא:


בעמדם תרפינה כנפיהן, האי בעמדם, כמו עמדו ולא ענו עוד. דכד האי משריתא דישראל לא משתחן להקב"ה לתתא, מיד תרפינה כנפיהן. מתרפן חיליהון דהאי כנופייא קדישא, ולית להו חילא לשבחא תושבחתא שלימתא קמיה:


ועוד קרא אחר דמסייע להאי, דכתיב ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם וגו', ויהי קול זה קולו של יעקב. כשמרבין בתפלה להיכן סלקא, מעל לרקיע אשר על ראשם של חיות, ששם מונחת תפלתן של צדיקים:


וכשפוסקים להשמיע קולם ולהתפלל ולקרות בתורה, מה כתיב. בעמדם, כלומר בשתיקותם מהתורה ומן התפלה, תרפינה כנפיהן של החיות כדקאמרן. א"ל, מטול כן אתית למשמע מפומך, רוח חכמתא, שורייא, ושלמא דלעילא דיהב בך:


א"ר יהודה, יקוו המים, כקו זה שמניחים האומנים לבנות הבנין, שלא יצא חוץ ממנו לכאת ולכאן. כך עשה הקב"ה, קו למים, שלא יצאו משפתם לכאן ולכאן. הה"ד ואומר עד פה תבא ולא תוסיף:


ותאנא, גבול הגביל הקב"ה לים. ואי זהו גבול. רבי אבא אומר, זה החול, דכתיב אשר שמתי חול גבול לים. וכשרואים זה החול, חוזרים א"ר יצחק, בא וראה כמה הוא עיקרא דעלמא מיא, דהא שמים נטלו שמא מנהון, מי"ם שמי"ם. ולמה. א"ר יצחק, שהוסיף הקב"ה על המים אש, וברא ממנו השמים. כלומר, אש ומים:


א"ר יודאי, לאו הכי, דהא מחביבותא דקמי קב"ה, איתברון שמים. א"ר אלעזר, ושפיר קאמר רבי יצחק, ולא קשיא, במאי דא"ר יודאי. וכד תנדע מהו מים, תנדע עיקרא דמילתא:


וכד אתא רבי בא, עאל לקמיה ר' יהודה ור' חייא, אמרו ליה, לימא לן מר עיקרא דחד מלה, מאינון רזין עילאין, אמר, אימא חד מלה, וטב לאמן דיהוי ליה לבא למנדע:


אמרין מארי דרזא דמתניתא, דהאי מאן דבעי למנדע ולאסתכלא בלביה, מחכמתא דמלכא עלאה, ינדע בקדמיתא מהו מים. ומאן דבעי למנדע מהו קרישותא דכורסיה, יסתכל בקיומא דמלתא, דכתיב ברית מלח עולם היא. ומתרין אלין, יסתכל בחכמתא קדישא דלעילא:


א"ר אבא, מאן דבעי למנדע עניינא דקיומא דעלמא דין, לינדע עניינא דמלחא, דאתנהיג משמשא, דאתמני תחותיה דמאריה, וינדע מהו, והיך יתמחי במיא, ויסתכל בחכמתא:


א"ר יצחק אמר רב, הני קלודטי, דזקפין בלודטיהון מיא ומלחא, עניינא דנהוריתא, בוצינתא הוות, לאסתכלא בחכמתא:


ד"א ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, רבי פתח, מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה', מקולות מים רבים, כשאמר הקב"ה למים, שיתכנסו במקום אחד, היו משוטטים לכאן ולכאן, ונתגאו למעלה:


א"ר יצחק בהאי שעתא נטלו מיא לארעא, דהוות כניס בהו, והוו מחפיין לה. אמר להם הקב"ה, לא כך, אלא הכנסו כלכם אל מקום אחד ותראה היבשה. משמע דיבשתא הוות ארעא קודם, בלא ליחותא, בין מיא יבשה לא כתיב, אלא היבשה:


והוו מיא אזלין גבהין ונחתין, ומשמעין קליהון לסייפי שמיא, עד שגער בהם הקב"ה, והכניסם לתהום, ותמן היא כנישותא דמיא. ועד כען קליהון לא שכיך, וקרא להו ימים. וכד אינון גבהין תמן באתרא ההוא, אתבר תוקפיהון, ונחתין ולא נפקין לבר, מדחילו דתקיפותא דמאריהון, הה"ד אדירים משברי ים אדיר במרום ה':


א"ר יוסי, וא"כ מאי כתיב אחריו, עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קודש, מאי בעי פסוקא דא, לפסוקא דלעילא. א"ר יצחק, אמר דוד, רבש"ע, עדות שעשית במעשה בראשית, הם אמת, להעיד עליהם בכל יום. דהא תנינן, כל המעיד במעשה בראשית בכל יום, מובטח לו שהוא בן עה"ב:


ואמר דוד, אתה הוא שעשית את כל העולם, ועשית א המים, והמים היו מכסין את העולם מהרבוי שבהם, ועשית להם שיתכנסו בצמצום כלם אל מקום אחד. כך יהי רצון מלפניך, ששכינתך שהיא למאה כל העולם כלו, שתצמצם אותה בביתך, שיותר ראוי הוא להיות שם. הה"ד, לביתך נאוה קודש, ולא לזמן מועט, אלא לאורך ימים:


ד"א ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. ר' תנחום פתח בהאי קרא, הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. תמן תנינן, כשהקב"ה מסתכל בעולם, ורואה שאין בני אדם זכאין, ורשעים הרבה פורחים בעולם, אזי עושה דין בעולם. א"ר תנחום, כעובדא דגופא עם נשמתא, עביד הקב"ה עם דרא:


א"ר יצחק האיך. א"ל, כי האי גוונא, צדיקיא אינון נשמתא, וחייביא אינון גופא, כד מסתכל הקב"ה דעלמא, נטיל נשמתא, ואשתאר גופא לסרחנא דבשרא. ואי נטיל, נטיל לנשמתא, דאינון צדיקיא, וישתארון גופא דאינון חייביא:


א"ר תנחום, הה"ד ויאמר אלקים יקוו המים, אלו הצדיקים, הנאספים לבית עולמם, שהיא מקום אחד מיוחד להם למעלתם. וכד יתכנשון לעלמא דאתי, מאי כתיב. ותראה היבשה, שהם הרשעים, בלי מעשה, שאין מי שיגין עליהם, ויכסה עליהם. כד"א, ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו, אלא וייראו:


דהא תנינן, א"ר יצחק אמר רב, ואמרי לה א"ר יהודה אמר רב, כל זמן שהצדיקים בדור, אין מה"ד יכולה לשלוט בהם. הה"ד ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית. וכשהקב"ה רוצה לעשות דין ברשעים, מסלק הצדיקים מביניהם, ואז עושה דין ברשעים:


משל למה"ד, למלך שהיה לו פרדס, יומא חד עאל לגיניה, וחמא דהוו תמן בכוליה דרדרין סגיאין, אמר, אנא בעי לבערא לון מהכא, זקף עינוהי, וחזא ורדין טבין ייאין. אמר, בגיני אינון ורדין, אשבוק כל הדרדרין. וכד יהבו ריחא אינון וורדין, נטל להון ועקר להון מן גנא. כיון דעקר להון, אמר הא עידן לאעקרא דרדרין דגנא, ולבערא להו מהכא. כך הקב"ה, כל זמן שהצדיקים בדור, אין נעשה דין ברשעים. נסתלקו הצדיקים מביניהם, אז נעשה דין ברשעים:


שאל רבי יצחק לרבי אלעזר, כד הוי אזלי במדברא. אמר אנא בעי למשאל חד שאילתא, אי לאו הוה חטאה. א"ל, יאות אנת למשאל באורייתא, מה דאת בעי שאל:


אמר, האי דאמר קרא, וירא אלקים כי טוב. אי קודם הפעולה, הוה, יאות הוא ושפיר. אלא מה דאמר לאחר הפעולה, משמע דלא הוה ידע קודם לכן, עיקר הפעולה ותיקונה ויופיה. וכשהיתה הפעולה נגמרת, משמע דהוה מעיין בה כמות שהיא עומדת, ואזי הוא אומר כי טוב, דכתיב וירא, ואח"כ אמר כי טוב:


א"ל לאו חטאה הוא, ואת צריך למשאל דא. ודא היא אזהרה לב"נ, דא"ר יהודה, כשילמוד אדם במעשה בראשית, פעולתו של כל יום ויום, אין לו לשאול על מה שאינו מצווה, ולומר פעולה זו למה נעשית כך בדמות זו. וזו נעשית כך בדמות זו. ואמור לו, תדע למה, וירא אלקים כי טוב לעשותו, וע"כ אל תשאל יותר:


ועוד, כדי להזהיר לבני אדם, ולהורות להם הדרך הנכון, כי גלוי וידוע לפניו הפעולה, קודם שיעשה, ולא רצה לומר טוב הוא זה, עד גמר המלאכה. וכך אין ראוי לאדם לשבח הדבר עד סיומו, שמא ימצא בו גרעון ויתבדה, ויאחז בדבריו:


א"ר ברכיה, כן ראינו בכמה מקומות, שנתן הקב"ה אזהרה לאדם להזהר ממנו, אע"פ שלא היה צריך לו, והכל גלוי לפניו אבל כדי לתת אזהרה לאדם, הוצרך לעשות כן. ת"ח, דכתיב ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, וכי לא היה גלוי לפניו, שהוא צריך לדעת ולחקור. אלא א"ר ברכיה, מכאן אזהרה לב"ד, שאין להם להסמך על דעתם, אל יש להם לדעת ולחקור ולדרוש הענין יפה, הה"ד ודרשת וחקרת ושאלת היטב, ואין לך רשות להסמך על דעתך:


עד דהו יתבי, חמו לרבי אבא דהוה אתי. אמרי ממאריהון דמתניתין אתי. קריבו גביה, שאילו האי שאילתא:


אמר, כך פסקו מארי דמתניתין, דכל מה דעבד קב"ה, עבד ליה בפיקודוי, על ידא דאמצעי. אמר לארעא עבידי כך, עבדת כמא דאתפקדת, ולא שנייא מיניה. אמר למיא עבידו כך, ועבדו מיא עבדתהון דאתפקדו, ולא שנו מיניה. וכן לרקיעא כך כי האי גוונא:


וכד הוה עביד שום חד מנהון עבידתיה כמא דאתפקד, הוה חזי ליה קב"ה, דעבד כההוא גוונא דפקיד ליה, והוא משבח ליה ההוא עובדא. הה"ד וירא אלקים כי טוב. כלומר וירא באותו המעשה, שעשאוהו כמו שצוה. והיה אומר כי טוב, כלומר, כי טוב עשה כמה שנצטוה, וזהו וירא אלקים כי טוב. א"ר יצחק, כלהו שפיר אמרו, והאי מלה שפיר מכולהון:


א"ר ברכיה לרבי יצחק, א"כ קשיא מילתא דא מכל מה דאיתמר, דא"ה, הול"ל האי קרא, וירא אלקים את כל אשר עשו והנה טוב מאד. מאי את כל אשר עשה. א"ר יצחק, שפיר קאמרת:


אזלו בתריה דר' אבא, אמרי ליה האי מלה, אמר להו, שפירא היא, וקרא דא מסייעא לן. דכתיב את כל אשר עשה בכלל, ולא נאמר את כל אשר עשו, דמשמע על אלין אמצעיים דעבד, דאפיקו כל מה דאתפקדו, והא טב. ובגיניה כתיב את כל אשר עשה:


א"ר חייא, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב, להיותם עומדים תמיד, באותו קיום, ובאותו הדרך שעשהו, ושלא ישתנו מדרך זו לעולם:


אמר רב הונא אמר רב, לשלשה קרא קב"ה שמותם במעשה בראשית, ואלו הן: השמים. והארץ. והמים. השמים מנ"ל. דכתיב, ויקרא אלקים לרקיע שמים. הארץ מנ"ל. דכתיב ויקרא אלקים ליבשה ארץ. המים מנ"ל. דכתיב ולמקוה המים קרא ימים. ולמה. לעשות בהם כל מלאכתו:


ומה שיצא מהם, הניחו לאדם, לקרוא להם שמות. א"ר ברכיה, כל מה שהוציאו השמים והארץ, אדה"ר קרא להם שמות. שנאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה.

ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו. רבי יצחק פתח, עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. רבי אבהו אמר, כמה יש לאדם להרהר במעשיו, ולפקוד אותם בכל יום, הואיל ונתן בו הקב"ה נשמה טהורה, לדעת ולהכיר לבוראו, ולהסתכל בנפלאותיו שהיא עושה בכל יום ויום:


ותאנא, א"ר יצחק, ארבע רוחות מנשבות בכל יום, מארבע רוחות העולם. רוח מזרח מנשבת מהבקר ועד חצי היום. ונפקי עמיה מההוא אוצר החמדה. דתנן, אוצר יש למעלה בשערי משרח, וחמדה שמו. ויש בו שלשת אלפים ושבעים וחמש רוחין דאסוותא לעלמא:


והיינו דתנן במתניתא דרבי אליעזר, מאי דכתיב, בקר לא עבות, כלומר כשהוא בקר, מאן דאית ליה מרעין וחליים, אינו נלכד בעבות:


אריב"ז, יש מלאך ממונה, מהבקר ועד חצי היום, בההוא רוחא דאתי ממזרח, ומיכאל שמו, שהו אממונה לצד מזרח. ואריב"ז הוא מיכאל, דכתיב ביה הנה מלאכי ילך לפניך. באשגחותא תשכח, מיכאל מלאכי. ודא הוא דאמר הקב"ה למשה, הנה מלאכי ילך לפניך. כלומר הנה מיכאל ילך לפניך:


ותאנא, כשרוח מזרח מתעוררלצאת לעולם, מאן דאזיל באורחא, ויכוין רוחיה להאי ענינא. כל ברכתא דברכין ליב, מתקיימת בההיא שעתא. ויהא חדי כל ההוא יומא:


רוח מערב, מנשבת מחצי היום עד הלילה, ונפקי עמיה מאוצר מעין ד' מאה ושתין וחמש רוחין, לאפרחא עשבים ואילנים ויבולים. ותאנא, מלאך ממונה מחצי היום עד הלילה, ורשאל שמיה, והוא ממונה לצד מערב:


א"ר יוסי בן פזי, א"כ קושיא איכא הכא, דהא תנינן, מלאך הממונה על הרפואה, רפאל שמו, ואמרת דאסוותא אתי ממזרח, ומיכאל ממונה עליו:


ת"ש, אריב"ז כל עובדוהי דקב"ה גבי בני נשא, מטול דישתמודעין ליה, דהוא מחי, והוא מסי, ולא ישוין בני נשא לבייהו למלאכא, ולא לרברבנא. ובגין כך מחליף עידנין וזמנין, דלא יימרון מלאכא פלוני עבד ליה האי, אלא כולא בידיה:


ולפיכך מחליף רוחין, עד דיצלו קמיה, ויתובון. וכדין יפקוד לאסוותא, למשרי עלוהי, וההוא מלאכא דאתפקד על אסוותא, עביד מה דאתפקד, מרעותיה דמריה:


ות"ח, רחמנותא דהקב"ה, דלא מחי לב"נ, עד דסלקי עובדוהי במתקלא בבי דינא דלעילא, וההוא דאתמני על דינא הוא מיכאל. ורחמנותא דהקב"ה, דאע"ג דבגיניה מטא ליה דינא בידיה, בדינא. ממטי ליה רוחא דאבוותא בכל יומא, עד דיכשר אינש עובדוהי, ויתוב מנייהו קמי מאריה, וכדין משדר ליה אסוותא על ידוהי דההוא שליחא דממנא עלוהי:


רוח דרום מנשבת מרישא דליליא עד פלגות ליליא, ונפקו עמיה מההוא אוצר החמדה, מאתן ושבעין וחמש רוחין, לדשנא ארעא, ולחממא קרירותא. ומלאך ממונה עליו, ואוריאל שמיה, והוא ממונה לצד דרום, בההוא רוחא. וההוא רוחא כבדא על בני מרעין, ודחקין ביה, והוא טב לעלמא. ותאנא, בההוא זמנא דיינין לחייביא בנורא דגיהנם, וכל עלמא שכבין, והוזים בשינתא, ולית מאן דמצלי עליהן:


רוח צפון, מנשבת מחצי הלילה עד הבקר. ותאנא, תלת מאה אלפין, רוחין ועלעולין אתיין עמיה, והא קשה מכלהון לכולא. וטב לבני מרעין, מסגיאות קרירותא לחמימותא סגיא די בהון:


ותאנא, ארשב"י ביה שעתא, נפק קב"ה מאינון עלמין סגיאין דכסיף בהו, ואתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן, וקל כרוזא כריז קדמוהי, ואמר, עורי צפון ובואי תימן. כלומר עורי רוח צפון, ואיתער למיתי לעלמא ולאפחא בבוסמיא דעדן. הה"ד, הפיחי גני יזלו בשמיו:


דתאנא בזמן שרוח צפון מנשבת בחצי הלילה, והקב"ה נכנס בגן עדן, כל הבשמים, וכל האילנות שבגן עדן, עולים ריחם, ומזמרים לפניו. דכתיב, אז ירננו עצי היער מלפני ה'. א"ר שמעון, האי יער, כד"א אכלתי יערי עם דבשי:


וכל הצדיקים כלם נהנין מזיו אספקלריא של מעלה, וניזונין ממנו, ומזמרין לפני יוצרם בג"ע. הה"ד יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. א"ר מנחם, מאי יאכל, סלקא דעתין דקב"ה יאכל. לאו הכי, אלא כמאן דאמר ייתי שולטנא דביתא ויאכל אושפיזא, כל כתיב יבא דודי לגנו, כלומר, כשיבא דודי לגנו, יאכל הממתין לו. ואיזהו. פרי מגדיו. הם הצדיקים בג"ע, וזהו בחצות הלילה:


אמר רב יהודה אמר רב, האי מאן דנשמתא קדישא אית ביה, ושמע קל תרנגולא קרי בפלגות ליליא, דאמר רב יהודה אמר רב, בפלגות ליליא, כד עייל קב"ה בגנתא דעדן, זיקא דאשא נפיק מבין גלגלי חיותא, ואזיל בכל עלמא, ונוגע תחות גדפוהי דתרנגולא, ובההיא שעתא, בדחילו מקיש גדפוי דא עם דא, וקארי, ודא הוא בפלגות ליליא:


ומאן דאית ליה סוכלתנו בלבוי, ויתער ויקום לאתעסקא באורייתא, אזיל קליה ואשתמע בגנתא דעדן, ואצית קב"ה. וצדיקיא אמרין ליה, מארי עלמא. מאן הוא דא. והוא אתיב ואמר פלניא, ונשמתא קדישא דאית ביה, לעי באורייתא, אציתו כולכו, דהאי ניחא קדמאי, מכל שירתא ותושבחתא, דאמרין לעילא:


הה"ד, היושבת בגנים. כלומר, נשמתא קדישא דאת בה בההוא עלמא, בין גנותא וטנופא, ואת עסקת באורייתא. בשעתא דא, חברים מקשיבים לקולך, שהוא ערב. והואיל וכן, השמיעי והרימי קולך בתורתי,ואתן לך שכר חסד בעולם הבא:


א"ר זירא, מנ"ל דרוח צפונית מנשבת בכנור. א"ר יצחק, מהכא, כתיב הכא עורה כבודי, וכתיב התם עורי צפון. מה להלן צפון, אף כאן צפון. והוו צייתין ליה בכל ליליא, קב"ה, וכל צדיקיא די בגנתא דעדן, וזה הוא בחצי הלילה:


ת"ר, עשה הקב"ה ג"ע למטה בארץ, והוא מכוון כנגד כסא הכבוד, ופרוכת, הקרח הנורא. ותאנא, מקום ידוע יש עליו, אשר לא שלטא בו עין נביא לראות, לא במחזה, ולא במראה, ועדן שמו. דכתיב, עין לא ראתה אלקים זולתך:


וא"ר שמעון, מאותו עדן שלמעלה, ממנו ניזון אותו הגן שלמטה הימנו, ומתדשנים משם כל האילנות, וכל היבולים, וכל הצמחים שבגן:


ואר"ש, שלשה פעמים בכל יום, מנטף אותו עדן שלמעלה מעל הגן, מכל ריחין טבין, וזהרין עלאין, והנאות וכיסופין, ומההוא ריחא וכסופא והנאתא דנחית עלוהי, מתזן כל עלמא מיניה:


ותאנא, אר"כשאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא, מיד הצמיחה הארץ, כל יבולין, וכל דשאים, וכל אילנות שבג"ע בתחלה. ואח"כ הצמיחה לכל העולם. וא"ר יהודה, הארץ הצמיחה לכל העולם, והקב"ה הצמיח לג"ע. הה"ד ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם:


אר"ש, הארץ הצמיחה הכל. והקב"ה בירר כל דמעלי מנייהו, ושתלן בג"ע. וממה דנחית מעדן, כלם נזונים, הה"ד, ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע אשר שם צפרים יקננו. מאן אינון צפרים. אלין אינון צדיקיא, דקב"ה עביד להו גדפין כצפרין, לאתעופפא לעילא, במנדע וסוכלתנו, ולסלקא להו לההוא אתר דגניז להון, דכתיב ביה עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו:


א"ר יהודה, הולידה הארץ דשאים המגדלים לאח"כ, וצומחים, לעשות צורך העולם. וכל העשבים של רפואה לרפאות בהם הבריות, כלם הולידה והצמיחה הארץ בבת אחת:


א"ר יהודה בר שלום, בו ביום שנבראו שמים וארץ, בו ביום עשו כלם תולדותם. ולא חסר מהם כלום. משמע דכתיב, אלה תולדות השמים והארץ. ואימתי נעשו תולדות אלו. ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. דייקא, בו ביום נעשה כל צרכי העולם. ולאחר כן גילה אותם, בכל יום ויום. ונתן טעם לכל דבר ודבר באותו היום שנתגלה:


וכן א"ר יוחנן, בו ביום שנבראת הארץ, בו ביום הולידה, והצמיחה כל תולדותיה, והיו כלם גנוזות תכתיה, עד שאמר לה הקב"ה תוצא הארץ. תברא הארץ לא נאמר, אלא תוצא הארץ, דבר שהיה גנוז בה, והוציאה כל דבר ודבר, באותה הטבע הראוי לה להוליד ולהזריע מהם כדומה להם, הה"ד, למינה:


א"ר יהודה, כך עשה הקב"ה לארץ, כנקבה זו המעוברת, ואח"כ מוציאה עוברה ממנה. כך היתה הארץ, בשעה שנבראת נתעברה מהיסודות כלם שנכנסו בה, והם הוציאו כל תולדות שלה:


אר"י כוורדין של שליא דאשה, דמלייאן מן זרעא דב"נ, דאית ביה היסודות כלם, כך הארץ, בו ביום שנבראת, בו ביום נתעברה, מכל מה שהולידה, דכתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ומיד והארץ היתה תהו ובהו וחשך ורוח. הרי בכאן ארבעה יסודות, שהם: אש. מים. רוח. חשך.ואלו הולידו כל תולדותיה, ומאלו נתייסדו כולם. וכל התולדות נתהוו, מכחות אלו:


א"ר אבא, בצוציתא דארעא, מלייאן זרעא שנקבה, מאינון מיא דלעילא, ומתעברת מנייהו כנוקבא דמתעברא מן דכורא:


שאל רבי חגי לרבי דוסתאי, א"ל, הא כתיב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו. ארעא אפיקת אילנין ופירין, מה כתיב לאח"כ, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, ומשמע טרם כתרגומו:


א"ל, כך הוא, אבל כחות להוליד באותו הזמן, לא היה להם. ומפני מה. מפני שלא המטיר ה' אלקים על הארץ, ואד לא היה, שיעלה מן הארץ, שאלמלא היה כך, כל כחותם היו להוליד ולהצמיח. אבל מפני זה לא היה בארץ הכח המוליד:


רבי יצחק אזל לגבי רבי זירא, עאל לביתיה אשכח דהוה מטייל בההוא גינא. פתח ואמר, ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים. מה חזו בני יתרו לסלקא מתמן:


דאמר רב יהודה אמר רב, שקולה היתה יריחו, כנגד כל א"י, מרוב התענוגים שהיו בה, דאמר רב יהודה אמר רב, למה נקראת שמה יריחו, על שם הריח. אמרו בני יתרו, אנן צריכין לאתעסקא באורייתא, ואורייתא אינה צריכה תענוגים, ניקום מכאן לטורא ונתעסק באורייתא:


א"ר זירא, ידענא על מה אתכוונת, אלא בני יתרו, עד כען לא הוו ידעי אורייתא, וצריכי לטורא. אבל אנא ידענא באורייתא, וצריכנא צחותא לשמעתא:


א"ל, מאי דכתיב ותוצא הארץ דשא. א"ל, הוציאה הארץ כל התולדות שהיו בה, ושהיו גנוזים בה, לחוץ. ולא היו בהם כוחותם, עד שהמטיר הקב"ה על הארץ, ועמדו כל התולדות בכחם השלימה, וכתיב וירא אלקים כי טוב.

ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ. תמן תנינן, א"ר יצחק בר יעקב, מאי דכתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך, ת"ח, כשברא הקב"ה את עולמו, עשאו מאותו האור הנאצל מלמעלה. וברא השמים, מאותו הרקיע הראשון שהכינו הקב"ה ובראו בתחלה. ואותו הרקיע הוליד כל שאר הרקיעים שנתהוו ממנו:


ואמר רב יהודה אמר רב, אותו הרקיע הוליד כל המאורות, מאותו האור שמקבל מלמעלה. וכשברא הקב"ה אותו רקיע, נטל את המאורות, והניחם באותו רקיע, הנקרא רקיע השמים. שאותו הרקיע, נתהוה מן השמים:


א"ר יהודה אמר רב, הרקיע העליון, הוליד השמים אשר תחתיו. והשמים, הולידו האי רקיע, ונקרא רקיע השמים. ונטל הקב"ה הני מאורות, ונתנם בו. הה"ד, ויתן אותם אלקים ברקיע השמים:


א"ר יצחק, עשה הקב"ה הני מאורות, והניחם בזה הרקיע, להיות ממשלה על הארץ, ולהשתמש בהם הבריות, וכשבראם, נתנו אורם שניהם בשוה. אמרה הלבנה, רבש"ע, אין לך להתנהג בשני כתרים בשוה. מה עשה הקב"ה. המעיט אותה, והיינו הכפרה של שעיר ר"ח, שנאמר בו לה':


א"ר יעקב, בכמה דוכתי תנינן דא, ולא אתיישבא בלבאי עניינא. כד אתא רב נחמן, אתו ושיילוה, אמר כמשמעו. א"ר יהודה לרבי יעקב, אתה רוצה לעבור על דברי חבריך. אשתיק:


ר' יוסי ב"ר שמעון בן לקוניא, אתא למחמי לרבי אלעזר ב"ר שמעון, חתניה, נפקא ברתיה, ושקלא ידוהי לנשקא. אמר לה, לכי ומעטי את עצמך מקמי בעליך, דאיהו קדישא. שמע ר' אלעזר, אמר כען אנא אדכרנא מלה חד, דאיהו מרגלא יקירא, דאיתמר על סיהרא, כדתנינן, דקב"ה אמר לסיהרא, לכי ומעטי את עצמך, דחשבת סיהרא דלה אתייהיב שולטנא. א"ל חמוי, אנא כך שמענא, וכך הוא מתסדר בלבאי, בגין דלא אעבר על דעתוי דחברייא:


פתח רבי אלעזר פומיה ואמר, אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך. וכי גאותן של ישראל חרב הוא. לא. דהא החרב לעשו אתייהיבת, דכתיב ועל חרבך תחיה. אבל ישראל, לא:


אלא הכי שמענא מאבא, דאלין אינון ת"ח, דכד שמעין מלה, ולא אתיישב בלבהון, דאינון מגיחין דא עם דא, כאינון דמגיחי קרבא בחרבא, ובעיין לקטלא דא לדא:


ומלה דא דאמר חברנא, כך הוא, וכן גזרנא ברזא דמתניתא דילן, דכד ברא קב"ה לשמשא ולסיהרא, גזר על שמשא, דאתחזר למהוי שולטנא דעשר. וגזר על סיהרא, למהוי בעלמא דין, שולטנא דיעקב. ומני עליהון רברבין תקיפין, עד דייתון תרין אומייא אלין:


וההוא רברבנא, דאתמני על סיהרא, בגין אומה דיעקב. בעא מן קב"ה, דיתייהב שולטנא לסיהרא בעלמא דין, כלומר לאומה דיעקב, אמר קב"ה, וכי מה בעייא אומה דיעקב, אלא לעלמא דאתי, ולשלטאה להו על כל עכו"ם. אבל בעלמא דין, לכי ומעטי את עצמך, ואשתעבידי בגלותא, למזכי לעלמא דאתי:


כד אתי אומה דיעקב, אתרעמו קמיה דקודשא בריך הוא על דאתנטול מנהון שולטנא, ואתיהיבת לעשר. אמר להון קב"ה, וכי מה אתון בעאן שולטנא דעלמא דין, דהא אנא ערבאה לשלטאה לכו לעלמא דאתי, על כל האומות. ובג"כ עלי כפרה, כלומר על אותה הבטחה שאני ערב בו, הקריבו כפרה, ואתעסקו באורייתא, ועלי לתת לכם שכר טוב, ועלי להשליט אתכם על כל האומות, שעל כך מיעטתי את הירח בעוה"ז:


אתא ר' יוסי חמוי, ונשקיה ברישיה, קרא לברתיה, ואמר לה, קוטפיזא דנהירותא, ובוצינא דאיתפרשא בטבוון, אית גבך, זכאת אנת, זכאה חולקך, זכאה הוא חולקי בעלמא דין, דזכינא למחמי כך:


רבי יוחנן אמר, זכו ישראל, נהיר להון קב"ה, ולית אינון צריכין לבוצינא אחרא, דכתיב והיה לך ה' לאור עולם:


א"ר אבהו, ישראל כיון שנתחלף להו שולטנא, מונין חושבנא לסיהרא. דבה מנהגין ישראל חושבנהון. הה"ד, הנך יפה רעיתי, מנהיגתי. ומום אין בך, דלא אשתכח בך גרעונא מן מועדין וזמנין:


דבר אחר הנך יפה רעיתי ומים אין בך. ת"ר, בארבעה פרקים בשנה העולם נידון. א"ר אלכסנדראי, וכי לא נידון האדם אלא לפרקים אלו, והא כתיב ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. וא"ר יצחק, אין לך כל רגע ורגע שאין הקב"ה משגיח באדם, בכל מה שהוא עושה. ותני הכא, דבארבעה פרקין בשנה הוא:


א"ר אלכסנדראי, הדרי בי. מלה דאורייתא בעניינא דא. ולא בעניינא דההוא מלה דרבנן. דפסוקא אמר, פקידה ובחינה. ורבנן אמרי דינא. ומשמע דקב"ה משגח בכל יומא ויומא בעלמא. אבל מידין דינא, עד ארבעה זמנין אלין, למידן כל עלמא:


וכלהו דינין אלו, בגיניהון דבני נשא עביד קב"ה דינא בעלמא. בפסח, על התבואה, מאי קא משמע לן. א"ר יצחק, על תבואה ממש. דא"ר יצחק, בשנה שעברה נתן להם הקב"ה תבואה סיפוקא דעלמא. לא מעשרין ליה בני נשא, ולא יהבי למיכל מניה למסכני וליתמי ולארמלתי, כד אתי שתא דא דאין לכל עלמא על ההוא תבואה דהוה בשתא דעברה:


בעצרת דן את העולם, על איזה עון. על פירות האילן, שלא המתינו שנות ערלתם, ושלא הניחום בשביעית לעני ולגר:


בראש השנה דן כל העולם כלו, גופות בני אדם והנשמות, ופוקד אותם, ודן אותם על כל מה שעשו כל השנה כלה. ותאנא, אפילו צעדיו של אדם נמנין, ובאין בדין באותו היום, הה"ד, וכל צעדי יספור:


תאני רבי יוסי, שלש כתות נכנסין ליום הדין. כת צדיקים גמורים. כת רשעים גמורים. כת בינונים. וכנגדן, שלש כחות באדם. כח הנשמה הקדושה. וכח המתאוה. וכח המניעה, מאי כח המניעה. א"ר יהודה, כח המגדלת והמניע את הגוף בכל צרכיו:


רבי יוסי בן פזי אומר, בא וראה רחמנותו של הקב"ה, אע"פ שב"ד של מעלה באין לעמוד בדין, ולדון את הבריות, ולהורות לפני הקב"ה זכות וחובה של בני אדם. דתאני ר' ויסי בן פזי, שלש כתות של מלאכי השרת עומדין על הדין ביום ר"ה. יש מהם שהם מורים זכות לטובה. ויש מהם חובה לרעה. ות"ח, רחמנותו של הקב"ה, שנתן עצה להנצל מן הדין:


דתניא מ"ד זכרון תרועה לא אשכחנא זכירה לתרועה, אלא האי דא"ר יוסי, כתיב, וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר וגו' והרעותם וגו'. וזכר לתרועה זו, אמר הקב"ה, הריעו לפני בתרועה זו, שהיא זכרון אותה התרועה, מיד, ונושעתם מאויביכם:


מאן אינון. אלו הם המורים חובתם של בני אדם. דתניא, א"ר ויחנן, מלאכים יש המורים חובתן של בני אדם. ומלאכים יש המורים זכותן. ואפילו אחד מני אלף מורה זכותו, שבקין לו. הה"ד, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. וכתיב בתריה, ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו':


וכי יש מלאך משטין זכותו של אדם. א"ר שמעון, ח"ו שמלאך משטין זכות. אלא יש מלאכים ממונים לעיין ולהורות בחובתו של אדם, שבכל שעה שיעבור, והם מורים אותו דבר שנצטוו:


כיוצא בדבר, וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו. מאי עליו עליו של אחאב. שהיו מעיינים בדינו, מימינו ומשמאלו. וכי יש ימין וכו'. אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לכף חובה:


אמר רב יהודה אמר רב, מפני מה בר"ה דין הגוף והנשמה. מפני שבו נולד אדם הראשון, ובו ביום נעשה גוף, ונזרקה בו נשמה, ובו ביום נידון ונקבע הדין לדורות:


ובחג נדונין על שהם מבזים בנטילת ידים, ועל שהם מזלזלים במקואות ובטהרות שהם מים. ועל כך נדונין על המים, על ענין המים:


א"ר אחא, בד' פרקים כמו כן, האדם נדון. בו ביום שמהרהר העבירה. ובזמן שעושהו. וביום ראש השנה. ובעולם הבא. רבי אבהו אמר, בזמן שעושה העבירות. ובזמן שיחלה. דא"ר אבהו, כיון שיחלה האדם, סלקין ליה לדינא. ובזמן שמת כשיוצאה נשמתו ממנו. ובעולם הבא:


א"ר יהודה, בטחון הצדיקים ושמחתם, כשיוצאין מן העוה"ז בכשרון מעשים. וכשבאין לעיין בנשמה, אין מוחין בידה. ומה אומרין לה. כלך יפה רעיתי. א"ר אבהו, הצדיק אומר זה על הנשמה שבו, כלך יפה רעיתי, מנהיגתי דלא אבאישת לך בעובדין בישין, דכתיב ומום אין בך:


ד"א ויאמר אלקים יהי מארת, למה חסר ו'. אריב"ל, תפלת הצדיקים שיצאו מהעוה"ז, כדי שלא יתעכב שכרם לעוה"ב. דאריב"ל, מאי דכתיב דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. זו מעלתן של צדיקים, שהם למעלה על כל המעלות:


מאי עליו. א"ר יצחק, הוא יעקב, שמעלתו למעלה. הה"ד כמראה אדם. מאי משמע. כתיב הכא עליו, וכתיב התם ויעל מעליו אלקים:


א"ר חייא בר יעקב, אין לך בכל לילה ולילה, שאין הכרוז יוצא ואומר, עלו חסידים, באו וברכו ליוצרכם. הה"ד, וחסידיך יברכוכה. כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. ולמה. להודיע לבני האדם גבורותיו וגו':


ת"ר זימנא חדא הוה אזיל ר"י באורחא, פגע ביה ר' ירמיה, ואזלו כחדא. פגעו בההוא טורא, והוה טורא דחיל עליהן. א"ר יוסי לרבי ירמיה, נימא מילי דאורייתא, וניזיל:


א"ר חייא, בודאי דאמרי חכימי מתניתא, שמשא דהוה ליעקב, עד כמה להוי דא. א"ר יוסי, אימא לך מלה דהוה אמר אבא, דההוא שמשא ונהורא סגיאה דהוה ליעקב, גניז הוא לצדיקים לעתיד לבא. ולא דא הוא שמשא דמשתמשין בה בנוהי דעשו, ואתגזר דישתעבדון בנוהי דיעקב תחותוהי:


ביה שעתא, הוה עציב יעקב, אמר מארי עלמא, הא נהירותא דילי אתייהיבתא לעשו. יצאה ב"ק ואמרה ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' ונהירותא דילך לך אתגניז ולבניך. אמר אורינא לי:


ביה שעתא אפיק קב"ה ההוא שמשא דחמי ליה יעקב, ולא בר נש אחרא. הה"ד, ויזרח ל"ו השמש. אותו השמש שהיה גנוז. כאשר עבר את פנואל. א"ר יוסי, כשנצח שרו של עשו. לו משמע ולא לאחר:


וא"עג דיעקב אתהני למחזייא דנצח לרברבא דעשו, מה כתיב ביה. והוא צולע על ירכו. א"ר אחא, נהורא נהיר, אבל לביה הוה חשוך, על נפקי ירכיה דישתעבדון תחותוהי דעשו:


עד דהוו אזלי, שמעו קל ינוקא בטורא, דהוה אזיל ובכי. א"ר יוסי, ניזיל גביה דהא לא מסתפינא. דהא תנן לחד מתחזי ומזיק. לתרי מתחזי ולא מזיק. אזלו לגביה, וינוקא הוה בכי:


כד מטו גביה, א"ר יוסי, בנוי דמארי עלמא אנן, דההוא דאקרי שמיה חד על תרי, באתוותא, תלת רשימין, ברזא דארבע. גליפין על חד תרין, ואתקרי על חיוותא קדישא. מאי טעמא א"ר יוסי הכי. דחיישינן שמא שד הוא, ואינון מסתפו משמיה דמארי עלמא סגי:


ההוא ינוקא כד שמע מלה דא, אתיב ואמר, יודאי אנא, ובר בריה דרבי חייא רבה אנא, והוה אבוי מליף לי פסוקי דשיר השירים, ופרשתא דבראשית. ומית אבוהי, וגנבו לי גנבי, וכען אשתזיבנא מנהון, וערקנא בהאי טורא:


בכה רבי יוסי ואמר, ווי דבר בריה דרבי חייא רבה אזיל כדין. נטליה בידוי ואזלו. א"ל רבי יוסי, אימא ברי מה הוית לעי עם אבוך. אמר בפרשת יהי מאורות ברקיע השמים הוינא לעי. א"ל, מה הוה אמר אבוך בפרשתא:


פתח ההוא ינוקא פומיה ואמר, באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם. תאנא, שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, על ידי שלשה רועים אחים, משה אהרן. ומרים. בזכות משה, היה המן יורד לישראל. בזכות אהרן, היו ענני כבוד הולכים עם ישראל. בזכות מרים, היתה הבאר הולכת עמהם:


מתה מרים, פסקה הבאר. מת אהרן, ניטלו ענני כבוד. הה"ד ויראו כל העדה. אל תקרי ויראו, אלא וייראו. מתה מרים פסקה הבאר, מנ"ל. דכתיב וישב העם בקדש ותמת שם מרים. וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה. ובזכות משה חזרו שלשתן. והוה אמר אבוי, תלתיהון גליפין ברקיעא דיוקנהון, לאנהרא זכותהון על ישראל. ההה"ד, ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ:


ומנ"ל דתלתיהון גליפין ברקיעא, דהא תנן, בכלהו כתיב על פי ה', ובמרים לא כתיב על פי ה', דלאו אורח ארעא. אלא אמר אבוי, בכלהו כתיב שם, ותמת שם מרים. וימת שם אהרן. וימת שם משה. כתיב הכא שם, וכתיב התם שם. ויהי שם עם ה' מה להלן עם ה', אף כאן עם ה':


דתנן, למה מת משה בחוצה לארץ, להורות, דבזכותיה יתקיימון מתי מדבר. ואמר אבוי, אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע אכנס לארץ לקיימא פקודיך, דהא כתיב כי תבאו אל הארץ. והיה כי תבואו אל הארץ. ותמן הוא קיומא דפיקודיך:


א"ל מה דאזהרת שלים לך ומה דיעבדון ישראל בארעא קדישא, יהי חולקך עמהון. הה"ד, לכן אחלק לו ברבים, אלו זכאין דישראל. ואת עצומים יחלק שלל, אלין אבהתא, ולמה, תחת אשר הערה למות נפשו:


דא"ר חייא סבא, לא אשכחנא רעיא דמסר נפשיה על עאניה, כמשה. דאמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. מאי מחני נא. מן עלמא דין ומן עלמא דאתי. לקיימא תחת אשר הערה למות נפשו:


ואת פושעים נמנה, שנקבר עם מתי מדבר, דהוו חייבין קמי קב"ה. והוא חטא רבים נשא, שלא זז משם עד שמחל להם הקב"ה. ולפושעים יפגיע, שהרבה תפלתו עליהם:


ועל כדין, תלתיהון גליפין לעילא. אתא ר' יוסי ונשקיה, וארכביה על כתפיה תלת מילין, וקרא עליה וכל בניך למודי ה':


תאני רבי שמעון, בא וראה, השמש לא עשאו הקב"ה אלא לשמוש בני אדם. ת"ח, בתלת מאה ותשעין אתרי דישובא דארעא, אזיל שמשא, וסליק ונחית, ומדרגות ומעלות ידועות יש לו. והיינו דכתיב, הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז:


א"ר יוסי, היך היא סליק. א"ר, כבר תנינא ממאריהון דמתיבתא דעלמא סגלגל הוא ככדורא דא. וכד נפיק ממזרח, אזיל בסגלגלותא, עד דמטא לתתא, וכדין אתעביד רמשא. ובההוא שעתא אזיל ונחית בגלגלין דמדריגן ידיען, ונחית וסבב כל ארעא וישובא:


וכד נחית ומתכסיא מינן, רמש לן, ונהיר לאינון דדיירין תחות לן לפום יישובא וסגלגלתא דארעא:


וכדין אזיל ונחית, ומפריש בין מיא דתחותוהי דמיא דאוקיינוס, ובין מיא דאזלין לעילא, ומפריש במציעתא דמיא, לעכבא סילונא דמיא דנפיק מגיהנם, דלא יעבר לנזקא בני נשא. ועל דא לא תקרי שמשא, אלא לשמשא לבני נשא. דעל כך מתקרי שמשא, שמשא דמשמש לכולא א"ר אלעזר, אלמלא דסחי שמשא בימא דאוקיינוס, הוה שריף ואוקיד לכולי עלמא:


סליק מתחות ארעא. ומגיע לההוא דרגא דאתקרי קרבוסא, בלשון יון. ומההוא דרגא שרי למיסק לעילא, וקל גלגלוהי אשתמע לכולהו רקיעיא במטלנוהי, למיזל עם שירתיה דהוא אמר. ולא הוה ב"נ דשמע ליה, בר ממשה, דהוה מיהמן מלכא, ויהושע דמשמש ליה:


וכד איצטריך ליה יהושע, לאגחא קרבא, והוה שמע קל נעימותא, ונהימותא דשמשא, לא יכיל ליה למיסבל. מה כתיב. ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום. מאי דום,. דום, מלומר שירה. דום, מקל נעימותא ונהימותא דילך, דהא הוה שמע קול מטלנוהי במטלנותיה:


אמר רבי בא, שית מאה וארבעין מטלנין עביד שמשא. בחושבן שמש. בין יממא וליליא. ואסחר לכולא עלמא בסחרנותא. ולמאי אצטריך. לרככא ולחממא ארעא, ולדשנא עשבין ויבולין, ולאצמחא פירין ואילנין:


א"ר יהודה, ת"ח, כההוא גוונא דלעילא, עביד קב"ה לתתא. מה לעילא הוו שמיא, אוף לתתא הוו שמיא. ולמה אתקרו שמים. א"ר יהודה, אש ומים:


א"ר יצחק, מכא, עושה שלום במרומיו. במלאכיו לא כתיב, אלא במרומיו. על דאינון אש ומים, ועושה שלום בינהם. כהאי גוונא לתתא, אש ומים:


וחוזר הרקיע מתחת, ומחמם האדמה מחממיות האש, והשמש, ומוריד הקב"ה המים על הארץ ומקרר האדמה, וסייע לחמימותא דמתתא. והאי והאי, מולידין ומצמחין לארעא. וכלהו ברא קב"ה לתועלתא דבני נשא:


רבי אבהו, ור' חייא, ור' נתן, הוו אזלי באורחא, א"ר נתן, לא תהיתון על אלין מאריהון דמתניתא, דגזירת פומהון כגזרת מלאכין קדישין. ואנא דכירנא מה דאמרו, דהא שמשא אתאצל נהירותיה מזיוא דאספקלריא דלעילא, והאי נהיורתא לאו דיליה הוא. משמע דכתיב, יהי מאורות, הול"ל יהי אורות, מאי מאורות. א"ר זירא, מן אורות. מ' תוספת, לשמשא. כלומר, מן אורות, ותיבותא הוא אורות:


א"ר חייא, אל תתמה עליו, דהא תורה אתאצל מחכמתא דלעילא, ושמיא אתאצלי מההוא רקיעא עילאה דעל ריש חיותא, וכהאי גוונא, כד תסתכל, כל מה דלעילא ותתא, אתאצלו דא מן דא, ודא מן דא, וקב"ה על כלא. ומן כורסי יקריה שרייאן לאתאצל דא מן דא, וכוסי יקרא מניה, וכלהו כלא חשיבין לקבליה. הה"ד, וכל דיירי ארעא כלא חשיבין:


א"ר אבהו, לא תקשי לך האי, דהא רישא מינן בהבדל, שרי בקדמיתא למילעא באורייתא לתורגמנא, ותורגמנא לדסמיכי ליה, ודסמיכי ליה, לדסמיכי ליה. אשתכח, דכד מסתיים שמעתא, דכלהו תליין מן רישא. וכהיא גוונא תשכח לעילא, ולכלהו עלמין:


וא"ר אבהו, משה, אתאצל מזיוא עילאה. יהושע, איתאצל ממשה. זקנים, אתאצלו מיהושע. נביאים, אתאצלו מזקנים. נשיאים ורישא דעמא, אתאצלו מנביאים. וכלהו דא מן דא:


עד דהוו אזלי, פגעו ביה בר' אלעזר, אמרו הא חד מאינון מארי דמתיבתא אתא. אמרו ליה, ודאי דאמריתו דשמשא אתאצל נהירותיה מזיוא דאספקלריא דלעילא. אמר, כך הוא:


פתח ואמר, מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. קוראה מעין, ואח"כ באר, ואח"כנוזלים בהדא פסוקא אית לאסתכלא. דהאי מעיין אתמשיך מן בירא. ובירא מן נוזלים. ונוזלים מן לבנון. למינדע, דכלהו אתאצלי דא מן דא ודא מן דא. כך הוא שמשא, לאו נהירותא דיליה הוא, אלא אתמשך חד חוטא דזיוא דנהיר לשמשא:


תנן במתניתין דידילן, אור שברא הקב"ה בתחלה, אדם היה רואה בו וצופה מראש העולם ועד סופו. ת"ח, נהירותא דשמשא, הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין, מההוא נהירותא דאספקלריא, דההוא נהורא דאתגניז. ואפילו בהאי נהירותא דשמשא, לית איניש יכיל לאסתכלא ביה. כל שכן בההיא נהורא:


והא אמרן, דאיניש יסתכל ביה מרישיה דעלמא ועד סייפי עלמא. אלא הכי גזרנא במתניתא דילן, דבההוא ניהרותא, יכיל אינש למנדע ולמחזי בנהירו דחכמתא, כל מה דהוה, וכל מה דיהוי, מרישיה דעלמא עד סייפי עלמא, וההוא אתגניז לצדיקים לעלמא דאתי. מאי לעלמא דאתי. כד תיפוק נשמתא קדישא מהאי עלמא, ויזיל ביה לעלמא דאתי:


ת"ח, כתיב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. מאי טעמא. משום דאתהני מההוא זיוא. ואע"ג דנחית מתמן, וההוא נהירותא לא נחית עמיה, לא הוו יכלין לאסתכלא באנפוי דמשה, ממה דאסתכל בקדמיתא, כד הוה תמן, ואשתארו אנפוהי נהירין, כהאי שמשא:


סטי רבי אלעזר לאורחיה, ואינון אזלו אבתריה, לאוזפיה לאורחיה, תלת מילין. אמרו לרבי אלעזר, זכאין אתון מארי מתניתא, דבתר גבוי דמשה הויתון, כד אתייהב אורייתא על ידיה. אזלו רבי חייא ורבי נתן, ורבי אבהו לא בעא לאתפרשא מניה, ואזל עמיה לאורחיה:


פתח רבי אלעזר פומיה ואמר, ויאמר אלקים יהי מאורות. ת"ח, עבד קב"ה תמינסר רקיעין, דנטלין למטלינהון, וסחרין כל עלמא. וכל חד מתעכב ההוא שיעורא דאתייהית ליה מן מאריה. וכד אשלים ההוא רקיעא ההוא שיעורא, אתחדש בעלמא פתגמין טבין רברבין סגיאין:


וחשבין בדעתייהו אינון טפשאי דלבא, דבסחרנותא דההוא רקיעא אתעביד דא. ולא כך הוא. דהא כל יומא ויומא, מחדש קב"ה מצפרא עד רמשא, פתגמין עילאין רברבין ותקיפין, וזמנין דאשלים ההוא רקיעא מטלנוהי, ויערע בעלמא גזירת מלכא עילאה, וחשבין טפשי לבא, דבגיניה דההוא רקיעא הוה, וטעיין לבהון בטפשותא:


ועבד קב"ה לההוא רקיעא רביעאה, ואנח ביה שמשא, ואסחר כל עלמא בעידנין וזמנין לתועלתא דעלמא לבני נשא. ותנא במתניתא דידן, תלת מאה וארבעין משקופין, אזיל שמשא, סליק ונחית בעידנין וזמנין:


ואזיל ושרי, ממשקופא דמזרח, מההוא משקופא דאתקרי נוגה, ואזיל בסגלגלותא, עד דמטא למשקופא דאתקרי קרבוסא. כדין אזיל לסייפי דצפון, שיתא ירחי, עד דמטא למשקופא דזהרא, ואזיל שיתא ירחי, לאשלמא שתא לתועלתא דברייתא, למעבד זרועא וחצדא:


הה"ד עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף. ובאשלמותיה לצד דרום, לפום ישובא דארעא, קציר. וחום. וקיץ. ובאשלמותיה לסייפי צפון זרע. קור. וחורף. וכלא לפום יישובא דארעא, כדקאמרן. ובהאי גוונא ממש, כמא דמשתמשין בני נשא להאי נהורא דהאי רקיעא, כדין כל חילי שמיא משתמשין לנהורא דרקיעא, דעל ריש חיותא:


א"ר אבהו, מארת למה חסר ו"ו. א"ל, על מה דאמרן בקדמיתא, דלאו נהירותיה שלים. דלית נהירותיה בר מה דמקבל כחד חוטא בתר כולתא, מההוא נהירותא דלעילא:


ובגיניה לא אתקרי נהירותא שלימתא, ולא יאות לאתקרי שלימתא. אלא ההוא נהורא דאתקרי ונהורא עמיה שרא. וההוא דאתגניז לצדיקים, הוא חד מס' אלפין ושבעין וחמש חולקין, מנהירותא דשרי עם קב"ה. ונהיורתא דשמשא הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין, מנהירותא דגניז לצדיקיא לעלמא דאתי. ועל כדיןלא אתקרי נהירותא שלימתא האי נהירותא דשמשא, ולא יאות לאתקרי:


ולפיכך אמר קב"ה, לא תקשי לכו, דכתיב מארת, ולא שלים. דאנא לא עבדית ליה, אלא למה דכתיב, להאיר על הארץ. לשמשא לבני ארעא, ודי לכו לבני ארעא, לבוצינא דא לשמשא לכו:


א"ר אלעזר, ומה נהורא זעירא דא, לא יכלין בני נשא לאסתכלא ביה, נהוריתא דגניז לצדיקיא עאכו"כ. א"ר אבהו, וכל שכן נהירותא דבוצינא דשרי קמי מלכא עילאה:


אתא לנשקא ידיה דרבי אלעזר, אמר כען ידענא, די בקושטא האי מארת חסר, ויאות לו למהוי חסר יתיר מהאי. אמר ווי לעלמא כד תפוק מניה, דעד יומא דא שאילנא דא, ולא אשכחנא עיקרא דמילתא, בר כען. ההוא אורחא דנפקת ביה, יהא סימנא דברכה לי, על דערעית לך:


יתיב עמיה תלתין יומין, ואוליף כל ספקא וקושיא דהוה ליה, ואוליף ליה שתין טעמי בפרשתא דבראשית. אזל לאורחיה:


אשכח לרבי חייא, אמר ליה במטו מינך רבי אבהו, דאטעום מההוא מיתקא דדובשא, דאמצית מגזירת קדישין עילאין. א"ל, חררתא דאפיקותא, וסובתא דדובשא לא מתיישבי כחדא. ואעפ"כ אוליף ליה:


בכה ר' חייא, ואמר, נדירנא עלי, דעד דאוליף קמי מאריהון דמתניתא עילאה, לא איתיב הכא. יתיב תמן תריסר שנין, כד אתא קארו ליה ר' חייא רבה. א"ר יצחק, אור גנוז לצדיקיא לעתיד לבא, ההוא דהוא גנוז, הה"ד, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.

ויאמר אלקים יהי מארת. ר' פנחס פתח בהאי קרא צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. א"ר פנחס, חזרנו על התורה כולא, ולא אשכחן עטרה דעבדת בת שבע לשלמה. כען אית למימר, האי דא"ר יצחק מאי צאינה וראינה, הוה ליה למיכתב באו וראו, מאי צאינה:


אלא א"ר יצחק, פסוקא דא, דאתקרי על אינון זכאין דנפקו מן עלמא דין, ואתקברו בארעא קדישא דישראל. א"ר אלעזר, ודנפקת נשמתהון תמן. ועתידה בת קול לאתערא בכל ציונא וציונא דבתי קברי, ואמרה צאינה וראינה, פוקו מתחות בליאותא דעפרא, ואיתערו משנתכום. בנות ציון: כד"א מה הציון הלז:


א"ר פנחס, זכאין אתון צדיקיא למחמי בזיווא יקירא עילאה דמלכא קדישא, דשלמא כולא דיליה. ובאיזה זכותא. בשביל עטרה שעטרה לו אמו, בדיל ההוא כתרא, דאכתורו ליה צדיקיא במלי דאורייתא בעלמא דין. א"ר אבהו, אמו, כמו אומו. ואיזהו אום של הקב"ה. אלו צדיקים שהם אום הידועה לו:


ביום חתונתו, חתנות דא ממאן הוא. א"ר פנחס, מההוא אום. חתונתו של אותו אום שלו. מהו חתונתו ביומא דכשרן למעבד פיקודי אורייתא, דהוא חדוותא דצדיקיא. ואימתי כשרן. א"ר יצחק, מתליסר שנין ולעילא, דההוא יומא חובתא על צדיקיא למיעבד חדוותא דלבא, כיומא דסליק לחופה. ובגין ההו אזכותא, עתיד הקב"ה לאתערא להו ולעברא כרוזא קדמיהון בחדוה, צאינה וראינה בנות ציון:


א"ר יצחק, ת"ש, יהי מארת ברקיע השמים, ר' יצחק מאר, כשהקב"ה מחיה את המתים, ויעבר כרוזא על כל ציונא וציונא. ביה זמנא נחית ההיא נשמתא, כנהורא ובוצינא דינהר בנהירו רקיעא דשמיא, על ההוא גופא דאתער מן ארעא. הה"ד, יהי מאורות ברקיע השמים. ולמה להאיר על הארץ, על אותו הגוף היוצא מן הארץ:


ר' בהו אמר, זו היא זהר הרוח, השורה על הגוף להחיותו, ולהאיר אפלו. הה"ד, יהי מאורות ברקיע השמים. ולמה. להאיר על הארץ, על היוצא מן הארץ, כדאמרן:


ר' אבהו אמר, זו היא זהר הרוח, השורה על הגוף להחיותו, ולהאיר הקב"ה להחיות בו המתים, מהו. א"ל, הוא רוח אספקלריא של מעלה, כאשר ישיגו בני אדם הדעות הנכונות. ומנא לן הא. ממה דכתיב, ונתתי רוחי בכם וחייתם. ונתתי רוח בכם לא נאמר, אלא רוחי, אותו הנאצל מאספקלריא שלו. וכתיב ואת רוחי אתן בקרבכם, ואח"כ יהיה סימן ידוע בעולם, הה"ד, והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים.

ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו. ר' אבהו פתח, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלקים. ר' תנחום אמר, בשעה שרצה הקב"ה לברוא את האדם, נתייעץ עם המלאכים אותם הסובבים את כסאו, ואמר להם נעשה אדם. אמרו לו, רבש"ע מה טיבו של אדם זה, מה אנוש כי תזכרנו:


ד"א נעשה אדם, ר' בוטא בשם ר' בו אמר, חזרנו על כל התורה כולא, ולא מצינו שנתייעץ הקב"ה עם המלאכים לעולם, על שום דבר מכל מה שהוא צריך לעשות:


ועוד מצינו שאין למעלה ולמטה שמשיגים לדעתו של הקב"ה, וכשהם רצים להשיג, מיד חוזרים לאחור מהשגתם, כהדין קנבוסא דקונארי, דפרח וחוזר לדוך דשארי. כך הם, עד שחוזרים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו:


ועוד אמר רבי בוטא, מצינו שהקב"ה ברא אור הראשון, ברא מזה האור שאר המשמשים שלו. אם האור הראשון שנברא בתחלה, לא נתייעם עמו, כשרצה להוציא ממנו שאר צבאותיו. כ"ש וכ"ש אדם להבל דמה:


א"ר יצחק, הנח לרבי בוטא דעם מארי מתניתא שוי מדוריה. אמר ר' בוטא, אנא לא זכינא למהוי מדוראי עמהון, אבל קושיא הוה דידהון:


ופירוקא שמענא, דא"ר בו, כהדין מלכא דהוה שליטא על כלא, ובעי לאחזאה גרמיה דכלהו כלילן ביה, והוא כלא. עביד גרמיה בלישן דסגיאין, כך קב"ה, הואיל דבעי לאחזאה דכל עלמא דידיה, כליל כולא בידיה, ואמר, לישן דסגיאין לאחזאה דהוא כולא. א"ר יצחק, אי קלא מן רמיא שמעתא מהאי, אימא דהוה שפיר, דלא אתישבא בלבאי האי פירוקא רבי שמעון בן יוחאי אתא לטבריא למדכי לכל שוקי טבריה, חמו ליה, ר' פנחס, ורבי בא, ורבי יצחק. אמרו, עד אימתי ניתיב בקיימא חדא, ולא ניכול למהך. אמרו, הא מארי דמתניתין הכא, נשאל קמיה:


אתא רבי אבהו, תמן, א"ל, אי לא נשמע מלה דא,הא אתפתחא פומהון דמינאי בפסוקא דא. א"ל, לימא לן מר עיקרא דפסוקא דא, א"ל מאי הוא. אמר ליה האי נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:


א"ר שמעון, כתיב החרשים שמעו והעורים הביטו לראות, וכי לעורים ולחרשים אמרה תורה האי. אלא עורים, שהם עורים בתורה, שדרך הישר לפניהם, והולכין ארחות עקלקלות כעורים, ולא ידעון עיקרא דמלתא. האי פסוקא אתגזר במתניתא דילן, והכי גזרנא:


כד ברא קב"ה עלמא, הוה עיקרא דכלא מיא, ומן מיא אשתיל כל עלמא. ועבד קב"ה תלתא אומנין, דיעבדון אומנותיה בהאי עלמא, ואלין אינון:


שמיא, וארעא, ומיא. ועל ידוי דאלין, אתברי כל מה די בעלמא דין:


וזמין לאלין תלתא, לכל חד מנהון, לאפקא ברייתא דצריך לעלמא. זמין למיא, א"ל את אפיק לארעא דתחותך, ואת זיל אתכניש לאתר חד, ומיא עבד כך, הה"ד יקוו המים:


קרא לארעא, אמר לה, את אפיק בריין מינך, בעירין וחיותן וכדדמי לון, מיד עבדת כך, הה"ד ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה:


קרא לשמים, אמר לון, אתון אבדילו בין מיא למיא, עבדו כך, הה"ד ויעש אלקים את הרקיע. קרא לארעא, אמר לה אפיקי דשאים ועשבים ויבולין ואילני חקלא, מיד מה כתיב בה. ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע:


קרא כמו כן לשמים, אמר לון, יהא בכון נהורין ובוצינין לאנהרא על ארעא, הה"ד יהי מאורות ברקיע השמים. קרא כמו כן למיא, אמר לון, אתון אפיקו ריחשא דנונין ועופין, וכדדמי לון, הה"ד ישרצו המים שרץ נפש חיה. ועל ידיהון דתלתא אלין, אתעביד כל עובדא דבראשית, כל חד וחד לזיניה:


כד אתא יומא שתיתאה, כלהו הוו זמינין למברי כשאר יומין. אמר לון הקב"ה, לא שום חד מנכון, יכיל למעבד בריה דא בלחודוי, כשאר כל בריין דהוו עד כאן, אלא כולכון תתחברון כחדא ואנא עמכון, ונעביד אינשא. דהא אתון לא תיכלון למעבדיה בלחודיכון, אבל גופא יהא דילכון תלתיכון, ונשמתא דילי:


ולפיכך קרא לון קב"ה, ואמר לון נעשה אדם, אנא ואתון. אנא נשמתא, ואתון גופא. וכך הוא, דגופא הוא מתלתהון, והוו אומנין בעובדא דבראשית, ונשמתא יהבה ק"בה, דאשתתף עמהון בה:


בצלמנו כדמותנו, כלומר דאתחזי לנא, בההוא גופא דאתנסב מנכון, למנדע ולאדמאה לכון, כההוא דאתנסיב מני, דהוא נשמתא, דיתפרש מעובדוי דעלמא, ויהא תאובתיה ורעותיה לעילאין קדישין:


ועוד בצלמנו כדמותנו, דגופא דאתנסיב מנכון, לא יהא בקיומא כגיניכון. מאי כגיניכון. כאינון בריין דאפקתון, על דאיהי עפרא כשאר כל בריין. וההיא נשמתא קדישא דאנא יהיב ביה, דיהוי לה קיומא לעלמין, דליתה גופא, וידמה בקיומא לי:


א"ר אבהו, הדין הוא ברירא דמלתא, משום דאשתכח דבבראשית, הוו אלין תלתא, שמיא וארעא ומיא:


ר' אלעזר בר ר' שמעון אמר, יאות הוא. אבל ארעא נסבא חילא דתלתהון בלחודאה, עד דהוי בה ארבע יסודות קיימין. מן שמיא תרין, ומן מיא חד, וחד דבה. והיא אפיקת גולמא דאדם, וקב"ה נשמתא. הה"ד, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. הרי תרויהון, ארעא וקב"ה,דאשתתפו כחדא למעבד ליה, ובגיניה אמר נעשה אדם, דקב"ה אמר לה עשי את הגוף, ואנא נשמתא. א"ר יצחק, הא כל ספיקא דא אתעבר מינן:


עוד א"ר אלעזר, כהאי גוונא, אשתתף קב"ה לעלמא, בברייתא דבני נשא. דהא תנינן, שלשה שותפין באדם, האיש ואשתו וקב"ה. א"ר יהושע, כהאי גוונא, שמיא וארעא וקב"ה. א"ר שמעון, שמים, כנגד איש. ארץ, כנגד אשתו. ולעולם קב"ה משותף עמהם. וע"כ נאמר נעשה אדם בלשון שותפות. ואין הקב"ה משותף אם שום בריה, זולת עם אדם:


א"ר יוסי, ובשאר הבריות מי משותף עמהם. א"ר שמעון, כח האדמה דאמרן, שהיא נפש חיה. אבל הקב"ה אין משותף, אלא על האדם בלבד:


א"ר יהודה, ווי להם לרשעים, שאינם רוצים להדבק בשותפותא של הקב"ה. במה. א"ר יצחק, באותה הנשמה שהוא נתן, אלא הולך ודבק בכח הבהמות. הה"ד ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. בל ילין, שלא רצה לעמוד באותו יקר ותפארת של הנשמה. אבל מה חטאתו שעשה. שנמשל כבהמות, באותו הכח שלהן, הנכרת והנדמה מהרה, ולא תעלה למעלה:


א"ר שמעון בן פזי, אזלא הא, כי הא דא"ר יעקב בן אידי, דא"ר יעקב בן אידי, מאי דכתיב וכל יקר ראתה עינו, אלו נשמותן של צדיקים. שהם יקר ותפארת לעולם ולעולמי עולמים:


א"ר אבהו א"ר יונתן, בא וראה מעלתו של אדם, שהבדילו הקב"ה מכל שאר הנבראים. האיך. א"ר אבהו, כל מה שברא הקב"ה, אמר לפועלים האלה, שהם יעשו לבדם, ולא נתייחד הוא עמהם. אמר על בריות הארץ תוצא הארץ נפש חיה וגו'. אמר למים, ישרצו המים, והוא לא נתייחד עמהם:


כשברא האדם, נתייחד הוא עמהם בעשייתו, ואמר נעשה אדם. ונתן בו קלסתר פנים, ראי"ה, רי"ח, קומ"ה, הליכ"ה, משו"ש דבו"ר עשי"ה. המשילו במעשה ידיו, הה"ד, תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו:


וכשזרק בו נשמה, קם על רגליו, ונדמה לתחתונים ולעליונים. נדמה גופו לארץ. ונשמתו לעליונים, בתואר, והדר, וכבוד, באימה, וביראה. הה"ד, וכבוד והדר תעטרהו:


א"ר יונתן, רישא דהאי קרא, ספיקא בלבאי, דכתיב ותחסרהו מעט מאלקים. א"ר אבהו, בנשמתיה דהיא קדישא, ודמי ליה. אבל מאי גריעותא הוא. על דהוה גופא, ואתנטל מן ארעא:


ואם תאמר בדעת ובחכמה. אי אפשר, דהא רחוק הוא האדם מן העליונים דא"ר אלעזר א"ר תנחום, המלאכים הקרובים, מקבלים כח שפע אספקלריא של מעלה תחלה, ומהם יורד לאותם שאינם קרובים, ומהם יורד לשמים וכל צבאם, ומהם אל האדם:


א"ר יוסי, כסא הכבוד מקבל תחלה, וממנו למלאכים העליונים, ומהם לאותם שאינם כל כם עליונים וגבוהים כמותם, ומהם לשמים, ומהם אל האדם:


אבל במה נדמה לו האדם. א"ר אבהו, בנשמה, שהיא קדושה, ולא תכלה לעולם, על שנטלה ממנו, מכחו ומגבורתו. ולא כמו הגוף שניטל מן האדמה, ויכלה וישוב עפר כשהיה:


א"ר יצחק אמר רב, אדם, וזווגו עמו, נבראו ביחד. הה"ד זכר ונקבה בראם. ונטלה מגביו, והכינה, והביאה אל האדם. הה"ד, ויקח אחת מצלעותיו:


ר' יהושע אמר, חוה הראשונה היתה, ולקחה ממנו, והיא נזקי דברייתא. הה"ד ויקח אחת מצלעותיו, זו היא הראשונה שנלקח ממנו, על שהיא רוח מזקת. ויסגור בשר תחתנה, שהקים אחרת במקומה:


רבא אמר, זו היתה בשר, והאחרת לא היתה בשר, ומאי הוות. א"ר יצחק, זוהמא דארעא ושמריה:


א"ר תנחום, כשברא הקב"ה לאדם, נתן זוהר פניו, שמאיר בכל העולם. כיון שחטא, מה כתיב ביה. ועוז פניו ישנא:


רבי אליעזר ורבי עקיבא הוו אזלי באורחא, א"ל ר"ע ר', אימא לי, הא דכתיב ויאמר אלקים נעשה אדם, למה לא נאמר ויהי כן מיד, כשאר כל הימים, כשהיה אומר הקב"ה דבר, מיד נאמר ויהי כן, וכאן לא מאמר, אלא לאחר שאמר נעשה אדם, כתיב ויברא אלקים את האדם, היה לו לומר ויהי כן:


א"ל, עקיבא, וכי זאת היתה במעשה בראשית ולא יותר, והא כתיב ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ולא נאמר ויהי כן, אלא ויעש אלקים את הרקיע. וכן יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, היה לו לומרר מיד ויהי כן, וכתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים:


אלא אימא לך, כל דבר שלא היה בהם הכח האצול מלמעלה, נאמר מיד ויהי כן, שהארץ הוציאה אותם בתשלום כל פעולתם, ולא הוצרכה להמתין לכח העליון, להשלים תשלום אותה הפעולה:


אבל בכל דבר ודבר שהוציאה הארץ, וקיום תשלום הפעולה לא היתה בה, הוצרכה להמתין עד שיבא הכח מלמעלה, ויעשה הקיום ושלמות הפעולה:


וכן בכאן באדם, הארץ הוציאה אותו הדבר המספיק לה לעשות, ועמדה, עד שיתן הכח אותו שיש בידו לתת, ולפיכך לא נאמר מיד ויהי כן, עד שבא הקב"ה ונתן בו הכח מלמעלה, ועשה הקיום:


אמר לו ר"ע, רבי, מה ראה הקב"ה שלא עשה את האאדם אלא בששי, א"ל, יהא פתחון פה לאדם לומר, שהוא סייע בשום דבר מכל מה שנברא:


אזלו, עד דהוו אזלי, קם רבי אליעזר, וגחין ראשיה, ושוי ידוי על פומיה, ובכי. א"ל ר"ע, רבי למה את בכי. אמר ליה, אל דא דשאאילתא. חיזו חזית, וקשיא מלה:


עקיבא עקיבא, מאן יזכי להאי אורכא דגלותא דאתמשך, דהא לא עקום ב"נ, דעתיד לימטי לענני שמיא, עד יומא שתיתאה. דהוא בשית אלף שנין, ולא באשלמותיה, בר בתקוף תשובה, דהא שולטנא דב"נ ההיא ליתיה אלא בשתיתאה:


אבשביעאה, ישתאר שמטה בעלמא, חרוב. ובתמינאה, יתחדש עלמא כמלקדמין, ויהא מה דיהא. ע"ד והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו. ובגינהון נאמר, יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו:


אלה תולדות השמים וגו'. רבא בשם ר' ברכיה אמר, בא הכתוב להורות, כי לאחר שספר כל התולדות שהוציאו השמים והארץ, שלא באמר בששה ימים נבראו כלם, בריה זו ביום פלוני, ובריה זו ביום פלוני, אלא כל התולדות שנתהוו מן השמים ומן הארץ, אימתי הוו. תדע לך אימתי. עשות ה' אלקים ארץ ושמים. כלומר, באותו היום ממש, היו בהם כל התולדות, שנתהוו מן השמים ומן הארץ, דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים:


רבי ייסא אמר, והא כתיב זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלקים אדם, א"כ באותו היום ממש היו כל התולדות:


א"ר ברכיה, כך הוא, באותו היום נתהוו, שהראהו הקב"ה באותו היום, כל תולדותיו, והעבירם לפניו הנשמות בדיוקניהון, והיה אומר, זה פלוני, וזה פלוני. זה חכם הדור, וזה דיין הדור, וכן כל הדורות ומנהיגיהן:


ר' יצחק בשם ר' חייא אמר, מה כתיב למעלה מן הענין. ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. לאחר שאמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מהו את כל אשר עשה. את כל לרבות ענין המלאכים, שהם טוב מאד. ובכל הנבראים לא נאמר אלא כי טוב בלבד, ובכאן כי טוב מאד מלמד, שהמלאכים נבראו ונאמר עליהם כי טוב מאד:


וא"ר יצחק למה עוד הוסיף קרא ואמר ויכולו. א"ר ברכיה, לשון כסוף הוא. וכל צבאם, בכלל, הם המלאכים הנקראים צבא השמים. הה"ד, וכל צבא השמים עומד עליו. וכשגמר המלאכה, נכספה וכלתה לכל רואיה:


א"ר נחמן, ויכולו: כלו ממעשה, כלו ממחשבה. ועשה הקב"ה ליום השבת דוגמת עולם הבא. שעתיד הקב"ה לשבות בשביעי, מאי בשביעי. באלף השביעי:


ואמר רב נחמן, נפש יתירה נתוספת באדם ביום השבת. אמר ליה רבי, מגאי נפש יתירה זו, א"ל, רוח הקדש ששורה עליו, ומכתיר לאדם בכתר קדוש, בכתרי המלאכים. והוא מאותו רוח, שעתיד לשרות על הצדיקים לעתיד לבא. וע"כ חייב אדם לכבד את יום השבת, על האי אושפיזא קדישא דשריא עמיה:


וא"ר נחמן, רוחא דא איך אתקרי. מכובד אתקרי. קדוש אתקרי. הה"ד, וקראת לשבת עונג כמשמעו, לקדוש ה' מכובד, היא תוספת הרוח הנקרא קדוש ה', הנקרא מכובד:


א"ר יצחק, כשסיימו המלאכות כלם, ברכם הקב"ה, והכינם בעולם, וצוה לכל אחד ואחד שלא ישנה הכנתו, מאותו הענין שעשאהו. ושכל אחד ואחד יוציא תולדתו, הראוי לו, מכאן ולעולם. הה"ד, אשר ברא אלקים לעשות. מאי לעשות. להוליד ולהוציא כל דבר כמותו. רבי יהודה אומר, זה גוף השדים, שלא נגמרה מלאכתם:


רבי יוסי בר נחמן אמר, כיון שנכנס שבת, כל הדברים שנבראו במעשה בראשית, שבתו ושקטו, כל אחד לפי ברייתו. דתנינן, אותן האומנין שהיו מוציאין תולדותם בכל יום ויום, שקטו ונחו, וראו כי כלם שלמים, וכל תולדותם עמהם, בקיום ומעשה:


הה"ד, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אמר רב נחמן, כאדם המשבח ואומר, אלו הם הדברים שאין כמותם. בהבראם, ר' יצחק אמר, בה"א בראם. ר' יהודה אומר, בהבראם, ממש בדמותם ובשלימותם:


ורב נחמן אמר, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. שקבל תורתו ובריתו אשר שם בו. ואלמלא אברהם, שקבל תורתו ובריתו של הקב"ה, לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי:


ואל תתמה על זה, דהא תנן כתיב, הרים הגבוהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים. אם הרים הגבוהים, נבראו בעולם ליעלים. והסלעים לא נבראו, אלא לשפנים. אל תתמה להיות העולם נברא בשביל אברהם, שקיים כל התורה, וכלמה שנצטווה מהקב"ה. רבי יצחק אמר בשם רבי יהודה, בה' בראם, הה"ד כי שמי בקרבו:


עוד א"ר יצחק בשם רבי יהודה, לא נתייחד שמו של הקב"ה בכל הנבראים, זולתי באלה דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים כדקאמרן. ולא נזכרו חיות ובהמות, ולא שום נברא מאותם שהם נפסדים וכלים, אלא על אותם שהם קיימים לעולם, הזכיר שמותיו:


רב אמר, יום שנכספו קמי קב"ה בריית שמים וארץ וראה השבת שהיא מנוחה וקדושה, הכינו לדורות:


ותאנא, אין לך בכל שבת ושבת, שאין הקב"ה הולך לחול עם הצדיקים בג"ע. וניזונין מההוא זיוא דאספקלריא המאירה. הה"ד, עד שיפוח היום, זה יום השבת. אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה, זה העוה"ב:


ואמר רב הונא, אל תתמה על זה, ומה בעוה"ז נותן הקב"ה רוח קדוש לכל אחד ואחד ביום השבת, ומכתירן בו. הצדיקים שישנם בעוה"ב, אינו דין להכתיר להם ביום השבת בכתר:


ת"ח, אמר רב הונא, אפילו הרשעים שבגיהנם, מוכתרין הם ביום השבת, ושוקטין ונוחין. דאמר רב הונא, אין לך רשע מישראל שאין לו מעשים טובים, דמעלייא להו לעלמא דאתי. ואמתי מעלייא להו. ביום השבת. להיות כלם מוכתרים בכתר שבת:


א"ר יוסי, וכי הרשעים שחללו שבת בפרהסיא, יש להם מעלה בכתר שבת. א"ל, אין. דהא תנן, ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה לכך נדונים הרשעים ביום הששי משנה, להרויח להם ביום השבת:


כי יום שבת נקרא שלם, ולא נגרע. לפיכך אינו נגרע מהטוב וההנאה שבו, בין לצדיקים בין לרשעים. ולהורות שלא לחנם אמרה תורה, ושמרתם את השבת. והזהירה על יום השבת, יותר מכל התורה כולה. ותאנא, כל המקיים את השבת, כאלו מקיים את כל התורה:


אמר רב יהודה אמר רב, לא ישב הקב"ה על כסא כבודו, עד שבא שבת, ונתעלה וישב על כסאו. א"ל ר' יוסי, והא קודם שנברא העולם ישב היה הוה ויהיה. א"ר יהודה, אי משמע לן דעל כסא כבודו ממש הוא. לא:


אלא הכי תנינן, עד שלא נברא העולם, לא היה מי שיקלס להקב"ה, ויכיר אותו. כיון שברא עולמו, ברא המלאכים, וחיות הקדש, והשמים, וכל צבאם, וברא את האדם, וכלם מוכנים לשבח ליוצרם ולפארו. ועדיין לא הוה פאר ושבח לפניו, עד שנכנס שבת, ושקטו כלם, ופצחו רנה ושבחה, העליונים והתחתונים, ואז ישב על כסא כבודו. כלומר, אזי היה מי שיכיר את כבודו, וישבח לכבודו:


וא"ר יהודה, אין לך שבח וקלוס לפני הקב"ה, כמו שבחו של שבת, העליונים ותחתונים כלם משבחין לו כאחד, ואפילו יומו של השבת ממש, משבח לו, הה"ד מזמור שיר ליום השבת.

וייצר ה' אלקים, ר' תנחום פתח, כה אמר הא -ל ה' בורא השמים ונוטיהם וגו'. כשברא הקב"ה את עולמו, ברא אותם מאין, והוציאם אל הפועל, ועשה מהם ממשות. ובכל מקום אתה מוצא בורא, על דבר שבראו מאין, והוציאו לפועל:


אמר רב חסדא, וכי השמים מאי"ן נבראו, והלא מאותו האור של מעלה נבראו. א"ר תנחום, כך הוא, אלא גוף השמים מאין היה, וצורתם מדבר ממשות. וכן הוא האדם:


ותמצא בשמים בריאה, ואחר כך עשיה. בריאה בורא השמים, כלומר מאין. עשיה, לעושה השמים, מדבר ממשות, מהאור של מעלה. וא"ר תנחום, עשייה הוא תיקון הדבר בגודל ומעלה מכמות שהיה. כמא דאת אמר, ויעש דוד שם:


א"ר חנילאי, פסוקא דא לא אתא אלא להדרש. וייצר בשני יודין, וכל השאר את מוצא ביוד א'. אלא כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא במעלה בבינה, אלא האדם לבדו. שנתן בו כח מן העליונים, לדעת ולהכיר ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, והוא מעוטר בכבוד והדר, כד"א וכבוד והדר תעטרהו, והוא מושל על כל מעשה ידיו, הה"ד תמשילהו במעשי ידיך, ואחר כל השבח הזה כשהוא זוכר שהוא עפר וישוב אל העפר, הכל נעשה הבל לפניו, ואומר ווי. א"ר יוחנן, פלג התיבה, וי יצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, וישוב אל העפר כמות שהיה:


ד"א וייצר י"י אלקים את האדם עפר מן האדמה. א"ר שלום, יצרו בשני יצרים, ביצר טוב וביצר הרע. משא"כ בשאר הבריות. כדי לנסות בו את האדם ויהיה פתחון פה לצדיקים, ולא יהיה פתחון פה לרשעים:


א"ר אבא, מפני מה כתיב ה', ואח"כ אלקים. אלא השם שהוא שמו ממש, שם הקיום. נאמר על הנשמה, שהיא באדם קיימת. אלקים, שהוא שם משותף, נאמר על הגוף, שיש בו שותפות:


א"ר אבהו, שם הקיום, גזיר ושליטא, כהדין טריפין שקיפין דרגלין. ולא אוזיפין לאחרן. ובגיני כך, לא אדכר בעובדוי דבראשית, אלא חד את משמוי, והוא כמ"ד בה"א בראם:


ותנינן בספראדחכמתא רבה דשלמה, שמא דשמיטה, מטול שזיפא, קרעוי דמלכא, קושטיזא דאטיל ביה בחותמא זעירתא, למשלטא תחותוי, שנאמר מי כמוכה באלים ה':


את האדם, לרבות כל הכחות שבו. עפר מן האדמה, א"ר אבהו, ת"ח היך יכיל אינש לאתקיימא בהאי עלמא, דהא אורייתא אסהיד בהו דהוא עפרא:


וא"ר יצחק, עפר ולא חומר, דאלו הוה מחומר, הוה יתיר בקיומא, דהא בניינא דאתבני מחומר קיומא אית ליה. אבל עפר ממש, לא יכיל לאתקיימא. הה"ד כי עפר אתה ואל עפר תשוב, לא איתמר כי חומר אתה. א"ר חנין, והא כתיב אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם:


א"ר אבהו, פסוקא דא מסייע לן, והוא נאמר על העולם הזה, שאינו כן בקיום. דהאי כתיב בבני נשא, די מדרהון בהאי עלמא, דבנייניה בטינא, והואיל דההוא בניינא בטינא הוא, ויתחזי לקיומא. מאי חזי ליה ליסודא. כד"א אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית. אבל לאו הכי בניינא תקיפא, דהוא בניינא דטינא, ויסודא הוא עפרא, בג"ד לא ליהוי בקיומא. הה"ד אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם שאינו של קיום:


ויפח באפיו נשמת חיים וגו', אורייתא אתקבלת על אדם, חזו מה דעבד בר נש דא, דקב"ה יהיב ביה נשמתא קדישא, למיהב ליה חיין לעלמא דאתי, והוא בחובתיה, אתחזר לההיא נפשא חייתא, דהוא נפשא דבעירתא, דאפיקת ארעא לבעירתא ולחייתא. הה"ד, תוצא הארץ נפש חיה למינה:


א"ר חייא, בא וראה ויעש האדם לנפש חיה לא נאמר, אלא ויהי האדם לנפש חיה, הוא מעצמו חזר לאותו כח הבהמות, הנגזר מן האדמה, ועזב כח הנשמה הגזורה מלמעלהף ונותנת חיים לבעליה:


א"ר תנחום, נחזור אמן למאי דשרינן בקדמיתא. כה אמר הא -ל ה' בורא השמים ונוטיהם. ברא גוף שלהם מאין, ואח"כ נטה אותם כאהל. הה"ד, וימתחם כאהל לשבת. רב הונא אמר מהכא, הנוטה כדוק שמים רוקע הארץ וצאצאיה, ר' יצחק אמר, בתפשט בה כל הצורות והכחות שבה. נותן נשמה לעם עליה, לאחר שהיא עשתה הגוף, אני נתתי הנשמה עליה. מאי עליה. על אותו נעשה הגוף שעשתה. ר' חייא אמר, עליה, לאותם השולטים על כוחתיה, להם נתתי הנשמה:


ורוח להולכים בה, לאותם המשתתפים בה בכחותיה, שאין להם אלא אותה נפש חיה, הנקראה רוח הבהמה היורדת למטה לארץ. ועל כן נאמר נותן נשמה לעם עליה, השולטים עליה על כוחותיה, להם נשמה קדושה הגזורה מלמעלה. אבל להולכים בה המשתתפים עמה בכחותיה, אין להם אלא רוח הבהמה היורדת, הה"ד ורוח להולכים בה.

ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדים. ר' יוסי ור' חייא אמרי תר'ייהו, כתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל, ראה, כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בלבו בכל יום ויום, ולפשפש במעשיו, ולדקדק בכל עניניו, ויהרהר בלבו, שלא בראו הקב"ה, ונתן בו נשמה עליונה, ומעלה, על שאר בריותיו, אלא להרהר בעבודתו, ולהדבק בו, ולא ילך אחר ההבל:


דא"ר יוסי א"ר חייא, כד ברא קב"ה לבר נש, אסקיה קמיה בדיוקניה, והוא יתיב ואתרי ביה, וא"ל אנא עביד לך, בגיני למהוי את שולטנא ומלכא על כולא, בגיני. אנא לעילא, ואנת לתתא:


אעוד, אנא יהיב בך נשמתא, למנדע סוכלתנו וחכמתא, מה דלית כן לשאר בריין. הוי זהיר לאסתכלא, ביקרי, הוי זהיר למעבד פיקודי. ובר מני לא יהוא שולטנא יקירא כוותך:


ומנ"ל דאתריה ביה, ואזהיר ליה ע"ד. הה"ד, ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. כלומר כשתחול יראתי עליך אז תשיג חכמה שהיא למעלה על הכל. כד חמא אדם, דהוא שלטנא יקירא על כולא, אינשי פיקודא דמאריה, ולא עבד מה דאתפקד:


א"ר תנחום א"ר חנילאי, לא עשאו הקב"ה לאדם, אלא להשתדל בכבוד קונו. הה"ד, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. מאי לכבודי. להשתדל ולדעת את כבודי, ולחשוב ממעשיו שינתן לו חלק טוב לעוה"ב:


אמר רב יהודה, בכל יום ויום ב"ק יוצאת מלמעלה, ואימתי. בזמן שהחמה זורחת, ואומרת אוי להם לבריות שאינם רואים את כבודי, ואינם מסתכלין לדעת ולחקור את כבודי:


דתנינן, א"ר אלעזר בריה דר' שמעון, כד נטא שמשא גדפוי, למהך בתקיפותא דגלגלון מבטשי בטלפיהון, בטרפי אילנייא דגנתא דעדן. וכל מלאכין עילאין, וחיותא קדישא, וכורסי יקרא דמלכא, ובסמיא דגנתא דעדן, ואילני, שמיא וארעא וחיליהון, מזדעזען ומשבחן למארי כולא:


וזקפן וחמאן אתוותיה דשמא קדישא דאתפרש, דגליף בשמשא במטלנוי, ויהבין תושבחן למארי עלמין. ונפיק ההוא קלא, ואמרי להו לברייתא, דלא משגחן ביקר מלכא עילאה, כשאר כל בריין דאינון משגיחין ויהבין תושבחתא לשמיה:


ובג"כ א"ר אלעזר, אסור ליה לבר נש למימר תושבחן דצלותיה, אלא עם דמדומי חמה, דכתיב ייראוך עם שמש:


וכן א"ר אלעזר, צלותא ותושבחתא דליליא, מששקעה החמה, עד לא אתחזי סיהרא. דכתיב ייראוך עם שמש, דא היא צלותא דצפרא. ולפני ירח וגו', דא היא צלותא דליליא:


ר' יהודה אמר מהכא, כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי. ובאיזה מקום. בגוים. באינון דכתיב בהו, כי מי גוי גדול:


מ"ט, דתנינן, א"ר יהושע בן לוי א"ר יוחנן, עשה הקב"ה מלאכי השתר למעלה, לקלסו ולשבחו, ולומר שיר ושבח לפניו בכל יום ויום:


ותאנא, שלש משמרות הוי הלילה, ובאלו השלש משמרות, מתחלקות שלש כתות של מלאכי השרת, לשבח ליוצרם, בכל משמרה ומשמרה. וכנגדם יש שלש תפלות ביום, שמתכנפין ישראל לשבח ליוצרם, בכל תפלה בכל יום ויום.

ת", א"ר יהושע אמר רב, בצפרא כשהחמה זורחת הוא זמן תפלה ובעותא דישראל. ומשש שעות ולמעלה עד תשע שעות, זמן תפלת המנחה. ומששקעה החמה עד שתחשך, תפלה האחרונה. דאריב"ל א"ר יוחנן אמר רב, מששקעה החמה, עד שיראו שני כוכבים, זמן תפלה האחרונה:


דהכי תנינן, משיראו שני כוכבים, הוא תחלת משמרה ראשונה, שבאים כת הראשונה של מלאכי השרת, וממתינים להם לישראל, עד אותה שעה, ואז מתחילין לומר שירה. וננעלו כל השערים מתושבחתן של מטה, ואין שערים נפתחים, אלא למלאכי השרת האומרים שירה:


ומי אריב"ל הכי, והא תנן, כל הקורא בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו, משום דבלילה שירה עמי. והכא אמריתו דננעלו כל השערים למטה:


אמר ר' יהושע, התם במאי קאמרי, כשסיים כל תושבחתן ביום. ומפלגותא דליליא ולהלאה, דעסיק בתורה. מאי טעמא. משום דבההיא שעתא קב"ה נפיק מאינון עולמות דכסיף בהו, ואזיל לאשתעשע עם צדיקיא בגנתא דעדן. והיינו דאמר דוד חצות לילה אקום להודות לך:


דתנא, כשהקב"ה נכנס עם הצדיקים בג"ע, כל שערי שמים למעלה, על החיות, ולמטה מהם, כולם נפתחים, והוא עת רצון לעסוק בתורה:


ואותם כתות של מלאכי השרת, וכל בוסמי ג"ע, והצדיקים, כולם פוצחים רנה, לפני מי שאמר והיה העולם. הה"ד, אך צדיקים וידו לשמך. אימתי צדיקים יודו לשמך. כשיושבים ישרים את פניך, דהוא בשעה שיושבין לפניו בג"ע:


וכת שלישית של מלאכי השרת, אומרת שירה, עד שיבקע השחר. ויש חובה לישראל, בשעה שעולה עמוד השחר, לקום ולהתגבר בשירות ותשבחות לפני הקב"ה. מ"ט משום דנסבין שיראת בתר מלאכי השרת, והקב"ה מצוי למטה עמהם. הה"ד ומשחרי ימצאוננו. וא"ר יהודה ובלבד שלא יפסיק משיתחיל, עד שיתפלל כשהחמה זורחת:


א"ר יוחנן אמר רב, כשהקב"ה יוצא מאותן העולמות דכסיף בהו, ובא להכנס עם הצדיקים בג"ע, הוא ממתין ורואה אם שומע קול העוסק בתורה, ההוא קלא ניחא קמיה, מכל שירין ותושבחן דאמרי מלאכי השרת לעילא. הה"ד אל גנת אגוז ירדתי לראות, מאי לראות. אותם העוסקים בתורה:


א"ר יצחק, וכי ג"הע הוא נקרא גנת אגוז. א"ל ר' יוחנן, כן, נקרא גנת אגוז. כלומר גנת עדן, מה האגוז הוא סתום מכל עבריו, ויש עליו כמה קליפות. כך עדן של מעלה, הוא סתום מכל עבריו, ויש עליו כמה שמירות, שלא שלטו לראות, לא מלאך, ולא שרף, ולא חשמל, ולא עין נביא, ולא חוזה, דכתיב ען לא ראתה אלקים זולתך:


א"ר שמעון, אנא הוית קמי דר' ברוקא, והיה אומר, כדין אזכה למעלת גנת אגוז עם חסידי ישראל. ולא הוה ידענא מאי הוא. עד דשמענא להא דאריב"ז, קרייה הקב"ה לגנתא דעדן גנת אגוז, מה האגוז קליפה אחר קליפה, ופריו מבפנים. כך עדן, עולם אחר עולם, והוא מבפנים:


תאני ר' שמעון, הגן הזה מאין נטוע. הקב"ה נטע אותו מתחתיו של עדן. דאי תימא שזה כנגד זה בשוה, אי אפשר, אלא הגן בארץ, ועדן עליו מלמעלה. ומאין תמציתו של גן, מעדן הוא:


א"ל ר' יהודה, לדבריך, מאי כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, היה לו לומר ונהר יורד מעדן להשקות את הגן, דמשמע דמלמעלה יורד למטה לגן. אלא א"ר שמעון, עדן למטה, ועדן למעלה. גן למעלה, דן למטה. ושניהם מכוונים זה כנגד זה, והקב"ה נטע זה מתחת זה:


וכי הוא נטעו ממש. כן. דא"ר יהודה, על שאין מטעותיו כשאר מטעותוהם מובחרים משאר מטעות, הוא היה מטע ה', כמד"א, מטע ה' להתפאר, כלומר לשבח, וזהו להתפאר, כלומר אין זה כי אם מטע ה' ולא מאחר:


א"ר יעקב בר אידי, עכ"פ מטע ה' הוא, שנטע שם כל עץ נחמד למראה. והיאך נטע. אלא כשהוציאה הארץ אילניה ופירותיה, הוציאה בתחלה בג"ע, ואח"כ בכל העולם. והקב"ה בחר המקום ההוא, והכינו להיות שם לעולם. והוא פוקד אותו, ומשקה בטובו, מאותו הטוב הנשפע מעדן של מעלה. הה"ד, ישבעו עצי ה' ארזי וגו', אלו אילנות שבג"ע:


שאל ר' חגי לר' יהודה, תאמר שג"ע הוא בארץ, למאי איצטריך. א"ל, להנאתיה דנשמתא, דמקבל מההוא עדן דלעילא. דאי ס"ד דלכל נשמתא. הא תנינן לאינון דלא יהבו להו רשותא לסלקא לעילא, אית להו הנאה וכיסופא בההוא דלתתא, ממה דמקבל מלעילא:


א"ר יהודה, בכל ריש ירחא וירחא, סלקי להו למתיבתא עילאה דלעילא. הה"ד, והיה מידי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו'. ובהאי ג"ע דלתתא יתיב אדם, ושוי ליה קב"ה למהוי מדוריה ביה, הה"ד, וישם שם את האדם אשר יצר:


רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי באורחא, א"ר יוסי לר' חייא, הא תנינן במתניתא דידן, דכל מה דעביד קב"ה בין לעילא בין לתתא, כלהו כסיפין ושקדין למהך לזיניה, גופא אזיל בתר זיניה, לארעא, דאתנסיבת מינה. ונשמתא לית ליה כסופא, אלא לאתר דאתנסיבת מתמן. דכל מה דעביד, כסיף בתר זיניה, הה"ד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', ולא לעלמא הדין, כגופא:


א"ל ר' חייא, אימא לך מלה דהיא רזא, ולא ידעין בני נשא. ארכין רישיה, ובכי וחייך. שתיק ר' יוסי, לבתר א"ל רבי חייא, זכאין אינון צדיקיא, ווי להון לרשיעיא. זכאין אינון צדיקיא, דאתקרון חיים לעלמא דאתי. וכי בדיל דנשמתא קיימא בקיומהא, אינון קיימין, וגופא מתרקב בארעא, אע"ג דהוה שלים זכאי. ומתנן, דתדיר נשמתא בקיומא קיימא:


אלא הכי אתגזר, דכר אתפטר צדיקא מעלמא דין, זמין ליה קב"ה גופא אחרא, זכאה וטב, דלא להוי כהאי זוכמא ולכלוכא דגופא דין, ומעייל ביה ההוא נשמתא קדישא, והוא אשרי ליה בקיומיה, בההוא גופא, בהאי גנתא דעדן דלתתא, וההוא להוי לון עלמא אחרא, עלמא דאתי:


ובכל ריש ירחא וירחא, נפקין, וחזן חייביא דטרדין לון בגיהנם, הה"ד, ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. מאיזה מקום יצאו. תאני רבי בא, מג"ע של מטה. ולמה. לראות לרשעים. וקב"ה, סליק לון למתיבתא דרקיעא, בכל שבתא ושבתא, ובכל ריש ירחא וירחא, הה"ד והיה מדי חדש בחדשו:


ר"ש אמר, בכל לילה ולילה, וכד אתי צפרא, מחדש לון נשמתייהו, הה"ד, חדשים לבקרים רבה אמונתך. ר' יצחק אמר אפילו לכל אדם נמי. בהאי עלמא נאים בשנינתיה, בכל לילה, וסלקא נשמתא לעילא, ואשתכחת בכמה חיובין קמי קב"ה. ומהימנותא רבה, דקב"ה אחזר לה לגופא, ומחדש לה קב"ה. ולמה. רבה אמונתך. מפני שרבה אמונתך:


מכאן א"ר יצחק, המתחייב בממון לחבירו, וחבירו מוציא לו מה שיחזיק בידו, אסור לו להחזיק בו, עד שיתנהו לו חבירו, ואפילו שיתנהו לו בי דינא, הדא הוא דכתיב, אם חבול תחבול שלמת רעך:


רבי יהודה ב"ר סימון אמר, וישם שם את האדם אשר יצר, בכלל. א"ר שמעון, ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. וכי מאי עבודה הכא. אלא עבודת הנשמה, להשלים לה בתשלומיה, מה שלא השלימה בזה העולם:


ר"ש אמר, הניח הקב"ה לאדם הראשון בג"ע, ונתן לו תורתו, לעבוד בה, ולשמור מצותיה. הה"ד, ועץ החיים בתוך הגן. וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. אמר הקב"ה, כשיהיה לו לאדם נהאה בגן זה, יעסוק בה וישמור אותה. ומפני העדונין והנאות שהיו לו לאדם שם, לא שמר תורתו, עד שגרשהו משם.

רבי אבא בשם ר' חייא אמר, עץ ממש היה, והיו שנים, האחד הנותן חיים לאדם. והאחד שהאוכלו ידע הטוב והרע. לדעת הדרך הטוב והישר, שיוכשר האדם. והדרך הרע, שיתקלקל בה האךם. ולפיכך צוהו הקב"ה שלא יאכל ממנו, פן ידחה הטוב, ויחזיק ברע:


וע"כ נאמר מכל עץ הגן אכול תאכל, זהו עם החיים, שהיה לו לאדם לאכול ממנו. והוא לא חטא, אלא בעץ הדעת טוב ורע, שנצטווה שלא יאכל ממנו. הה"ד ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות:


מכאן אר"ש, גזירה נגזרה על אדם, קודם, למות, על שנלקח מן האדמה. משמע דכתיה, ביום אכלך ממנו. מלמד שאלמלי לא חטא, היו לו חיים ארוכים, כיון שחטא, הוא העונש, שיקצר ימיו, וימות באותו היום. לאחר שעשה תשובה, היה לו לבטל הגזירה. אלא אר"ש, עשה לתשובה ובטל הגזורה שנגזרה עליו, ביום אכלך ממנו, והאריך לו ימים שנתן לו יומו:


רבי ברוקא אמר, הוא נצטווה על השם, וחטא בשם. נצטוה השם, זהו השם המיוחד, דכתיב ועץ החיים וגו'. והוא חטא בשם, זהו שם המשותף, דכתיב ועץ הדעת טוב ורע:


א"ר אבהו, ומה המקריב קרבן לשם זה, אמרה תורה זובח לאלקים יחרם. המחליף שמו המיוחד בשבילו, על אחת כמה וכמה:


וחטא בשם מנא לן. א"ר ברוקא, דכתיב "ותקח מפרי"ו "ותגאכ"ל, שהוא השם היוצא ממנו, דווגמת הפרי היוצא מן העץ. א"ר אבהו, לפיכך כנה כל הענין באלו אילני ג"ע:


א"ר יצחק, חזינן דהא תלת מן חברייא, ע"ד אתענשו. א"ר יהודה, הא דא"ר ברוקא אין להרהר עוד בפרשה, דאנא כהאי גוונא שמענא מאבוי, וכען אדכרנא, ומכאן צריך דרשה:


והנחש הי"ה ערו"ם מכל חית השדה. תאני ר' יוסי, זהו יצה"ר, שהוא הנחש המסית לבני אדם. ולמה נקרא נחש. מה הנחש הולך עקלתון, ואינו הולך בדרך ישרה. כך יצה"ר, משטין לאדם בדרך רע, ולא בדרך ישר:


תאני ר' יוסי, מאי היה ערום מכל חית השדה. פקח מאותו נפש החיה אשר בגוף, והוא היה המסית לאדם, עד שנגרש מהנאת ג"ע:


תנן התם, אמר ר"י ב"ר סימון, אשגחנא בהאי מלה דא"ר ברוקא, ושאיל ליה, ואשכחנא דעיקר קבלה הוה בידוי. והי אתגזר בספרא קדמאה, דמתניתא דר' אלעזר בן ערך:


אמר רבי שמעון, הנחש כשהשיא לאשה, מה כתיב. ותרא האשה כי טוב. מאי כי טוב. א"ר אלעזר בר שלום, הסכימה בדעתה כי הוא טוב. שנאמר, כי טוב ה'. הודו לה' כי טוב. וכי תאוה הוא לעינים, שהיא התאוה שמתאוים עליונים ותחתונים, לדעת ולהשיג, מיד ותקח מפריו ותאכל:


א"ר שמעון, אחלפא שולטנא בפולחנא. א"ר אלעזר, כד"א אל תמר בו, אל תמירני בו. א"ר יהודה, ולא אמינא דלית להרהר עוד בפרשה די בהא דא"ר ברוקא בריש פרשתא, ולא אצטריך יתיר אלא דרשא. א"ר יצחק, מאי ויתפרו עלה תאנה. מתרגם רב נחמן בר אחא וחברו, תסקופי מלין.

וישמעו את קול ה' אלקים וגו'. א"ר פנחס, ומה קוזדיטא דאהירנא בעייא רוח היום. תנן, א"ר אלעזר, אמיטון בבהירותא, לדא דאמרן, למה הוא דומה אדם בעוה"ז, לצפורא דאזלת, כד נפקת מקינה, ולא אשכחת מאן דאכניש לה. כך הוא האדם, כיון שהנשמה יוצאה, שוב אינו יודע, ומבין להגוף. בר ההוא גופא, מנהירו טובא דאמזגמן ליה לאשתעשעא בגנתא דעדן:


א"ר אבא, מתהלך, מהלך הוה ליה למימר, מהו מתהלך. א"ר בא וכי חושבין בני אדם, שהקב"ה היה. ת"ש, דכתיב את קול, הוא דכתיב ביה, והאלקים יעננו בקול. וכן ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם. אמר רב חסדא א"ר יוחנן, קול כתיב, מתהלך לרוח, הה"ד ויהי קול כהנבאי והנה רעש:


א"ר יוחאי, והא ר' יהודה חברינו אמר, דכאן צריך דרשא, ואתם אומרים מעשה מרכבה. א"ר אלכסנדרי, יתיר מעובדא דמרכבה הוא, דהא רזין עילאין אנן חזינן דאתגליין הכא.

ת"ר, כשחלה רבי שמעון בן יוחאי, עאלו דמיה ר' פנחס, ור' חייא, ור' אבהו. אמרו לו, מאן דהוא קיימא דעלמא, שכיב. אמר לון, לא בי דינא דלעילא מעיינין בדינאי, דהא אנא חזאי דלית אנא מתייהב למלאכא ולדיינא דלעילא. דאנא לאו כשאר בני נשא:


אלא האי דינא דילי, קב"ה דייניה, ולא בי דיניה. והיינו דאמר דוד, בבעותיה קמיה שפטני אלקים וריבה ריבי. וכן שלמה אמר, לעשות משפט עבדו, הוא בלחודוי, ולא אחרן:


דהא תנינן, כשהאדם הוא שוכב, בי דינא דלעילא מסתכלין בדינוי, אית מנהון דנטאן לכף זכות, דאחזיין זכותא דבר נש, ואית מנהון דנטאן לכף חובא, דאחזיין חובה דבר נש. ונפיק איניש מן דינא, כמה דהוא בעי:


אבל מאן דדאין ליה מלכא עילאה, דשליט על כולא, הוא טב, ולא יכיל איניש למהוי בההוא דינא, בר טס. מ"ט. דהא תנינן, מכלוי דמלכא עילאה, נטי לזכותא תדיר, והוא כוליה צד רחמנותא, ובידו לשתקא לחטאין וחובין, הה"ד כי עמך הסליחה וגו', ולא עם אחר:


ובג"כ בעינא קמיה דהוא ידין דינאי, ואנא אעיל תליסר אבבי לעלמא דאתי, דלא אעברו לון בר אבהתא, ולא יהא מאן דימחי בידי, ועוד דלא אתבע רשותא מנהון:


אר"ש מלה, וחמון בי מרעיה, דלא הוה הוא תמן. תווהו, ולא הוה יכיל חד מנהון למללא בפומיה, מדחילו רבה דהוי עליהון. עד דהוו יתבי, סליק לון ריחין דבוסמי סגיאין, וכל חד וחד מנהוון אתיישר חיליה, עד דחמו לר"ש, והוה ממלל מלין, ולא הוה חמאן אחרן בר מיניה:


לבתר עידן, אמר לון ר"ש, חמיתון מידי. א"ל ר' פנחס, לא, אלא כולנא תווהין על דלא חמינא לך בבי מרעך, זמן רב, וכד חמינא לך סליק לך ריחין דבוסמין דגנתא דעדן, ושמעהא קלך ממלל, ולא ידענא מאן ממלל עמך:


אמר לון, ולא שמעתון למה אוחרנא בר מדידי. אמרו לאו, אמר לון, לית אתון חזיין למחמי סבר עתיק יומין:


אמר לון, אימא לכו מלה, תווהנא על ר' פנחס, דלא חמא. דאנא חמית ליה כען בההוא עלמא,לתתא מר' אלעזר ברי:


וכען שדרו בדילי מלעילא, ואחזין לי אתרא דצדיקיא לעלמא דאתי, ולא אתיישר בלבאי דוכתאי, בר עם אחיה השילוני. וברירנא דוכתאי, ואתינא, ואתו עמי תלת מאה נשמתין דצדיקיא, ועילא מנהון אדם הראשון, דהוה יתיב גבאי, והוא ממלל עמי. ובעי, דלא יתגלי חוביה לכל עלמא. בר ההוא דאמרה אורייתא בגיניה. ואתכסי בההוא אילנא דגנתא דעדן:


ואמינא ליה אנא דהא חברייא גלו. אמר ההוא דגלו חברייא בינייהו טב ושפיר, אבל לשאר בני עלמא לא, מאי טעמא. דחס קב"ה על יקריה, ולא בעא לפרסומי חוביה, אלא בההוא אילנא דאמר דאכל מניה:


וקב"ה גלי לי ברוח הקדש, ולחברייא, דלישתעו אינון בינייהו, ולא לדרדקי דחברייא, ולאינון דייתון לעלמא. בהוא מלה דלא ידעי כל אינשי, וטעיין ביה, לאו משום חובתא דחב, אלא משום יקרא דשמא עילאה, דבני נשא לא זהירין ביה, וכתיב זה שמי לעולם. וייתון למשאל מה דלא צריכי לון:


והיינו דכתיב, פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב, מאי ונפל ממנו רב. הכי גזרנא, האי חברא דאורי שמא קדישא לכולא, הוא נפיל ונתפס באותו עון:


קריב לגביה רבי אלעזר בריה, א"ל אבא, מה אנא התם. א"ל זכאה חולקך ברי, זמן סגי יהא דלא תתקבר גבאי, אבל בההוא עלמא, דוכתא דידי ודידך ברירנא. זכאין אינון צדיקיא, דזמינין אינון למשבחי למארי עלמא, כאינון מלאכין שמשין דקמיה, הה"ד, אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.

רבי בא בשם רב הונא אמר, כיון שחטא אדם, וגזרו עליו אותן הגזרות, גרשהו הקב"ה מאותן ההנאות והעידונין שהיו לו בעדן, ומינה שומרים לשערי ג"ע. ומי הם. הכרובים. הה"ד, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת. כדי לשמור אתו הדרך והפתח:


שאז נגזר, שלא יהא רשות לכל אדם מכאן ואילך, להכנס שם, זולתי הנשמות הצרופות על ידי הכרובים תחלה. אם רואים שהיא ראויה ליכנס, תכנס. ואם לאו, דוחים אותה לחוץ, ותשרף באותו הלהב, או תקבל עונשה:


ותאנא, כנגדם היו במקדש, כשנכנס הכהן לפני ולפנים. דתניא, א"ר אבא אר"י בשם רב הונא, לפני ולפנים הוא דוגמתו של ג"ע. וכשנכנס הכהן לשם, נכנס בנשמה, ולא בגוף. באימה, ביראה, ברתת, בזיע, בנקיות, בטהרה. והכרובים עומדים שם שומרים, כדוגמת אותם הכרובים העומדים בשערי ג"ע:


שכה הכהן, נכנס שם בשלום, ויוצא בשלום. לא זכה, מבין ב' הכרובים יוצא להב, וישרף וימות בפנים. א"ר יהודה, אשרי הזוכה לעבור מהם בשלום. א"ר פרחיה, אין לך בעולם דבר שאין בו מעלה כדוגמתו:


הנחש שהערים לחוה, הוא דבר נופל על הלשון. אמר רב יוסף, היאך. א"ל, כתרגומו, נחש חיויא הוא, חויא זכר, והיא חוה נקבה. דבר נופל על הלשון. כדוגמתו נחש נחשת, דבר נופל על הלשון:


א"ר יוסי, והא כתיב ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי. אמר ליה ר' פרחיה, קרא לה על שם העתיד, היה לו לקרוא אותה חיה, על שם חי ונקראה על שם העתיד חוה, דעתיבד חיויא למסטי לחוה.

הוא ישופך ראש. אמר ר"י, כך דרכו של נחש אין הקשה שלו מאדם אלא בראש. ואין הנשיכה מהנחש לאדם, אלא בעקב. א"ר יצחק בר ר' יוסי למאן דאמר דיצר הרע הוה, מאי נימא בהאי פסוקא:


אמר לו ר' יוסי, מלמד שאין הריגה לנחש אלא בראש. ומי הוא הראש. זה ראש הישיבה. ואין הנחש הזה הורג לאדם, אלא בעקב, כשעושה לו מעשה עבירות, ודש בהם בעקב, הה"ד עון עקבי יסובני:


אמר רבי יצחק מהכא, הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. כלומר עוה עבירות ודש בהם בעקב, שחושב שאינם כלום, כמו חבלי השוא, שאורג העכביש. ולאחר כן הם כעבות העגלה חטאה, חזקים וקשים, עד שנאספים כלם והורגים לאדם, וכן הוא אומר ואתה תשופנו עקב, באותו עון העקב הורג יצה"ר לאדם:


אמר ר' יצחק, בא וראה, כמו שנתקלקלו כך נדונו. הנחש בתחלה, אחריו האשה. ואחריו האדם. היינו דכתיב, ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך:


א"ר יעקב בר אידי, אם אדם חטא אדמה מה חטאה. אלא א"ר יעקב בר אידי, כשנברא האדם, השמים והארץ היו עדים. מלמד שהקב"ה עשה אותם עדים, על מה שיעשה האדם, שלא יאמר מי רואני. ואותם העדים מפרסמין חטאיו, הה"ד יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו:


ותנא, באותו היום שעבר אדם, השמים החשיכו אורם. והארץ לא ידעה מה לעשות, עד שבא הקב"ה וקלל אותה, על שהתעכבה בעדותה, שלא תוסיף תת כחה לזרוע ולקצור כבראשונה, ועמדה בקללותיה, עד שבא אברהם אבינו, ונתבסס העולם:


ר"נ אמר, עד שבא נח, דכתיב, חזה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו. ולפיכך נקראה על שמו, דכתיב איש האדמה, על שיצאה מקללתה בשבילו אמר רב נחמן בר יצחק, אדה"ר, כיון שנטרד מג"ע, חשב שימות מיד, והיה בוכה ומתחנן, ושב בתשובה, עד שקבלו הקב"ה בתשובה, והאריך ימיו, וקיים בו דברו, דכתיב ביום אכלך ממנו, ומתן לו יומו, שהוא אלף שנה. להורות לכל העולם, שהקב"ה חנון ורחום הוא, ומקבל בתשובה לשבים, ואינו חפץ מהם, זולתי שיחיו, דכתיב ולמה תמותו בית ישראל והשיבו וחיו:


א"ר יצחק, אשריהם הבנים שהאב אומר להם כך. ווי להם לבנים, שאינם שומעים ממנו. אמר רב יהודה אמר רב. לא חזינן רחמנותא כרחמנותא דקב"ה, בכל מקום את מוצא כשחטאו ישראל, ושבו למולו, פשט ידו וקבלם, ומל להם מיד, הה"ד מי א -ל כמוך נושא עון ועובר על פשע.

והאדם ידע את חוה אשתו. אריב"ל, יש לנו להרהר בהא פרשתא, וכ"ש בהאי פסוקא, דאמרה חוה, קניתי איש את ה':


א"ר יצחק, אנא ידענא ליה כפשיטותיה. דהא תנן, אמר רב יהודה אמר רב, האי מאן דאתייליד ליה בר, כד שרי למללא, חובה עליה לאלפא ליה פסוקי דאורייתא, דאינן דחילו מן קדם ה', דכד ירבי ידכר לו לאינון כתובין, לדחלא מן מאריה:


רבי עקיבא, הוה יתיב קמיה דר' אליעזר, א"ל מאי האי פרשתא דפסיקא דא, דאמר ותלד את קין, ותאמר קניתי איש את ה'. א"ל, עקיבא, אימא לך, יומא דר' ברוקא ושאר חברייא גלו ההוא חובה דעביד אדם, לא הוה אצטריך לאינון דלא ידעי עמיקתא ומסתרתא. וההוא יומא דאתגלי, אשתמע כלא מהאי פסוקא:


אדם נצטוה על השם, וחטא בשם. נצטוה על השם, הוא השם המיוחד, דכתיב ועץ החיים וגו'. וחטא בשם, זהו שם המשותף, דכתיב ועץ הדעת טוב ורע:


וחוה היתה תחלה בעבירה על זה. דכתיב, ותקח מפריו. ולאחר שחטאו, וידעו על מה שעברו, התמרמרו על מה שחטאו, והיא ביותר, מפני שהיא היתה תחלה לעבירה, לעבור על שמו הגדול. כיון שנולד לה בן, הרגישה בדבר, ואמרה קניתי איש את ה' שהוא השם המיוחד, ועל כן לא אמרה השם המשותף:


א"ר עקיבא, האי טעמא, חוזר על מה דא"ר אבהו, זובח לאלקים יחרם. א"ר אליעזר, חזרה חוה להודות על אותו עון שעברה, ואמרה, לא יהיה זה כמונו, לתת כבוד לאחר זולתו. אבל זה יהיה את השם ממש, ולא לאחר:


א"ר יצחק, ושפיר קאמר ר' עקיבא, דאתחזר עניינא על מה דא"ר אבהו. וכן חוה אמרה את ה', ולא לשם אחר. וכן חנה אמרה וונתתיו לה' כל ימי חייו, ולא לשם אחר. ועל זה אמרה תורה, כי לא תשתחוה לאל אחר, כי ה' קנא שמו, א -ל קנא הוא:


א"ר יהודה, עד אימתי יטיילון חברייא ברזין עילאין דמלכא. אמר רבי אלכסנדראי, תנינן, מוסרין סתרי תורה לחברים הראויים לכך, כגון אנן וחברייא כגוונן.

ותוסף ללדת את אחיו את הבל, א"ר אליעזר לרבי עקיבא, מה שמיע לך בהאי. א"ל על כך אנא יתיב קמך.א"ל, אסתים פומך, ופתח עינך ואודנך, ואצית:


דרמז הוא דקא רמז, על ההוא שמא זעירא, דאתאצל משמא קדישא, דאנא ואת ידענא. ובהאי שמא חביין סגיאין בני נשא, והוא רמז מהימנותא, למאן דאסתכל בחכמתא:


עוד א"ר אליעזר, עקיבא, רמז דאתקטל הבל, אורי על מהימנותא דשמא יקירא עילאה דמלכא, דכתיב ונשגב ה' לבדו. א"ר עקיבא, ווי לעלמא כד תיפוק מניה, כען אנא מבתכל בחכמתא סגיאה. א"ל, הא אמרית לך אסתים פומך, דהא חזינא דדי לי ולך בעלמא:


אמר ר' יהודה, נתחזר קין להיות עובד אדמה, והבל רועה צאן, זה הביא קרבן, וזה הביא קרבן. א"ר יהודה, קין בא בגסות הרוח, והבל בנמיכות הרוח, דכתיב זבחי אלקים רוח נשברה. מה כתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. א"ר יהודה, למה נפלו פניו, על שלא נתקבלה מנחתו:


ותאנא, אר"י, אותו היום ראש השנה היה, יום שדין כל הנשמות, עוברים לפניו. אמר לו, למה חרה לך, הלא אם תיטיב שאת, א"ר יהודה, כלומר אם תיטיב, יהיה לך שאת:


לפתח חטאת רובץ, כלומר, לאותם פתחי ג"ע, שהנשמות עוברות בו, חטאת רובץ. החטאת שתעשה יהיה מזומן שם, ושם תקבל עונשך. ואליך תשוקתו, כלומר אם תטיב מעשיך, והחטאת ההוא יכסוף לך שתעשה עבירות. אתה תמשל בו, שלא יוכל לקטרג עמך:


תאנא, א"ר יוסי, אנא חמינא לרבי עקיבא, ששאל לרבי אליעזר דבר זה, א"ל, עקיבא, סק עינך לעילא, ואת תיב גבאי, דהא מפרש כולא במה דאמרנא. זקף עינוי, לבתר ארכין רישיה, אמר, הא עבדנא כעובדא דחיויא, ולא ידענא. קריב גבוי ר' אליעזר, ולחיש ליה, אתא ר' עקיבא, ונשיק ידוי, ובכה, ואמר, כולא הוא כמה דאמרת בקדמיתא. זקפאן זקיפן, תתאן תתאין, דלא יכיל קב"ה בהדי שותפין:


אמר ר' שמעון, חוה אמרה, שקנתה איש את ה', שהוא ה' המיוחד. והוא קלקל מעשיו, ולא רצה לעמוד בדרך הישר. הה"ד, ויצא קין מלפני ה', יצא מאותו הכלל שאמרה אמו:


ובשביל כך מה כתיב. וישב בארץ נוד, שהיה נד בארץ. והוא כמו כן עשה תשובה, כשהודה על חטאתו, וקבל עליו עונשו. דתנינן, כל המתודה חטאתיו ומתבייש מהן מוחלין לו מיד על כל עונותיו. הה"ד, ומודה ועוזב ירוחם:


ר' חייא אמר מהכא, והתודה אשר חטא, ונאמר ונסלח לו. ר' ייסא אמר, אין דבר בעולם עומד בפני התשובה. קין נגזר עליו נע ונד תהיה בארץ, וכשעשה תשובה, פקע החצי. דכתיב, וישב בארץ נוד, אבל נע לא נאמר:


ת"ר, על הכל הקב"ה מוחל, ואינו מוחל על כבוד שמו. ומי אינו מוחל, והרי מנשה מלך יהודה המיר כבודו של מקום בהבלים. שאני מנשה, דהוא בגרמיה ידע דהבל הוא, ולא שוי ליה עיקר בלביה, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר, אין לך דבר שבעולם שעומד בפני התשובה כלל:


א"ר יצחק, מאי דכתיב, ואחות תובל קין נעמה. אלא א"ר יצחק, צדקת היתה, ונעימה במעשיה. ר' אבהו אמר, פשוטו של מקרא מורה, על שהיתה חכמה במלאכת הברזל, כמו אחיה תובל קין. משמע דכתיב. הוא היה אבי כל חרש נחשת וברזל, ואחות תובל קין נעמה, הוא הוציא אומנות זו, ואחותו עמו. הה"ד, ואחות תובל קין נעמה, שהיתה בקיאה כמותו, וא"ו דואחות מוסיף על הענין של מעלה:


רבי בא אמר, אמן של שדים היתה, והולידה אותם. דהא אימא דאשמדאי, מלכא דשידי, נעמה שמה. ר' יצחק בשם ר' יוחנן אמר, על שם יופיה נקראת כך, וממנה יצאו אותן דכתיב כי טובות הנה, במראה וביופי:


אמר רבי יוסי למה נאמר בשת ויולד בדמותו כצלמו, ובקין ובהבל לא נאמר. א"ל ר' חייא, קין והבל לא היו, אלא לאחזאה רמיזא עילאה, ורזא יקירא, ולא אתו לאתישבא עלמא מנהון. אבל שת, לא אתא לעלמא, אלא לאשתלשלא עלמא מיניה ובג"כ אמר בדמותו כצלמו.

תניא חנוך בן ירד צדיק היה, וקבל על עצמו להרשיע. ולקחו הקב"ה קודם זמנו לעשות חסד עמו ושיתן לו שכר טוב לעוה"ב:


ר' אבהו אמר, אנן תנן, כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם. איכא דאמרי באשר הוא שם, שהיה צדיק באותה שעה. ולפיכך שמע הקב"ה את קולו:


ואנן לא גזרינן הכי במתניתין, דהא א"ר יהודה א"ר יצחק, למה נתגרש ישמעאל מביתו של אברהם, ומה ראתה שרה שאמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, אלא הכא כתיב, ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. א"ר יצחק, אין מצחק, אלא בע"ז. כתיב הכא מצחק, וכתיב התם ויקומו לצחק, מה להלן ע"ז, אף כאן ע"ז. ובההיא שעתא רשע הוה, א"כ במאי נוקים באשר הוא שם:


אלא מההוא דגזרנא במתניתין דילן, דא"ר יהודה, אין ב"ד של מעלה דנין את האדם, עד שיהיה בן כ' שנה. ובית דין של מטה, מי"ג שנים ולמעלה. וישמעאל בההיא שעתא, לא היה בר כ' שנה, ולפיכך לא דנוהו, דהא ראוי היה לעונשא, אלא דיומוהי הוא דלא חייבוהו, והיינו דכתיב, באשר הוא שם, ביומין דהוא שם:


א"ר ישמעאל, והא חזינן הביא דליתיה בר עשרים, והוא טב וקורא ושונה ומת, מאן סליק ליה מעלמא. אי תימא בחוביה דאבוה. לא. דהא איהו מי"ג ולעילא. ואי תימא בחובין דידיה, הא ליתיה בר כ' שנה:


א"ר יהודה, מלה"ד, למלך שהיה לו פרדס, ויום אחד נכנס לטייל באותו שרדס, וראה שושנים קטנים צומחים בתוכו, והיה עולה ריחם לפניו שאין כמותם בעולם, אמר המלך, אי עכשיו כשהם קטנים כך,כשיגדלו על אחת כמה וכמה:


לאחר ימים נכנס באותו פרדס, והיה חושב שימצא אותם השושנים שנתנו ריח בתחלה כשהיו לחים וקטנים, ומעלים ריח גדולים וטובים עתה, ויהנה מהם. כיון שהשגיח בהם, ראה שהם יבשים בלא ריח. וכעס, אמר, אילו בתחלה כשהיו לחים וטובים ומעלים ריח לקטתים, הייתי נהנה בהם, עכשיו במה אהנה, הא יבשים הם:


לשנה האחרת, נכנס המלך בפרדס, וראה שושנים קטנים ונותנים ריח, אמר המלך, לקטו אותן עכשיו, ואהנה בהן, קודם שייבשו, כמו שעשו קודם לכן:


כך הקב"ה, רואה בני אדם קטנים, ונותנין ריח, והכל גלוי לפניו, ורואה שעתידין להרשיע, ויהיו חשובים כקש יבש, ומקדים להם חסד, כדי ליהנות בהם בג"ע, ועכשיו כשהם טובים, מסלקן מן העוה"ז, ליתן להם שכר טוב בעוה"ב. הה"ד, אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, המנהיג עולמו כענין שושנים:


א"ר אבהו, אנא מסייע להא דא"ר יהודה, דהא חזינן כהאי גוונא דעביד הקב"ה עם ירבעם בן נבט, דכד הוה רביא הוה זכאי וטב. דתנן, מאי דכתיב, ושניהם לבדם בשדה, מלמד ששקולים הם בצדקותם ובזכותם מכל ישראל:


אמר ר' ברכיה, באותה שעה אמר הקב"ה לפמליא של מעלה, ריחו של ירבעם עולה לפני, ואני רוצה לסלקו מן העולם עכשיו, כשיש בו ריח אמרו לפניו, רבש"ע, אתה דיין אמת, אם עכשיו הוא כן, כ"ש כשיגדל:


אמר להם הקב"ה, גלוי וידוע לפני שיעשה הרע בעיני. אמרו לפניו, רבש"ע, אם לפניך גלוי, לנו ולפני כל העולם מי גלוי. הניחו הקב"ה:


מה כתיב. ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, חטא והחטיא. באותה שעה אמר להם הקב"ה, לא אמרתי לכם שאני רוצה לסלקו מן העולם קודם זה, חבל דעבידת כן:


בא אביה בנו, והיה עושה טוב כשהיה קטן, ומה טוב היה עושה. א"ר יוסי א"ר חנינא, עולי הרגל היו עולים על ידו, שלא מדעת אביו. ראה הקב"ה שהוא טוב, וסלקו מהעולם קודם ימיו, כדי לעשות חסד עמו, ולהנחילו לעולם הבא, קודם שיבאיש ריחו, וזהו החסד שעשה הקב"ה עם בריותיו:


כך חנוך, בעוד שהיה צדיק, והדור כלם חייבין, ראה הקב"ה, שאם יניחהו ילמוד ממעשיהם, וסלקו קודם זמנו מן העולם, קודם שיבאיש ריחו. הה"ד, ואיננו כי לקח אותו אלקים, כלומר, ואיננו בעולם הזה, למלאות ימיו, כי לקח אותו אלקים קודם זמנו, לעשות עמו חסד להנחילו חיי העוה"ב.

ויראו בני האלקים את בנות האדם. מאן אינון בני האלקים. ר' ירמיה אמר, גדולי הדור, שהיו אבותיהם גדולי הדור, ולא היו מוחין בידם. אמר רבי חנינא לרב הונא מה דאמר בני האלקים. על שם שנבראו משם זה, דכתיב ויברא אלקים את האדם:


ויהי היום ויבואו בני האלקים כו'. א"ר שמעון בן לקיש, הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות. א"ר יהודה, אותו היום, יום של ראש השנה היה. יום שיש לכל אדם לחזור למוטב, וכך תראה, אין דרכו של יצר הרע לקטרג, אלא בשעה שהאדם רוצה לחזור למוטב:


תניא, סבא בביתא, סמנא טבא בביתא. צדיקא בדרא, סימנא טבא הוי בעלמא. דתנן, הקב"ה מטיל אימת הדיין והמנהיג על בני אדם. דכל זמן שאימת הדיין על הדור, בידוע שהוא צדיק, והם צדיקים. ניטלה אימתו מבני אדם, הוא חייב, והם יותר ממנו:


ובא הכתוב להורות, הנפילים היו בארץ, אלו אדם ואשתו, שהם היו שנפלו בארץ, בלא אב ואם. ולמה נקראו נפילים. שנפלו ממעלתם שהיה להם. כלומר, נפלים הם מכמות שהיו כבר. נפלים הם, על שנטרדו נג"ע, ולא חזרו לשם:


ע"כ חזרה תורה ואמרה, אלו היו בארץ, שהיתה איצתם על כל הבריות, ועדיין היו קיימים, ולא מנעו בני הדור מלעשות עבירות. ומי הם אותם העוברים העבירות. גדולי הדור, אנשי השם, שהיו גדולים בדור:


א"ר פנחס, מכאן משמעותו דקרא, דכתיב הנפילים היו בארץ בימים ההם, להם המניעה למנוע עצמן מהעבירות בשבילם, ולא מנעו, ולעיניהם ממש באים אל בנות האדם בזנות, וילדו להם. ומי היו אותם הנפילים שהיו בדור. אותם הגבורים שלא נראה בדור כמותם. אנשי השם: שם הידוע שקרא להם הקב"ה, דכתיב ויקרא את שמם אדם.