קיצור שולחן ערוך סימן א

סעיף א

שויתי יי לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים, ההולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם, תנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כמו ישיבתו, תנועותיו ועסקיו, כאשר הוא לפני מלך גדול. וכן אין דיבורו והרחבת פיו, בהיות עם אנשי ביתו וקרוביו, כמו בהיותו במושב המלך. כי אז משגיח בודאי על כל תנועותיו ודיבוריו, שיהיו מתוקנים כראוי. כל שכן כאשר ישים האדם אל לבו, כי המלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר אם יסתר יש במסתרים ואני לא אראנו, נאום יי; הלא את השמים ואת הארץ אני מלא! בודאי מיד תגיע אליו היראה וההכנעה, מפחד השם יתברך ויבוש ממנו.

סעיף ב

וגם בשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב; ומיד כשיעור משנתו, יזכור חסדי יי יתברך שמו, אשר עשה עמו, שהחזיר לו את נשמתו, אשר הפקידה אצלו עייפה, והחזירה לו חדשה ורגועה, כדי לעבוד עבודתו יתברך שמו בכל יכלתו, ולשרתו כל היום, כי זה כל האדם. כמו שאמר הכתוב חדשים לבקרים רבה אמונתך. פירושו, בכל בוקר נעשה האדם בריה חדשה, ויודה בכל לבבו להשם יתברך על זאת. ובעודו על משכבו יאמר: "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". (ואף על פי שעדיין אין ידיו נקיות, יכול לומר זאת, כיון שאין בו שם). ויפסיק מעט בין תיבת "בחמלה" לתיבת "רבה".

סעיף ג

יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים. "עז כנמר" פירושו, שלא יתבייש מפני בני אדם, המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך. "קל כנשר", כנגד ראות העין, לומר: שתהא קל לעצום עינך מראות ברע. כי היא התחלת העבירה; העין רואה והלב חומר, וכלי מעשה גומרין. "רץ כצבי" כנגד הרגלים, שרגליך לטוב ירוצו. "וגבור כארי" כנגד הלב, כי הגבורה בעבודת הבורא יתברך היא בלב. ואמר: שתחזק לבך בעבודתו ותתגבר על היצר לנצחו, כגבור המתגבר על שונאו לנצחו ולהפילו לארץ.

סעיף ד

לכן צריך האדם להתגבר כארי, ומיד כשיעור משנתו (ואמר מודה אני וכו') יקום בזריזות לעבודת הבורא יתברך ויתעלה, קודם שיתגבר עליו היצר הרע בטענות ותואנות לבל יקום. ויתחכם עליו להשיאו בחורף: איך תקום עתה בבוקר השכם והקור גדול, ובקיץ ישיאנו: איך תקום ממטתך, ועדיין לא שבעת משנתך, או בטענות אחרות וכדומה. כי היצר הרע הוא יודע היטב, לצוד בני אדם במהמורות בל יקום. ולכן כל בעל נפש הירא וחרד לדבר יי, צריך להתגבר עליו ולא ישמע לו. ואף אם יכבד עליו הדבר, מפני כבדות הגוף ועצלותו, ישים מגמתו רצון מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וישים אל לבו, כי אם היה קורא אותו איזה אדם, לאיזה עסק שירויח בו ממון או לגבות חובו, או שהיה קורא אותו, שיציל את ממונו מן ההפסד, כגון אם נפל דליקה בעיר וכדומה, בודאי היה זריז לקום מיד, מפני אהבת ממונו ולא התרשל. וכן אם היה צריך ללכת לעבודת המלך, היה קם בזריזות ולא היה מתרשל פן יעלילו עליו, או כדי למצוא חן בעיני המלך. על אחת כמה וכמה לעבודת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שיש לו להזהר לקום במהירות ובזריזות. והמרגיל את עצמו בדרך הזה, ארבע או חמש פעמים, לא יכבד עליו אחר כך. והבא לטהר מסייעין לו.

סעיף ה

אם אפשר לו להשכים ולקום בחצות הלילה, לעשות אז תיקון חצות מה טוב, כמו שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמרות וגו'. וכמו שהקדוש ברוך הוא מקונן בעת ההיא, שנאמר יי ממרום ישאג, וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו. ואומר: אוי, לבנים, שבעונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין האומות. ואם אי אפשר לו לקום בחצות, יתגבר על כל פנים לקום קודם עלות השחר, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום אעירה שחר; אני מעורר את השחר, ואין השחר מעורר אותי. וגם לאחר חצות הלילה יכול לעשות תיקון חצות, ואחר כך יעסוק בתורה, איש איש כפי יכלתו. ושיעור משניות קודם לכל דבר (ועל ידי זה זוכה לנשמה, משנה אותיות נשמה) ואם אינו בר הכי, יעסוק בתהלים ומעמדות וספרי מוסר. וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה. תנא רבי חייא כל העוסק בתורה בלילה, שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמרות, שפכי כמים לבך נוכח פני יי. פירוש: שהשכינה היא אז כנגדך. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה שכל העוסק בתורה בלילה נקרא עבד יי כמו שנאמר כל עבדי יי, העומדים בבית יי בלילות. ובלילות הקצרים, שאי אפשר לו להשכים כל כך, לכל הפחות יתאמץ לקום, בעוד שיהיה לו זמן להכין את עצמו, ללכת לבית הכנסת, להתפלל עם הצבור.

סעיף ו

מזמורי תהלים, וכן שאר פרשיות מתורה, נביאים וכתובים, שאינם שגורים בפי הכל לאומרם בעל פה, אפילו מי שיודע לאמרם בעל פה, יש לו להזהר שלא לאמרם בעל פה, וסומא מותר.

סעיף ז

יש למחות ביד האומרים תחנות שבמעמדות, שמסיימין: ברוך אתה יי שומע תפלה, אלא יש לומר: ברוך שומע תפלה, בלא שם.

קיצור שולחן ערוך סימן ב

סעיף א

לפי שהאדם כאשר קם ממטתו שחרית הוא כמו בריה חדשה לעבודת הבורא יתברך שמו, לכן צריך להתקדש, וליטול ידיו מן הכלי, כמו כהן שהיה מקדש ידיו בכל יום מן הכיור קודם עבודתו. וסמך לנטילה זו מן המקרא, שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך יי לשמיע בקול תודה וגו'. ועוד יש טעם לנטילה זאת, לפי שבשעת שינה שנסתלקה ממנו נשמתו הקדושה, בא רוח הטומאה ושורה על גופו, וכשניער משנתו, מסתלק רוח הטומאה מכל גופו חוץ מאצבעותיו, שאינו עובר מעליהם עד ששופך עליהם שלש פעמים מים בסירוגין. ואסור לילך ארבע אמות בלי נטילת ידים, אם לא לצורך גדול מאוד.

סעיף ב

ילבוש מלבוש הראשון את הטלית בטן, שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית. ולפי שעדיין אין ידיו נקיות, לא יברך עליו.

סעיף ג

נטילת ידים שחרית הוא בדרך זה: נוטל את הכלי ביד ימינו, ונותנו לשמאלו, ושופך תחלה על יד ימין, ואחר כך נוטל את הכלי בימינו ושופך על יד שמאל, וכן יעשה שלש פעמים. וטוב ליטלם עד פרק הזרוע, אך בשעת הדחק די עד קשרי אצבעותיו, ורוחץ פניו לכבוד יוצרו שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם. וגם ירחץ פיו מפני הרירין שבתוכו, שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה. ואחר כך מנגב ידיו. ויזהר לנגב פניו יפה.

סעיף ד

צריך ליטול ידיו דוקא לתוך כלי. ואסור ליהנות ממי הנטילה מפני שרוח רעה שורה עליהם, וישפכם במקום שאין בני אדם הולכין.

סעיף ה

לא יגע קודם נטילה לא בפה, ולא בחוטם, ולא בעינים, ולא באזנים, ולא בפי הטבעת, ולא באוכלין, ולא במקום הקזה, מפני שרוח רעה השורה על הידים קודם נטילה מזיק לדברים אלו.

סעיף ו

טוב להקפיד בנטילת ידים שחרית, בכלי ובמים ובכח גברא, כמו בנטילת ידים לסעודה (לקמן סימן מ'). אך בשעת הדחק שאין לו כראוי והוא רוצה להתפלל, יכול ליטול ידיו מתוך כל דבר, ובכל מיני מים ובלא כח גברא, ויכול לברך על נטילת ידים. ואם יש לפניו נהר, טוב יותר שיטבול בו ידיו שלש פעמים או אפילו בשלג. אבל אם אין לו מים כלל, יקנח ידיו באיזה דבר, ויברך על נקיות ידים, ודי לו לתפלה. ולכשיזדמן לו אחר כך מים, וכלים הראויים יטול ידיו כראוי, אבל לא יברך עוד.

סעיף ז

כתיב ברכי נפשי את יי וכל קרבי את שם קדשו. וכיון שצריך האדם לברך את השם בכל קרביו, אסור לברך עד שינקה את הקרבים, מצואה ומי רגלים. ובקומו בבוקר מסתמא הוא צריך לעשות צרכיו, או לכל הפחות להשתין, על כן לא יברך ברכת על נטילת ידים בשעת נטילה, עד לאחר שינקה את עצמו, וירחץ ידיו עוד פעם אחת, ואז יברך על נטילת ידים, ואשר יצר, וברכת התורה, וברכת אלהי נשמה וכו'.

סעיף ח

אם השכים ונטל ידיו בעוד לילה כדינו, והיה ער עד אור היום, או שהיה ישן אחר כך שנית בעוד לילה, וכן הישן ביום שתין נשמין (לערך חצי שעה), וכן הניעור כל הלילה ולא ישן שיתין נשמין, בכל אלו יש ספק אם צריכין נטילת ידים או לא. לכן יטול ידיו שלש פעמים בסירוגין (כדלעיל סעיף ג') אבל לא יברך עליהם.

סעיף ט

אלו דברים צריכין נטילת ידים במים: הקם מן המטה, והיוצא מבית הכסא, ומבית המרחץ, והנוטל צפרניו, והמגלח שערותיו, והחולץ מנעליו, והמשמש מטתו, והנוגע בכנה, והמפלה את בגדיו, אפילו לא נגע בכנה, והחופף ראשו, והנוגע בגופו במקומות המכוסים, והיוצא מבית הקברות, והמלוה את המת או שנכנס באהל המת, והמקיז דם.

קיצור שולחן ערוך סימן ג

סעיף א

כתיב והצנע לכת עם אלהיך, לפיכך צריך האדם להיות צנוע בכל אורחותיו. ולכן כשלובש או פושט את חלוקו, או שאר בגד שעל בשרו, ידקדק מאוד שלא לגלות את גופו אלא ילבישו ויפשיטו כשהוא שוכב על משכבו מכוסה, ואל יאמר: הנני בחדרי חדרים ובחשיכה מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו וכחשיכה כאורה לפניו יתברך שמו, והצניעות והבושת מביאין את האדם לידי הכנעה לפניו יתברך שמו.

סעיף ב

אין הולכין בחוקות עובדי כוכבים ולא מתדמין להם, לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן, שנאמר ולא תלכו בחוקות העובדי כוכבים, ונאמר בחוקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם. לא ילבוש מלבוש המיוחד להם לשום גאות והוא מלבוש שרים, ולדוגמא, הא דאמרינן בגמרא דאסור לישראל להתדמות להם, אפילו ברצועות המנעל, שאם היה דרכם לקשור כך, ודרך ישראל בענין אחר, או שהיה מנהגם להיות להם רצועות אדומות, ושל ישראל שחורות, משום דצבע שחור מורה על ענות ושפלות וצניעות, אסור לישראל לשנות. ומזה ילמוד כל אדם לפי מקומו ושעתו, שהמלבוש העשוי ליוהרא ופריצות, לא יעשה הישראל כן, אלא מלבושיו יהיו עשויין בענין המורה על הכנעה וצניעות, הכי אמרינן בספרי, שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן, הואיל והן יוצאין בקלוסין (כלי זיין) אף אני אצא בקלוסין, שדברים הללו דברי שחץ וגאוה הם, ולא כאלה חלק יעקב, אלא דרכם להיות צנועים וענוים, ולא לפנות אל רהבים. וכן כל דבר שנהגו למנהג ולחוק, דאיכא למיחש שיש בו שמץ עבודת כוכבים, לא יעשה ישראל כן. וכן לא יגלח ולא יגדל שערות ראשו כמו הם, אלא יהא מובדל מהם, במלבושיו, ובדיבורו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים.

סעיף ג

לא ילבוש בגדים יקרים, כי דבר זה מביא את האדם לידי גאוה, ולא בגדים פחותים מאוד או מלוכלכים, שלא יתבזה בעיני הבריות, אלא יהיו לו בגדים ממוצעים ונקיים. לעולם ימכור אדם אפילו קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו.

סעיף ד

לפי שמצינו שהימין היא חשובה בתורה: לענין עבודה, ולענין בהן יד ובהן רגל של מילואים, ושל מצורע, ולענין מצות חליצה; לכן בלבישה וכן בשאר דברים, לעולם יקדים של ימין לשל שמאל, ובחליצת המנעלים ושאר בגדים, יחליץ של שמאל תחלה (שזהו כבודה של ימין). ואך לענין קשירה, השמאל חשובה יותר, מפני שקושרין עליה את התפילין; ולכן כשצריך לקשור, יקשור של שמאל תחלה, כגון מנעלים שיש בהם קשירה, נועל של ימין ואינו קושרו, ונועל את של שמאל וקושרו, ואחר כך קושר של ימין, וכן בשאר בגדים.

סעיף ה

יזהר מללבוש שני בגדים ביחד, משום דקשה לשכחה.

סעיף ו

אסור לילך ד' אמות, או להוציא מפיו דבר שבקדושה בגילוי הראש. וגם הקטנים צריכין להרגילן לכסות ראשון, כי היכי דתיהוי עלייהו אימתא דשמיא. כדמצינו ברב נחמן בר יצחק: אימיה דרב נחמן בר יצחק, אמרו לה כלדאי (חוזים בכוכבים), בריך גנבא הוה, לא שבקתיה גלויי רישא, אמרה ליה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא וכו'.

סעיף ז

אסור לילך בקומה זקופה וגרון נטוי, כענין שנאמר ותלכנה נטויות גרון וגו'. ומכל מקום לא יכוף ראשו יותר מדאי, אלא במדה בינונית, בכדי שיראה את הבא כנגד פניו, וגם יראה מדרך כף רגלו. גם ממהלכו של אדם ניכר, אם חכם ובעל דעה הוא, או שוטה וסכל, וכן אמר שלמה בחכמתו וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר, ואמר לכל סכל הוא, הוא מודיע לכל על עצמו שהוא סכל.

סעיף ח

יש ליזהר שלא ילך איש בין שתי נשים, ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אשה או כלב או חזיר.

קיצור שולחן ערוך סימן ד

סעיף א

ירגיל את עצמו לפנות ערב ובוקר, שהוא זריזות ונקיות, אם אינו יכול לפנות, ילך ד' אמות, וישב ויעמוד עד שיפנה, או יסיח דעתו מדברים אחרים. המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו ואם משהה מלהטיל מים בעת צרכו, עובר גם משום לא יהיה בך עקר.

סעיף ב

יהא צנוע בבית הכסא, לא יגלה את עצמו עד שישב, וגם אז יצמצם שלא לגלות רק מה שמוכרח לו לגלות, שלא לטנף את בגדיו, ויזהר בזה גם בלילה כמו ביום, אם נפנה במקום מגולה שאין שם מחיצות, יכוין שיהא פניו לדרום, ואחוריו לצפון, או איפכא, אבל בין מזרח למערב אסור, ואם יש מחיצה יכול לפנות בכל ענין אם אחוריו לצד המחיצה. ולהשתין מותר בכל ענין. לא יפנה בפני שום אדם, ואפילו בפני עכו"ם אסור, אבל להשתין מותר, אפילו ביום בפני רבים, ואם צריך לכך, משום דאיכא סכנה אם יעצור את עצמו, ומכל מקום יש לו להסתלק לצדדין.

סעיף ג

לא יפנה בעמידה, ולא יאנס לדחוק עצמו יותר מדאי, שלא ינתק שיני הכרכשתא ולא ימהר לצאת מבית הכסא, עד אשר ברור לו שאינו צריך עוד, וכשמטיל מים בעמידה, ישגיח שלא ינתזו על מנעליו ובגדיו. ויזהר מאוד, שלא לאחוז בידיו במילתו.

סעיף ד

בבית הכסא אסור להרהר בדברי תורה, לכן בהיותו שמה, טוב שיהרהר בעסקיו ובחשבנותיו, שלא יבא לידי הרהור תורה או הרהור עבירה חס ושלום. ובשבת שאין להרהר בעסקיו, יהרהר בדברים נפלאים שראה ושמע וכדומה.

סעיף ה

יזהר לקנח את עצמו יפה, כי אם יש לו אפילו משהו צואה בפי הטבעת, אסור לו לומר שום דבר שבקדושה. לא יקנח ביד ימין מפני שקושר בה התפילין, ואיטר יד, יקנח בשמאל דידיה, שהיא ימין של כל אדם.

סעיף ו

בכל פעם שנפנה או שמטיל מים, ואפילו רק טפה אחת, ירחוץ ידיו במים ויברך ברכת אשר יצר. אם הטיל מים או נפנה, ושכח מלברך אשר יצר, ואחר כך שוב הטיל מים או נפנה, ונזכר שבראשונה לא בירך, אינו צריך לברך רק פעם אחת. ומי ששותה סם המשלשל ויודע שיצטרך לפנות כמה פעמים, לא יברך עד לאחר הגמר.

קיצור שולחן ערוך סימן ה

סעיף א

כתיב וכסית את צאתך כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו' והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו'. מכאן למדו רבותינו זכרונם לברכה, שבכל מקום אשר ה' אלהינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנו עוסקים בדבר שבקדושה, כגון קריאת שמע, תפלה, תורה וכדומה, צריך להיות המחנה קדוש שלא תהא צואה מגולה שם, ושלא יראה דבר ערוה, כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל.

סעיף ב

ואפילו להרהר בדברי קדושה, במקום צואה או מי רגלים או כל דבר שהוא מסריח אסור, עד שיכסה אותה, כמו שנאמר וכסית את צאתך. או שיטיל לתוך מי רגלים של פעם אחת, רביעית מים, לא שנא היו הם בכלי תחלה ונותן עליהם מים, ולא שנא היו המים בכלי תחלה (ואם היו מי הרגלים בעביט המיוחד להן לא מהני להו מים כדלקמן סעיף י"ג) ולמי רגלים של שני פעמים, צריכין ב' רביעית מים וכן לעולם. ואפילו אם נבלעו מי הרגלים כל שיש שם עדיין קצת לחלוחית מהם, צריך לשפוך שם מים.

סעיף ג

אם יש צואה על בשרו, אף על פי שמכוסה בבגדיו, אסור בדברי קדושה, שנאמר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, בעינן שיהיו כולם נקיים, ויש מקילין בזה, אבל הנכון להחמיר. ואם יש לו אפילו מעט צואה בפי הטבעת אף על פי שהיא מכוסה, לכולי עלמא לא מהני, מפני שבמקומה זוהמתה מרובה.

סעיף ד

צריכין ליזהר שבכל מקום שיש להסתפק שמא יש שם צואה או מי רגלים, לא יאמר שם שום דבר שבקדושה, עד שיבדוק את המקום. ואין להתפלל בבית, אם בעליה יש מקום מטונף.

סעיף ה

תינוק שאחרים בימיו יכולין לאכול כזית מיני דגן אפילו על ידי תבשיל, בכדי שגדול אוכל שיעור פרס, מרחיקין מצואתו וממי רגליו. וטוב וישר, להרחיק גם מצואת קטן בן ח' ימים.

סעיף ו

צואת אדם, אף על פי שאין לה ריח רע, וכן צואת חתול ונמיה וצואת תרנגול אדומי מרחיקין מהם. ושאר צואה של בהמה חיה ועוף מסתמא אינה מסרחת אין צריכין להרחיק מהן. אבל אם מסרחת, וכן נבלה המסרחת, וכל דבר המסריח מחמת עיפוש, וכן לול של תרנגולין, מרחיקין מהן, וכן מרחיקין ממים סרוחים. ומי משרה, ששורין בהן פשתן, או קנבוס סתמן מסריחין, וצריכין להרחיק מהן כמו מן הצואה.

סעיף ז

צואה יבשה כל כך, שהיא נפרכת על ידי גלילה, הרי היא כעפר, והוא שלא יהא בה ריח רע, אבל אם נקרשת מחמת הקור, כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום, עדיין שם צואה עליה. וצואה שנתכסה בשלג, חשוב כיסוי.

סעיף ח

עד כמה מרחיקין, היתה צואה מאחוריו, צריך להרחיק ממקום שכלה הריח, ד' אמות, ואפילו אם הוא אינו מריח, צריך להרחיק שיעור זה כאילו היה מריח. ואם הצואה אינה מסרחת, די אם מרחיק ממנה ד' אמות, ואם הצואה מלפניו, צריך להרחיק כמלא עינו. ואפילו בלילה צריך להרחיק כשיעור שהיה יכול לראותה ביום, ואם היא מן הצדדין, יש להחמיר כאלו היתה בפניו, ויטה את עצמו כדי שתהא לאחריו.

סעיף ט

בית שמתפללין בו בצבור, ונמצא שם צואה, אף על פי שהיא אחורי השליח צבור ורחוקה ממנו יותר מד' אמות ממקום שכלה הריח, מכל מקום צריך הוא לשתוק ולהמתין עד שיוציאוה או יכסוה, מפני שאי אפשר שלא תהא לאחד מן הצבור תוך ד' אמות ממקום שכלה הריח, ואסור לו לשמוע ולכוין למה שאומר השליח צבור.

סעיף י

מי שהתפלל, ומצא אחר כך שיש שם צואה, אם המקום ההוא היה ראוי להסתפק בו שמא יש שם צואה, והוא פשע ולא בדק, כיון דתפילת שמונה עשרה היא במקום קרבן הוה ליה, זבח רשעים תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל שמונה עשרה. וכן קריאת שמע שהוא מדאורייתא, ואין בו חשש ברכה לבטלה, חוזר וקורא, אבל בלא הברכות, וכן שאר הברכות שאמר שם, ואפילו ברכת המזון, אינו חוזר ומברך, ואם אין המקום ראוי להסתפק בצואה, דאז לא פשע, אפילו בתפלה יוצא בדיעבד, ואם נמצאו מי רגלים, אפילו המקום ראוי להסתפק, יוצא בדיעבד גם בתפלה.

סעיף יא

יצא ממנו ריח מלמטה, אסור בדבר שבקדושה עד שיכלה הריח, ואם יצא מחבירו, גם כן צריך להמתין; רק אם הוא עוסק בלימוד תורה, אינו צריך להמתין, בשביל ריח שיצא מחברו.

סעיף יב

בית הכסא, אף על פי שיש לה מחיצות ואין בה צואה, צריך להרחיק ממנה, ולכן ספסל העשוי עם נקב, שמעמידין תחתיו גרף לפנות עליו, אף על פי שהוציאו את הגרף, וכסו את הנקב בדף, מכל מקום יש לספסל זה דין בית הכסא, וצריכין להוציאו מן הבית או לכסותו כולו, אך אם הוא כסא המיוחד לישיבה, ומכוסה בכר לישב עליו, ורק לעת הצורך מסירין את הכר ונפנין שם, ושוב מחזירין עליו את הכר, בזה יש להקל.

סעיף יג

גרף של רעי, ועביט של מי רגלים, אם הם של חרס או של עץ, דינם כבית הכסא ואף על פי שהם נקיים ואין להם ריח רע, ואפילו נתן לתוכן מים, או שכפאן על פיהם, לא מהני, ואפילו נתנם תחת המטה, לא מהני (דמטות שלנו אינן חוצצות), אלא צריך להוציאן מן הבית או לכסותן. ואם הם של מתכות או זכוכית. אם הם רחוצים יפה ואין בהם ריח רע, אין צריך להרחיק מהם. פי חזיר, כיון שדרכו לנקר בצואה, דינו כגרף של רעי, ואפילו עולה מן הנהר, אין הרחיצה מועלת לו.

סעיף יד

בבית המרחץ גם כן אסור לדבר או להרהר בדבר שבקדושה. ואסור להזכיר שמות המיוחדין להקדוש ברוך הוא אפילו בלשון חול (כגון "גאט" בלשון אשכנז או "בוגא" בלשון פולין ורוסיא) בבית המרחץ או במבואות המטונפות. וכן אסור ליתן שם שלום לחבירו. כי שלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר ויקרא לו ה' שלום ואדם ששמו שלום, יש אוסרין לקרותו שם בשמו. ויש מתירין כיון שאינו מכוין על ענין השלום, אלא להזכרת שמו של אותו אדם. וכן נוהגין להקל, וירא שמים יש לו להחמיר.

סעיף טו

אסור לדבר דברי תורה וקדושה נגד ערוה, בין שלו בין של אחר, ואפילו מקטן וקטנה, (רק לצורך מצות מילה, מותר לברך נגד ערות התינוק) ואפילו אם עוצם עיניו, שלא לראות את הערוה, לא מהני כיון שהיא נגדו. אלא יטה פניו וגופו מכנגדה.

סעיף טז

גוף האשה כל מקום שדרכה להתכסות אם נתגלה שם שיעור טפח, וכן שערות של אשה נשואה, אשר דרכה לכסותן, אם נתגלה קצת מהן, חשוב כמו ערוה לגבי איש. ואין חילוק בין שהיא אשתו או אשה אחרת, אבל לגבי אשה לא חשיבי כמו ערוה. קול זמר מאשה חשוב גם כן ערוה. ומכל מקום בשעת הדחק, שהוא שומע נשים מזמרות, ואי אפשר לו למחות, לא יתבטל משום זה, מקריאת שמע ותפלה ותורה, אלא יתאמץ לכוין כל לבבו, להקדושה, שהוא עוסק בה ולא יתן לב עליה.

סעיף יז

אם לבו רואה את הערוה שלו. אף על פי שהערוה היא מכוסה, כגון שהוא לבוש בחלוק, גם כן אסור לו לומר כל דבר שבקדושה, אלא צריך להיות לבוש במכנסים, שהם מדובקים על גופו או יאזור באיזור או יניח זרועותיו על חלוקו כדי להפסיק בין לבו לערותו. ואשה אינה צריכה לזאת.

קיצור שולחן ערוך סימן ו

סעיף א

קודם שיברך איזה ברכה, צריך הוא לדעת איזה ברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שהוא עיקר הברכה, ידע מה שיסיים. ואסור לעשות שום דבר בשעה שהוא מברך ולא יברך במהירות אלא יכוין פירוש המלות. וזה לשון ספר חסידים. כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם, יכוין לבו לברך בשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו על המצוה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב, ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח ביד ישעיה ואמר: יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. אמר הקדוש ברוך הוא לישעיה: ראה מעשי בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בה, כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו: באים בביתי ומתפללים לפני, תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם. הם מנקים את ידיהם ומברכין על נטילת ידים ובוצעים ומברכין ברכת המוציא. שותים ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם. אף בעת שהן מברכין, אינן מתכונין לברכני. לכן על כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול, לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו במנהג ולא בכוונה, דכתיב בתריה לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו כו' לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו עשה דברים לשם פועלם וכו' עד כאן לשונו. וראוי לאדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול רם כי הקול מעורר את הכוונה.

סעיף ב

כשהוא מברך יהא פיו נקי מן הרוק וגם שאר דבר לא יהא בתוך פיו שנאמר ימלא פי תהלתך.

סעיף ג

אסור להוציא שם שמים לבטלה, וכל המוציא שם שמים לבטלה עובר על מצות עשה דכתיב את ה' אלהיך תירא וכתיב אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא וזהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כי אם בדרך שבח וברכה במה שהוא מחויב או בדרך לימוד, ויירא ויזדעזעו אבריו בשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שמו. אבל לא להוציאו חס ושלום לבטלה. ולא שם המיוחד בלבד אלא כל השמות המיוחדים לשמו יתברך. ולא לבד בלשון הקודש אסור אלא אפילו בכל לשון אסור. והמקלל את חבירו או את עצמו בשמו יתברך או בכינוי (כינוי הוא מה שמשבחין בו הקדוש ברוך הוא, כמו הגדול, הגבור, והנורא, הנאמן, האדיר, והחזק והאמיץ, העזוז, חנון, ורחום, קנא, ארך אפים, ורב חסד) בכל לשון חייב מלקות. ובעונותינו הרבים רוב המון עם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז "גאט זאל איהם שטראפען" וכדומה. ועוברים בזה על לאו של תורה. ואם קלל בלא שם ובלא כינוי או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר "אל יהיה פלוני ברוך לה'" וכדומה אף על פי שאינו חייב מלקות, איסורא מיהו איכא. וכן אסור לכתוב בשום מכתב "שמו יתברך" בכל לשון, ורבים טועים, וכותבים "שמו יתברך" בלשון אשכנז, או שכותבים תיבת "אדיע" והוא לשון צרפת, וביאורו "עם ה'" והוא איסור גמור, כי לאחר זמן יתגלגל המכתב באשפה, ודבר זה גורם עניות בישראל, מה ששם שמים מצוי, ומכל שכן בבזיון חס ושלום, וצריכין התחכמות והתאמצות לבטל זאת. כשבא לו רוק בתוך פיו, ירוק תחלה ואחר כך יאמר את השם, ולא שיאמר את השם, ואחר כך ירוק. וכן כשמנשק את הספר, ירוק תחלה ולא אחר כך. כשרוצה להזכיר את "השם", יאמר תיבת השם, ולא כמו שטועים ההמון ואומרים "אדושם" כי אין זה דרך כבוד של מעלה.

סעיף ד

צריכין ליזהר שלא לברך חס ושלום ברכה לבטלה. או לגרום לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה. ואם נכשל וברך ברכה לבטלה, וכן בענין אחר אם נכשל, והוציא שם שמים לבטלה, יאמר אחריה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואם מיד לאחר שהזכיר את השם נזכר שאינו צריך לברך, יסיים "למדני חקיך" שזהו פסוק שלם והוי כמו לימוד ולא לבטלה. ואם התחיל גם תיבת אלהינו, ונזכר מיד לאחר שאמר אלהי ולא גמר לומר "נו", יסיים ויאמר: ישראל אבינו מעולם ועד עולם (שזהו גם כן לשון הפסוק, בדברי הימים א' כ"ט י') ומכל מקום יאמר גם בזה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

סעיף ה

בירך על המים ושמע שיש מת בשכונה, והמנהג הוא לשפוך המים שבשכונת המת מפני הסכנה, מכל מקום כיון שבירך ישתה מעט, שלא תהא ברכתו לבטלה. ואל ידאג מפני הסכנה, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע ולאחר ששתה מעט ישפוך השאר.

סעיף ו

כל הברכות, חוץ מברכת המזון, אם נסתפק בהם אם אמרם או לא אמרם, אינו חוזר ומברך.

סעיף ז

חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות, ודוד המלך תקן זאת, רמז לדבר, נאום הגבר הוקם על "על" בגימטריא ק', וסמך מן התורה, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו', אל תקרי "מה" אלא מאה, הן מאה ברכות, שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו, ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברכין, הקללות שבמשנה תורה הן צ"ח, וכתיב גם כל חלי וכל מכה. הרי ק'. וק' ברכות שאנו מברכין בכל יום, מגינות עלינו להנצל מהן. ובשבת ויום טוב וכן בתענית, שחסרים מן מאה ברכות, משלימים במה שמכוונים לברכות השליח צבור, בחזרת התפלות וברכות הקוראים בתורה, והמפטירין, ועונין אחריהם אמן. וגם ברכת הנהנין.

סעיף ח

כל ברכה שאדם שומע מחברו. כששומע אומרו "ברוך אתה ה'", הוא אומר: ברוך הוא וברוך שמו. וכשגומר את הברכה, צריך לומר אמן. ופירוש אמן הוא אמת. ויכוין בלבו: אמת הוא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה. ובברכות שיש בהן גם כן תפלה, כגון בברכות שמונה עשרה, מן אתה חונן עד המחזיר שכינתו לציון, ובברכת שים שלום, יכוין באמירת אמן לשני דברים, אמת היא הברכה, ויהי רצון שיאמנו הדברים במהרה. ובקדיש שאינו אלא תפלה על העתיד, יכוין רק לבקשה, שיאמן הדבר במהרה.

סעיף ט

אם השומע עומד במקום שאסור לו להספיק, לא יאמר ברוך הוא וברוך שמו, וכן אם הוא שומע ברכה, שגם הוא צריך לצאת בברכה זאת, שתהא נחשבת לו כאלו אמרה בעצמה, כגון ברכת השופר וברכות מגילה, לא יאמר ברוך הוא וברוך שמו, משום דזה הוי הפסק באמצע הברכות. ולענין עניית אמן, אם הוא עומד במקום שאינו רשאי להפסיק, יבואר אם ירצה השם לקמן.

סעיף י

צריך ליזהר מאוד שיאמר תיבת אמן כתיקונו, שלא יחטוף "האלף" ולא יבליע "הנון". גם יזהר מאוד, שלא יענה אמן, קודם שסיים המברך כל הברכה. כי זהו אמן חטופה. וגם לא יאחר מלענות אמן, דזהו אמן יתומה. אלא תיכף כשמסיים המברך את הברכה, יענה אמן. ולא יגביה קולו יותר מן המברך, שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו.

סעיף יא

אין עונין אמן על ברכת עצמו (מלבד בברכת המזון לאחר בונה ירושלים), ואפילו מסיים ברכה אחת בשוה עם השליח צבור, לא יענה. אבל אם הוא ברך ברכה אחת, והשליח צבור ברכה אחרת, וסיימו בשוה, עונה אמן על ברכת השליח צבור, ואם סיים ברכת ישתבח, או ברכת שומר עמו ישראל לעד, או ברכת יהללוך שלאחר הלל בשוה עם השליח צבור, עונין גם כן אמן, (כיון דהרבה פוסקים סבירא להו, דאפילו לאחר עצמו, עונה באלו אמן).

קיצור שולחן ערוך סימן ז

סעיף א

אחר לעסוק בדברי תורה, יש מלוקת הפוסקים, אם השומע יענה אמן או לא. יש אומרים שאין כאן סיום הברכה, אלא והערב וכו', גם כן נמשך למעלה. והכל הוא ברכה אחת, ועל כן אין לענות אמן, ויש אומרים דכאן הוא סיום הברכה, והערב נא היא ברכה אחרת, וצריכין לענות אמן, ולכן המברך יש לו לומר ברכה זאת בלחש, שלא ישמע חברו, ויבא לידי ספיקא.

סעיף ב

ברכת הנותן לשכוי בינה וכו' לא יברך, עד שיאיר היום.

סעיף ג

ברכת פוקח עורים, יכול גם סומא לסרך, שיש לו הנאה שאחרים מראים לו את הדרך, אם קדם וברך זוקף כפופים, קודם שבירך מתיר אסורים שוב לא יברך מתיר אסורים, דכבר נכלל בזוקף כפופים, שבכלל זקיפת הקומה היא התרת האברים.

סעיף ד

אחר "המעביר שנה מעיני ותנומה מעפעפי", אין עונין אמן, כי אין כאן סיום ברכה, אלא ויהי רצון וכו' שייך גם כן לברכה זאת, וסיום הברכה הוא, הגומל חסדים טובים לעמו ישראל.

סעיף ה

הניעור כל הלילה, מברך בבוקר כל ברכות השחר, חוץ מברכת על נטילת ידים שאינו מברך, וברכת אלהי נשמה, והמעביר שנה. וכן ברכת התורה, יש ספק אם יברך או לא ולכך יש לו להדר לשמוע אותן מפי אחרים, ולענות אמן.

סעיף ו

כל ברכות השחר, אם לא אמרם קודם שהתפלל, יכול לאמרם לאחר התפלה, חוץ מברכת על נטילת ידים, (דכיון דיש אומרים דנטילת ידים שחרית, נתקן משום התפלה, אם כן לאחר שהתפלל, אין עוד מקום לברכה זאת), חוץ מברכת אלהי נשמה (שכבר יצא בברכת מחיה המתים).

סעיף ז

וברכת התורה אם לא אמרן קודם התפלה, נחלקו הפוסקים, אם יאמרם לאחר התפלה או לא. יש אומרים דלא יאמרם, משום דכבר נפטר באהבה רבה, (או אהבת עולם) שיש בברכה זאת גם כן מעין ברכת התורה: ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד וכו'. ויש אומרים דאין ברכת אהבה רבה פוטרת מברכת התורה, אלא אם לומד לאחר התפלה מיד בלי הפסק. לכן לכתחלה צריכין ליזהר לברך ברכת התורה קודם התפלה, ובדיעבד, אם שכח לברך קודם התפלה, ילמוד איזה דבר מיד אחר התפלה, ואם גם זאת שכח, אזי מספיקא גם כן צריך לברך עוד ברכת התורה.

סעיף ח

אם קראוהו לעלות לתורה, קודם שבירך ברכות התורה, אם אפשר לו לברך קודם, כל ברכות התורה, וגם לומר לכל הפחות פסוק א', כגון יברכך וגו' יעשה כן, ואחר כך יעלה לתורה ויברך, ואם אי אפשר לו לעשות כן, יעלה כך לתורה, וכיון שבירך אשר בחר בנו וכו' לא יאמר אחר כך, רק ברכת אשר קדשנו וכו' והערב נא וכו' עד לעמו ישראל, ויאמר יברכך וכו'.

קיצור שולחן ערוך סימן ח

סעיף א

משעלה עמוד השחר, שהוא אור הנוצץ מן השמש במזרח, כיון שאז מתחיל זמן התפלה (שאם התפלל אז בדיעבד יצא) לכן אסור לאדם להתחיל במלאכה, או להתעסק בעסקיו, או לילך בדרך קודם שיתפלל, שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו "צדק" זו תפלה שמצדיק לבוראו, והדר וישם פעמיו לדרכי חפצו.

סעיף ב

ואסור לו לאכול או לשתות, שנאמר, לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. וכל האוכל או שותה, ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר, ואותי השלכת אחרי גוך, אל תקרי גוך אלא "גאך" אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה, קבל עליו מלכות שמים. ואפילו לשתות קפה או תה עם סוכר וחלב אסור. ואיש זקן וחלוש, שאינו יכול לעמוד על נפשו, עד עת יציאת הצבור מבית הכנסת, בפרט בשבתות וימים טובים, שמאריכין הרבה, יותר טוב להתיר לו להתפלל שחרית בביתו בנחת, ויקדש ויאכל איזה דבר, ואחר כך ילך לבית הכנסת, ויכוין לבו עם הצבור בתפלת שחרית, ויתפלל אחר כך עמהם מוסף, ולא שישתה קפה עם סוכר וכדומה. בלא קבלת עול מלכות שמים תחלה, אך לצורך רפואה, מותר לאכול ולשתות קודם התפלה, שאין בה משום גאות. וכן אם אין בו יכולת לכוין דעתו בתפלה, בלי אכילה ושתיה, אם ירצה יכול לאכול ולשתות קודם התפלה.

סעיף ג

יש אומרים שאפילו אם קם בחצות הלילה, אסור לו לטעום קודם שיתפלל, וכן נכון להחמיר, אך אם חלש לבו, מותר לו לאכול ולשתות איזה דבר, לחזק גופו לתורה.

סעיף ד

מים וכן תה או קפה בלא סוכר ובלא חלב, מותר לשתות קודם התפלה, אף לאחר שעלה עמוד השחר, כי אין באלו משום גאות. ואפילו בשבת ויום טוב שחייב בקידוש, מותר לשתות דברים אלו קודם התפלה, ואין הקידוש מעכבו, כיון שקודם התפלה עדיין לא הגיע זמן קידוש, דאין קידוש אלא במקום סעודה, דהיינו סמוך לאכילה והרי אי אפשר לו לאכול קודם תפלת השחר.

סעיף ה

אסור להקדים לפתח חברו, לקבל פניו, וליתן לו שלום, ואפילו לומר לו: "צפרא דמרא טב" (בוקר טוב) שנאמר, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא, כלומר, במה חשבתו לזה, שהקדמת כבודו לכבודי. ואם פגעו דרך מקרה, מצד הדין מותר ליתן לו שלום, אך נכון לשנות בלשונו, כדי שיתן לב, שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים עד שיתפלל.

סעיף ו

אפילו ללמוד, אסור לו להתחיל משעלה עמוד השחר, אך מי שהוא רגיל לילך לבית הכנסת, ואין לחוש שיעבור הזמן, מותר לו. וכן מי שהוא לומד עם אחרים, ואם לא ילמדו עתה, יתבטלו מלימודם, מותר ללמוד עמהם, כי זכות הרבים דבר גדול הוא, ובלבד שישגיחו שלא לעבור זמן התפלה.

קיצור שולחן ערוך סימן ט

סעיף א

גדולה מצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה את כל המצות כולן, שנאמר, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', ציצית בגימטריא ת"ר, ח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג. לכן צריך כל איש להיות נזהר, שיהיה לו טלית קטן, שיהא מלובש בו כל היום, ויהיה של צמר רחלים לבן, וגדול כשיעור, דהיינו ג' רבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב, ויש אומרים אמה על אמה. ואותן שעושין את הטלית קטן תפור מן הצדדין, צריכין ליזהר שיהיה מן כל צד פתוח, רוב הנראה לעינים, ואפילו על ידי קרסים לא יחובר. גם יהא כל אדם נזהר שיהיה לו טלית גדול בציצית, שיתעטף בו בשעת תפלה, ויהדר שיהיה לו טלית נאה, וכן כל המצות צריך לעשותן בהידור בכל מה דאפשר, דכתיב, זה אלי ואנוהו, ודרשינן: התנאה לפניו במצות, וידקדק לקנות ציצית מאיש נאמן, שיהיה בטוח שנעשו בטויה ובשזירה בפירוש לשמה וכמצותן, ויהיו ארוכים כשיעור.

סעיף ב

מי שאי אפשר לו אלא בטלית של פשתן, שאי אפשר לעשות בו ציצית של צמר משום איסור שעטנז, יש מי שאומר שיעשה כנפות של עור, ובהם ציצית של צמר, ויש חולקין עליו שלא לעשות כן.

סעיף ג

הנקב שמכניסין בו את הציצה, לא יהא רחוק משפת הבגד, הן באורך הן ברוחב, יותר מן שלשה אגודלין, (יש אומרים דגודלין אלו מודדין במקום הקצר שבאגודל, דהיינו בראשו, ונכון להחמיר כן, עיין שערי תשובה), כי למעלה משלשת אגודלין, לא מקרי כנף הבגד אלא בגד. ואם עשה את הנקב למעלה משלשה אגודלין, אף על פי שכשקושר את הציצה, מושך את הקשר, ומקמיט מן הטלית עד שבא הנקב למטה, מכל מקום פסול. ואם לאחר שתלה את הציצה בנקב, שהוא למעלה מן השיעור, חתך בנקב כדי שתתלה הציצה למטה מג' פסול משום "תעשה ולא מן העשוי". וגם לא יהא הנקב קרוב לשפת הבגד, בין באורך בין ברוחב, פחות מכשיעור שיש מן הקשר האמצעי של אגודל, עד סוף הצפורן, כי למטה מזה גם כן לא מקרי כנף אלא תחת הכנף. ואם היה הנקב רחוק כשיעור, אלא שעל ידי משיכת הקשר, נקמט שפת הטלית, ואין בו כשיעור, מכל מקום כשר. והחוטין שהם בשפת הטלית ואינם ארוגין, יש ספק אם נמדדין לשיעור זה או לא, על כן צריכין לחתכם משם, קודם קשירת הציצית. בטלית קטן, נוהגין קצת לעשות, שני נקבים זה אצל זה כמו צירי, ומכניסין בשניהם את הציצית, והן תלויות על הטלית מבחוץ.

סעיף ד

אם בשעת בשירת הציצית, היה הנקב רחוק כשיעור, ואחר כך נקרע קצת הנקב, או שפת הטלית, עד שהציצה היא בפחות משיעור הריחוק מהקצה, לא נפסלה בכך. כי לא הקפידה התורה, שלא תהא הציצה תחת הכנף, אלא בשעת עשיה, שנאמר, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגו'. ומכל מקום לכתחילה טוב לעשות אימרא סביב הנקב, וכן בשפת הטלית, שלא יפחת משיעור קשר אגודל.

סעיף ה

נוהגין לעשות בציצית חמשה קשרים כפולים, שיש ביניהם ארבע חוליות, דהיינו שמכניס את הד' חוטין בתוך הנקב, וקושרם בשני קשרים, וכורך בחוט הארוך הנקרא שמש, ז' כריכות, וחוזר וקושר שני קשרים, ושוב כורך ח' כריכות וקושר שני קשרים, וכורך י"א כריכות וקושר שני קשרים, וכורך י"ג כריכות וקושר שני קשרים. ומהיות כי נוי ציצית הוא, שתהיינה כל החוליות שוות בארכן, לכן בחוליא הראשונה שהכריכות מועטות, ירחיקן זו מזו, ובחוליא שניה יקריבן קצת יותר, וכן בשלישית וברביעית. ושיעור כל אורך הציצה, דהיינו מן הקשר ראשון, עד קצה החוטין, צריך להיות לכל הפחות י"ב אגודלין. והנוי הוא שיהיו כל החוליות ביחד שליש, והחוטין התלוין שני שלישים, על כן ידקדק שתהא כל חוליא ברוחב אגודל, ויהיו כל החוליות ד' אגודלין, והחוטין התלוין ח' אגודלין, ואם הן ארוכות יותר, יעשה החוליות גם כן קצת ארוכות יותר. טוב לדקדק לעשות כל הקשרים בד' חוטין שמצד זה, עם ד' חוטין שמצד זה, שיהא כל חוט חלוק חציו לכאן וחציו לכאן.

סעיף ו

אם לא פסק את החוטין זה מזה, אלא שלקח חוט אחד ארוך מאד, וכפלו לארבעה, וכך הכניסם בתוך הנקב, וקשרם ואחר כך פסקן פסול, משום דכתיב, גדלים תעשה לך, ודרשינן "תעשה ולא מן העשוי", פירוש דבעינן שיהיו הציצית בשעת עשייתן על הבגד כהלכה, ולא שיהיו נעשים בפסול, ואחר כך יוכשרו על ידי מעשה, שנמצאו עשוים כראוי דזהו פסול. וכן אם היתה הציצה עשויה כתיקונה על בגד אחר, ונקרע הבגד, ורוצה לתת את הציצה כך בבגד אחר, או אפילו בבגד זה, כגון שנפסק הטלית מן הנקב עד סופו, ונפלה הציצה ורוצה להחזירה למקומה, ולתפור את הטלית עד הנקב, וזהו גם כן פסול משום תעשה ולא מן העשוי. וכן אם קשר את הציצית, בשעה שהיה טלית זה פטור מציצית, כגון שהיה רובו תפור, ואחר כך התיר מן התפירות, עד שרובו פתוח וחייב בציצית, אם ישארו הציצית כמו שהן, גם כן פסולין משום תעשה ולא מן העשוי, אלא צריך להתיר את הציצית, ולחזור ולקשרן כהלכה וכן כל כיוצא בה.

סעיף ז

קודם שיתעטף בטלית, יבדוק את הציצית אם הן כשרות, וצריך לבדוק גם את החוטין שהן בתוך הנקב, ואת הכריכות, וגם יפריד את החוטין שלא יהיו מהודקין זה בזה. ואם נשתהה לבא לבית הכנסת, שבעוד שיפריד את הציצית ויבדקן, יתבטל מלהתפלל עם הצבור, אינו צריך לבדקן ולהפרידן.

סעיף ח

כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, פירוש קודם העשיה, ולאחר הברכה תיכף ומיד, צריך לעשות את המצוה בלי הפסק, לכן יאחוז את הטלית בשתי ידיו, ויכון שצונו הקדוש ברוך הוא להתעטף בציצית, כדי שנזכור את כל מצותיו לעשותם, שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ויברך מעומד להתעטף בציצית (הבי"ת בפתח), ויתעטף מיד את ראשו עד למטה מפיו, ואחר כך יעלה הכנפות על צוארו, ויתעטף כעטיפת הישמעאלים, ויעמוד כך כדי הילוך ארבע אמות, ויאמר הפסוקים: מה יקר וגו' ואחר כך יכול להסירו מעל ראשו. ונכון להזהר שלא לגרור את הציצית על הארץ, משום ביזוי מצוה, לכן יגביהן ויכול לתוחבן תוך החגורה.

סעיף ט

אין מברכין על הציצית אלא ביום, ולא בלילה. ולכתחילה יזהר שלא יברך עליהם עד שיהא כל כך, שיכיר בין תכלת ללבן. ואם לבש את הטלית קטן בעוד לילה, ולא בירך עליו, או שלבשו בעוד שלא היו ידיו נקיות, ולכן לא בירך עליו, אזי כשהוא מברך על הטלית הגדול, יכוון בברכה זו גם על הטלית קטן. ומי שאין לו טלית גדול, אם לובש את הטלית קטן ביום וידיו נקיות, יברך עליו על מצות ציצית (הוא"ו בפתח), ואם לובשו כשאינו יכול לברך עליו, אזי אחר כך כשהוא יום וידיו נקיות, יקח את הציצית בידיו, ויברך על מצות ציצית. ואם ישן בטלית קטן, לא יברך עליו אחר כך כלל, אך כשמברך על טלית גדול יכוין לפוטרו.

סעיף י

הפושט טליתו ודעתו לחזור וללבשו מיד, אפילו הלך לבית הכסא, כשחוזר ולובשו לא יברך עליו, כיון דמצד הדין מותר ללכת בו לבית הכסא, לכן לא הוי הפסק. אבל אם היה דעתו שלא ללבשו מיד, ונמלך וחזר ולבשו צריך לברך עליו, ואם נפל טליתו ממנו שלא במתכוין, אם מקצתו נשאר על גופו אף על פי שרובו נפל, כיון שנשאר עליו קצת מן המצוה, אינו צריך לחזור ולברך כשמתקנו עליו, אבל אם לא נשאר כלום על גופו, אף על פי שאחזו בידו כיון דלא נשאר מהמצוה על גופו, דהא אין המצוה לאחוז את הטלית בידו, אלא להתעטף בו גופו, לכן צריך לברך כשחוזר ולובשו. ואם אירע לו כן בתפלתו, במקום שאין רשאי להפסיק לא יברך אז, אלא ימתין עד שיוכל לברך, ואוחז את הציצית בידו ומברך.

סעיף יא

מותר ליטול טלית של חבירו באקראי בעלמא, גם שלא מדעתו, להתפלל בו ולברך עליו, משום דמסתמא ניחא ליה לאינש, דליעבד מצוה בממוניה, במקום שאין חסרון כיס, אבל לא יוציאו מן הבית שמונח שם, כי אולי חבירו מקפיד על זה. ואם היה הטלית מקופל, יחזור ויקפלו, ובשבת לא יקפלו, דכיון שאין מקפלו משום איסור שבת, חבירו מוחל לו. והשואל מחבירו טלית רק לעלות בו לתורה יש ספק אם לברך עליו, על כן יתכוין שאינו רוצה לקנותו, ואז לכולי עלמא אין צריך לברך. אבל על הטלית הקהל, אפילו אינו נוטלו רק לעלות לתורה, צריך לברך עליו דהוי כשלו.

סעיף יב

סתם צמר האמור בתורה ובפוסקים, הוא צמר רחלים ואילים, וטלית שהשתי הוא של צמר, והערב הוא של צמר גפן או משי וכדומה, או להיפך שהערב הוא של צמר, והשתי הוא ממין אחר, ירא שמים לא יברך על טלית כזה, משום דיש אומרים דגם ציצית של צמר אינן פוטרין רק בגד שהוא ממינו. וכן טלית של משי והציצית הן צמר, לא יברך עליו, אלא יברך תחלה על טלית של צמר ויתעטף בו, ואחר כך יסירו ויתעטף בזה, אך אם גם הציצית הן של משי, יכולין לברך עליו, (ולא שכיחי במדינתנו ציצית של משי, דהא ציצית בעינן טויה לשמה). ואם מקצת ציצית של משי, ומקצתן של צמר, גרע טפי ואין לעשות כן.

סעיף יג

ציצה שנפסקה ממנה חוט מארבעת החוטין (שהם כפולים לשמנה), ונשאר ממנו כדי עניבה דהיינו ד' אגודלין או נפסקו שנים ונשאר מכל אחד ד' אגודלין, ושני חוטים הם שלמים כשיעור כשרה, אבל אם נפסקו ג' חוטין, אפילו נשאר מכל אחד ד' אגודלין, והחוט הרביעי הוא שלם, או שנפסק אפילו רק חוט אחד, ולא נשאר ממנו ד' אגודלין אף על פי שג' חוטין הם שלמים מכל מקום פסולה, (אם לא בשעת הדחק). ולכן אם נפסק חוט אחד משמונת החוטין התלויין, אפילו נפסק לגמרי עד החוליות פשיטא דכשרה, כיון שחוט זה אינו רק חצי חוט, והרי יש עדיין בחציו השני כדי עניבה ויותר. ואם נפסקו ב' חוטין ולא נשאר מהם בכל אחד ד' אגודלין, אם יש לחוש שמא שני חוטים אלו הם חוט אחד, אם כן הציצה פסולה, אבל אם הוא בטוח שהם משני חוטין, כגון שבשעת קשירתם דקדק לקשור תמיד ד' ראשים שבצד זה, עם ד' ראשים שבצד זה, ועתה נפסקו ב' ראשים מצד אחד של הקשר, אם כן הרי הן בודאי מב' חוטין, וכיון שיש בכל חוט עדיין, שיעור ד' אגודלין ויותר בצד השני של הקשר, ושני החוטין הם שלמים הרי הציצה כשרה. אם נפסק חוט אחד במקום שהם תלוים בנקב פסולה. זה שאמרנו שאם נפסק חוט אחד ונשאר ממנו כדי עניבה כשרה, זהו דוקא, אם בשעת עשיה היו כל החוטין ארוכים כשיעור, אלא שאחר כך נפסקו, אבל אם בשעת עשיה, היה אפילו רק חוט אחד קצר רק משהו מן השיעור פסולה.

סעיף יד

חוטי הציצה צריכין להיות שזורין ואם איזה חוט נפרד משזירתו, אזי כל הפרוד נחשב כאלו נקצץ ואינו.

סעיף טו

טלית שיש בו ציצית ונחלק לשני חלקים, כמו שהוא שכיח בהרבה טליתים שלנו, שהם מחוברים משני חלקים, ולפעמים מפרידין אותו כדי לכבסו, או לתקנו, ואחר כך חוזרין ומחברין אותם בתפירה, כיון דמסתמא יש בכל חלק כדי להתעטף בו, על כן די אם יטול שתי הציציות מאיזה חלק שירצה, ולאחר שיחבר את הטלית יחזור ויקשרם, אבל אם אין בכל חלק בפני עצמו כדי להתעטף בו, צריך להסיר כל הציצית, (משום כשנתפרדו החלקים נפטר כל חלק מציצית, ולאחר ששוב נתחברו ונתחייב בציצית, אם ישארו בו הראשונות, פסול משום תעשה ולא מן העשוי כדלעיל סעיף ו'). ואם בחלק אחד יש בו כדי עיטוף, ובחלק שני אין בו כדי עיטוף יסיר את הציצית מחלק זה שאין בו כדי עיטוף.

סעיף טז

אם נחתך או נקרע הכנף, ונפרד לגמרי מן הטלית, ואין בחתיכה זו ג' גודלין על ג' גודלין יש אומרים שחתיכה זו אפילו לאחר שתפרה היטב אל הטלית, פסולה מלהטיל בה ציצית דכיון שאין בה ג' גודלין, אין עליה שם בגד, ואפילו אם נתחבר עם הטלית, נחשבה כפרוד ויש להחמיר כן. אבל אם אינו נפרד לגמרי מן הטלית, כיון שנשאר מחובר מעט, מועלת התפירה שיהא נחשב בכלל הטלית, והציצית שיטיל בו אחר התפירה כשרות, ונוהגין לתפור חתיכת בגד בכנפי הטלית, משום דבהרבה בגדים אפילו חדשים, יש בהן חתיכות מחוברות שאין בהן ג' על ג', לכן נותנין במקום הטלת הציצית, חתיכה של ג' על ג'.

סעיף יז

יש אומרים שבכל השטח של הכנף, שראוי להטיל שם את הציצה, דהיינו ממלא קשר גודל משפת הטלית, עד ג' גודלין, לא יהיה שם שום תפר אפילו משהו בחוט שהיה ראוי לעשות מחוטין כאלו ציצית לטלית זה. כגון אם הטלית של פשתן, לא יתפור שם בחוטי פשתן רק בחוט משי וכדומה, ואם הטלית של משי, לא יתפרנו בחוטי משי, ואם הטלית של צמר, לא יתפרנו בחוטי צמר, אלא בשל משי וכדומה, ויש להחמיר בזה גם באימרא, שעושין סביב הנקב לחזקו, וכל זאת אינו רק בחוט לבן, אבל בחוט צבוע אין לחוש.

סעיף יח

אם רוצה להסיר ציצית מן הטלית, כדי לתלות בו ציצית אחרות יותר יפות, או מפני שנפסק אחד מן החוטין, ורוצה לתלות שלמות, אף על פי שגם הראשונות עדיין כשרות, מכל מקום מותר, כיון שאינו מבטל את הטלית מן הציצית. ואדרבה יתלה בו ציצית יותר יפות, ויהא נזהר שלא ישליך את הראשונות למקום בזיון.

סעיף יט

ואפילו ציצית שנפלו והסירן מן הטלית, לא יזרקן לאשפה משום ביזוי מצוה. ויש מדקדקין לגנזם בספר, ולעשות מהן סימן בספר, משום דאיתעבד בהו מצוה חדא זימנא, ליתעבד בהו מצוה אחריתא, וגם הטלית שנתישן ואינו לובשו עוד למצוה, לא יעשה בו תשמיש מגונה.

סעיף כ

אם בא בשבת לבית הכנסת ומצא שנפסלה ציצה מן הטלית, ואינו מוצא לשאול טלית אחר, והוא מתבייש לשבת בלא טלית, אזי כיון שאי אפשר לו היום, לקשור ציצה אחרת לכן משום כבוד הבריות, מותר לו ללבוש את הטלית כך, ולא יברך עליו. במה דברים אמורים כשלא נודע לו קודם שבת שנפסלה, אבל אם ידע קודם שבת שנפסלה, אסור ללבשו, דהיה לו לתקן מאתמול.

סעיף כא

הלובש בגד שהוא חייב בציצית בלא ציצית, הרי זה ביטל מצות עשה, וצריכין להשגיח בקצת בגדים, העשוין באופן שיש להם ארבע כנפות, צריכין לחתוך קרן אחד שיהא עגול. אבל אם כפל את הקרן, ותפרו בענין שנראה עגול, לא מהני, דכל מה שלא חתכו עדיין מכלל הבגד הוא, וגדול עונש המבטל מצות ציצית, והזהיר במצות ציצית, זוכה ורואה פני השכינה.

קיצור שולחן ערוך סימן י

סעיף א

מצות תפילין היא גם כן מצוה יקרה מאוד, שכל התורה הוקשה לתפילין, שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך. ומי שאינו מניח תפילין, הרי הוא בכלל פושעי ישראל בגופן. ומי שמניח תפילין פסולין, לא בלבד שאינו מקיים את המצוה, אלא שמברך כמה וכמה ברכות לבטלה, שהוא עון גדול. ולכן ידקדק לקנות תפילין, מסופר מומחה וירא שמים, וכן רצועות יקנה מאיש נאמן, שהוא בטוח שנתעבדו לשמה, מעורות טהורות, ובעונותינו הרבים רבה המכשלה במה שקונים תפילין ורצועות ממי שהוא, לפי שמוכרים בזול, והם פסולים. וכל ירא שמים יתן אל לבו, אם על מלבושיו וכליו, הוא מהדר שיהיו כתיקונן, מכל שכן בחפצי ה' יתברך שמו, שלא יצמצם ויחוס על הכסף, אלא יהדר לקנות אותן שהם בודאי כשרים, אף שמחירם רב, וישגיח עליהם שיהיו מתוקנין ושחורים, הבתים והרצועות. ויש למשוח הרצועות תדיר בשומן שיהיו שחורים, (ולא ימשחם בשמן דג הנקרא "פישטראן" כי הוא מדג טמא). ואם נתקלקלו התפילין, אפילו רק במקצת או שנפסקו התפירות, יעשה מיד שאלת חכם אם הם כשרים, וביותר יש לדקדק על הקרנות, ובפרט בשל ראש שהוא שכיח מאוד שמשתחקות ונעשו שם נקבים ונפסלו. וכן שכיח מאד שמחמת שנתישנו התפילין, נפרד קצת מהעור העליון של ראש ונפסל, וצריכין להשגיח על כל זה במאוד. וכל הזהיר במצות תפילין לנהוג בהם קדושה, שלא לדבר בהם דברי הבלים ושיחת חולין, מאריך ימים, ומובטח שהוא בן עולם הבא, שנאמר ה' עליהם (שנושאין עליהם שם ה' בתפילין) יחיו, ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני, "תפילין" הוא לשון פלילה והוכחה (ולכן הלמ"ד דגושה, למלאות חסרון השניה) כי התפילין הן עדות והוכחה, שהשכינה שורה עלינו, כמו שאמר הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו', ודרשו רבותינו זכרונים לברכה אלו תפילין שבראש, שיש בה "שי"ן" מהשם שדי, ולכן אין לכסות תפילין של ראש לגמרי עם הטלית.

סעיף ב

זמן הנחתן בבוקר, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו. אחר שלבש את הטלית, מניח את התפילין. והא דמקדימין את הציצית לתפילין, משום דמצות ציצית תדירא יותר, שנוהגת בין בחול, בין בשבת ויום טוב, ומצות תפילין אינה נוהגת אלא בחול, וקימא לן תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ואם פגע תחלה בתפילין, אף על פי שהן בתוך כיסן, צריך להניחן תחלה, ואחר כך יתעטף בטלית, משום דאין מעבירין על המצות, דכתיב ושמרתם את המצות, קרי ביה את המצוות, מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה.

סעיף ג

כתיב והיה לאות על ידכה (בפ' והיה כי יביאך) מדכתיב ידכה בה"א דרשו רבותינו זכרונם לברכה דהיינו יד כהה זו שמאל, שהיה תשה וכהה, ויניחה שם במקום שהבשר הוא גבוה, שנאמר ושמתם את דברי אלה על לבבכם שתהא שימה כנגד הלב. ולכן יניחה שמה ויטה אותה מעט, לצד הגוף שכשיכוף הזרוע למטה, תהיה כנגד לבו. והא דכתיב בתפילין של ראש בין עיניך קבלו רבותינו זכרונם לברכה שאין זאת בין עיניך ממש, אלא כנגד בין עיניך, ומקומה היא ממקום שהשערות מתחילין לצמוח, ונמשך מקומה למעלה עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס, דהיינו שקצה התיתורא שלמטה, לא תהא למטה ממקום התחלת צמיחת השערות, וקצה המעברתא, לא תהא למעלה ממקום שמוחו של תינוק רופס. וצריך ליזהר מאד שתהא מונחת במקום הראוי. ואם מניח אפילו מקצתה על המצח במקום שאין שערות גדלות, או אפילו הניחה כולה במקום שיער אלא שהוא מן הצד ולא כנגד בין העינים, לא עשה את המצוה ובירך לבטלה. והקשר יהא מונח כנגדו מאחורי הראש למעלה בגובה העורף שהוא סוף הגלגולת במקום שיער, שהוא כנגד הפנים ולא יטה לכאן או לכאן וצריכה שתהא מהודקת בראשו, והנה כשהבית עם המעברתא רחבים קשה שתהא מהודקת כראוי, וצריכין ליזהר בזה מאד.

סעיף ד

מניחין את התפילין מעומד, לא ינער את התפילין מן התיק משום ביזוי מצוה, אלא יקחם בידו. מניח תחלה של יד, וקודם שמהדק את הקשר, מברך להניח תפילין, (הה"א בקמץ והלמ"ד של תפילין דגושה). ומהדק את הקשר ועושה ז' כריכות על ידו, ואחר כך מניח תיכף של ראש, וקודם שמהדקה על ראשו, מברך על מצות תפילין (הוא"ו בפתח). ומהדקה על ראשו ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והטעם שצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הוא מפני שיש קצת ספק בברכה זאת, ומפני שיש ספק בברכה זאת, לכן יש גם כן ספק אם השומע יענה אמן או לא, על כן נראה לי כי טוב לברך ברכה זאת בלחש. לאחר שהניח של ראש, עושה ברצועה של יד ג' כריכות על האצבע האמצעי, א' בפרק האמצעי, וב' בפרק התחתון.

סעיף ה

אפילו אם אירע לו שהוציא מן הכיס של ראש תחלה, צריך להעביר על המצוה ויניחה מתוך ידו, ויכסה אותה באיזה דבר, ויניח תחלה של יד, דכיון דקדימת של יד לשל ראש הוא מן התורה, שנאמר וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, לפיכך אין משגיחין על העברת המצוה בזה.

סעיף ו

לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו, לא שנא של יד לא שנא של ראש, ושערות קצרות, לא הויין חציצה, שדרכן בכך. אבל אותן המגדלין בלוריות מלבד שהוא דרך שחץ וגאוה ויש בזה איסור, יש עוד איסור משום הנחת תפילין, דכיון שגדולים הרבה הויין חציצה.

סעיף ז

יזהר בתפלה של יד, שלא יזיז הקשר מן הבית, (וגם כשהן בתוך כיסן צריכין ליזהר בזה), והיו"ד של הקשר יהיה לצד הלב, המעברתא, אשר בה הרצועה תהיה לצד מעלה, והבית לצד מטה. ובשעת הדחק כגון איטר שהוא מניח בימין, ועתה אין לו תפילין אלא שאולין, ממי שמניח בשמאל (וכן איפכא), ואין יכול לשנות את הקשר, ואם כן אם יניח באופן זה, המעברתא לצד מעלה, והבית לצד מטה, תהיה היו"ד עם הקשר לצד חוץ, על כן יהפוך ויניחה שהמעברתא תהיה לצד מטה, והבית לצד מעלה, כדי שתהיה היו"ד והקשר לצד הלב.

סעיף ח

אסור להפסיק בשיחה, בין של יד לשל ראש, ואפילו לרמוז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו אסור, שנאמר והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. צריך זכירה שיהיה תוכף תפלה של ראש לשל יד, כדי שתהיה הויה אחת לשתיהן. ואפילו אם שומע קדיש או קדושה לא יפסיק, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים הקהל. אך אם שומע שאחר בירך ברכת להניח תפילין, יכול לענות אמן, שהרי אמן הוא האמנת הדברים, שהוא מאמין במצות תפילין, והוי כמו הויה אחת. בתפילין דרבינו תם גם כן אסור להפסיק בין של יד לשל ראש, אך לקדיש ולקדושה יכול להפסיק.

סעיף ט

אם טעה והפסיק, ימשמש בשל יד ויברך שנית להניח תפילין ויחזק את הקשר, ואחר כך יניח של ראש ויברך עליו. ואם הפסיק לצורך התפילין אינו צריך לברך שנית על של יד.

סעיף י

יכוין בהנחת תפילין שצונו הקדוש ברוך הוא להניח תפילין שיש בהם ד' פרשיות שכתוב בהן יחוד שמו יתברך ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח. כדי שנזכור תמיד נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה, בעליונים ובתחתונים לעשות כרצונו. וישעבד לו את הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהיא עיקר התאות והמחשבות, ובזה יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו ויקיים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ולכן כתיב בתפילין בין עיניך.

סעיף יא

תפילין של יד ושל ראש שתי מצות הן, ואינן מעכבות זו את זו, שאם אין לו אלא אחת, או שמחמת איזה אונס אינו יכול להניח אלא אחת, מניח אחת. אם מניח של יד, מברך להניח תפילין לבד, ואם מניח של ראש מברך עליה להניח תפילין, וגם על מצות תפילין, ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

סעיף יב

איטר גמור, אפילו נעשה עיטר, מחמת שהרגיל את עצמו כן, מכל מקום יניח בימין של כל אדם, שהיא שמאלו. ואם עושה כל מלאכה בימין, רק שכותב בשמאל, או בהיפוך, היד שכותב בה היא חשובה ימין, ויניח התפלה בידו השניה. ואם שולט בשתי ידיו, מניח בשמאל של כל אדם. וכן אם לא נולד איטר כלל, אלא שאחר כך הרגיל את עצמו לכתוב בשמאל, ועושה כל מלאכתו בימינו, מניח בשמאל של כל אדם.

סעיף יג

שיעור רוחב הרצועות, בין של ראש בין של יד, לא פחות מאורך שעורה, ושיעור ארכן, של ראש, מימין ומשמאל עד הטבור או למעלה ממנו מעט. ויש אומרים דשל צד ימין תגיע עד המילה (שימושא רבה), וכן נכון להחמיר לכתחלה, ושל יד, כדי שיהדקה ויעשה בה ז' כריכות על הזרוע, וג' כריכות על האצבע ויחזקה, ואם נפסקה הרצועה בין של ראש בין של יד יעשה שאלה.

סעיף יד

יזהר שיהיו הרצועות בצד השחור לחוץ, ואם אירע לו שנהפכה הרצועה שסביב ראשו או סביב זרועו בצד הלבן לחוץ, יתענה או יפדה בצדקה, וכן אם נפלו לו התפילין לארץ בלא נרתיקן, יש לו גם כן להתענות, אבל אם נפלו בנרתיקן אינו צריך להתענות, אלא יתן איזה דבר לצדקה.

סעיף טו

אם הסיר את התפילין, מפני שצריך ללכת לבית הכסא, כשחוזר ומניחן צריך לחזור ולברך עליהם, ואם עומד בברכות של קריאת שמע, דהיינו מן ברכת יוצר אור ולהלן, לא יפסיק בברכות שעל התפילין, אלא יניחן בלא ברכות, ולאחר תפלת שמנה עשרה, ימשמש בהם ויברך עליהם.

סעיף טז

כל זמן שהתפילין עליו, לא יסיח דעתו מהן כלל, חוץ מבשעת תפלת שמונה עשרה ותלמוד תורה. אסור לאכול בהן סעודת קבע, אבל אכילת עראי מותר לאכול בהן, ולישן אפילו שינת עראי אסור בהן.

סעיף יז

חייב אדם למשמש בתפילין, בכל שעה ושעה שנזכר בהם, שעל ידי זה לא יבא לידי היסח הדעת גמור, וימשמש תחלה בשל יד ואחר כך בשל ראש. ומנהג יפה למשמש בהן כשמזכיר מצותן בקריאת שמע, כשאומר וקשרתם לאות על ידך, ממשמש בשל יד ונושק, וכשאומר והיו לטוטפות בין עיניך ממשמש בשל ראש ונושק.

סעיף יח

מעלין בקודש ולא מורידין, ותפילין של ראש קדושתה גדולה משל יד, לפי שיש בה ד' בתים וגם השי"ן. ולכן רצועה שהיתה בשל ראש, אסור לעשותה של יד. אבל משל יד מותר לעשותה לשל ראש. וכן רצועה של יד שנפסקה למעלה אצל הקשר, ורוצה להפכה שיעשה עתה הקשר בקצה האחרון אסור, אלא צריך לעשות הקשר בהקצה שנפסקה שם, וכן ברצועה של ראש, אסור להפוך מה שהיה בתוך הקשר, שיהיה חוץ לקשר. כיס שעשאו להחזיק בו תפילין, וגם החזיקו בו, שוב אסור להשתמש בכיס זה דבר של חולין.

סעיף יט

אין לחלוץ את התפילין, עד אחר קדושת ובא לציון, כשאומר יהי רצון שנשמור חקיך. ובמקום שנוהגין שביום קריאת ספר תורה, אין מחזירין את הספר תורה, עד אחר קדושת ובא לציון, אין חולצין את התפילין, עד שיחזירו את הספר תורה להיכל. סימן לדבר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם. וביום שיש מילה, אין לחלוץ עד אחר המילה, בראש חדש חולצין קודם תפלת מוסף, בחול המועד סוכות כולם חולצין קודם הלל, ובחול המועד פסח, הצבור חולצין קודם הלל והשליח צבור אחר הלל.

סעיף כ

חולצין מעומד. מסיר את הכריכות מן האצבע, וב' או ג' כריכות מהזרוע, וחולץ תחלה של ראש ואחר כך חולץ של יד, משום דכתיב, והיו לטוטפות בין עיניך, ומדכתיב והיו לשון רבים, דרשו רבותינו זכרונם לברכה כל זמן שבין עיניך יהיו שתים, ולכן מניחין תחלה של יד, וחולצין תחלה של ראש, שכל זמן שיש עליו של ראש, תהיה עליו גם של יד. ויש לחלוץ של ראש ביד שמאל, שהיא יד כהה כדי להראות שקשה עליו חליצתן, מפני שהמצוה היא שיהיו עליו תפילין כל היום, אלא שמפני שאין לנו גוף נקי, חולצין מיד לאחר התפלה. ולא יחלוץ את התפילין, לא בפני ספר תורה, ולא בפני רבו, אלא יסלק את עצמו לצדדין, מנהג חכמים לנשק את התפילין, בשעת הנחתן ובשעת חליצתן. אין להסיר את הטלית עד לאחר חליצת התפילין.

סעיף כא

יניח את התפילין בתוך הכיס שלהן, באופן שידע למחר להוציא תחלה של יד. אבל לא יניח של יד על של ראש, כיון דשל ראש קדושתו גדולה משל יד, אלא יניחם זו אצל זו ויניח הכיס עם התפילין בתוך כיס הטלית למטה, והטלית למעלה, כדי שיפגע בטלית תחלה.

סעיף כב

מי שאין לו תפילין, והצבור מתפללין, מוטב שיתעכב עד לאחר תפלת הצבור לשאול לו תפילין מאחר, כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל שמונה עשרה בתפילין, ממה שיתפלל עם הצבור בלא תפילין, אבל מי שמתירא שמא יעבור זמן קריאת שמע עד שימצא תפילין, קורא קריאת שמע בלא תפילין. ואם מתירא שמא יעבור גם זמן תפלה, מתפלל גם כן, וכשימצא אחר כך תפילין, יניחם בברכות ויאמר בהם איזה מזמור, או יתפלל בהם מנחה. אבל לילה לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן בלילה. מותר ליקח תפילין של חברו גם שלא בידיעתו, להניחן ולברך עליהן (כמו שכתוב בסימן שלפני זה סעיף י"א לענין טלית).

סעיף כג

תפילין צריכין גוף נקי, וצריכין ליזהר שלא להפיח בהם. חולה מעיים אפילו אין לו צער פטור מן התפילין, מפני שאינו יכול לשמור את עצמו בנקיות כראוי. ואם נראה לו שיכול להיות בגוף נקי בשעת קריאת שמע ותפלת שמונה עשרה, יניחם אז, אבל שאר חולה, אם מצטער בחליו, ואין דעתו מיושבת עליו מפני צערו פטור, מפני שאסור להסיח דעתו מהן, ואם לאו חייב.

סעיף כד

קטן היודע לשמור תפילין שלא יפיח בהם, ושלא יישן בהם, אביו חייב לקנות לו תפילין שיניחם. ועכשיו נתפשט המנהג שמתחיל הקטן להניח תפילין, ב' או ג' חדשים קודם שנעשה בן שלש עשרה שנה.

סעיף כה

בענין הנחת תפילין בחול המועד, יש מחלוקת הפוסקים וחילוקי מנהגים. יש מקומות שאוחזין כדעת הפוסקים שלא להניחן, ויש מקומות נוהגין כדעת הפוסקים להניחן, אלא שאין מברכין עליהם בקול רם בבית הכנסת, כמו בשאר ימות השנה, ויש נוהגין להניחם בלא ברכות, (ויש לו לכוין, שאם חול המועד לאו זמן תפילין, תהיינה כרצועות בעלמא) ואף על פי שאינו מברך, מכל מקום אסור להפסיק בין של יד לשל ראש. אך לקדיש ולקדושה יפסיק, וצריכין ליזהר שהמתפללים בבית כנסת אחד לא יהיו קצת מניחין וקצת אין מניחין (כן נראה, דבזה ודאי איכא משום לא תתגודדו).

סעיף כו

תפילין שהוחזקו בכשרות, מן הדין כל זמן שהבית שלם גם הפרשיות הרי הן בחזקתן ואינן צריכין בדיקה, ומכל מקום נכון לבדקן, מפני שלפעמים מתקלקלין מן הזיעה, ואם אינו מניח אותן אלא לפרקים צריכין בדיקה ב' פעמים בכל שבע שנים, כי יש לחוש שמא נתעפשו וכן אם נקרע הבית, צריכין גם הפרשיות בדיקה, וכן אם נשרו במים. ומכל מקום אם אין לו מי שיודע לבדקם ולחזור לתפרן, יניחן כך בלא בדיקה, שלא יתבטל ממצות תפילין, אבל לא יברך עליהם.

קיצור שולחן ערוך סימן יא

סעיף א

מצות עשה לקבוע מזוזה בכל פתח, ואפילו יש לו כמה חדרים, ולכל חדר כמה פתחים העשויים לכניסה ויציאה, אף על פי שהוא רגיל רק באחד מהן, מכל מקום כולם חייבים במזוזה. ואפילו אם נתמעטו הדיורין, ואינו צריך עתה רק לפתח אחד, מכל מקום כולם חייבים. אך אם יש איזו פתח, שאינו עשוי אלא להכניס דרך שם איזה משא לפרקים, ויש שם פתח אחר לכניסה ויציאה, אזי הפתח העשוי רק להכניס משאות פטורה.

סעיף ב

גם שערי חצרות, מבואות, עיירות, ומדינות, חייבין במזוזה, שנאמר ובשעריך.

סעיף ג

צריך לקבעה בימין הנכנס, ואם קבעה בשמאל פסולה, וצריך להסירה ולקבעה בימין ויברך עליה, ואין חילוק בזה בין איטר לאינו איטר.

סעיף ד

שני בתים אשר לכל אחד יש פתח לרשות הרבים או לחצר, ובמחיצה אשר ביניהם יש גם כן פתח, והשתא יש להסתפק בפתח זה, באיזה צד יתן את המזוזה, אזלינן בזה בתר היכר ציר, פירוש במקום שנעשים הצירים להדלת, שהדלת נפתח לתוכו זהו עיקר הבית, ונותנים את המזוזה בצד ימין שנכנסים לתוכו. ודוקא כששני הבתים שוים בתשמישן, אבל אם אחד הוא עיקר תשמישו בזה, לא אזלינן בתר היכר ציר, אלא לעולם נותנין את המזוזה בצד הימין שנכנסין להבית, אשר עיקר תשמישו שם, ואפילו הדלת נפתח לתוך השני.

סעיף ה

מקומה מתחלת שליש העליון של גובה השער, קבעה למעלה מזה כשרה, והוא שירחיקנה מן המשקוף טפח. קבעה למטה משליש עליון צריך להסירה ולקבעה כראוי ובברכה, ואם קבעה בטפח העליון, יסירה גם כן ויקבעה כראוי אבל לא יברך, ויש לקבעה בטפח הסמוך לחוץ, ואם שינה בזו אינו מעכב.

סעיף ו

כיצד קובעה, כורכה מסופה לראשה, דהיינו מאחד כלפי שמע, ומניחה בשפופרת או בשאר דבר וקובעה במסמרות במזוזת הפתח באלכסון, ויהא ראשה דהיינו שמע כנגד הבית ושיטה האחרונה לצד חוץ. ואם מזוזת הפתח אינה רחבה יקבענה זקופה, וזה טוב יותר מלתתה אחורי הדלת. אם לא קבעה אלא תלאה פסולה, וכן צריך ליזהר למסמרה למעלה וגם למטה, שלא תהא תלויה.

סעיף ז

קודם שקובעה יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה, ואם קובע כמה מזוזות, די בברכה אחת לכולן. אם נפלה המזוזה מעצמה וחזר וקבעה צריך גם כן לברך, אבל אם הוא הסירה כדי לבדקה, יש להסתפק אם צריך לברך.

סעיף ח

בקצת שערים יש פתח קטן אצל השער הגדול, ודרך הפתח הקטן יוצאין ונכנסין, והשער הגדול אינו נפתח רק לפרקים, וכיון שהם שני פתחים וביניהם עמוד רחב טפח, חייבין בשתי מזוזות.

סעיף ט

במקום שיש לחוש שמא יגנבו אותה, אם אפשר לו, יחפור חפירה במזוזת הבית ויניחנה שמה, אבל לא יעמיק לחפור טפח כי שם לא הוי על מזוזת ביתך רק תוך מזוזה ופסולה. עוד צריך ליזהר שיהא על כל פנים ניכר מקום המזוזה, ואם אי אפשר לו לחפור בתוך מזוזת הבית, יש לסמוך בשעת הדחק לקבעה בפנים אחורי הדלת, ודוקא במזוזה עצמה ולא בכותל, ולא ירחיקה מחלל הפתח טפח כי אז פסולה.

סעיף י

אין הבית חייב במזוזה, אלא אם כן יש בו ד' אמות על ד' אמות, ואם אין בו ד' אמות על ד' אמות, אבל יש בו כדי לרבע ד' אמות על ד' אמות, כגון שארכו יתר על רחבו או שהיא עגולה, יש אומרים דחייב ויש אומרים דפטור.

סעיף יא

אין הפתח חייב במזוזה, אלא אם יש לו שתי מזוזות גבוהים לכל הפחות עשרה טפחים, ומשקוף על גביהן. ואפילו אין המזוזות מעצים או מאבנים אחרים, רק שכותלי הבנין בעצמו הן המזוזות, ועליהן תקרה גם כן חייבת. ואם אין לבית אלא מזוזה אחת, כגון שמצד האחד עובר הכותל להלן כזה, אם היא מצד שמאל פטורה, ואם היא מצד ימין, יש ספק אם חייבת או לא, ויש לקבעה בלא ברכה, או שיקבעה לאחר שיקבע בפתח המחוייבת, ויפטור גם את זאת, וכן בכל מקום שיש ספק יעשה כן.

סעיף יב

יש לו שתי מזוזות ואין לו משקוף, אלא שיש עליהן כיפה כמין קשת, או אפילו גם מזוזות אין לו, אלא שהכיפה מתעגלת מן הארץ, אם יש בה בגובה עשרה טפחים רוחב ארבעה טפחים חייב במזוזה. ואותן החנויות שעשוין מזוזה אחת מן הקרקע עד המשקוף, ומזוזה אחת שאינה מגעת עד המשקוף, רק שכונסין את הכותל לערך אמה או יותר כזה, אם המזוזה שהיא גבוה עד המשקוף היא מימין הכניסה, נותן את המזוזה באותה המזוזה, ואם המזוזה הקטנה היא מימין הנכנס, אם היא גבוה י' טפחים נותן את המזוזה בה, ואם אינה גבוה י' טפחים נותנין במקום הרחב.

סעיף יג

יש אומרים דאפילו אין דלתות לפתח חייב במזוזה, ויש אומרים דבעינן דוקא דלת, ולכן לא יקבע את המזוזה עד שיתלה מקודם את הדלת, ולא יקבע אותה תחלה ואחר כך יתלה את הדלת, משום דבעינן "תעשה ולא מן העשוי".

סעיף יד

בית שאינו עשוי לדירה בקביעות פטור, לפיכך סוכת החג בחג פטור. וכן אותן חנויות שעושין ביומא דשוקא לימי משך היריד, ואחר כך מפרקין אותן, או שנשארות בלי שום תשמיש פטורין, אבל החנויות הקבועות בסחורה חייבות במזוזה.

סעיף טו

אכסדרה שיש לה שלש מחיצות ותקרה על גביהן, ופרוצה ברביעית אף על פי שיש לה שתי פצימין כמו צורת פתח, פטורה ממזוזה, מפני שהפצימין לא נעשו משום מזוזות, אלא כדי להעמיד התקרה, אבל אם יש לה מחיצה גם ברוח רביעית, אף על פי שהמחיצות נמוכות ואינן מגיעות עד התקרה, ואף על פי שהן עשויות חלונות חלונות חייבת.

סעיף טז

בית שער, והוא בית קטן שאצל שער החצר, שהשומר יושב שם, ומפרסת שהוא דרך לעלות בה לעליה, והגנה והדיר, פטורין ממזוזה, כיון שאין עשויין לדירה, ואם יש בית שחייב במזוזה פתוח לאחד מאלו או לאכסדרה חייבים אף בפתח שנכנסים להם מרשות הרבים. ולכן שערי חצרות, שערי מבואות, שערי מדינות ועיירות כולם חייבים במזוזה כיון שבתים החייבים במזוזה פתוחים לתוכן; אפילו עשרה בתים, זה פתח לזה, וזה פתח לזה (אפילו תשעה החיצונות הן בגונא דפטורין) אם הפנימי חייב במזוזה, כולם חייבים. ולכן שער הפתוח מן הגנה לחצר, חייב במזוזה, ויש אומרים דבית שער ומרפסת חייבים, אפילו אין בית פתוח להם, ויש לקבעה בלא ברכה.

סעיף יז

בית המרחץ, בורסקי ובית הטבילה פטורין, מפני שאינן לדירת כבוד. אבל רפת בקר וחדר שמגדלין בו עופות, ובית התבן והעצים, ואוצרות של יין או של שאר משקין, אם יש להם שיעור בית, חייבין ויש פוטרין.

סעיף יח

במקום שתינוקות מצויין, או שלפעמים רוחצין שם או שמשתינים שם, יכסה את המזוזה, ודוקא בהזדמנות דרך עראי, סומכין, על הכיסוי, אבל לקבוע שם תשמיש בזיון, כגון להעמיד שם כלי לשופכין אין לסמוך על הכיסוי.

סעיף יט

בית וכן חצר שגם עכו"ם דר שם פטור.

סעיף כ

מרתף שהמזוזות עם הפתח שוכבים בארץ פטור, דלא נקרא מזוזה אלא כשעומדת.

סעיף כא

השוכר בית בחוץ לארץ, פטור ממזוזה שלשים יום, דלא הוי דירת קבע.

סעיף כב

היוצא מן הבית וישראל אחר יכנוס לדור שם, לא יטול הראשון את המזוזות, אלא יניחם והשני ישלם לו עבורם.

סעיף כג

חייב אדם להזהר מאד במצות מזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנוס ויצא, יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו ויעיר משנתו, ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע כי אין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו, והולך בדרכי מישרים. אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה בעון מזוזה, בניו ובנותיו מתים קטנים. וכל הזהיר במזוזה יאריכו ימיו, שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם.

סעיף כד

ולפי שהמזוזה הוא להזכירו יחוד שמו יתברך, לכן כשיוצא מפתח ביתו, וכן כשנכנס ינשק אותה. אבל לא יניח את היד על המזוזה עצמה, אלא יזהר שיהיה זכוכית על השם. וכשיוצא מביתו ומניח ידו על המזוזה יאמר: ה' שומרי ה' צלי על יד ימיני, ה' ישמר צאתי ובואי מעתה ועד עולם.

סעיף כה

מזוזת היחיד נבדקת שתי פעמים בשבע שנים, ושל רבים (שאין להטריח עליהם) נבדקת שתי פעמים ביובל.

קיצור שולחן ערוך סימן יב

סעיף א

כתיב הכון לקראת אלהיך ישראל. פירוש שיכין את עצמו לפני השם יתברך, שילביש את עצמו במלבושי כבוד כשהולך להתפלל, כמו שהולך לפני שר נכבד. ואפילו אם מתפלל בביתו ביחידות ילביש את עצמו כראוי. ובמקומות שנוהגין לילך בחגורה, אסור להתפלל עד שיחגור את עצמו.

סעיף ב

טוב ליתן צדקה קודם התפלה, שנאמר אני בצדק אחזה פניך, גם יקבל עליו קודם כל תפלה, מצות ואהבת לרעך כמוך, ויכוין לאהוב את כל אחד מישראל כנפשו, כי אם חס ושלום יש פירוד לבבות ישראל למטה, אז גם למעלה אין התאחדות, אבל התאחדות בגופיהן שלמטה, גורם התאחדות ודבקות נפשותיהן למעלה, ועל ידי זה גם תפלותיהן מתאחדות, ואז בהיות תפלותיהן כלולות יחד, היא רצויה לפניו יתברך שמו.

סעיף ג

כתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה דרגליך היינו הנקבים שאצל הרגלים, ולכן צריך לבדוק את עצמו קודם התפלה אם אינו צריך לעשות צרכיו, ואם מרגיש בעצמו אפילו קצת הרגשה לצרכיו, אסור לו להתפלל. ואפילו בדברי תורה אסור כל זמן שגופו משוקץ עד שינקה את עצמו. ובדיעבד אם התפלל כשהוא נצרך לנקביו, אם הוא משער בעצמו שהיה יכול להעמיד את עצמו, שיעור הילוך פרסה (שעה וחומש) תפלתו תפלה, ואם לאו אפילו בדיעבד אם התפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל. ויש אומרים שאם יכול להעמיד את עצמו (שיעור פרסה), אפילו לכתחלה מותר לו להתפלל, ויש לסמוך על זה אם הוא בענין שבעוד שיפנה יעבור זמן תפלה.

סעיף ד

מי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח, עד שיגמור קריאת שמע ותפלה, מוטב שיעבור זמן קריאת שמע ותפלה, ממה שיתפלל בלא גוף נקי, ואם עבר זמן תפלה אנוס הוא (ומשלים אחר כך כדלקמן סימן כ"א). ואם יראה לו שיכול לעמוד על עצמו בשעת קריאת שמע, יניח תפילין בין הבוחר בעמו ישראל באהבה, לקריאת שמע ומברך עליהם.

סעיף ה

צריך לרחוץ את ידיו במים עד הפרק קודם התפלה, ולכן אף על פי שרחץ את ידיו בבוקר אם נגע אחר כך בידיו באיזה מקום מטונף, דהיינו במקומות המכוסים באדם שיש שם מלמולי זיעה, או שחיכך בראשו, או שלא רחצם בבוקר עד הפרק, צריך לחזור ולרחצם קודם התפלה. ואם אין לו מים צריך לחזור אחריהם, ללכת לפניו ד' מילין או לאחריו מיל. ואם מתיירא שמתוך כך יעבור זמן תפלה, מנקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי ומתפלל, דכתיב ארחץ בנקיון כפי וגו'. ארחץ במים אם אפשר, ואם לאו בנקיון בכל מידי דמנקי.

סעיף ו

ואם רחץ ידיו בבוקר, כראוי, ואין ידוע לו שנתלכלכו ידיו באיזה דבר, מכל מקום כיון שהסיח דעתו בנתים, ואפילו למד בינתיים, גם כן הוי היסח הדעת, וצריך גם כן לרחצם במים לצורך תפלה, אך בזה אין צריך לחזור אחר המים דוקא, שאם אין לו מים מזומנים, ובאם יחזור עליהם יאחר תפלת הצבור לא יחזיר עליהם אלא מנקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי, ומתפלל עם הצבור.

סעיף ז

ישתדל ויתאמץ להתפלל עם הצבור, דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי "עת רצון" בשעה שהציבור מתפללין וכתיב כה אמר ה' בעת רצון עניתיך, ואין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלה של רבים, ואפילו יש בהם חוטאים, דכתיב הן אל כביר (פירוש רבים) לא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי.

סעיף ח

ההולך בדרך והגיע למקום שהוא רוצה ללון שם אם יש לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללין בצבור. אם יוכל לבא שמה בעוד יום, שלא יצטרך ללכת יחידי בלילה צריך לילך ד' מילין לפניו כדי שיתפלל בצבור, ומכל שכן שלא לילך ממקום שמתפללין שם בצבור, אם יכול לבוא למחוז חפצו בעוד יום.

סעיף ט

מצוה גדולה להתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש, שהם מקומות מקודשים, ואפילו אם לפעמים מתבטל שאין שם מנין, מכל מקום מצוה להתפלל שם גם ביחידות, כיון שהן מקומות מקודשים. ומי שדרכו ללמוד בבית המדרש, יתפלל גם כן שמה בעשרה, אף על פי שיש בעירו גם בית הכנסת, אבל מי שאין דרכו ללמוד בבית המדרש, יתפלל בבית הכנסת שיש בה רוב עם, וברב עם הדרת מלך. ואם יש בעירו שני בתי כנסיות, ילך להרחוק שיהיה לו שכר פסיעות. אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו, נוטל שכר כנגד כולם. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מי שהולך שחרית וערבית לבית הכנסת, או לבית המדרש בזמן הראוי, ומתאחר שם כראוי, ומתנהג שם בקדושה כראוי, זוכה לאריכת ימים, דכתיב אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, לשמור מזוזת פתחי, וכתיב בתריה כי מוצאי מצא חיים.

סעיף י

יש לו לאדם לקבוע לו בית הכנסת או בית המדרש, שיתפלל שם בקביעות, וגם יקבע לו שם מקום מיוחד לתפלתו, וכל תוך ד' אמות כחד מקום חשוב. וטוב אם יכול לקבוע לו מקום אצל הקיר, כדמצינו בחזקיהו המלך, דכתיב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וגו'. ולא יעמוד ולא ישב בתפלה אצל רשע. וכשמתפלל בביתו, יקבע לו גם כן מקום, שלא יבלבלוהו בני ביתו.

סעיף יא

מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת או לבית המדרש או לשאר מצות, שנאמר נרדפה לדעת את ה', וכתיב דרך מצותיך ארוץ. ולכן אפילו בשבת מותר לרוץ לדבר מצוה. אבל בתוך בית הכנסת ובתוך בית המדרש אסור לרוץ, ובבואו לפני הפתח, ישהה מעט שלא יכנוס בפתע פתאום. וירתע ויפחד מהדר גאונו יתברך שמו, ויאמר הפסוק ואני ברוב חסדך וגו' שהוא כמו נטילת רשות ואחר יכנוס, וילך באימה וביראה כהולך לפני מלך. בקהלות שיש ליהודים רחובות בפני עצמן, מצוה להתעטף בציצית, ולהניח תפילין בביתו וילך כך לבית הכנסת. ובמקום שדרים בין האומות, או שצריך לעבור דרך מבואות מטונפות, יש להתעטף בציצית ולהניח תפילין בפרוזדור של בית הכנסת, כי הוא ענין גדול לכנוס לבית הכנסת מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין.

סעיף יב

אם מחמת איזה אונס, אינו יכול לילך לבית הכנסת או לבית המדרש, ואפילו לשאר מנין קבוע יש לו איזה מניעה מללכת, יתאמץ לקבץ עשרה אנשים, שיתפלל על כל פנים בביתו בצבור, ואם אי אפשר לו, יתפלל על כל פנים בשעה שהצבור מתפללין, שאז הוא עת רצון. וכן מי שהוא דר במקום שאין שם מנין, יתפלל בשעה שהצבור מתפללין בעיירות, אך אם צריך ללמוד או לעסוק במלאכתו הנחוצה לו, ונתבאר לעיל סי' ה' דאסור להתחיל קודם התפלה, יכול להקדים עצמו ולהתפלל תיכף משתנץ החמה.

סעיף יג

וכן מי שחלש לבו, וקשה עליו להמתין מלאכול עד לאחר גמר תפלת הצבור, מותר לו להקדים תפלתו בביתו, כדי לאכול מיד, ודוקא בביתו מותר לו להקדים תפלתו בענין זה, אבל אם בא לבית הכנסת שיש שם צבור, אסור לו להקדים תפלתו לתפלת הצבור. ואפילו אם רוצה לצאת חוץ לבית הכנסת, להתפלל קודם הצבור אסור, אלא אם כן רואה שהצבור מתאחרין מלהתפלל, יתפלל הוא בפני עצמו, כדי שלא לעבור הזמן. וכן אם הוא חולה או שיש לו אונס אחר, מותר להקדים תפלתו, אפילו בבית הכנסת. ויותר טוב שילך לביתו להתפלל.

סעיף יד

יש אומרים שאם התפללו צבור בבית הכנסת, ואחר כך באו צבור אחר להתפלל שם אין לשליח הצבור השני לעמוד, במקום שעמד הראשון, משום דהוי גנאי להראשונים, אם לא שכבר יצאו הראשונים מבית הכנסת. ואם הראשונים הוציאו ספר תורה וקראו בו, אין להאחרונים להוציא שנית ספר תורה, לקרות באותו בית הכנסת. אבל בהרבה קהלות אין מקפידין באלו דברים והכל כמנהג הקהלה.

סעיף טו

כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת או בית המדרש ולקנות ספרים ללמוד בהם. ובמקום שאין מנין תמיד, כופין זה את זה בקנסות, שיבואו תמיד למנין ולא יתבטל התמיד. ואפילו הלומדים, שעל ידי זה יתבטלו מלימודם, כופין אותם שיבואו למנין, דזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד.

קיצור שולחן ערוך סימן יג

סעיף א

קדושת בית הכנסת ובית המדרש גדולה מאד, ומוזהרים עליהם לירא ממי שהוא שוכן בהם יתברך שמו, כדכתיב ומקדשי תיראו, ובית הכנסת ובית המדרש נקראים גם כן מקדש, כדכתיב ואהי להם למקדש מעט, ודרשינן אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. ולכן אסור לדבר בם דברים בטלים, ואין מחשבין בהם חשבונות אלא של מצוה, כגון קופה של צדקה וכדומה. ונוהגין בהם כבוד, לכבדם ולרבצם, ומדליקין בהם נרות לכבוד. אין לנשק בהם בניו הקטנים, שאינו ראוי להראות שם אהבה אחרת, זולת אהבת השם יתברך.

סעיף ב

קודם שיכנוס לתוכם יקנח את הטיט מעל רגליו. וישגיח שלא יהא עליו ולא על בגדיו שום לכלוך. מותר לרוק בהם אך ישפשף תיכף ברגליו.

סעיף ג

אין נכנסין בהם לא בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים. ואם צריך לכנוס לקרות את חבירו, יכנס ויקרא שם איזה פסוקים, או יאמר איזה תפלה, או שישמע מאחרים איזה לימוד, או לכל הפחות ישב שם מעט, כי גם הישיבה בהם היא מצוה, ואחר כך יקרא את חבירו.

סעיף ד

אסור לאכול או לשתות או לישן בהם אפילו שינת עראי, ולצורך מצוה כגון בליל יום הכפורים מותר לישן, אך יתרחק מן הארון הקודש. וכן לאכול שם לצורך מצוה, סעודה שאין בה שכרות ולא קלות ראש מותר. וכן אותם האנשים שלומדים שם בקביעות מותרים לאכול ולישן שם אפילו שינת קבע, שלא יתבטלו מלימודם.

סעיף ה

כשבונין בית הכנסת, צריכין להוראת תלמיד חכם, איך ובאיזה ענין לבנותו.

קיצור שולחן ערוך סימן יד

סעיף א

מן הודו עד לאחר השירה המה פסוקי דזמרה, וברוך שאמר היא ברכה שלפניהם וישתבח היא ברכה שלאחריהם. משהתחיל ברוך שאמר עד לאחר גמר התפלה, אסוק להפסיק בדיבור אפילו בלשון הקודש, (וכן בכל מקום שאסור להפסיק אסור אפילו בלשון הקודש). אך לענין הפסק לדבר מצוה, יש חילוק בין פסוקי דזמרה וברכותיה, לקריאת שמע וברכותיה. בפסוקי דזמרה, אפילו באמצע ברוך שאמר ובאמצע ישתבח, אם שומע איזה ברכה מותר לו לענות אמן, וכן אם שומע שהקהל אומרים בקריאת שמע, אומר עמהם פסוק שמע ישראל וגו', ומכל שכן לקדיש ולקדושה ולברכו דמותר לו להפסיק ולענות עם הקהל, ומכל מקום אם אפשר לו לכוין שיפסיק לאלו במקום הפסק, כגון בין מזמור למזמור, או לכל הפחות בין פסוק לפסוק יעשה, וברוך הוא וברוך שמו לא יאמר תוך פסוקי דזמרה, אפילו במקום הפסק (כיון שאינו נזכר בגמרא). וכן הנוסח יתברך וישתבח וכו' שאומרים כשהחזן מנגן ברכו, לא יאמר כיון שאינו אלא מנהג. וכן אם עשה צרכיו ורוחץ ידיו, נראה לי דלא יאמר ברכת אשר יצר, כיון שיכול לאמרה אחר כך.

סעיף ב

יאחז שתי הציצית שלפניו, ויאמר ברוך שאמר בעמידה. ובתשלום מהולל בתשבחות ינשקם ויניחם, ויאמר כל פסוקי דזמרה בנחת ובנעימה, ולא במרוצה, וידקדק בכל התיבות כאלו היה מונה מעות, ויכוין פירוש המלות, ומכל שכן בפסוק פותח את ידך וגו' שצריך לאומרו בכונה גדולה, שיכוין פירוש המלות, ויתפלל במחשבתו על מזונותיו ועל מזונות לכל ישראל, ואם לא כוון בו כלל, אפילו בדיעבד צריך לחזור ולאמרו בכוונה. בין אלילים ובין וה' שמים עשה, צריך להפסיק קצת, שלא יהא נראה כחוזר למעלה.

סעיף ג

יזהר שלא ליגע בשעת פסוקי דזמרה, ומכל שכן אחר כך עד גמר התפלה, במקומות המכוסים בגופו, או בראשו במקום המכוסה, וכן בצואת החוטם ובצואת האוזן אסור ליגע, כי אם על ידי מטפחת, ואם נגע בידו יש לו לרחוץ ידו במים. ואם הוא בשעת תפלה, ואי אפשר לו לזוז ולבקש מים, די לו בנקיון צרור, או חוכך ידו בכותל וכדומה.

סעיף ד

מזמור לתודה אומרים בעמידה ובשמחה, שהוא במקום קרבן תודה, וכן מן ויברך דוד עד אתה הוא ה' האלהים יאמר בעמידה, וכן השירה יאמר בעמידה, בכוונה ובשמחה, וכן בברכת ישתבח יעמוד.

סעיף ה

בשבת וביום טוב אין אומרים מזמור לתודה, מפני שקרבן תודה באה בנדבה, ואין מביאין נדרים ונדבות בשבת וביום טוב. גם אין אומרים אותו בחול המועד של פסח, מפני שאין קרבן תודה בא אז, לפי שעם התודה צריכין להביא עשרה לחמי חמץ. ולא בערב פסח, כי שמא לא יוכלו לאכלם עד זמן איסור חמץ ויצטרכו לשרפן, ולא בערב יום הכפורים מפני שממעט זמן אכילתם, ומביא קדשים לידי פסול.

סעיף ו

אם איחר מלבא לבית הכנסת, עד לאחר שהתחילו הצבור להתפלל, ואם יתפלל כסדר לא יגיע להתפלל תפלת שמונה עשרה עמהם, והעיקר שיתפלל שמונה עשרה עם הצבור, על כן יכול לדלג כאשר יתבאר. אך ברכת על נטילת ידים וברכות התורה וברכת אלהי נשמה, לעולם צריך לומר קודם התפלה, ועל כן אם לא אמרם בביתו, צריך לאמרם בבית הכנסת, ואפילו אם על ידי זה יתאחר מלהתפלל עם הצבור. וגם קריאת שמע עם הברכות בשחרית, צריך לומר דוקא קודם שמונה עשרה, דהיינו שיתחיל ברכת יוצר אור, ויתפלל כסדר עד אחר שמונה עשרה, בלי שום הפסק, (כדי להסמיך גאולה לתפלה דהיינו גאל ישראל לשמונה עשרה) אבל שאר הברכות וכל הסדר, ופסוקי דזמרה (בלי ברכת ברוך שאמר וישתבח) יכול לאמרם גם לאחר התפלה.

סעיף ז

ולכן לאחר שאמר שלש ברכות הנזכרים לעיל, והניח טלית ותפילין, אם הוא רואה כי אין לו עוד זמן שיוכל להגיע להתפלל שמונה עשרה עם הצבור, אלא כשידלג ויתחיל בברכת יוצר אור, אזי יתחיל שם. ואם יש לו זמן לומר גם ברוך שאמר ותהלה לדוד עד סופו, דהיינו שם קדשו לעולם ועד וישתבח יאמרם. יש לו זמן יותר, יאמר גם הללויה הללו אל בקדשו עד כל הנשמה תהלל יה הללויה. יש לו עוד זמן יותר, יאמר גם הללויה הללו את ה' מן השמים וגו'. יש לו עוד זמן יותר, יאמר גם שאר הללויה. יש לו עוד זמן יותר, יאמר הודו עד והוא רחום, וידלג עד והוא רחום שקודם אשרי ושם יתחיל. והמזמורים שמוסיפים בשבת וביום טוב, אם אין לו זמן לאמרם, אזי כל המזמורים והפסוקים שאומרים אותן בכל יום, להם הקדימה, ואם יש לו זמן לומר קצת גם מאלו שמוסיפים, נראה לי דבשבת וביום הכפורים, מזמור שיר ליום השבת והלל הגדול, (שהוא הודו לה' כי טוב וכו') להם הקדימה. ובשאר יום טוב, להלל הגדול לבד הקדימה, ואחר כך המזמור למנצח, לדוד בשנותו, תפלה למשה, וכל אלו המזמורים והפסוקים יאמרם קודם ישתבח, ולאחר גמר התפלה ישלים כל מה שדילג, רק ברוך שאמר וישתבח אין אומרים לאחר התפלה. ואם רואה שאפילו אם יתחיל בברכת יוצר אור, לא יוכל להתפלל שמונה עשרה עם הצבור אלא אם כן ימהר, טוב לו יותר להתפלל בפני עצמו כסדר במתינות ובכוונה.

סעיף ח

אם בא לבית הכנסת, והצבור מתחילין להתפלל פסוקי דזמרה, ואין לו טלית ותפילין והוא מצפה שיובאו לו, יכול להתפלל גם כן פסוקי דזמרה, וכשיביאו לו טלית ותפילין יניחם לאחר ישתבח, קודם ברכת יוצר אור, ויברך עליהם. ואם מתירא שבעוד שיניחם יתעכב מלהתפלל שמונה עשרה עם הצבור, ידלג מן והוא רחום שבהודו עד והוא רחום שקודם אשרי, או מן ויושע עד ישתבח, ולא יאמר רק מזמורים העקריים כמו שכתוב לעיל, כדי שיהא לו פנאי להניחם לאחר שהוא אומר ישתבח, קודם שיאמר השליח צבור הקדיש.

קיצור שולחן ערוך סימן טו

סעיף א

אחר ישתבח אומר השליח צבור חצי קדיש. אין אומרים קדיש וברכו וקדושה, ואין קורין בתורה אלא בעשרה אנשים גדולים. ואם לא היו עשרה בשעה שאמרו ישתבח, אלא שנשלמו אחר כך, לא יאמר השליח צבור קדיש, כי אין אומרים קדיש אלא אחר דבר שנאמר בעשרה, ולכן ימתינו מלומר ישתבח עד שיבאו עשרה. ויכולין להמתין עד קרוב לחצי שעה, ויותר לא ימתינו אלא יאמרו ישתבח, וימתינו, וכשיבאו עשרה יאמרו תחלה איזה פסוקים, ואחריהם יאמר השליח צבור חצי קדיש.

סעיף ב

גדול, היינו שעברו לו שלש עשרה שנה ונכנס לשנת י"ד, (וסומכין על החזקה דמסתמא הביא ב' שערות) כגון שנולד בראש חודש ניסן, אינו נעשה גדול עד ראש חודש ניסן דהיינו בתחלת הלילה של ראש חדש ניסן לאחר י"ג שנים נעשה גדול, מי שנולד בחודש אדר, כשהיתה שנה פשוטה, וכשנעשה גדול השנה מעוברת, אינו נעשה גדול עד אדר שני, אבל אם נולד בשנה מעוברת באדר ראשון, נעשה גדול גם כן באדר ראשון. ואם כשנולד היתה שנה מעוברת, וכשנעשה גדול היא שנה פשוטה, בין שנולד באדר ראשון, בין שנולד באדר שני, נעשה גדול ביום זה באדר של עתה. ונמצא, כי לפעמים נער שנולד קודם לחבירו, יתאחר יותר להיות גדול, מחבירו שנולד אחריו, כגון שנולדו בשנה מעוברת, זה בכ' לאדר ראשון וזה בי' לאדר שני והשנה אשר נעשים גדולים, היא שנה פשוטה.

סעיף ג

צריכין ליזהר, שלא למנות את האנשים לגלגלותם לידע אם יש מנין, כי אסור למנות את ישראל לגלגלותם, אפילו לדבר מצוה, דכתיב וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. ונוהגין למנותם באמירת הפסוק הושיעה את עמך וגו' שיש בו עשרה תיבות.

סעיף ד

צריכין שיהיו כל העשרה במקום אחד, והשליח ציבור עמהם, אבל אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר, אינם מצטרפין, אף על פי שהפתח פתוח ביניהם, ואפילו אם הרוב המה בבית הכנסת, והמיעוט בעזרה שלפני בית הכנסת, אינם נגררים אחר הרוב להצטרף עמהם. ואפילו העומדים על האסקופה בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו, כשסוגרין את הדלת נמצא מקום זה לחוץ, אף על פי שעתה הפתח פתוח, מכל מקום נדון כלחוץ. וכל זאת לענין צירוף לעשרה אבל אם היו כאן עשרה, ואומרים קדיש או ברכו או קדושה, אזי כל השומע קולם, יכול לענות עמהם, אפילו כמה בתים מפסיקים ביניהם, כי אפילו מחיצה של ברזל, אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ובלבד שלא תהא שם צואה או עבודת גלולים.

סעיף ה

צריך ליזהר מאוד, לשמוע הקדיש ולענות אחריו בכוונה, ומכל שכן באמן יהא שמיה רבא, שצריך לכוין היטב, שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו וכוונתו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ויש לענות אותו בקול רם, שבקול זה שובר כל המקטריגים, ומבטל כל גזירות קשות. ומכל מקום לא יתן קולות גדולים, שלא יתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא. אומרים אמן יהא שמיה רבא וכו' עם תיבת יתברך, ואחר כך ישמע מן השליח צבור ויאמר אמן.

סעיף ו

יש אומרים שאין צריכין לעמוד בקדיש, אך כל קדיש שתפסו בעמידה כגון אחר הלל, יש לעמוד עוד בו, עד לאחר אמן יהא שמיה רבא. ויש אומרים שיש לעמוד תמיד, לקדיש ולשאר דבר שבקדושה, דיש ללמוד בקל וחומר מעגלון מלך מואב, דכתיב ואהוד בא אליו וגו' ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא, ומה עגלון מלך מואב שהיה עובד כוכבים קם לדבר ה', כל שכן אנחנו עמו, וכן יש להחמיר.

סעיף ז

אם אין ט' שומעין להשליח צבור, לא יאמר כלל קדיש, כי כל דבר שבקדושה אין אומרים בפחות מעשרה, דהיינו אחד אומר ותשעה שומעים. ומכל מקום אם אחד מהעשרה מתפלל תפלת שמונה עשרה, אף על פי שאינו יכול לענות עמהם מצטרף, והוא הדין לב' וג' וד', כל שנשאר הרוב שעונים, אין המיעוט מעכב. אבל אם אחד מהן ישן, צריכין להקיצו, כי הישן אינו מצטרף לעשרה.

סעיף ח

לאחר שאמר השליח צבור חצי קדיש, אומר בקול רם ברכו את ה' המבורך, והצבור עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד, והשליח צבור חוזר ואומר גם כן ברוך ה' המבורך לעולם ועד, שלא יוציא את עצמו מן הכלל, שאומר להם ברכו, והוא אינו מברך. יש נוהגין לענות אחר השליח צבור אמן אבל השליח צבור לא יענה אחר אמירת הקהל. אם השליח צבור מאריך בניגון בברכו, אומרים הקהל יתברך וכו' ואין לאמרו אלא בשעה שהוא מנגן, אבל כשאומר התיבות, לא יאמרו כלום, אלא ישמעו מה שהוא אומר. אף מי שלא שמע מן השליח צבור שאמר ברכו, אלא שומע שהצבור עונין ברוך, וכו' יכול גם הוא לענות עמהם.

סעיף ט

הקדושה שביוצר אור יש להדר לאמרה בצבור, ואם אי אפשר אומרה גם ביחידות.

סעיף י

אם אין בבית הכנסת רק מנין מצומצם, אסור לכל אחד מהם לצאת, ועל היוצא נאמר ועוזבי ה' יכלו, אבל אם ישארו עשרה, יכולים היתרים לצאת, אם כבר שמעו ברכו, וקדושה והקדישים עד לאחר עלינו. ובדיעבד אם לא נשארו עשרה, יכולין לגמור בלא עשרה (רק שיהיו רוב מנין) את הענין שהתחילו בעשרה, ואם התחיל השליח צבור לחזור את התפלה, גומר החזרת כל התפלה ואומרים קדושה, וגם אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו', אבל אין הכהנים נושאים את כפיהם, וגם אין אומרים קדיש לאחר השמונה עשרה, כי המה ענינים אחרים. ואם התחילו לקרות בתורה בעשרה, ויצאו מקצתן, גומרין את הקריאה, אבל אין מוסיפין. וגם אין קורין למפטיר, אלא האחרון שבמנין הקרואים, קורא את ההפטרה בלא ברכות.

סעיף יא

השליח צבור צריך שיהיה הגון, שנאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה זה שליח צבור שאינו הגון ויורד לפני התיבה. ואיזה הגון, זה שהוא ריקן מעבירות, ופרקו נאה, פירוש, שלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושהוא עניו ומרוצה לקהל, שיסכימו לתפלתו, ויש לו נעימה וקול ערב שמושך הלב, ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים, כדי שיהיו הפסוקים שבתפלה סדורים בפיו. ואם אין מוצאין מי שיהיו בו כל המדות הללו, יבחרו את הטוב שבהם בחכמה ובמעשים טובים.

סעיף יב

אין לאדם להתפלל לפני התיבה שלא ברצון הקהל, וכל מי שהתפלל שלא ברשות, מחמת אלמות וגיאות, אין עונין אמן אחר ברכותיו, שנאמר ובוצע ברך נאץ ה.

סעיף יג

אין ממנין לשליח צבור קבוע אלא מי שנתמלא זקנו, אבל באקראי בעלמא, כל שהוא בן י"ג שנה ויום אחד, יכול לירד לפני התיבה.

קיצור שולחן ערוך סימן טז

סעיף א

קריאת שמע ושלש ברכותיה שהן: יוצר אור, אהבה רבה, אמת ויציב, (וכן במעריב קריאת שמע וברכותיה) הן חמורים יותר מפסוקי דזמרה. והן נחלקים לפרקים, ואלו הן בין הפרקים, בין יוצר המאורות לאהבה רבה, בין הבוחר בעמו ישראל באהבה, לשמע ישראל, בין ובשעריך לוהיה אם שמוע, בין על הארץ לויאמר.

סעיף ב

בין הפרקים מותר לומר אמן, על כל ברכה שהוא שומע, ומכל שכן דמותר לענות לקדושה ולקדיש ולברכו, אבל ברוך הוא וברוך שמו לא יאמר. וגם אם שומע שהקהל אומרים קריאת שמע, לא יאמר עמהם את הפסוק שמע ישראל, אלא יאמר מה שהוא אומר בקול רם כדרך שאומרים הקהל שמע ישראל, שיהא נראה כאלו קורא עמהם.

סעיף ג

באמצע הפרק, אינו עונה אמן רק אחר ברכת האל הקדוש, ואחר ברכת שומע תפלה, ובקדיש יאמר: אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. וכשאומר השליח צבור דאמירן בעלמא ואמרו אמן, יאמר גם כן אמן, ושאר אמנים שבקדיש לא יענה, שאינם מעיקר הקדיש. ובקדושה ישתוק וישמע מהשליח צבור, ויאמר עם הקהל, קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, וישתוק ויאמר עם הקהל ברוך כבוד ה' ממקומו, ויותר לא יאמר, שאינו מעיקר הקדושה. ואם שומע ברכו, בין מן השליח צבור בין מן העולה לתורה, עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד וגם אמן, שאחר ברכת העולה. ואם הקהל אומרים מודים, ישחה גם כן ויאמר מודים אנחנו לך ולא יותר, ואם שומע קול רעם יש אומרים דמותר לו גם כן להפסיק ולברך ויש אומרים דלא יפסיק בזה.

סעיף ד

אלו ההפסקות שאמרנו, שמותר להספיק באמצע הפרק, אם הוא בברכות, יכוין שיהא ההפסק היכא דסליק ענינא, ואם הוא בקריאת שמע יכוין שיהא ההפסק בין פסוק לפסוק, ואם אי אפשר מותר לו להפסיק אפילו באמצע הפסוק, ויתחיל אחר כך מתחלת הפסוק.

סעיף ה

מה שאמרנו שמותר להפסיק באמצע הפרק לדברים שאמרנו, אינו הדין בפסוק שמע ישראל וברך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי בהם אסור להפסיק בכל ענין, ואפילו המלך שואל בשלומו לא יפסיק להשיבו. ובין אני ה' אלהיכם לאמת ויציב גם כן לא יפסיק כלל משום דכתיב בקרא ה' אלהים אמת לכך אין מפסיקין בין אלהיכם לאמת, ונכון ליזהר שלא להפסיק, עד לאחר שאמר, גם תיבת ויציב, (לפי שגם ויציב הוא לשון אמת) ואחר כך יכול להפסיק, כמו במקום אחר באמצע פרק. (דין לשאול בשלום ולהשיב שלום, בזמן הזה אין מקפידין, ואין להפסיק בזה אפילו בין הפרקים).

קיצור שולחן ערוך סימן יז

סעיף א

התחלת זמן קריאת שמע של שחרית, הוא כמו זמן תפילין, ונמשך זמנה עד רביעית היום, בין שהיום ארוך בין שהוא קצר, ונחשב היום מן עלות השחר עד צאת הכוכבים. ומצוה מן המבוחר לקרות כותיקים, (המחבבים את המצות) שהיו מכוונין לקרותה מעט קודם הנץ החמה כדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה, ויסמוך לה התפלה. ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאד. ועל כל פנים צריכין ליזהר מאוד, שלא לאחר הזמן מרביעית היום, ובפרט בימות הקיץ, כשהיום ארוך. במדינתנו לפעמים סוף הזמן הוא קודם השעה השביעית. ומכל מקום בדיעבד אם עבר הזמן, מותר לקרות קריאת שמע עם ברכותיה עד שליש היום. אבל לאחר שליש היום, אסור לומר הברכות, אלא אומר קריאת שמע לבד ואפילו כל היום (ויש אומרים דגם הברכות יכול לומר כל היום).

סעיף ב

מותר לקרות קריאת שמע בין יושב בין עומד, ואם היה יושב אסור להחמיר ולעמוד, אבל אסור לקרות כשהוא שוכב, ואם הוא שוכב כבר, יטה את עצמו על צדו ממש ויקרא. ואם הוא חולה קצת וקשה לו לשכב על צדו ממש, מכל מקום מחויב להטות את עצמו קצת על צדו.

סעיף ג

קודם שיתחיל, יכוין לצאת מצות קריאת שמע שצונו הקדוש ברוך הוא, ובאמרו שמע ישראל יכוין את הפירוש: שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו, הוא ה' אחד, יחיד ומיוחד בשמים ובארץ. ויאריך "בחי"ת" של אחד, כדי שימליך הקדוש ברוך הוא בשמים ובארץ, "ובדלי"ת" יאריך קצת גם כן שיעור, שיחשוב שהקדוש ברוך הוא, הוא יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם, ולא יאריך יותר משיעור זה. וידקדק שלא יקלקל קריאת התיבה אחד על ידי מה שמאריך בו קצת, כי קצת מהמון עם מקלקלין, יש אומרים "אחאד", ויש אומרים "אחד - ע" ומוטב שלא להאריך מלהאריך ולקלקל. נוהגין לומר "שמע ישראל" בקול רם לעורר הכוונה, ומשימין יד ימין על העינים. לאחר שאומרים אחד, שוהין קצת ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש (חוץ מיום הכפורים), וצריכין לכוין בו גם כן פירוש המלות.

סעיף ד

שוהה מעט ואומר ואהבת וגו', וכן בין פרשה זו לפרשה והיה אם שמוע יפסיק מעט, וכן קודם ויאמר, יפסיק מעט, ויכוין בפ' ויאמר, לקיים מצות עשה זכירת יציאת מצרים.

סעיף ה

צריך לקרות קריאת שמע בדקדוק גדול מתוך סידור מדויק היטב, וישמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו, וישגיח שלא יאמר דגוש במקום רפה, או רפה במקום דגוש, ויפסיק קצת בכל מקום שנרשם קו כזה. וגם בפסוקי דזמרה, צריך לדקדק בכל זה, ויטעים יפה העין של תיבת נשבע, שלא יהא נשמע כאלו אמר נשבה "בה"א", וכן "בזי"ן" של תזכרו, ושל וזכרתם, ידקדק היטב שלא יהא נשמע כאלו אמר "בשי"ן".

סעיף ו

הקורא קריאת שמע, לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו, אך לצורך מצוה מותר לרמוז בפרשה שניה.

סעיף ז

קודם קריאת שמע כשאומר והביאנו וכו' נוטל את הציצית בידו, ואוחזן בשעת קריאת שמע ביד שמאל בין קמיצה לזרת כנגד לבו. וכשמגיע לויאמר שהיא פרשת ציצית, אוחזן גם בימינו, וכשאומר וראיתם אותו, נותנם על העינים, ומסתכל בהם ונושקן, ונוהגין שבכל פעם שאומר תיבת ציצית, נושקן, ואוחזן עד ונחמדים לעד, שאז נושקן ומניחן מידיו.

סעיף ח

באמרו אני ה' אלהיכם, יאמר מיד גם תיבת אמת, שלא להפסיק ביניהם. וגם השליח צבור אומר כן וחוזר ואומר ה' אלהיכם אמת, ויכוין כל אחד לשמוע ג' תיבות אלו מפי השליח צבור, כי באלו ג' תיבות, נשלמו רמ"ח תיבות בקריאת שמע, כנגד רמ"ח אברים שבאדם, ומתחילין אחר כך ויציב, אבל אסור לומר עוד הפעם אמת. ומי שמתפלל ביחידות, יאמר קודם קריאת שמע, אל מלך נאמן, להשלים בג' תיבות אלו, מנין רמ"ח.

סעיף ט

אם הפסיק באמצע קריאת שמע (דהיינו מן שמע ישראל עד על הארץ) מחמת אונס, שהיה מוכרח להפסיק, כגון שהיה צריך לצאת לעשות צרכיו, או שנמצא צואה בבית, אם שהה משך זמן, שהיה הוא יכול לומר כל קריאת שמע, צריך לחזור לתחלת קריאת שמע.

סעיף י

קרא קריאת שמע ונכנס לבית הכנסת, ומצא צבור שקורין קריאת שמע, צריך לקרות עמהם כל קריאת שמע, שלא יראה כאלו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו, ויקבל שכר כקורא בתורה. והוא הדין אם הוא בבית הכנסת, ואומר דברי תחנונים, או פסוקים במקום שרשאי להפסיק (ואם עומד במקום שאינו רשאי נתבאר לעיל), ואם הוא עדיין לא קרא קריאת שמע, קורא גם כן עם הצבור, אבל צריך שיתכוין שלא לצאת ידי חובתו, כדי שיקרא אחר כך עם הברכות. וכן שאר דברים שהצבור אומרים, כגון תהלה לדוד, ועלינו, וכדומה ואפילו פיוטים אומר עמהם, ואל יפרוש את עצמו מן הצבור.

קיצור שולחן ערוך סימן יז

סעיף א

התחלת זמן קריאת שמע של שחרית, הוא כמו זמן תפילין, ונמשך זמנה עד רביעית היום, בין שהיום ארוך בין שהוא קצר, ונחשב היום מן עלות השחר עד צאת הכוכבים. ומצוה מן המבוחר לקרות כותיקים, (המחבבים את המצות) שהיו מכוונין לקרותה מעט קודם הנץ החמה כדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה, ויסמוך לה התפלה. ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאד. ועל כל פנים צריכין ליזהר מאוד, שלא לאחר הזמן מרביעית היום, ובפרט בימות הקיץ, כשהיום ארוך. במדינתנו לפעמים סוף הזמן הוא קודם השעה השביעית. ומכל מקום בדיעבד אם עבר הזמן, מותר לקרות קריאת שמע עם ברכותיה עד שליש היום. אבל לאחר שליש היום, אסור לומר הברכות, אלא אומר קריאת שמע לבד ואפילו כל היום (ויש אומרים דגם הברכות יכול לומר כל היום).

סעיף ב

מותר לקרות קריאת שמע בין יושב בין עומד, ואם היה יושב אסור להחמיר ולעמוד, אבל אסור לקרות כשהוא שוכב, ואם הוא שוכב כבר, יטה את עצמו על צדו ממש ויקרא. ואם הוא חולה קצת וקשה לו לשכב על צדו ממש, מכל מקום מחויב להטות את עצמו קצת על צדו.

סעיף ג

קודם שיתחיל, יכוין לצאת מצות קריאת שמע שצונו הקדוש ברוך הוא, ובאמרו שמע ישראל יכוין את הפירוש: שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו, הוא ה' אחד, יחיד ומיוחד בשמים ובארץ. ויאריך "בחי"ת" של אחד, כדי שימליך הקדוש ברוך הוא בשמים ובארץ, "ובדלי"ת" יאריך קצת גם כן שיעור, שיחשוב שהקדוש ברוך הוא, הוא יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם, ולא יאריך יותר משיעור זה. וידקדק שלא יקלקל קריאת התיבה אחד על ידי מה שמאריך בו קצת, כי קצת מהמון עם מקלקלין, יש אומרים "אחאד", ויש אומרים "אחד - ע" ומוטב שלא להאריך מלהאריך ולקלקל. נוהגין לומר "שמע ישראל" בקול רם לעורר הכוונה, ומשימין יד ימין על העינים. לאחר שאומרים אחד, שוהין קצת ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש (חוץ מיום הכפורים), וצריכין לכוין בו גם כן פירוש המלות.

סעיף ד

שוהה מעט ואומר ואהבת וגו', וכן בין פרשה זו לפרשה והיה אם שמוע יפסיק מעט, וכן קודם ויאמר, יפסיק מעט, ויכוין בפ' ויאמר, לקיים מצות עשה זכירת יציאת מצרים.

סעיף ה

צריך לקרות קריאת שמע בדקדוק גדול מתוך סידור מדויק היטב, וישמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו, וישגיח שלא יאמר דגוש במקום רפה, או רפה במקום דגוש, ויפסיק קצת בכל מקום שנרשם קו כזה. וגם בפסוקי דזמרה, צריך לדקדק בכל זה, ויטעים יפה העין של תיבת נשבע, שלא יהא נשמע כאלו אמר נשבה "בה"א", וכן "בזי"ן" של תזכרו, ושל וזכרתם, ידקדק היטב שלא יהא נשמע כאלו אמר "בשי"ן".

סעיף ו

הקורא קריאת שמע, לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו, אך לצורך מצוה מותר לרמוז בפרשה שניה.

סעיף ז

קודם קריאת שמע כשאומר והביאנו וכו' נוטל את הציצית בידו, ואוחזן בשעת קריאת שמע ביד שמאל בין קמיצה לזרת כנגד לבו. וכשמגיע לויאמר שהיא פרשת ציצית, אוחזן גם בימינו, וכשאומר וראיתם אותו, נותנם על העינים, ומסתכל בהם ונושקן, ונוהגין שבכל פעם שאומר תיבת ציצית, נושקן, ואוחזן עד ונחמדים לעד, שאז נושקן ומניחן מידיו.

סעיף ח

באמרו אני ה' אלהיכם, יאמר מיד גם תיבת אמת, שלא להפסיק ביניהם. וגם השליח צבור אומר כן וחוזר ואומר ה' אלהיכם אמת, ויכוין כל אחד לשמוע ג' תיבות אלו מפי השליח צבור, כי באלו ג' תיבות, נשלמו רמ"ח תיבות בקריאת שמע, כנגד רמ"ח אברים שבאדם, ומתחילין אחר כך ויציב, אבל אסור לומר עוד הפעם אמת. ומי שמתפלל ביחידות, יאמר קודם קריאת שמע, אל מלך נאמן, להשלים בג' תיבות אלו, מנין רמ"ח.

סעיף ט

אם הפסיק באמצע קריאת שמע (דהיינו מן שמע ישראל עד על הארץ) מחמת אונס, שהיה מוכרח להפסיק, כגון שהיה צריך לצאת לעשות צרכיו, או שנמצא צואה בבית, אם שהה משך זמן, שהיה הוא יכול לומר כל קריאת שמע, צריך לחזור לתחלת קריאת שמע.

סעיף י

קרא קריאת שמע ונכנס לבית הכנסת, ומצא צבור שקורין קריאת שמע, צריך לקרות עמהם כל קריאת שמע, שלא יראה כאלו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו, ויקבל שכר כקורא בתורה. והוא הדין אם הוא בבית הכנסת, ואומר דברי תחנונים, או פסוקים במקום שרשאי להפסיק (ואם עומד במקום שאינו רשאי נתבאר לעיל), ואם הוא עדיין לא קרא קריאת שמע, קורא גם כן עם הצבור, אבל צריך שיתכוין שלא לצאת ידי חובתו, כדי שיקרא אחר כך עם הברכות. וכן שאר דברים שהצבור אומרים, כגון תהלה לדוד, ועלינו, וכדומה ואפילו פיוטים אומר עמהם, ואל יפרוש את עצמו מן הצבור.

קיצור שולחן ערוך סימן יח

סעיף א

זמן תפלת השחר מצותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב ייראוך עם שמש, ובדיעבד אם התפלל לאחר שעלה עמוד השחר יצא, ונמשך זמנה עד שליש היום, ואסור להתאחר יותר, ומכל מקום בדיעבד אם עבר והתאחר יותר, אפילו במזיד יכול להתפלל עד חצות היום אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהו איכא. עבר במזיד עד חצות היום ולא התפלל, אין לו עוד תשלומין, ועליו נאמר מעות לא יוכל לתקון, ואם שגג או נאנס יבואר בסימן כ"א.

סעיף ב

כשמגיע לתהלות לאל עליון, יעמוד ויכין את עצמו לתפלת שמונה עשרה, ויסיר כיחו וניעו וכל דבר המבלבל את מחשבתו וילך ג' פסיעות לאחוריו, ויאמר תהלות לאל עליון, וכו' עד גאל ישראל, ואז יחזור לפניו ג' פסיעות, דרך קירוב והגשה למלך. לא יפסיק בין גאל ישראל לשמונה עשרה, אפילו לקדיש וקדושה וברכו, מפני שצריך להסמיך גאולה לתפלה. וטוב שיצמצם לגמור ברכת גאל ישראל, עם השליח צבור בשוה, כי אם יגמור הוא תחלה, ואחר כך השליח צבור, יש ספק אם יענה אמן על ברכת השליח צבור או לא, אבל כשהוא גם כן גומר את הברכה, ודאי אין צריך לענות אמן, דאין עונין אמן על ברכת עצמו. ובמעריב כיון שאין הברכה שלפני השמונה עשרה מסיימת בגאל ישראל, מותר להפסיק, כמו בשאר מקום בין פרק לפרק, קודם השמונה עשרה אומר הפסוק ה' שפתי תפתח וגו', ואינו הפסק, כי הוא שייך להתפלה, אבל הפסוק כי שם ה' אקרא וגו' לא יאמר, כי אם במוסף ובמנחה יאמרו קודם ה' שפתי תפתח.

סעיף ג

המתפלל צריך שידע, שהשכינה כנגדו, כמו שנאמר שפכי כמים לבך נכח פני ה' ויעיר הכונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו, עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, ויחשוב כי אלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, בודאי היה מסדר דבריו, ומכוין בהם יפה, לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שצריך לכוין לפניו את מחשבתו, כי לפניו יתברך שמו, המחשבה כמו דיבור, וכל המחשבות הוא חוקר. וקודם התפלה יחשוב מרוממות האל יתברך שמו ושפלות האדם, ויסיר כל תענוגי אדם מלבו.

סעיף ד

המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שהוא מוציא בשפתיו, שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך, וכבר נדפסו הרבה סידורים, עם פירוש אשכנז, ויכול כל אדם ללמוד ולהבין מה שהוא מתפלל. ואם אינו יכול לכוין פירוש המלות, לכל הפחות צריך שיחשוב בשעת התפלה בדברים המכניעים את הלב, ומכוונים את לבו לאביו שבשמים, ואם תבא לו מחשבה זרה בתוך התפלה, ישתוק וימתין עד שתתבטל המחשבה.

סעיף ה

יכוין רגליו זו אצל זו, כאלו אינן אלא אחת, להדמות למלאכים, שנאמר ורגליהם רגל ישרה, כלומר, רגליהם נראות כרגל אחת, ויכוף ראשו מעט למטה, ויסגור עיניו שלא יסתכל בשום דבר, ואם מתפלל מתוך סידור, לא יסיר עיניו מן הסידור, ויניח ידיו על לבו, ימינו על שמאלו ויתפלל בלב שלם, באימה וביראה ובכנעה, כעני העומד בפתח, ויוציא את המלות מפיו בכוונה, ובדקדוק. ויתפלל כל אחד לפי הנוסחא שלו הן אשכנז הן ספרד, וכדומה, כולם יסודתם בהררי קדש, אבל אל יערב תיבות מנוסחא לנוסחא, כי כל נוסחא תיבותיה מנויות וספורות, על פי סודות גדולות, ואין להוסיף או לגרוע.

סעיף ו

יזהר להתפלל בלחש, רק שהוא בעצמו ישמע, מה שהוא אומר, וחברו שבסמוך לו, לא ישמע קולו, כמו שנאמר בחנה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע.

סעיף ז

לא יסמוך עצמו על שום דבר, אפילו סמיכה כל דהו. ואם הוא חולה קצת, יכול להתפלל אפילו יושב או שוכב, והוא שיכול לכוין דעתו, ואם אי אפשר לו להתפלל בפיו, מכל מקום יהרהר בלבו.

סעיף ח

לא יאחז בידו בשעת תפלת שמונה עשרה, רק הסידור או המחזור אם צריך לו. ויש לו לרשום תחלה את המקומות, שהוא צריך להתפלל בסידור ובמחזור, שלא יצטרך לחפש באמצע תפלתו. לא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל, ולא מיקרי חציצה, אלא דבר שגבוה י' טפחים, ורחב ד' טפחים, אבל דבר קטן לא חשיב הפסק. ואפילו דבר גדול אם הוא דבר קבוע, כגון ארון ותיבה לא חשיב הפסק, ואדם נמי אינו חוצץ. ובשעת הדחק בכל ענין אין להקפיד, כיון שסוגר עיניו או מתפלל מתוך הסידור, שלא תתבטל כוונתו. וכן לא יתפלל כנגד איזה ציור, ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד, או כותל מצויר יסגור עיניו, וכנגד מראה אסור להתפלל, אפילו בעינים סגורות, לא יתפלל במקום פרוץ כגון בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות, חלה עליו אימת המלך, ולבו נשבר ונכנע. ואם הוא בדרך מותר לו להתפלל בשדה, ואם אפשר לו, יתפלל בין האילנות.

סעיף ט

לא יגהק ולא יפהק (גיהוק היינו מה שלפעמים אדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מחמת שבעו, כריח המאכל שאכל, ויש אומרים דהיינו שפושט גופו וזרועותיו מחמת כובד, ופיהוק היינו שפותח מלקוחיו כאדם שרוצה לישן, או שעמד משינה). ואם נצטרך לכך מחמת אונסו, יניח ידיו על פיו, שלא יתראה פתיחתו, וכן אסור לו לרוק, ואם בא לו רוק לתוך פיו, ומצטער בו הרבה, עד שנטרד מתפלתו, מבליעו בתוך מטפחת או בגד. ואם מאוס לו, יטה לשמאלו וירוק לאחוריו, ואם אי אפשר לאחוריו, ירוק לשמאלו, ואם אי אפשר לשמאלו ירוק לימינו. ואם כינה עוקצתו ימשמש בבגדיו להסירה, שלא תתבטל כוונתו, אבל לא יסירה בידו. אם נשמט הטלית מעליו, יכול להחזירו, אפילו נפל רובו, אבל אם נפל כולו, אינו רשאי להתעטף בו משום דהוי הפסק. ואם נפל ספר לפניו על הארץ, ומתוך זה מתבלבל מכוונתו מותר להגביה בין ברכה לברכה. כל הדברים האסורים בתוך תפלת שמונה עשרה, אסורים עד לאחר שיפסע הפסיעות, (ואך לענין הפסק יש חילוק).

סעיף י

צריך לעמוד בפניו לצד ארץ ישראל, שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם. ויכוין גם כנגד ירושלים וכנגד המקדש וכנגד בית קדש קדשים. ולכן אנו במדינתנו שיושבים במערבה של ארץ ישראל, צריכין לעמוד בפנים לצד מזרח, (לא למזרח ממש אלא לצד קרן מזרחית דרומית), והיושבים בצפון של ארץ ישראל פניהם לדרום, והיושבים במזרח פניהם למערב, והיושבים בדרום פניהם לצפון, נמצא כל ישראל פונים בתפלותיהם למקום אחד, דהיינו נגד ירושלים ובית קדש קדשים, ששם שער השמים, שכל התפלות עולות דרך שם. ולכן נקרא בית המקדש תלפיות, כמו שנאמר, כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות, תל שכל פיות פונים אליו. ואם מתפלל במקום שאינו יכול לכוין לצד שכנגד ארץ ישראל, יכוין לבו לאביו שבשמים, שנאמר והתפללו אל ה'. ואם עמד כנגד צפון או דרום, ונזכר באמצע שמונה עשרה שאינו עומד כראוי, לא יעקור רגליו, אלא יטה פניו למזרח, ואם אי אפשר לו, או שהוא עומד במערב יגמור תפלתו כך ויכוין לבו לבית קדש קדשים, ולא יעקור רגליו. וכן אם הוא מתפלל במקום שיש צורות במזרח, יתפלל לצד אחר אף שאינו מזרח.

סעיף יא

צריך לכרוע ולהשתחוות ד' פעמים בשמונה עשרה, בתחלת ברכה הראשונה ובסופה, ובברכת מודים בתחלתה ובסופה. כשאומר ברוך כורע בברכיו, וכשאומר אתה משתחוה כל כך עד שהקשרים של חוליות השדרה בולטים וגם ראשו יכוף, וקודם שאמר את השם זוקף בנחת (על שם שנאמר ה' זוקף כפופים), וכן במודים כורע ומשתחוה, וקודם שאומר את השם זוקף, לא ישתחוה יותר מדאי, דהיינו עד שיהיה פיו כנגד החגור, כי זהו דרך יוהרא, וזקן וחולה שמצטער בכריעה כיון שהרכין ראשו דיו. אסור להוסיף השתחויות ביתר הברכות לא בתחלתן ולא בסופן.

סעיף יב

לאחר השמונה עשרה אומרים אלהי נצור וכו' כורע ופוסע אך שלש פסיעות, כעבד הנפטר מרבו. הפסיעות יהיו בינוניות, ולכל הפחות כדי שיתן אגודל בצד עקב, ולא יפסע פסיעות גסות, ולא יפסע יותר מג' פסיעות. פוסע תחלה ברגל שמאל ואחר כך ברגל ימין, ושוב פוסע ברגל שמאל, ועודהו בכריעה הופך פניו לשמאלו, שהוא ימין השכינה שהוא כנגדו בשעת התפלה, ובצאתו מן התפלה אומר עושה שלום במרומיו והופך פניו לימינו שהוא שמאל השכינה, ואומר הוא יעשה שלום עלינו, ואחר כך משתחוה לפניו ואומר ועל כל ישראל ואמרו אמן. אחר כך זוקף ואומר יהי רצון וכו' שיבנה בית המקדש וכו' כי התפלה היא במקום העבודה, ולכן אנו מתפללים על בנין בית המקדש שנוכל לעשות את העבודה ממש במהרה בימינו. והטעם שפוסעין תחלה ברגל שמאל, לפי שדרך הליכות האדם הוא לעקור רגל ימין תחלה, ולכן עוקר כאן שמאל תחלה, להראות כאילו כבד עליו ליפטר מלפני המקום ברוך הוא, לכן, אטר רגל עוקר תחלה שמאלו שהוא ימין כל אדם.

סעיף יג

במקום שכלו הפסיעות, יעמוד ברגלים מכוונות כמו בתפלה, ולא יחזיר פניו למערב, ולא יחזור למקומו עד שיגיע השליח צבור לקדושה. וכן כשמתפלל ביחידות יעמוד כשיעור זה, ואם המקום צר ודחוק וכן כשאומרים פיוטים, חוזר כשמתחיל השליח צבור התפלה.

סעיף יד

בתפלת שמונה עשרה, לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו ואינו פוסק אפילו לקדיש וקדושה וברכו, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים השליח צבור והצבור, ויחשב לו כעונה לענין זה שיוצא, ומכל מקום לא נחשב להפסק.

סעיף טו

אבל בתפלת אלהי נצור מותר להפסיק לדברים שמפסיקין באמצע פרק של ברכות קריאת שמע וקריאת שמע. ומכל מקום אם אפשר לו יאמר תחלה יהיו לרצון וגו', ואם אפשר עוד יפסע גם כן ג' פסיעות, ויש נוהגין לומר מיד לאחר המברך את עמו ישראל בשלום, את הפסוק יהיו לרצון וגו' ואומרים אלהי נצור ופעם שנית יהיו לרצון וגו' וכן נכון לעשות. ונראה לי דבענין זה מותרין להפסיק בתפלת אלהי נצור לענות כל אמן, יש אומרים דקודם שאומר את הפסוק יהיו לרצון טוב לומר פסוק אחד מן התורה או מנביאים או מכתובים, המתחיל באות כהתחלת שמו ומסיים באות כמו סיום שמו. ונראה לי דהאומר יהיו לרצון שני פעמים, לא יאמרו אלא קודם יהיו לרצון השני.

סעיף טז

כבר נתבאר בסימן י"ב בסעיף ג' דאם מרגיש בעצמו אפילו קצת הרגשה לצרכיו אסור לו להתפלל עד שינקה את עצמו. ומכל שכן לתפלת שמונה עשרה, שאסור לו לעמוד להתפלל כשהוא מרגיש קצת לצרכיו, עד שינקה את עצמו. ואולם אם מתחלה לא הרגיש כלל ואחר כך באמצע תפלת שמונה עשרה הרגיש, שהוא צריך לצרכיו בין לגדולים בין לקטנים יעצור את עצמו עד שיגמור השמונה עשרה ולא יפסיק, אפילו אם ההרגשה היא גדולה, מכל מקום, יעצור את עצמו כל זמן שיכול, ולא יפסיק לצאת באמצע שמונה עשרה עד לאחר שסיים המברך את עמו ישראל בשלום.

סעיף יז

הרגיש שיצא ממנו רוח מלמטה, ואי אפשר לו לעצור, אם מתפלל בביתו, הולך לאחוריו ד' אמות או לצדדין ומוציא הרוח וממתין עד שיכלה הריח, וחוזר למקומו ואומר: רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו, חרפה וכלמה בחיינו, רמה ותולעה במותנו, וגומר תפלתו. ואם יצא ממנו הרוח במקומו לאונסו, וכן אם יתפלל בצבור שיתבייש אם יתרחק לאחוריו, אינו צריך להרחיק את עצמו, וגם לא יאמר הרבון, אלא ימתין עד שיכלה הריח וגומר תפלתו.

סעיף יח

אסור לישב בתוך ד' אמות של המתפלל תפלת שמונה עשרה, בין מלפניו בין לאחריו בין מן הצדדין, ואם היושב עוסק גם כן במה דשייך לסדר התפלה מותר. ויש מקילין דאפילו אינו עוסק בעניני תפלה, אלא שלומד תורה בפיו אינו צריך להתרחק. והירא דבר ה' לא ישב לפני המתפלל תפלת שמונה עשרה כמלא עיניו, אפילו אומר קריאת שמע, אבל לאחוריו ולצדדין אין להקפיד, ולעמוד מותר בכל ענין אפילו לפניו.

סעיף יט

אם זה היושב הוא אדם חלוש אין למחות לו.

סעיף כ

אם זה היושב ישב קודם ואחר כך בא זה ועמד להתפלל מצדו או מלפניו, שנמצא זה היושב לאחריו אינו צריך לעמוד, כיון שזה בא בגבולו. אבל עמד להתפלל לאחריו שנמצא היושב לפניו יש ליזהר ולעמוד. וכל זה כשמתפלל בביתו, אבל אם מתפלל בבית המיוחד למנין קבוע, ומכל שכן בבית הכנסת המיוחד לכל אחד להתפלל שם, אפילו ישב הוא קודם צריך לעמוד, כיון שהמקום מיוחד לתפלה לכל איש.

סעיף כא

אסור לעבור בתוך ד' אמות לפני המתפלל תפלת שמונה עשרה, ולכן אם אחד התפלל וגמר תפלתו, ואחד עומד לאחריו ומתפלל ועדיין לא גמר, אל יפסיע זה שלפניו את הפסיעות, שנמצא כעובר לפני המתפלל, ולעבור מן הצדדין ומכל שכן לאחריו מותר.

סעיף כב

שכור אם אינו יכול לדבר לפני אדם גדול ונכבד אסור לו להתפלל, ואם עבר והתפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל כשיסור יינו מעליו, ואם עבר זמן תפלה משלים אותה בתפלה שלאחריה כדין שוגג ואונס לקמן סימן כ"א.

קיצור שולחן ערוך סימן יט

סעיף א

בחורף אומרים משיב הרוח ומוריד הגשם, ומתחילין במוסף של שמיני עצרת. השמש מכריז מקודם משיב הרוח ומוריד הגשם, ואם לא הכריז אין אומרים אותו אז בתפלת המוסף שבלחש. וחולה שמתפלל ביחידות בבית וכן בני הכפרים שאין להם מנין, ימתינו בתפלת מוסף עד השעה שבודאי התפללו בעיירות מוסף ואז יתפללו גם המה מוסף ויאמרוהו. ואומרים אותו עד מוסף יום א' של פסח, דהיינו שהציבור גם השליח צבור אומרים אותו עוד בתפלת הלחש. ובחזרת תפלת השליח צבור פוסק מלאמרו, ושוב גם הצבור אין אומרים במנחה כיון שכבר שמעו מהשליח צבור שפסק מלאמרו. ומי שמתפלל ביחידות, יקדים להתפלל אז תפלת המוסף בכדי שעדיין לא פסק השליח צבור מלאמרו בעיירות, כי מי שהוא מתפלל לאחר שכבר פסק השליח צבור לאמרו במוסף אינו אומרו עוד. יש מקומות שאומרים בקיץ משיב הרוח ומוריד הטל, ויכריז כן השמש קודם מוסף יום ראשון של פסח, ואז מתחילין לומר כן גם בלחש במוסף ופוסקין מלומר מוריד הגשם.

סעיף ב

טעה ולא אמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אם נזכר קודם שאמר הברכה מחיה המתים אומר במקום שנזכר רק שלא יהא באמצע ענין, כגון אם נזכר לאחר שאמר ומקיים אמונתו אומר גם כן לישיני עפר ואומר משיב הרוח וכו' מי כמוך וכו'. ואם רוצה יכול לומר לגמרי משיב הרוח ומוריד הגשם מכלכל חיים וכו'. אבל אם לא נזכר עד לאחר שסיים הברכה מחיה המתים, צריך לחזור לראש תפלת שמונה עשרה (ולא סגי שיתחיל אתה גבור, כי ג' ברכות הראשונות כחדא חשיבי לענין זה, שאם סיים הברכה שלא כהוגן צריך לחזור לראש התפלה). טעה במעריב של פסח או בשחרית או במוסף ולא אמרו, אין צריך לחזור.

סעיף ג

במקומות שאומרים בקיץ משיב הרוח ומוריד הטל, אם טעה ואמר כן גם בחורף, אם לא נזכר עד לאחר שאמר ברוך אתה ה', גומר הברכה מחיה המתים, ואין צריך לחזור בשביל הזכרת גשם, כיון שכבר זכר טל, ואך אם נזכר מקודם שאמר את השם, אומר במקום דסלקא ענינא מוריד הגשם.

סעיף ד

אם טעה בקיץ ואמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אם נזכר קודם שאמר הברכה מחיה המתים, חוזר ומתחיל אתה גבור וכו' (ואין זאת מדין חזרה, אלא כדי שתהא הברכה ניכרת שאינו אומר בה משיב הרוח ומוריד הגשם), אבל אם לא נזכר עד לאחר שסיים מחיה המתים חוזר לראש התפלה. אם לא אמר רק משיב הרוח ולא אמר מוריד הגשם, אינו מזיק כלל ואומר מכלכל חיים וכו'. אם טעה במעריב או בשחרית של שמיני עצרת ואמרו, אין צריך לחזור לראש.

סעיף ה

מתחילין לומר טל ומטר, בתפלת ערבית של יום ששים לאחר תקופת תשרי, והוא ביום ד' או ביום ה' לחודש דעצעמבער, ואומרים עד פסח.

סעיף ו

אם טעה ולא אמר טל ומטר, אם נזכר קודם שסיים הברכה מברך השנים, אומר שם ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה ושבענו וכו' וחותם כראוי, ואם לא נזכר עד לאחר שחתם הברכה מתפלל להלן. ובתוך ברכת שמע קולנו, אחר ריקם אל תשיבנו, אומר ותן טל ומטר לברכה כי אתה שומע וכו'. ואפילו אם לא נזכר אז רק אחר שאמר ברוך אתה, כל שלא אמר עדיין את השם, יכול לומר ותן טל ומטר לברכה כי אתה שומע וכו'. אבל אם לא נזכר עד לאחר שסיים הברכה שומע תפלה, חוזר ומתחיל ברך עלינו וכו', ואם לא נזכר עד לאחר שאמר את הפסוק יהיו לרצון וגו', חוזר לראש התפלה.

סעיף ז

טעה בקיץ ואמר טל ומטר, חוזר ומתחיל ברך עלינו, ואם לא נזכר עד לאחר שאמר את הפסוק יהיו לרצון, חוזר לראש התפלה.

סעיף ח

אם נסתפק לו אם אמר משיב הרוח או לא אמר, אם הוא לאחר ל' יום שכבר התפלל תשעים פעמים כראוי, חזקתו שגם עתה התפלל בהרגל שלו כראוי, אבל בתוך שלשים יום צריך לחזור ולהתפלל וכן בטל ומטר אם מסתפק לו לאחר שכבר התפלל תשעים תפלות כראוי, מוקמינן אחזקתיה שגם עתה התפלל כראוי, וקודם לכן צריך לחזור ולהתפלל.

סעיף ט

טעה במעריב ליל ראשון של פסח, והתפלל תפלת שמונה עשרה של חול, ונזכר לאחר שהתחיל ברך עלינו שהדין הוא שצריך לסיים כל אותה ברכה, אינו אומר טל ומטר כיון שגם הצבור אינם אומרים, ואם חלה השאלה (הוא יום התחלה לשאול טל ומטר) ביום שבת, וטעה והתפלל של חול והתחיל ברך עלינו, גם כן אינו אומר טל ומטר, כיון שהציבור עדיין לא התחילו, והיחיד נגרר תמיד אחר הצבור.

סעיף י

שכח יעלה ויבא בראש חדש בשחרית או במנחה, ובחול המועד בין בשחרית בין במנחה בין במעריב, אם נזכר קודם שאמר יהיו לרצון, חוזר ומתחיל רצה. ואפילו אם נזכר קודם שהתחיל מודים, כיון שסיים ברכת המחזיר שכינתו לציון, צריך להתחיל רצה (כמו שכתבנו במשיב הרוח), אך אם נזכר קודם ברכת המחזיר שכינתו לציון, אומרו שם ומסיים ותחזינה עינינו וכו', ואם לא נזכר עד לאחר יהיו לרצון וגו', חוזר לראש התפלה. ובראש חודש אם שכח יעלה ויבא במעריב, בין שראש חדש הוא ב' ימים, בין שאינו אלא יום אחד, כיון שאמר ברוך אתה ה' והזכיר את השם, שוב אינו חוזר, אלא מסיים המחזיר שכינתו לציון וגומר תפלתו, והטעם בזה מפני שלא היו מקדשין את החודש בלילה.

סעיף יא

שכח בראש חדש או בחול המועד יעלה ויבא בשחרית, אף על פי שלא נזכר עד לאחר שהתפלל מוסף, (שכבר זכר של ראש חדש ושל חול המועד) מכל מקום צריך לחזור ולהתפלל שחרית, ואם עבר זמנה ישלימנה בתפלת המנחה.

סעיף יב

בכל מקום שהוא צריך לחזור ולהתפלל, צריך להמתין כדי הילוך ד' אמות.

סעיף יג

שליח צבור שטעה בתפלת הלחש, אינו חוזר ומתפלל שנית מפני טורח הצבור, אלא סומך על התפלה שיתפלל בקול רם (ולכן לאחר חזרת התפלה יאמר אלהי נצור וכו' ויפסיע ג' פסיעות). אך אם טעה בג' ברכות ראשונות, ונזכר קודם שהשלים תפלתו, בענין שלא יהא בחזרתו טורח הצבור, יחזור ויתפלל.

סעיף יד

ביום התענית בין בתענית צבור בין בתענית יחיד, אומרים בתפלת המנחה בברכת שמע קולנו, עננו, וכשמגיע לבכל עת צרה וצוקה יסיים כי אתה שומע וכו'. ואם שכח מלומר עננו, אם לא נזכר עד לאחר שאמר את השם מברכת שומע תפלה, אינו חוזר ואומרו, אלא לאחר שגמר כל התפלה, לאחר אלהי נצור קודם שיעקור רגליו, אומרו עד בכל עת צרה וצוקה ומסיים יהיו לרצון וכו'. ואם לא נזכר עד לאחר שעקר רגליו, אינו אומרו עוד כלל.

קיצור שולחן ערוך סימן כ

סעיף א

כשפוסע השליח צבור מתפלה שבלחש, עומד במקומו כשיעור הילוך ד' אמות, וחוזר למקומו ואומר בלחש ה' שפתי תפתח וגו', ומתחיל בקול ברוך אתה וכו'. וכל אחד יזהר לשתוק אז ולשמוע היטב ולכוין מה שהוא אומר, ולומר ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה כראוי. ואפילו ללמוד אסור בשעה השליח צבור חוזר התפלה, ואין צריך לומר שצריכין ליזהר משיחה בטילה, ומי שנקל לו יש לו לעמוד כמו שהוא בעצמו מתפלל שמונה עשרה, או בעינים עצומות, או לראות תוך הסידור מה שאומר השליח צבור. קצת נוהגין שלאחר קדושה חולצין תפילין של רש"י ומניחין תפילין דרבנו תם. ועושין שלא כדין.

סעיף ב

בחזרת תפלת השליח צבור, כיון שהשליח צבור כבר התפלל בפני עצמו בלחש, ואינו חוזר את התפלה רק בשביל השומעים, ולכן צריכין שיהיו דוקא תשעה שומעין ועונין, שלא תהיינה ברכותיו לבטלה, ולכן כשיש מנין מצוצמם, צריכין להשגיח שלא יתחיל השליח צבור חזרת התפלה עד שיגמרו כולן תפלותיהן שיוכלו לענות.

סעיף ג

השליח צבור צריך ליזהר, כשהוא מסיים ברכה אחת, שלא להתחיל ברכה שניה, עד לאחר שאמרו רוב הצבור אמן. ואם התחיל תיכף ברכה אחרת, כגון שסיים מגן אברהם והתחיל מיד אתה גבור, אזי כיון שהתחיל לומר אתה גבור, שוב אין אומרים אמן, ועונש ביטול אמן אז הוא עליו.

סעיף ד

בקדושה יזהר כל אחד לכוין רגליו, שיהיו שתיהן ביחד, כאלו היו רגל אחת (כמו שכתוב ורגליהם רגל ישרה), וכשאומרים קדוש קדוש קדוש, וכן ברוך וימלוך, מרים גופו ועקבו למעלה, ונוהגין לישא העינים למרום, וטוב שתהיינה סגורות.

סעיף ה

כשמגיע השליח צבור למודים, משתחוים כל הקהל ואומרים מודים דרבנן, כולו בהשתחויה, ומי שהוא עומד בתפלת שמונה עשרה ושומע שהשליח צבור הגיע למודים, אם הוא עומד באמצע ברכה, משתחוה גם כן, אבל אם עומד בתחלת ברכה, או בסוף ברכה, לא ישתחוה, משום דאסור להוסיף השתחויות, בתחלת ברכה או בסוף ברכה, על אותן שאמרו רבותינו זכרונם לברכה.

סעיף ו

קודם שאומר שים שלום, אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו', וכשאומר "וישמרך" אומרים הקהל "כן יהי רצון" ולא יאמרו אמן, וכן כשאומר "ויחנך" "ושלום". ואין אומרים אותו רק בשחרית ובמוסף, ולא במנחה, רק בתענית צבור, שאומרים גם במנחה שים שלום, אז אומר השליח צבור גם אלהינו ואלהי אבותינו, ואין אומרים אותו בבית אבל, ולא בתשעה באב בשחרית.

סעיף ז

לאחר שגומר השליח צבור התפלה, יאמר בלחש יהיו לרצון וגו', אבל לפסוע ג' פסיעות אינו צריך שסומך על הפסיעות שבסוף הקדיש שלם.

סעיף ח

בתענית צבור ויש בבית הכנסת עשרה שמתענים ומשלימים, אומר השליח צבור בשחרית ובמנחה עננו קודם רפאנו, ואם טעה ולא אמרו, אם נזכר קודם שאמר את השם, מן הברכה רופא חולי, חוזר ואומר עננו ורפאנו, אבל אם לא נזכר עד לאחר שאמר את השם, גומר הברכה רופא חולי עמו ישראל, ואומר עננו בתוך ברכת שומע תפלה, וחותם שומע תפלה כמו יחיד. ואם שכחו גם שם, אומרו לאחר סיום התפלה בלא חתימה.

סעיף ט

אין אומרים תפלת שמונה עשרה בקול, אלא אם כן יש לכל הפחות ששה אנשים, שהם רוב מנין שהתפללו עתה. אבל אם אין ששה אנשים שהתפללו עתה, אין אומרים כל השמונה עשרה בקול, אלא אחד אומר עד האל הקדוש בקול, ואומרים קדושה וגומר תפלתו בלחש.

סעיף י

כל מקום שהיחיד אם טעה חוזר ומתפלל, כמו כן השליח צבור בחזרת התפלה, אם טעה חוזר ומתפלל, חוץ משחרית של ראש חדש וחול המועד. שאם שכח ולא אמר יעלה ויבא, ולא נזכר עד שהשלים תפלתו, אין מחזירין אותו, כי משום טורח הצבור, סמכינן על מה שיזכיר בתפלת המוסף. אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, חוזר לרצה ואין בזה טורח הצבור.

סעיף יא

חיוב על האדם לומר קדושה עם הצבור, וגם אמן שלאחר האל הקדוש, ושלאחר שומע תפלה הוא גם כן חיוב כמו קדושה, וכן הקדישים שאומר השליח צבור, חיוב הוא לענות עליהם, וכן במודים הוא חייב לשחות עם הצבור. ולכן אם נתאחר לבא לבית הכנסת, באופן שאינו יכול להתפלל עם הצבור, והוא מוכרח להתפלל ביחידות, אם אין השעה עוברת, צריך להשגיח שלא יתפלל שמונה עשרה, בשעה שיפסיד מלענות אחד מדברים אלו, אלא ימתין עד שיענה, ואחר כך יתפלל שמונה עשרה. אבל אל ימתין בין גאל ישראל לתפלת שמונה עשרה, דהא צריך להסמיך גאולה לתפלה, ואסור להפסיק ביניהם, אלא ימתין קודם שירה חדשה.

סעיף יב

יחיד העומד בתפלת שמונה עשרה, וכשהוא מסיים מחיה המתים, אומרים הצבור קדושת ובא לציון, או קדושת יוצר, אינו אומר עמהם קדוש, לפי שאין הקדושות שוות, אבל אם הצבור אומרים קדושת מוסף, אף על פי שהוא מתפלל שחרית, עונה עמהם קדוש וכו' וכן בהיפוך דקדושת שחרית וקדושת מוסף שוות הן.

קיצור שולחן ערוך סימן כא

סעיף א

כבר נתבאר (בסימן י"ח) שאם עבר זמן תפלה במזיד, אין לו תשלומין, אבל אם מחמת שגגה או אונס לא התפלל, או שטעה בתפלתו בדבר שצריך לחזור ולהתפלל יכול להשלימה לאחר התפלה הסמוכה לה. וצריך שיתפלל דוקא תפלה שהוא זמנה, ואחר כך תפלת התשלומין. דהיינו אם לא התפלל שחרית, אזי כשיגיע זמן תפלת מנחה, יתפלל מתחלה תפלה לשם מנחה ואומר תחנון, ואחר כך מיד אומר אשרי, ומתפלל עוד שמונה עשרה בשביל שחרית. ואם לא התפלל מנחה, אזי יתפלל תחלה ערבית, וישהה רק כדי הילו ד' אמות ואינו אומר אשרי אלא מיד יתפלל תפלת שמונה עשרה בשביל מנחה. ואם לא התפלל ערבית, אזי לאחר תפלת שחרית, יאמר תחנון ואשרי, ויתפלל תפלת שמונה עשרה לשם ערבית, ואחר כך יאמר למנצח ובא לציון וכו'. ואסור לו לאכול עד שיתפלל גם תפלה זו, שהיא לשם ערבית.

סעיף ב

אם לא התפלל, בעוד שהיה לו עוד שהות להתפלל, מפני שהיה חושב, שעדיין ישאר לו זמן, אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך וכך עברה לו השעה; וכן מי שהוא טרוד לצורך ממונו, שלא יבא לידי הפסד, ועל ידי כן הפסיד זמן התפלה, אף על גב דאסור להעביר זמן תפלה משום הפסד ממון מכל מקום מיקרי אונס, ויש לו תשלומין. וכן אם מחמת שכרות, לא היה ראוי להתפלל, נחשב גם כן כאונס אף על פי שהתחיל באיסור לשתות, כשהגיע זמן תפלה.

סעיף ג

אין תשלומין לתפלה, אלא בתפלה הסמוכה לה, אבל אם נתאחר יותר, אין לה עוד תשלומין. כגון אם לא התפלל לא שחרית ולא מנחה, אזי מנחה יש לה תשלומין, לאחר ערבית הסמוכה לה, אבל שחרית אין לה תשלומין, כיון שעבר שני זמני תפלות שלא התפלל לא בזמנה ולא בזמן מנחה.

סעיף ד

אך ביום שיש בו מוסף, אם לא התפלל שחרית, יכול להשלימה לאחר מנחה, (דכיון דזמן תפלת מוסף, בדיעבד עד הלילה כמו מנחה, אם כן לא עבר שני זמני תפלות), ולאחר תפלת מוסף, אינו יכול להשלים תפלת שחרית, (דכיון שמזכיר בה קרבן מוסף אינה ראויה שתעלה לתפלת שחרית). אך אם עדיין לא עבר זמן תפלת שחרית, יכול להתפלל שחרית, אף על פי שכבר התפלל מוסף.

סעיף ה

אין תשלומין לתפלה שהפסיד, אלא בזמן תפלה הסמוכה לה, אבל לא בשעה שאינה זמן תפלה. כגון אם שהה הרבה, אחר שהתפלל התפלה שהיא חובת שעה, אינו יכול להתפלל עוד, תשלומי תפלה שהפסיד, לפי שלא תקנו תשלומין לתפלה שהפסיד, אלא בזמן שהוא עוסק בתפלה שהיא חובת שעה, שאז כיון שהוא עוסק בתפלה. הוא משלים גם כן מה שחסר.

סעיף ו

תפלת התשלומין שהוא מתפלל, חייב להתפלל, כמו שהוא מתפלל אז תפלת החובה. כגון אם לא התפלל מנחה בערב שבת, מתפלל ערבית שתים של שבת, אף על פי שהשניה באה לתשלום תפלת חול, מכל מקום כיון שעתה הוא שבת, מתפלל של שבת, ואם התפלל של חול, חוזר ומתפלל. וכן בערב ראש חדש אם לא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים, ואומר בשתיהן יעלה ויבא. ואם לא התפלל ערבית בראש חדש, שמתפלל שחרית שתים, אם שכח יעלה ויבא אפילו בשניה, חוזר ומתפלל, (אף על גב דתשלומין דלילה היא, ואז לא היה חוזר, מכל מקום השתא יממא הוא). ובשבת אם לא התפלל מנחה, מתפלל ערבית גם כן שתים של חול, אלא שיש חילוק באתה חוננתנו, בראשונה אומר אתה חוננתנו, ובשניה אינו אומרו, והטעם בזה, כיון שאתה חוננתנו הוא כמו הבדלה, ואין מבדילין ב' פעמים לתפלה. והוא הדין להיפך, אם שכח ערבית במוצאי שבת. מתפלל שחרית שתים, ואומר בתפלת התשלומין אתה חוננתנו, לפי שמעיקר התקנה, צריך להבדיל בתפלה.

סעיף ז

טעה בראש חדש במנחה, ולא אמר יעלה ויבא, ולמחר אינו ראש חדש, אם כן אף אם יתפלל ערבית שתים, לא ירויח כלום, שהרי אינו יכול לומר עוד יעלה ויבא, ובלא יעלה ויבא, הרי כבר התפלל, על כן אינו מתפלל כלל לתשלומין.

סעיף ח

תפלת מוסף אף על פי שזמנה כל היום, ואם כן הוי מעריב תפלה הסמוכה לה, מכל מקום אין לה תשלומין בלילה, משום דתפלת מוסף נתקנה משום ונשלמה פרים שפתינו, וכיון שעבר זמנו בטל קרבנו.

סעיף ט

מי שהוא צריך להתפלל שחרית שתים, או מנחה שתים, אם הוא שליח צבור, יוצא במה שהוא חוזר את התפלה בקול רם.

סעיף י

מי שנסתפק לו אם התפלל או לא, בזמן הזה (שאין מתפללין בנדבה), אינו חוזר ומתפלל.

קיצור שולחן ערוך סימן כב

סעיף א

לאחר השמונה עשרה, אומרים תחנון בנפילת אפים, ואין לדבר שיחת חולין, בין שמונה עשרה לתחנון.

סעיף ב

בשחרית, כיון שיש תפילין בשמאלו, נוטין על צד ימין, משום כבוד התפילין, ובמנחה, נוטין על צד שמאל.

סעיף ג

נפילת אפים יש להיות מיושב, אך בשעת הדחק, יכול להיות גם מעומד. לאחר תחנון אומרים ואנחנו לא נדע, ויש לאומרו בישיבה, ואחר כך עומדין ואומרים מה נעשה וכו'.

סעיף ד

אין נפילת אפים כי אם במקום שיש בו ספר תורה, אבל במקום שאין שם ספר תורה אף על פי שיש שם ספרי קודש, אין נופלים על פניהם, אלא אומרים את המזמור בלי נפילת אפים, וכשמתפללים בעזרת בית הכנסת, ופתח בית הכנסת פתוח, נחשב כאלו היה שם ספר תורה.

סעיף ה

כשמתפללין בבית אבל, או בבית המת אף על פי שאין שם אבל, אין אומרים תחנון ז' ימי אבלות אפילו במנחה של יום ז', ונוהגין שגם בשובם לביתם אינם אומרים. ואם יש אבל בבית הכנסת, אין הצבור נגררין אחריו, ואומרים תחנון, אלא שהאבל אינו אומר.

סעיף ו

אין אומרים תחנון בבית הכנסת שיש שם מילה, או שהבעל ברית או הסנדק, או המוהל מתפללים שם, אף שהמילה תהא בבית אחר. ואם מתפללין מנחה, בבית התינוק קודם סעודת הברית, או באמצע הסעודה, גם כן אין אומרים, אבל אם מתפללים לאחר ברכת המזון, אומרים. אך הבעל ברית והסנדק והמוהל לא יאמרו אף לאחר ברכת המזון, משום דיום טוב שלהם הוא.

סעיף ז

וכן אין אומרים בבית הכנסת שיש שם חתן, כל שבעת ימי משתה שלו, אם החתן הוא בחור או הכלה בתולה, אבל אלמן שנשא אלמנה, אין לו רק שלשה ימים ואחר כך אומרים, וביום החופה בשחרית אומרים, ובמנחה שהוא סמוך לחופה אין אומרים.

סעיף ח

אין אומרים תחנון לא בראש חדש ולא בחמשה עשר באב ולא בחמשה עשר בשבט, ולא בחנוכה ולא בפורים גדול ב' ימים, ולא בפורים קטן ב' ימים, ולא בל"ג בעומר, ולא בכל חדש ניסן, ולא בתשעה באב, ולא בימים שבין יום כפור לסוכות, ולא מראש חדש סיון עד לאחר אסרו חג דשבועות, ולא באסרו חג דסוכות. בכל אלו אין אומרים גם במנחה שלפניהם, אבל בערב ראש השנה ובערב יום הכפורים אומרים במנחה שלפניהם, ובערב ראש השנה אומרים גם בסליחות, רק לאחר כך אין אומרים.

סעיף ט

בשני ובחמישי לפי שהם ימי רצון, כי בארבעים יום של קבלת לוחות שניות, עלה משה ביום ה', וירד ביום ב', לכן מרבים בהם תחנונים, ואומרים קודם תחנון, והוא רחום. ואומרים אותו מעומד, וצריך לאומרו בכוונה, ובמתינות, דרך תחנונים, ובימים שאין אומרים תחנון, אין אומרים אותו.

סעיף י

לאחר תחנון אומרים חצי קדיש, ובשני ובחמישי אומרים, אל ארך אפים מעומד.

קיצור שולחן ערוך סימן כג

סעיף א

כשמוציאין את הספר תורה מן הארון הקודש, ונושאין אותו אל התיבה, שקורין בו שם, נושאין אותו דרך צפון, שהוא לימין הנושא, וכשמחזירין אותו אל הארון הקדוש, נושאין אותו דרך דרום, וצריכין להחזיק את הספר תורה ביד ימין, ומצוה על כל אדם שהספר תורה עובר לפניו, שילוו אותו עד התיבה.

סעיף ב

העולה לתורה, יש לו להתעטף בטלית מצוייצת, ועולה בדרך קצרה לו, ויורד בדרך ארוכה. ואם שני הדרכים שוים, עולה בדרך הימין, ויורד בדרך השני. ונוהגין שהוא ממתין, עד שהעולה אחריו אמר הברכה האחרונה, ויורד בין גברא לגברא.

סעיף ג

פותח את ספר התורה, ורואה באיזה מקום יקרא, ואוחזו כך פתוח בשתי ידיו, וסוגר עיניו, ואומר ברכו את ה' המבורך, ויש לו לומר בקול כדי שישמעו כל הקהל, והם עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ואם לא שמעו הצבור את המברך, אף על פי ששמעו שהשליח צבור עונה, לא יענו עמו, אלא לאחר שסיים השליח צבור, עונין אחריו אמן. לאחר שענו הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד, חוזר העולה ואומר גם כן ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ומברך הברכה אשר בחר וכו', ועונין הקהל אמן, ומסלק את ידו השמאלית, ואוחז את הספר תורה בשעת הקריאה רק בימינו. הקורא קורא, והוא קורא עמו בלחש. ואין הקורא רשאי לקרות, עד שיכלה אמן מפי הצבור, וכל הקהל יכוונו דעתם לשמוע היטב קריאת התורה. לאחר הקריאה, חוזר העולה ואוחזו גם בשמאלו, וגוללו ומברך ברכה אחרונה.

סעיף ד

אסור לאחוז את הספר תורה בעצמו ערום, אלא יאחזו על ידי הטלית, או יאחזו בעמודיו, ויש מחמירין, שגם בעמודים אין אוחזין ערום, אלא על ידי הטלית.

סעיף ה

העולה וגם הקורא צריכין לעמוד, ואפילו רק לסמוך על שום דבר אסור. משום דצריכין לעמוד באימה, דכשם שניתנה התורה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה, ואך מי שהוא אדם חלוש, יכול לסמוך קצת סמיכה כל דהו.

סעיף ו

בשעה שהעולה אומר ברכו, והקהל אומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, צריכין כל הצבור לעמוד. אבל בשעה שאומר הברכה אשר בחר בנו, וכן בשעת הקריאה, ובשעת ברכה אחרונה, אין חיוב שיעמדו הקהל. אלא המדקדקין במצות, מחמירין על עצמן ועומדין וכן נכון, אבל בין גברא לגברא אין להחמיר כלל.

סעיף ז

אם הקורא בעצמו, הוא עולה לתורה, צריך שיעמוד אחר אצלו, שכשם שנתנה התורה על ידי סרסור משה רבינו עליו השלום, כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור.

סעיף ח

כיון שהתחיל הקורא לקרות, אסור לכל הקהל לדבר, אפילו בדברי תורה, ואפילו בין גברא לגברא, ואסור לצאת מבית הכנסת בשעה שקורין בתורה, אבל בין גברא לגברא שהספר תורה מגוללת, יכול לצאת לצורך גדול.

סעיף ט

כשיש כהן בבית הכנסת צריכין לקרוא אותו תחלה, ואפילו אם הוא עם הארץ אלא שהוא אדם כשר, הוא קודם אפילו לתלמיד חכם, ואפילו אם הכהן רוצה למחול לא מהני. ואחר הכהן קורין לוי, ואם אין שם לוי, קורין את הכהן אשר עלה במקומו, ואומרים: במקום לוי, ואם אין כהן בבית הכנסת, קורין במקומו לוי או ישראל. ויש לקרות את היותר גדול בתורה שנמצא שם, ואומרים: אם אין כאן כהן, לוי במקום כהן, או ישראל במקום כהן, ואם קראו ישראל במקום כהן, אין קורין אחריו לוי. ישוב שכולם כהנים או לוים, יעשו שאלת חכם איך יתנהגו.

סעיף י

אם הכהן עומד בקריאת שמע, ומכל שכן אם עומד בתפלת שמונה עשרה, אפילו אין שם כהן אחר, אין קורין אותו, ואין צריכין להמתין עליו, משום טירחא דציבורא, אלא קורין לוי או ישראל, ואין אומרים: אם אין כאן כהן, אלא אומרים: לוי או ישראל במקום כהן. ובדיעבד אם קראוהו, אם עומד בקריאת שמע או בברכותיה, עולה ומברך את הברכה, אבל לא יקרא עם הקורא אלא ישמע. ומכל מקום אם אפשר לו, יש לו לגמור את הענין שהוא עומד בו, להיכא דסליק ענינא, קודם שהוא עולה. ואם עומד בתפלת שמונה עשרה, אפילו קראוהו לא יעלה, ובתפלת אלהי נצור וכו' יעלה. ואם הוא עומד בפסוקי דזמרה, אם אין שם כהן אחר, אפילו לכתחלה קורין אותו, אך לא יקרא עם הקורא, אבל אם יש שם אחר, אין קורין אותו לכתחלה, וכן הדין בלוי.

סעיף יא

אם קראו לכהן או ללוי ואינם שם, לא יקראו לאחר בשמו, שלא יאמרו על הראשון שהוא פגום אלא יאמרו להאחר: עלה אתה, ויעלה. אבל בנו יכולין לקרוא בשמו, שאין בזה פגם לאביו, שהרי אם האב היה פגום, גם הבן היה פגום. וכן אם הכהן או הלוי אינם יכולים לעלות, מפני שעומדים בתפלה, יכולין לקרוא לאחר בשמו, שהרי הכל רואים שאינו עולה מפני שאינו רשאי. ואם קראו לישראל ואינו שם, יכולין לקורא לאחר בשמו, כי בישראל לא שייך פגם. וכן אם קראו לכהן או ללוי לאחרון או למפטיר, בשבת ויום טוב, ואינם שם, יכולין לקרוא לאחר בשם.

סעיף יב

אם לא היה כהן בבית הכנסת, או שהיה אלא שלא ידעו ממנו, וקראו לישראל במקומו, ועלה, אפילו אם אמר ברכו את ה' המבורך, אלא שלא פתח עדיין את הברכה אשר בחר בנו, ובא הכהן או שנזכרו שישנו, קורין את הכהן ועולה, ואומר גם הוא ברכו וכו', והישראל כדי שלא יתבייש, יעמוד שם עד לאחר שיקרא הכהן והלוי ואז יקראוהו. אבל אם כבר אמר הישראל את השם מן הברכה, שאמר ברוך אתה ה', שוב אינו עולה הכהן. וכן הדין אם קראו ללוי במקום כהן, ובא הכהן קודם שאמר הלוי ברוך אתה ה', עולה הכהן, והלוי ממתין וקוראין אותו אחריו. וכן הדין אם לא היה לוי, או שלא ידעו ממנו, וקראו את הכהן גם במקום לוי, ואחר כך בא הלוי, קודם שאמר הכהן ברוך אתה ה' קורין את הלוי ועולה.

סעיף יג

אין קורין שני אחים זה אחר זה, בין שהם מן האב בין מן האם. וכן האב עם בנו או בן בנו, אין קורין זה אחר זה משום עינא בישא ואפילו הם אומרים שאינן מקפידין, ואפילו האחד הוא אחרון והשני מפטיר. ודוקא בשבת שאין מוציאין ספר תורה אחר למפטיר, אבל כשמוציאין ספר תורה אחר למפטיר מותר, וכן אם המפטיר אינו בר מצוה מותר. ובכל אלו אם קראוהו וכבר עלה לא ירד. ובשני אחים רק מן האם והאב עם בן בנו אם קראוהו, אפילו עדיין לא עלה יעלה, ובמקום הצורך יש להתיר באלו אפילו לכתחלה לקראם זה אחר זה.

סעיף יד

מי שעלה לתורה בבית כנסת אחד, ואחר כך נזדמן לבית כנסת אחר וקראוהו גם כן אפילו לפרשה שכבר עלה לה, עולה שנית, ומברך את הברכות.

סעיף טו

בתענית צבור כשקורין ויחל, אין קורין לעלות לתורה אלא למי שמתענה. ואם אין כאן כהן אחר אלא זה שאינו מתענה, או שאין בדעתו להשלים, קורין לישראל או ללוי במקומו. וטוב שיצא הכהן מבית הכנסת, ואם יש כהן אחר אינו צריך לצאת, אלא יודיע שלא יקראוהו, ואם יקראוהו לא יעלה. ואם הוא בשני ובחמישי, אף על פי שקורין ויחל, מכל מקום כיון שעתה הוא זמן קריאת התורה, לכן בדיעבד אם לא יצא מבית הכנסת וקראוהו יעלה.

סעיף טז

וכן מי שדר בארץ ישראל, ששם עושין יום טוב רק יום אחד (מלבד ראש השנה), ובא לחוץ לארץ, והיה בבית הכנסת ביום שני של יום טוב, אין לקרות אותו לעלות לתורה, והדין כמו שכתוב בסעיף הקדום.

סעיף יז

סומא נוהגין לקרותו, ואף על פי דדברים שבכתב אסור לקרותן בעל פה, מכל מקום בזמן הזה, כיון שהקורא קורא לפניו, מותר. ונוהגין שאין מדקדקין אם הוא תלמיד חכם או עם הארץ, דמסתמא יכול לקרות עם הקורא.

סעיף יח

אם הראו להעולה המקום שיקרא, ובירך, ואחר כך נזכרו שאין זה המקום, אלא שבמקום אחר צריכין לקרות, בין שכבר התחילו לקרות, בין שעדיין לא התחילו, אם המקום שצריכין לקרות היה גם כן גלוי לפניו, אפילו הוא בעמוד אחר, ולאחר המקום שהראו לו, אין צריך לברך שנית משום דדעתו היה על המקום שבירך, ועל כל מה שנגלה לפניו. אבל אם לא היה המקום גלוי לפניו, אלא שצריכין לגלול את הספר, או אפילו היה המקום נגלה לפניו, אלא שהוא קודם להמקום שהראו לו, צריך לברך שנית הברכה, אשר בחר בנו אבל ברכו לא יאמר שנית, ויאמר תחלה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על הברכה הראשונה, שבירך לבטלה. אם עדיין לא אמר אלא ברוך אתה ה', יסיים למדני חקיך. ואם המקום שהוא צריך לקרות הוא למעלה ממקום שהראו לו, אבל הוא סמוך, באופן שיכולין לקרות לו גם ג' פסוקים ממקום שבירך ולהלן, שהכל הוא בפרשת היום יעשו כן, ולא יברך שנית.

סעיף יט

צריך כל העולה לקרות לכל הפחות ג' פסוקים, ובשני ובחמישי, וכן בשבת במנחה, צריכין לקרות לכולם, לכל הפחות עשרה פסוקים. ויש לקרות להשלישי ד' פסוקים, ובדיעבד אם לא קראו לכולם אלא ט' פסוקים, שלשה לכל אחד, יצאו. ובפורים שאין קורין לכולם אלא ט' פסוקים, זהו משום דסליק ענינא.

סעיף כ

הקורא בתורה, לא יסיים במקום שלא ישאר משם עד הפרשה, דהיינו פתוחה או סתומה ג' פסוקים לכל הפחות. ואם כבר בירך, לאחר שסיים בפחות מג' פסוקים סמוך לפרשה הקורא אחריו, אינו צריך להתחיל מפסוק שלפניו, רק יתחיל ממקום שפסק הראשון, ויקרא עמו עוד ג' פסוקים בפרשה שניה. ובפרשה שאין בה אלא שני פסוקים, מותר להפסיק שם, אם יש פיסקא באמצע פסוק, כגון בתחלת פרשת פנחס, מותר לסיים אפילו בפסוק הסמוך לה.

סעיף כא

וכן לא יתחיל בפחות מג' פסוקים, לאחר התחלת הפרשה, ולכן זה שלפניו, לא יסיים בפחות מג' פסוקים, לאחר התחלת הפרשה.

סעיף כב

יכוין להתחיל תמיד בדבר טוב לישראל, ולסיים בדבר טוב לישראל, וכן לא יסיים במי שעשה מעשה רע.

סעיף כג

אם קראו לאחד רק ב' פסוקים, ובירך ברכה אחרונה, צריך לחזור ולקרות, ויברך ברכה לפניה ולאחריה. וכיון שלאחר ברכה אחרונה הוי היסח הדעת, על כן צריך להתחיל גם ברכו ויקרא ב' פסוקים שקרא תחלה, ועוד פסוק אחד עמו. ואם קרה זאת בשלישי (ושנים שלפניו קראו רק ג' ג'), צריכין לקרות עוד ב' פסוקים, שיהיו כולם ד' פסוקים. ואם קרה זאת בכהן שלא קרא רק ב' פסוקים, וכבר קראו אחריו לוי, ונזכרו אחר כך, אזי הדין כן הוא, אם הלוי עדיין לא בירך ברכה ראשונה, ואף שאמר ברכו לא הוי התחלת הברכה, ולכן יחזור הכהן ויקרא ג' פסוקים בברכות, כמו שכתבנו, והלוי ימתין ויקרא אחר כך. אבל אם כבר בירך הלוי, אז יקראו עם הלוי ממקום שפסק הכהן, (שאם יקראו להלוי מה שקראו להכהן, יהיה פגם להכהנים אשר המה שמה, כי יאמרו שהלוי התחיל לקרות בתורה), ואחר לוי יקראו שני ישראלים, שיהיו ג' קרואים, והכהן אינו מן המנין, (כיון שלא קרא רק ב' פסוקים), ואם קרה כן בלוי, שלא קרא רק ב' פסוקים, והישראל כבר בירך, יקראו להישראל אלו ב' פסוקים שקרא הלוי, ועוד פסוק אחד ויקראו עוד ישראל אחד לתשלום ג' קרואים. ואם לא היה כהן בבית הכנסת, וקראו ישראל במקומו, ואירע כן שלא קראו לו אלא שני פסוקים, ולא נזכר עד לאחר שקראו ישראל שני, ובירך, אזי יתחיל הישראל השני מתחלת הסדרה, והישראל הראשון ימתין ויקרא אחריו, ואחריו יקראו עוד לישראל.

סעיף כד

קטן לא יהיה הקורא, וגם אינו עולה לתורה.

סעיף כה

לאחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש, ומגביהין את ספר התורה, המגביה פותח את ספר התורה שיהיו שלשה עמודים מן הכתב גלוי, ומראהו לימינו ולשמאלו, לפניו ולאחריו, כי מצוה על כל האנשים לראות את הכתב, ואומרים וזאת התורה וכו' וגוללין את הספר. ומצוה לגוללו שיהא התפר באמצע שתי הגלילות, ויגללו, עד שיהא התפר הסמוך, באמצע. אם התפר שלפניו יותר סמוך, יגללו לשם, ואם התפר שלאחריו יותר סמוך, יגללו לשם, דלמעט בגלילה עדיף, משום כבוד ספר תורה.

סעיף כו

בכל עת שקורין בתורה, אומרים אחר כך חצי קדיש, לבד ממנחה בשבת, ובמנחה בתענית, שסומכין על הקדיש, שאומרים לפני תפלת שמונה עשרה.

סעיף כז

בשני ובחמישי אומר השליח צבור לאחר הגבהת התורה, יהי רצון, וכו', וצריכין הצבור לשמוע ולענות אמן, וכשאין אומרים תחנון, אין אומרים יהי רצון.

סעיף כח

אחר כך מכניסין את ספר התורה לארון הקודש, ומצוה על כל אדם, שספר התורה עובר לפניו, וכן המגביה והגולל, שילוו אותו עד לפני הארון הקודש.

סעיף כט

במקום שאין ספר תורה קורא אחד מתוך חומש בקול רם, והצבור ישמעו, שלא תשתכח תורת קריאה.

סעיף ל

עשרה שמתפללים ואין להם ספר תורה לקרות, אין מביאים להם ספר תורה לצורך הקריאה, אפילו אם הם חבושים בבית האסורים, ואפילו בראש השנה ויום הכפורים. אך אם מכינים יום או יומים מקודם, ארון או תיבה, שעושין מקום קבוע לספר תורה מותר, ולצורך אדם חשוב והוא חולה, מותר להביא גם לצורך הקריאה לבד. ויש אומרים דלאדם חשוב אפילו אינו חולה, ולחולה אפילו אינו אדם חשוב מותר, ויש להקל בשבת פרשת זכור, ופרשת פרה, מפני שיש אומרים שהן דאורייתא.

קיצור שולחן ערוך סימן כד

סעיף א

אם נמצא בספר תורה פסול מחמת טעות, אם הוא טעות גמור, אין קורין בו, וצריכין ספר תורה אחר. איזהו טעות גמור, כגון יתר או חסר, או נתחלף אפילו אות אחד ועל ידי זה משתנה הקריאה, כמו תומים תאומים, מגרשיהן מגרשיהם, ואף על פי שהפירוש הוא שוה, מכל מקום כיון שהקריאה אינה שוה, הוי טעות גמור. וכן אם הטעות הוא בענין, שיכולין לקרותו כמו שהיה צריך ליכתב, אלא שכתב, בענין שמשתנה הפירוש על ידי זה, כגון בפרשת תרומה, אמה וחצי רחבו, אם במקום "רחבו", נמצא כתוב "רחבה" בה"א אף על פי שיכולין לקרות את הב' בחולם, מכל מקום כיון שכאשר שהוא כתוב, הוי טעות שמשתנה הפירוש, הוי גם כן טעות גמור. אבל אם הטעות הוא בענין שאינו משתנה, לא הקריאה ולא הפירוש, כגון במקום שצריך להיות "אבותם" בוא"ו אחר הבי"ת, נמצא בלא וא"ו, או בהיפך, וכן אם במקום שצריך להיות מלא יו"ד שמשית כגון אבתיכם, נמצא חסר יו"ד או בהיפך, וכן כל כיוצא בזה, אין מוציאין ספר תורה אחרת (לפי שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך, שנאמר שהאחר יהיה יותר כשר). אבל אם חסרה יו"ד שרשית כגון מה לך הגר אל תיראי, כתיב תראי בלא יו"ד אחר הת"ו, או אל תירא אברם, כתיב תרא, צריכין להוציא ספר תורה אחר.

סעיף ב

נמצא תיבה אחת חלוקה, עד שנראית כשתים, או שנתקרבו שתי תיבות, ונראות כאחת לתינוק, או שנמצא תיבה יתירה, בין שהיא תיבה זרה, שאין כאן מקומה כלל, בין שנכתבה תיבה אחת כפולה, וכן אם נמצא שינוי בצורות הפרשיות, כגון פתוחה במקום סתומה או סתומה במקום פתוחה, או הפסק פרשה במקום שאינו צריך, או במקום שצריך להיות הפסק פרשה ואינו, כל אלו פסולין גמורים, וצריכין להוציא ספר תורה אחר.

סעיף ג

נמצא שנדבק אות לאות, אם נראה שנדבר לאחר הכתיבה כשר, כל שלא נשתנה צורת האותיות, אבל אם נראה שנדבק כן בשעת כתיבה, אזי יש חילוק, שאם נדבק כן קודם שנגמר האות כגון נו"ן פשוטה שנדבקה באמצעיתה ברגל תי"ו וכדומה פסול, אלא שבחול יכולין לגרוד שם להפרידם, אבל אם הדיבוק נעשה בגמר האות, יש להכשיר, ואין צריכין להוציא ספר תורה אחר.

סעיף ד

נמצא אות שהפסיד צורתו, בין שהיה כן מתחילת הכתיבה, בין שנעשה אחר כך על ידי נקב, פסול. אבל אם נמצא נקב תוך אות, או מחוץ לאות והאות בצורתו, אלא שאינו מוקף גויל וניכר שהנקב נעשה לאחר הכתיבה כשר, כיון דבשעת הכתיבה היה מוקף גויל. אם קפצה הדיו מאיזה אות ואינו שחור כראוי, פסול.

סעיף ה

אם יש ספק באיזה אות, שמא אין צורתה עליה, מראין לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש (היינו שאינו מבין את הענין, אבל יודע ומבין את האותיות) אם קורא כראוי כשרה ואם לאו פסולה. ואם התינוקות מחולקין, הולכין אחר הרוב. ודוקא כשאנו מסופקין מועיל התינוק, משום דאז לא הוי רק גלוי מילתא בעלמא, אבל אם אנו רואים שאין האות כהלכתו, וכן אם נפסקו יוד"י האל"ף, או יוד"י העי"ן והשי"ן. ורגלי התי"ו וכדומה פסול אף על פי שהתינוק קורא אותו, כיון שעינינו רואות שאין האות כתיקונו.

סעיף ו

כשמראין לתינוק, אין צריכין לכסות לו האותיות שלאחריו, אבל האותיות שלפניו נוהגין לכסות. ואם נפסק איזה אות בנקב, ונשאר מקצתו גם מן הנקב ולמטה, ואנו מסופקים אם יש באות עד הנקב כשיעור, צריכין לכסות החלק שלמטה מן הנקב, כי התינוק יצרפו ובאמת אין לו צירוף. וכן אם קפצה הדיו ממקצת אות, ונשאר שם איזה רושם צריכין לכסותו, שלא יצרפו התינוק.

סעיף ז

כשנמצא פסול שצריכין להוציא ספר תורה אחר, אם נמצא בין גברא לגברא, מוצאין ספר תורה אחר, ומתחילין ממקום שפסקו, ומשלימין מנין הקרואים, והעולין כבר בספר תורה הפסול עולין למנין הקרואים. ואם הוא בשבת אם אפשר לקרות בספר תורה השני ז' קרואים יעשו כן (לחוש לדעת הגדולים דסבירא להו דמה שקראו בספר תורה הפסול, אינו עולה להם), דהא נוהגין בלא הכי להוסיף הרבה קרואים.

סעיף ח

ואם נמצא הפסול באמצע הקריאה, בזה יש חילוקי דיעות ומנהגים, ומכל מקום יחזיק מנהגו. ובמקום שאין מנהג קבוע, נראה לי דיש לעשות כמו שכתוב בשלחן ערוך, שלא לברך על ספר תורה הפסול, אלא מפסיקין מיד, ומוציאין ספר תורה אחר, ומתחילין ממקום שפסקו ואם הפסיקו באמצע פסוק נראה לי דיתחילו מתחלת הפסוק. וגומרין את הפרשה, (ונראה דיקרא לו בספר תורה הכשר לכל הפחות ג' פסוקים, ואם אין עוד ג' פסוקים עד תשלום הסדרה, יתחילו למפרע קצת) ומברך ברכה אחרונה, אבל ברכה ראשונה אינו מברך, דעלתה לו הברכה שבירך על ספר התורה הפסול (ופשוט דאם יכולין לקרות שבעה קרואים בספר תורה הכשר, יעשו כן כמו שכתוב בסעיף שלפני זה). והוא הדין אפילו אם לא התחילו לקרות כלל לזה העולה, שנמצא הפסול מיד לאחר הברכה, גם כן מוציאין ספר תורה אחר, ואינו מברך עוד ברכה ראשונה ואין לחלק בין קריאה האחרונה, לשאר קריאה בענין זה.

סעיף ט

נמצא פסול בספר תורה ואין שם ספר תורה אחר משלימין בו מנין הקרואים בלא ברכות.

סעיף י

יש אומרים, שאם נמצא פסול בספר תורה בחומש אחד, מותרין לקרות בו בחומש אחר, כגון אם הפסול הוא בספר בראשית, מותרין לקרות בו בברכות בספר שמות. ויש לסמוך על זה בשעת הדחק כשלא היה באפשרי לתקנו, או שנמצא בשבת או יום טוב, ומכל מקום בשבת במנחה, אין להוציאו כיון שאז אין הקריאה חובה כל כך, דלא נתקנה אלא משום אותן שאינם באים בשני ובחמישי לבית הכנסת.

סעיף יא

אם נקרעה התפירה שבין שתי יריעות, אם נשאר הרוב תפור, קורין בו, ואם לאו מוציאין ספר תורה אחר, ואם אין ספר תורה אחר, אם הקרע הוא בזה החומש שצריכין לקרות בו, אין קורין אלא אם כן נשארו לכל הפחות ה' תפירות, אבל אם הקרע הוא בחומש אחר, קורין בו אף על פי שלא נשארו רק ב' תפירות.

סעיף יב

נמצא שעוה או חלב שנטף על אות או תיבה, אם הוא בחול יסירו, ואם הוא בשבת או יום טוב, אם נראין האותיות יקראו בו כך. אבל אם מכוסין כל כך עד שאינן נראין, אם הוא במקום שאין צריכין לקרות שם, יכולין לקרות בו בברכות, אבל אם הוא במקום שצריכין לקרות, ואסור לקרות אפילו תיבה אחת שלא מן הכתב, על כן אם באפשרי להסיר את השעוה או החלב כלאחר יד, דהיינו שנתיבש היטב, ויכפיל את הגויל שעל ידי זה יפול, יעשו כן, ובאם לאו אין קורין בו. כשמסירין בחול את השעוה והחלב, אם הוא על השם ישגיחו שלא יבא חס ושלום למחיקת האותיות, אלא יחממו מבחוץ שילך השעוה או החלב.

קיצור שולחן ערוך סימן כה

סעיף א

אומרים אשרי ותהלה לדוד וגו', וצריכין לכוין בו היטב, ובפרט בפסוק פותח את ידיך וגו' יכוין את לבו מאד.

סעיף ב

אחר כך אומרים למנצח. ואלו ימים שאין אומרים אותו: ראש חדש, חנוכה, ופורים, והוא הדין בשנה מעוברת ביום י"ד וט"ו שבאדר ראשון, ערב פסח, וערב יום הכפורים, ותשעה באב, גם אין אומרים אותו בבית האבל, וביום שאין אומרים למנצח, גם אל ארך אפים אין אומרים.

סעיף ג

אומרים קדושת ובא לציון עם התרגום, וצריך ליזהר מאד לאמרה בכונה, והתרגום יש לאומרו בלחש.

סעיף ד

אסור לאדם לצאת מבית הכנסת קודם קדושה זו.

סעיף ה

יש להדר לאמרה עם הצבור, ולכן אם בא לבית הכנסת בשעה שהציבור אומרים אותה יאמרה עמהם אף קודם תפלתו, והוא הדין דיכול לאמרה קודם שני הפסוקים דהיינו ובא לציון וגו' ואני זאת בריתי וגו', ואחר כך יאמר פסוקים אלו, ומכל שכן שיכול לדלג אשרי ולמנצח כדי שיאמר קדושה זו עם הצבור, ואחר כך יאמר מה שדלג.

סעיף ו

ואומרים עלינו לשבח וכו', וצריכין לאומרו באימה וביראה, ויהושע תקנו בשעה שכבש את יריחו, ואחר כך אומרים מזמור של יום, ושאר מזמורים, בכל מקום ומקום כפי מנהגו.

סעיף ז

כשיוצא מבית הכנסת, אומר הפסוק, ה' נחני וגו' ומשתחוה מול הארון הקודש, כתלמיד הנפטר מרבו. כשיוצא מבית הכנסת לא יצא ואחוריו לארון הקדוש, אלא יצדד, וכן בירידתו מן התיבה.

סעיף ח

כשיוצא מבית הכנסת אסור לרוץ או לפסוע פסיעה גסה, לפי שמראה עצמו שעיכוב בית הכנסת דומה עליו למשא. במה דברים אמורים כשהולך לעסקיו, אבל אם הולך מבית הכנסת לבית המדרש מצוה לרוץ.

קיצור שולחן ערוך סימן כו

סעיף א

נמצא במדרשים הרבה מעשיות, כי על ידי שהבן אומר קדיש בשביל אביו או אמו, ניצולים מן הדין, על כן נוהגין לומר קדיש, וכן לעלות למפטיר ולהתפלל לפני התיבה, ובפרט במוצאי שבתות, שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנום, וכן בכל ערבית שאז תגבורת הדין, ויש בענין הקדישים כמה חילוקי דינים על פי המנהגים.

סעיף ב

בתוך שבעה, בין שהוא קטן בין שהוא גדול, בין תושב בין אורח, יש לו כל הקדישים, ודוחה כל האבלים, ואפילו פגע הרגל תוך שבעה המבטל גזרת שבעה, וכן לאחר שבעה שמבטל גזרת שלשים לענין קדיש אינו מבטל, וכן לא אמרינן לענין קדיש מקצת היום ככולו, ואפילו במנחה של יום השביעי, יש לו כל הקדישים, ומונין שבעה ושלושים מיום הקבורה. ואף על פי שהאבל לא שמע מיד, ונוהג אחר כך שבעה ימי אבל, מכל מקום לענין קדיש אין לו דין שבעה, וכן אם מת ברגל מונין לענין קדיש מיום הקבורה.

סעיף ג

אם יש בבית הכנסת גם יאהרצייט, אזי אם הבן שבעה הוא קטן, שהולך כל ימי השבעה לבית הכנסת, יש להיאהרצייט קדיש אחד, ואם יש הרבה יאהרצייט, יש לכל אחד קדיש אחד ואפילו אם הקטן שהוא בן ז' ידחה לגמרי. ואם יש בן שלשים, יש לו גם כן קדיש אחד, אבל אם יש הרבה בני שלשים, אין הקטן בן שבעה נדחה מחמתן לגמרי. ואם הוא גדול, שאינו הולך כל השבעה לבית הכנסת אף על פי שמתפלל בביתו במנין, מכל מקום כשבא בשבת לבית הכנסת אומר כל הקדישים, ואם יש שם יאהרצייט, אומר גם כן כל הקדישים, מלבד קדיש אחד יטילו עליו גורל. ואך כשנתבטל ממנו השבעה על ידי רגל, או שמת אביו ברגל, אזי יש לו דין קטן, כיון שיכול לילך לבית הכנסת בכל יום.

סעיף ד

בן ז' קטן, ובן ז' גדול בשבת כשבאו לבית הכנסת, שוים בקדישים, ואם יש גם יאהרצייט, הוא נדחה מחמת הגדול, ולכן יש להגדול קדיש אחד יותר מן הקטן, דהיינו הקדיש שהיה צריך הקטן לתת להיאהרצייט.

סעיף ה

יאהרצייט וכן בן שלשים, קודמין לשאר אבלים שהם בתוך השנה, ומכל מקום יש להם לתת גם להם איזה קדישים, ויש לנהוג שקדיש דרבנן, וגם הקדיש שלאחר עלינו, יהיה להיאהרצייט או לבן ל', ושאר הקדישים לשאר האבלים, אם ישנם כמנין הקדישים.

סעיף ו

יאהרצייט ובן שלשים, היכא דאיכא רווחא בן שלשים קודם, ואין להיאהרצייט רק קדיש אחד, ואם יש הרבה יאהרצייט יש לכל אחד קדיש אחד, ואף על פי שהבן שלשים ידחה לגמרי, משום שהוא יאמר למחר, והיאהרצייט אם לא יאמר היום, עבר זמנו.

סעיף ז

אם יש שני אבלים שוים, יטילו גורל ביניהם, ומי שעלה לו הגורל לומר ערבית, יש לשני כנגד זה קדיש אחד שחרית בלא גורל, ועל הקדיש הג' יטילו גורל, וכן אם ישנם הרבה גם כן מטילין גורל, ומי שעלה לו הגורל, לא יבא עוד בתוך הגורל עד שיאמרו כולם.

סעיף ח

התושב קודם לאורח (אם אינו תוך שבעה). יאהרצייט תושב ויאהרצייט אורח אין להאורח כלום, בן שלשים תושב, או תוך השנה תושב ויאהרצייט אורח, יש להאורח קדיש אחד. ואם יש יאהרצייט תושב, ובן שלשים תושב, ויאהרצייט אורח, יש גם כן להאורח קדיש אחד, ואינו יכול היאהרצייט התושב לומר לו: אני קודם, כי יאמר: לאו מדידך שקילנא אלא מבן שלשים. ויאמר היאהרצייט תושב קדיש ראשון, ובן שלשים קדיש ג'.

סעיף ט

אורח בן שלשים, ותושב תוך השנה שוים.

סעיף י

יאהרצייט תושב ובן שלשים אורח, יאמר התושב קדיש ראשון ושני, והאורח השלישי.

סעיף יא

אורח בתוך השנה, יש לו קדיש א' בתוך אבלים תושבים, בתוך השנה.

סעיף יב

תושב נקרא לענין זה, כל שיש לו כאן דירת קבע, אף על פי שאינו פורע מס, או שהוא פורע כאן מס, אף על פי שאינו דר כאן, ומי שבא לכאן ממקום אחר, לומר קדיש אחר אביו ואמו שהיו דרים כאן, אף על פי שהמה היו תושבים כאן, מכל מקום כיון שהבן הזה אינו דר כאן, ואינו פורע כאן מס, אין לו דין תושב. בעל הבית שמחזיק מלמד או משרת, אם הם פנויים נקראים כאן תושבים, אבל אם יש להם נשים במקום אחר, הרי הן כאן כאורחים. והלומד בישיבה, וכן מלמד המושכר לכמה בעלי בתים, אף על פי שיש להם נשים במקום אחר, דינם כאן כתושבים. המגדל יתום בביתו אפילו בשכר, אם אין לו לא אב ולא אם, יש לו כאן דין תושב, אבל אם יש לו אב או אם במקום אחר, אפילו מגדלו בתורת צדקה, יש לו דין אורח.

סעיף יג

מי שמתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש, תמיד, אם בא לומר קדיש בבית הכנסת האחרת, האבלים שבשם יכולין לדחותו, ואפילו הוא תוך שבעה, דגרע מהאורח, כי האורח אין לו מקום להתפלל ולומר קדיש, וזה יש לו.

סעיף יד

מי שיכול וראוי להתפלל לפני התיבה, יתפלל, ומועיל יותר מקדיש יתום, שלא נתקן אלא לקטנים. ומי שאינו יכול להתפלל כל התפלה, יתפלל מן אשרי ובא לציון ולהלן. ומי שיש לו זכות יותר בקדישים, כגון בן ז' ול', יש לו גם כן זכות יותר בענין התפלה. נוהגין שאין אבל מתפלל לפני התיבה בשבת ויום טוב, אך אם גם קודם האבלות היה דרכו להתפלל בשבת ויום טוב, גם בזמן האבלות יתפלל.

סעיף טו

שנים ששוים בדין קדיש, ושניהם יכולין להתפלל לפני התיבה, ומרוצים בשוה להקהל יטילו גורל, שהאחד יתפלל עד אשרי ובא לציון, והשני יתפלל אשרי ובא לציון. ואם אחד אינו יכול להתפלל לפני התיבה, או שאינו מרוצה לקהל, והתפלל השני, לא הפסיד זה שהתפלל זכותו בקדישים, ומכל מקום יש לו לוותר להניח הקדיש למי שלא התפלל, ומכל שכן לקטנים.

סעיף טז

מי שהוא אבל על אביו, וגם על אמו, מכל מקום אין לו זכות יותר בתפלות וקדישים משאר אבל, משום דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן.

סעיף יז

נוהגין שאין אומרים קדיש רק י"א חדשים, שלא להחזיק אביו ואמו כרשעים, דמשפט של רשעים הוא י"ב חדש שאם מת דרך משל, יו"ד שבט, פוסק לומר ט' טבת, וביו"ד טבת לא יאמר, דהא הוי יום א' בחדש י"ב, ויום א' בחדש חשוב חדש, והוי כאלו אמר י"ב חדש. ולענין זה מונים מיום הקבורה, לא מיום המיתה, שאם נקבר י"א שבט, אזי פוסק ביו"ד טבת, כי המשפט אינו מתחיל עד לאחר הקבורה, ואם היתה שנה מעוברת, פוסק ט', (או י' כסלו) יום זה שהוא פוסק בו, יש לו כל הקדישים, רק ליאהרצייט שייך קדיש א', וכן לבן שלשים. ואם יש כמה יאהרצייט, או בני שלשים, נדחה הוא מפניהם לגמרי. מי שיודע באביו ואמו שהיו רשעים, מאותן שנידונין י"ב חדש, ראוי ומחויב שיאמר קדיש י"ב חדש.

סעיף יח

כשיש הרבה אבלים רחמנא ליצלן, אזי כדי שלא יבא לידי קטטות ומריבות, נוהגין בהרבה מקומות, שאומרים ב' או ג' ביחד.

סעיף יט

אם אין בבית הכנסת אבל על אביו ואמו, יאמר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם, בעד כל מתי ישראל. ויש מקומות שנהגו, ששאר קרובים אומרים קדיש על קרוביהם, כשאין אבלים על אביהם ואמם, וגם כשיש אבלים על אביהם ואמם, אם יש מי שרוצה לומר קדיש אחר אבי זקנו, או זקנתו, שמתו בלא בנים, או אחר בנו, או בתו שמתו בלא בנים, יניחו לו האבלים לומר קדיש אחד, לאחר שהם אמרו כל אחד. ויש מקומות שנהגו, שגם שאר קרובים אומרים קדיש, אפילו במקום שיש אבלים על אב ואם, אלא שעושים פשרה ביניהם, שאין אומרים כל כך קדישים, כמו האבלים על אב ואם. והולכים בכל זה אחר המנהג, ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר.

סעיף כ

הבת אין לה לומר קדיש בבית הכנסת, אך יש אומרים שאם רוצים לעשות מנין בביתה שתאמר שם הרשות בידם, ויש אומרים דגם זאת אין לעשות.

סעיף כא

מי שהיה לו יאהרצייט, ולא יכול לומר קדיש, כגון שהיה בדרך, או שלא הגיע לו קדיש, יכול לומר קדיש בתפלת ערבית שלאחר היאהרצייט.

סעיף כב

אף על פי שאמירת הקדיש והתפלות מועילות להאבות, מכל מקום אין אלו העיקר, אלא העיקר הוא שהבנים ילכו באורח מישור, כי בזה הם מזכים האבות, הכי איתא בזוהר הקדוש, בן יכבד אב כמה דאת אמרת כבד את אביך ואת אמך, ואוקמיה במיכלא ומשתייא, ובכלא, האי בחייו דאיתחייב ביה, בתר דמית, אי תימא הא פטור הוא, לאו הכי, דאף על גב דמית, אתחייב ביקריה יתיר, דכתיב כבד את אביך, דאי האי ברא אזיל באורח תקלא, ודאי מבזה לאבוי הוא, ודאי עביד ליה קלנא. ואי ההוא ברא אזיל באורח מישור, ותקין עובדוי ודאי דא אוקיר לאבוי. אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא, אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קודשא בריך הוא, וקודשא בריך הוא חייס עליה ואותיב ליה בכורסיא דיקריה ודאי וכו' עד כאן לשונו. ויש לו לאדם לצוות את בניו להחזיק באיזה מצוה, ואם מקיימין נחשב יותר מן הקדיש, והוא תקנה טובה גם למי שאין לו בנים אלא בנות.

קיצור שולחן ערוך סימן כז

סעיף א

אחר התפלה יקבע עת ללמוד תורה, וצריך שאותו העת תהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם סבר להרויח הרבה. ואם צריך לעשות איזה דבר נחוץ מאד, ילמוד מקודם לכל הפחות פסוק אחד או הלכה אחת, ויעשה מה שנחוץ לו ואחר כך ישלים חקו. ובקצת קהלות קדושות נתיסדו חברות קדושות, ללמוד תורה ברבים מיד לאחר התפלה, ויש לכל ירא שמים להתחבר אליהם.

סעיף ב

כל איש ישראל חייב ללמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזיר על הפתחים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה. ומי שאינו יודע כלל ללמוד, או שאי אפשר לו מחמת רוב הטרדות, יספיק לאחרים הלומדים, ותחשב לו כאלו לומד בעצמו. כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן עסק בסחורה והספיק ליששכר פרנסתו, שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה, לפיכך הקדים הפסוק זבולן ליששכר, מפני שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה. וכן מצינו במשנה, שמעון אחי עזריה אומר וכו' ונקרא שמעון על שם אחיו עזריה, לפי שעזריה עסק בפרקמטיא והיה מספיק צרכי שמעון אחיו, שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהם, שיהא חלק לעזריה בשכר למודו של שמעון. ועל כל פנים יתאמץ כל אדם ללמוד אפילו רק מעט בכל יום ובכל לילה.

סעיף ג

מי שאינו יכול לעשות תורתו קבע, אלא שהוא קובע עתים לתורה, יעסוק בעתים הללו שהוא קבוע, ללמוד ההלכות השכיחות הנצרכות לדעת לכל איש ישראל, וגם באגדות ומדרשים וספרי מוסר אשר יסודתם בהררי קודש, ממדרשי רבותינו זכרונם לברכה שהם מועילים להחליש כח היצר הרע, ואשרי מי שיש לו חק קבוע ולא יעבור, ללמוד בספר "חק לישראל" דבר יום ביומו. וכל המוסיף מוסיפין לו טובה מן השמים.

סעיף ד

כשהוא לומד וצריך לצאת לחוץ, אל יניח את הספר פתוח, כי על ידי זה משכח תלמודו.

סעיף ה

צריך ליזהר, בכל מה שהוא לומד, להוציאו בשפתיו ולהשמיע לאזניו, שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו וגו', ומי שמוציא בשפתיו, אף על פי שאינו מבין, קיים מצות ולמדתם, ולכן כל עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים, וכן כשעולה לספר תורה. וכל העוסק בתורה, ואינו יכול להבין, מחמת קוצר דעתו, יזכה להבינה בעולם הבא.

קיצור שולחן ערוך סימן כח

סעיף א

מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, וקבלו חכמינו זכרונם לברכה פירושו, לכתוב את כל התורה שיש בה השירה. ואפילו ירש ספר תורה מאביו, מצוה לכתוב משלו. שכר לו סופר לכתוב לו ספר תורה, או שקנאו, והיה בו טעות והגיהו, הרי זה כאלו כתבו ואסור למכור ספר תורה, אך בשעת דחק גדול, יעשה שאלת חכם.

סעיף ב

וכן מצוה על כל איש, לקנות שאר ספרי קודש שלומדים מתוכן, כגון מקרא, משנה, גמרא ופוסקים, שילמוד מתוכן, וגם ישאילן לאחרים. ומי שאין ידו משגת, לקנות לו ספר תורה וגם שאר ספרי לימוד, אזי הספרים שהן לצורך לימוד, הן קודמין. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, וצדקתו עומדת לעד, זה הכותב (והוא הדין הקונה) ספרים ומשאילן לאחרים.

סעיף ג

חייב אדם לנהוג כבוד גדול בספר תורה, ומצוה ליחד לו מקום, ולכבד את המקום ההוא ולהדרו ביותר, ולא ירוק כנגד הספר תורה, ולא יאחוז ספר תורה בלא מטפחת. הרואה את הנושא ספר תורה, צריך לעמוד לפניו, עד שיכניס את הספר תורה למקומו, או עד שאינו רואהו עוד. ובבית הכנסת בשעה שמוציאין ומכניסין את הספר תורה, מצוה לכל מי שעוברת לפניו, ללותה עד מקומה, וכן המגביה והגולל, ילכו ללותה.

סעיף ד

אפילו שאר ספרי קודש, אם מונחים על ספסל, אסור לישב על ספסל זה, אלא אם הספרים מונחים על איזה דבר שגבוה לכל הפחות טפח, ומכל שכן דאסור להניח ספרים על גבי קרקע, לא יניח אדם ספר על ברכיו ושני אצילי ידיו עליו. בשעת הדחק מותר לישב על גבי תיבה שיש בה שאר ספרי קודש, אבל אם יש בה ספר תורה אסור. מניחים חומשים על גבי נביאים וכתובים, וכן כתובים על גבי נביאים, ונביאים על גבי כתובים, אבל אין מניחין נביאים וכתובים על גבי חומשים.

סעיף ה

ספר תורה שבלה, גונזין אותו, וכן שאר ספרים וכתבי קודש ותשמישי קדושה, אסור לשורפן

סעיף ו

אין זורקין כתבי קודש, ואפילו הלכות ואגדות, ואסור להפוך אותם על פניהם, ואם מצאן הפוכין צריך להניחן כראוי.

סעיף ז

אין להשתין מים בפני ספרים, ולעת הצורך, על כל פנים יהיו מונחים גבוהים עשרה טפחים.

סעיף ח

אין לעשות מפות ומעילים לדבר שבקדושה, מדבר שנשתמש בו הדיוט, ובדיעבד שכבר נעשו מותר. אבל מדבר שנשתמש בו לעבודת אלילים, אפילו בדיעבד אסור.

סעיף ט

אסור להשתמש בספר להנאתו, כגון להעמידו להגן מפני החמה, או כדי שלא יראה חברו מה שהוא עושה, אבל אם השמש זורחת על הספר שהוא לומד בו, מותר להגן בספר אחר כיון שאינו עושה להנאתו. וכן להניח ספר תחת ספר שהיה לומד בו, כדי להגביהו לצורך הלימוד יש להתיר, אבל אין להניח ספר בתוך ספר אחר, שלא יצטרך לחפש אחר כך מקום לימודו. לא ישרטט איזה קונטרס על הספר, לפי שאין קדושה בקונטרס, עד שיכתבו בו, וכן לא יניח נייר וכדומה בספר, למשמרת.

סעיף י

המאבד כתבי קודש, עובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם, וצריכין למחות בכורכי ספרים, שמדבקין בתוך הלוחות כתבי קודש. גם צריכין ליזהר מאד, כשנותנים ספרים קדושים ישנים, לאומן אינו יהודי לכרכם מחדש, שיקחו מהם את הלוחות הישנות להצניעם, שלא יתנם האומן לספר חול.

סעיף יא

אין לוקחין ספר תורה תפילין ומזוזות מן האינו יהודי ביותר מכדי דמיהן, כדי שלא להרגילן לגנבן ולגנזן, אבל בכדי דמיהם חייבים לקנות, (אפילו מבמקום שצריכין גניזה) ואם האינו יהודי מבקש הרבה, צריך לעסוק ולדבר עמו בדברי ריצוי, אולי ישוה עמו בכדי דמיו, ואם עומד בדעתו, אז מניחין בידו, ואין לבקש מן האינו יהודי שיתנם בזול יותר מדאי, פן יכעוס וישליכם למקום אבוד.

סעיף יב

אם נפל ספר תורה מידו, אפילו בנרתיקו, צריך להתענות, ונוהגים שגם הרואים מתענים.

סעיף יג

אסור לכתוב פסוק בלי שרטוט, יש אומרים דאסור לכתוב דברי חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה.

קיצור שולחן ערוך סימן כט

סעיף א

האנשים חלוקים הם בדעותיהם (פירוש בטבעיהם). יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש שדעתו מיושבת עליו, ואינו כועס כלל, או שהוא כועס פעם אחת בהרבה שנים. יש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר, יש שהוא בעל תאוה, לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, ויש שהוא לב טהור מאד, ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים, שהגוף צריך להם, יש בעל נפש רחבה, שלא תשבע נפשו מכל ממון שבעולם, כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף, ויש מקצר נפשו, ודי לו אפילו דבר מועט, שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג די צרכו, יש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו, ומה שהוא אוכל משלו אוכל בצער, ויש שהוא מפזר כל ממונו, וכן בכל המדות והדעות, כגון מהולל ואונן כילי ושוע אכזרי ורחמן, רך לבב ואמיץ לבב וכיוצא בהן.

סעיף ב

הדרך הטוב והישר הוא, שירגיל האדם את עצמו ללכת בדרך אמצעי. לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן, ואי אפשר לחיות זולתן, כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, וכן לא יהא עמל בעסקיו, אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כענין שנאמר טוב מעט לצדיק, ולא יקפוץ ידיו ביותר וגם לא יפזר ממונו אלא יתן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן בשאר רוב המדות, מי שהולך בדרך האמצעי נקרא חכם.

סעיף ג

אך הגאוה היא מדה רעה מאד, ואסור לאדם לנהוג בה אפילו במעוט, אלא ירגיל את עצמו להיות שפל רוח, כמו שצוו חכמינו זכרונם לברכה מאד מאד הוי שפל רוח. ואיך תרגיל את עצמך להיות עניו ושפל רוח כל דבריך יהיו בנחת, ראשך כפוף, עיניך יביטו למטה ולבך למעלה, וכל אדם יהא חשוב בעיניך שהוא גדול ממך. אם הוא תלמיד חכם יותר ממך, הרי אתה מחויב לכבדו וכן אם הוא עשיר ממך, גם כן אתה מחויב לכבדו, כדמצינו רבי היה מכבד עשירים, ותחשוב בהיות כי השם יתברך נתן לו עושר, מסתמא ראוי הוא לכך. ואם הוא קטן ממך בחכמה או בעושר, תחשוב כי הוא יותר צדיק ממך, כי הוא אם עובר איזה עבירה, נחשב כשוגג ואונס, ואתה אם עברת עבירה אתה מזיד, אם כה תחשוב תמיד, לא תוכל להתגאות וטוב לך.

סעיף ד

וכן הכעס היא מדה רעה מאד וראוי לאדם להתרחק ממנה מאד, וירגיל את עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס. ואם צריך להטיל אימה על בניו ובני ביתו יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם, ותהא דעתו מיושבת בינו לבין עצמו. אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטי (לא תכעוס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא) לא תרוי (לא תשתכר ביין) ולא תחטי. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הכועס כאלו עובד עבודת אלילים. וכל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר וגם רשע ליום רעה. בעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים, וזו היא דרך הטובה ודרך צדיקים, שהם עלובין ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

סעיף ה

לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדברי תורה, או בדברים שהוא צריך לחיי גופו, ואפילו במה שצריך לצרכי גופו, לא ירבה דברים. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המרבה דברים מביא חטא, ואמרו לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ואמר רבא מאי דכתיב מות וחיים ביד לשון, דבעי חיים בלישנא, דבעי מות בלישנא.

סעיף ו

לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן אלא שמח. כך אמרו זכרונם לברכה שחוק וקלות ראש, מרגילין את האדם לערוה. וכן לא יהא בעל נפש רחבה, נבהל להון, ולא עצב ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה, ממעט בעסק, ועוסק בתורה, ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם, וצריך האדם להתרחק מהן.

סעיף ז

שמא יאמר האדם, הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, שמוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר, ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבוש מלבוש נאה, אלא ילבש שק וכדומה, גם זה דרך רעה היא, ואסור הוא לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי כתיב בנזיר, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ומה אם נזיר שלא פירש את עצמו אלא מן היין, צריך כפרה, המונע את עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה. לפיכך צוו רבותינו זכרונם לברכה שלא ימנע האדם, אלא מן הדברים שהתורה אסרה לנו, ולא יאסור על עצמו בנדרים ובשבועות דברים המותרים. כך אמרו זכרונם לברכה לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים המותרים. ואסרו רבותינו זכרונם לברכה לסגף את עצמו בתענית יותר מן הראוי, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, אמר שלמה המלך עליו השלום אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם, ואמר פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו.

סעיף ח

כבר כתבנו מאמר יהודה בן תימא הוי עז כנמר כו' שלא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא יתברך שמו. אבל מכל מקום לא יענה אותם דברי עזות, שלא יקנה קנין בנפשו להיות עז פנים, אפילו שלא במקום עבודתו יתברך שמו.

סעיף ט

וכן אין להתקוטט בשביל איזה מצוה, כגון להתפלל לפני התיבה, או לעלות לתורה וכדומה, כדמצינו בלחם הפנים, אף שהוא מצוה לאכלו, שנינו הצנועים מושכים ידיהם והגרגרין חוטפין ואוכלין.

סעיף י

טבע האדם הוא, להיות נמשך במעשיו אחר רעיו וחבריו ואנשי מקומו, לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים, ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. אמר שלמה המלך עליו השלום הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו' ואם הוא דר בעיר שמנהיגיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך משם לדור בעיר שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים.

סעיף יא

מצות עשה להדבק בתלמידי חכמים כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר ובו תדבק, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך פירשו רבותינו זכרונם לברכה הדבק בתלמיד חכם. לפיכך צריך האדם להשתדל, שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכול ולשתות עם תלמיד חכם, ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, ולהתחבר אליהם בכל מיני חבור, שנאמר ולדבקה בו. וכן צוו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם.

סעיף יב

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו, ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון שלו, ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו, אף על פי שאין חברו עומד שם, ולא הגיע לו בושת, ולא ביישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו, למול מעשה חברו, או חכמתו, כדי שיראה מכללו, שהוא מכובד וחברו בזוי, אין לו חלק לעולם הבא עד שישוב בתשובה שלימה.

סעיף יג

כל השונא אחד מישראל בלבו, עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. ואם חטא איש כנגדו, לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום עם אמנון מרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיע ולומר: למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר זה, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו, צריך למחול לו, ולא יהא אכזרי, שנאמר ויתפל אברהם אל האלהים. באבות דרבי נתן (סוף פרק ט"ז) ושנאת הבריות כיצד, מלמד שלא יכוין אדם לומר: אהוב את החכמים, ושנא את התלמידים, אהוב את התלמידים, ושנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את האפיקורסים, והמסיתים והמדיחים, וכן המסורות, וכן דוד אמר משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי, הלא הוא אומר, ואהבת לרעך כמוך אני ה', מה טעם, כי אני בראתיו, ואם עושה מעשה עמך, אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו.

סעיף יד

אסור לאדם לבקש דין מן השמים, על חברו שעשה לו רעה, ודוקא בדאית ליה דיינא בארעא, וכל הצועק על חברו, הוא נענש תחלה. ויש אומרים דאפילו לית ליה דיינא בארעא, אסור לצעוק עליו, אלא אם כן הודיעו תחלה.

סעיף טו

הרואה את חברו שחטא, או שהלך בדרך לא טוב מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. והמוכיח את חברו, בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, להביאו לחיי עולם הבא. וכל שאפשר בידו למחות, ואינו מוחה, הוא נתפס בעון זה, כיון שהיה אפשר לו למחות.

סעיף טז

במה דברים אמורים כשהוא מדמה שישמע לו, אבל אם יודע בו שלא ישמע לו, אסור להוכיחו, דאמר ר' אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם, שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך.

סעיף יז

אסור לאדם לבייש את חברו, בין בדיבור בין במעשה, וכל שכן ברבים, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא, עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה נוח לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים, שנאמר היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו, אנכי הרה, ולא אמרה לו בפירוש אלא ברמז אם יודה יודה, ואם לאו לא תפרסמו. לפיכך צריך האדם להזהר מאד, שלא לבייש את חברו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא אותו בשם שהוא בוש, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, ואם חטא כנגדו והוא צריך להוכיחו, לא יכלימנו, שנאמר ולא תשא עליו חטא. במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר כשהוכיחו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל, ואין בו משום אונאת דברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצות הזהירה התורה על אונאתו, ולא על העובר עליהן ולא חזר בו לאחר שהוכיחוהו בסתר ובלשון רכה.

סעיף יח

מי שחטא חברו כנגדו, ולא רצה להוכיחו, ולא לדבר לו כלום ומחל לו בלבו, ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זה מדת חסידות, לא הקפידה התורה אלא על המשטמה.

סעיף יט

חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, שלא ידבר אליהם אלא רכות, וינהג בהם מנהג כבוד, ולא יכאיבם אפילו בדברים, מפני שנפשן שפלה מאד, ורוחן נמוכה. אף על פי שהן בעלי ממון, אפילו אלמנותו של מלך, ויתומיו, מוזהרים אנו עליהם, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקין מחמת החמס שנעשה להם הם נענים, שנאמר כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו. במה דברים אמורים שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב, כדי ללמדן תורת או אומנות, או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר. ומכל מקום ישגיח לנהלם בנחת וברחמים גדולים, שנאמר כי ה' יריב ריבם. אחד יתום מאב ואחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה, עד שיהיו יכולים לעשות כל צרכים בעצמם, כשאר כל הגדולים.

סעיף כ

צריך האדם ליזהר, שלא לעשות איזה דבר, שיכולין לחשוד אותו שעשה דבר עבירה, (אף על פי שאינו עושה), כדמצינו שהכהן התורם את הלשכה לא היה נכנס בבגד העשוי, בענין שיכולין להטמין בו איזה דבר, לפי שצריך האדם לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום ברוך הוא, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

סעיף כא

מדת חסידות שלא לקבל מתנה, רק לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה.

קיצור שולחן ערוך סימן ל

סעיף א

כתיב לא תלך רכיל בעמך, איזהו רכיל, זה שטוען דברים, והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת וגם אין בו גנות הרי זה עובר בלאו, והוא עון גדול, וגורם להרוג נפשות מישראל, לכך נסמך לו, ולא תעמוד על דם רעך. צא ולמד מה אירע לדואג האדומי, שאמר לשאול כי אחימלך נתן לדוד צדה וחרב, אף על פי שהדבר היה אמת, וגם לא הוי גנות לאחימלך, שהרי לא עשה בזה שום מעשה רע, וגם אם שאול בעצמו היה שואל לאחימלך, היה אומר לו מה שעשה, כי לא נתכוין לחטוא בזה נגד שאול. עם כל זה גרם הרכילות של דואג, שנהרגו כמה כהנים.

סעיף ב

יש עון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חברו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו, כך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. המקבל לשון הרע הוא גרוע יותר מן האומרו, ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד.

סעיף ג

עד היכן לשון הרע, שאל אחד לחברו, אנה אמצא אש, ואמר לו: היכן נמצא אש, בבית פלוני, שיש לו הרבה בשר ודגים, ומבשלים שם תמיד.

סעיף ד

ויש דברים שהם אבק לשון הרע, כיצד, אמר שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה, וכיוצא בדברים אלו. וכן המספר בטובות חברו בפני שונאיו, הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו, ועל זה הענין אמר שלמה מברך רעהו בקול גדול, בבקר השכם, קללה תחשב לו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו. וכן המספר לשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כמו שאינו מדבר בשנאה, הוא ששלמה אמר בחכמתו כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, כן איש רמה את רעהו ואמר משחק אני. וכן המספר לשון הרע ברמאות, שעושה עצמו כאלו מספר רק לפי תומו, ואינו יודע שזהו לשון הרע, וכשגוערין בו, אומר, איני יודע שזהו לשון הרע, או שאלו מעשיו של פלוני.

סעיף ה

אחד המספר לשון הרע בפני חברו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו. ואפילו להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע. ואם כבר נאמרו הדברים בפני שלשה, מסתמא כבר נתפרסם הדבר, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר. מה תקנתו של אדם שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו.

סעיף ו

אמר ר' ירמיה בר אבא, ארבעה כתות אין מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת חנפים, כת שקרים וכת מספרי לשון הרע. "כת לצים", דכתיב משך ידו את לוצצים (פירש רש"י משך ידו הקדוש ברוך הוא מהיות את לוצצים). "כת חנפים" דכתיב כי לא לפניו חנף יבא. "כת שקרים", דכתיב דובר שקרים לא יכול לנגד עיני. "כת מספרי לשון הרע", דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (פירש רש"י לא יגורך רע לא יגור עמך רע, וגבי מספרי לשון הרע כתיב, דכתיב בהאי פרשתא כי אין בפיהו נכונה וגו') צדיק אתה ה' לא יגור במגורך רע, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת אלילים, דכתיב ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו וגו'.

סעיף ז

הנוקם מחברו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום. וכיצד היא הנקימה, אמר לחברו: השאיליני קרדומך, אמר לו: איני משאילך, כמו שאתה לא השאלתני כאשר שאלתי ממך, הרי זה נוקם ועובר בלאו. אלא כשיבא לו לשאול, יתן בלב שלם, ולא יגמול לו כאשר גמלו, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו, על כל דברי העולם, שאצל המבינים הכל דברי הבל והבאי, ואינן כדאי לנקום עליהם. וכן אמר דוד המלך עליו השלום אם גמלתי שולמי רע ואחלצה וגו' (איסור קללה כתבנו בסימן ו' סעיף ג).

סעיף ח

אם תרצה להנקם מאויביך, תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תנקם משונאיך, כי הוא יצטער על מדותיך, ויתאבל בשמעו שמך הטוב, אבל אם תעשה מעשים מכורעים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך, והנה הוא מתנקם בך.

סעיף ט

כל הנוטר לאחד מישראל, עובר בלא תעשה, שנאמר ולא תטור את בני עמך. כיצד היא הנטירה, ראובן שאמר לשמעון: השאילני דבר פלוני, ולא רצה שמעון. לימים בא שמעון לשאול איזה חפץ מראובן, ואמר לו ראובן: הא לך, הריני משאילך, ואיני כמותך, לא אשלם לך כמעשיך. העושה כזה, עובר בלא תטור, אלא ימחה הדבר מלבו, ולא יזכרנו כלל, וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ, ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.

קיצור שולחן ערוך סימן לא

סעיף א

אמרו רבותינו זכרונם לברכה איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, בכל דרכיך דעהו, פירוש שאפילו בדרכיך שאתה עושה לצורך גופך, דע את ה', ועשה את הדברים לשמו יתברך. כגון האכילה, השתיה, ההליכה, הישיבה, השכיבה, הקימה, התשמיש והשיחה כל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם לעבודתו.

סעיף ב

אכילה ושתיה כיצד, אין צריך לומר שלא יאכל וישתה דברים האסורים חס ושלום, אלא גם בדברים המותרים, והיה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו, אינו משובח, אלא יתכוין באכילתו ושתייתו, שיהיה לו כח לעבודת הבורא. לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה לו, ככלב וחמור, אלא יאכל דברים המועילים וטובים לבריאת הגוף. ויש אנשי מעשה, שקודם אכילה אומרים: הנני רוצה לאכול ולשתות, כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתברך שמו.

סעיף ג

הישיבה והקימה וההליכה כיצד, אין צריך לומר שלא ישב במושב לצים, ושלא לעמוד בדרך חטאים, ושלא לילך בעצת רשעים, אלא אפילו לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו, להשלים חפצו ותאותו, אין זה משובח אלא יעשה לשם שמים. ומכל מקום גם אם אי אפשר לו לכוין לשם שמים דוקא, אל ימנע את עצמו מדברים אלו, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה.

סעיף ד

שכיבה כיצד, אין צריך לומר בזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות, אם מתגרה בשינה לענג את עצמו, שאינו ראוי לעשות כן, אלא אפילו בזמן שהוא יגע, וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו, ולגופו מנוחה לצורך בריאת גופו, ושלא תטרף דעתו בתורה, מחמת מניעת השינה.

סעיף ה

תשמיש כיצד, אין צריך לומר שלא יעבור עבירה חס ושלום אלא אפילו בעונה האמורה בתורה, אם עשה להנאת גופו, או להשלים תאותו, הרי זה מגונה. ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים, שישמשו אותו וימלאו מקומו, אינו משובח, אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין להברות את גופו, ולקיים מצות עונה כאדם הפורע את חובו.

סעיף ו

השיחה כיצד, אין צריך לומר לספר לשון הרע או רכילות וליצנות ונבלות פה חס ושלום, אלא אפילו לספר בדברי חכמים, צריך שתהא כוונתו לעבודת הבורא, לדבר המביא לעבודתו.

סעיף ז

וכן כשהוא עוסק במשא ומתן, או במלאכה להשתכר בה, לא יהא בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה כדי שיהיה לו לפרנס בני ביתו, ולתת צדקה ולגדל בניו לתלמוד תורה. כללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו, ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיבא לידי עבודת הבורא יתעלה יעשהו, ואם לאו לא יעשהו. ומי שנוהג כן, נמצא עובד את בוראו כל ימיו, אפילו בשעת שבתו וקומו והילוכו, ובשעת משאו ומתנו, ואפילו באכילתו ושתייתו אפילו בתשמישו ובכל צרכיו, וכל ענין זה צוו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, ובדרך הזה שקף רבינו הקדוש אצבעותיו למעלה בשעת מיתתו, ואמר גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מהם אלא לשם שמים.

קיצור שולחן ערוך סימן לב

סעיף א

הואיל והיות הגוף בריא ושלם, מדרכי השם הוא, אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המברין והמחלימים את הגוף, וכן הוא אומר ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

סעיף ב

הבורא ברוך הוא וברוך שמו ברא את האדם, ונתן בו חום הטבעי, וזהו החיות של האדם, שאם יכבה האש הטבעי אפס חיותו, והחזקת החום הזה, הוא על ידי המאכל אשר האדם אוכל. כמו האש הבוער, שאם לא יוסיפו עליו תמיד עצים יכבה לגמרי, כן האדם אם לא יאכל יכבה האש אשר בתוכו וימות. המאכל נטחן בין השינים, ומתערב עם מיץ ורוק ויותך, ומשם יורד לאצטומכא ונטחן גם שם, ומתערב עם המיצים, מיץ האיצטומכא ומיץ המרה, ויותך ויתבשל מהחום והמיצים ומתעכל. הברור שבו, ממנו נזונים כל האיברים ומקיים חיות האדם, והפוסלת שהוא המותרות נדחה לחוץ. ועל זה אנו אומרים בברכת אשר יצר (לפירוש א') ומפליא לעשות, שנתן הקדוש ברוך הוא את הטבע באדם, לברור את טוב המאכל, וכל אבר מושך אליו מזונו הראוי לו, והפסולת נדחה לחוץ. שאם נשאר הפסולת בתוכו יתעפש, ויבא לידי חולאים רחמנא לצלן. ולכן רוב בריאות הגוף וחלשתו, תלוי בעיכול המאכל. אם מתעכל בדרך קל וטוב, אז האדם בריא, אבל אם מתקלקל העיכול, אז נחלש האדם, ויכול לבא לידי סכנה חס ושלום.

סעיף ג

העיכול הטוב הוא אם המאכל איננו רב, ושיהא קל להתעכל, שאם אכל האדם הרבה והאיצטומכא מלא, אז קשה העיכול, כי האיצטומכא אינו יכול אז להתפשט ולהתכווץ כראוי בטבעו, ולטחון את המאכל כראוי, וכמו האש שאם ירבו עליו עצים יותר מדאי, אינו בוער יפה, כמו כן המאכל באיצטומכא. ולכן האדם אשר רוצה לשמור בריאות גופו, צריך ליזהר שלא לאכול רק בשיעור בינוני לפי מזג גופו, לא מעט ולא כל שבעו. ורוב החלאים הבאים על האדם, אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני, שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר, שומר פיו מלאכול מאכל רע, או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו. ואמר החכם האוכל דבר מועט מדברים המזיקים, אינו מזיק לו כמו האוכל הרבה מדברים הטובים.

סעיף ד

האדם בנעוריו כח העיכול שלו חזק, ועל כן צריך מזון תדיר, יותר מן האיש אשר הוא באמצע ימיו. והזקן לחלישת כחו, צריך שיהיה מאכלו קל, ומעט בכמות והרבה באיכות להחזקת כחו.

סעיף ה

בימי החום נחלשים כלי העיכול מן החום, ועל כן ראוי שיהיה שיעור האכילה בימי החום פחות מבימי הקור. ושיערו חכמים הרופאים, לאכול בימות החמה, רק שני שלישים ממה שהוא אוכל בימות הגשמים.

סעיף ו

כלל גדול בדרכי הרפואה, שקודם האכילה ייגע בהליכה או בעבודה, עד שיתחמם גופו ואחר כך יאכל, וזהו שנאמר בזעת אפך תאכל לחם, ולחם עצלות לא תאכל. ויתיר חגורתו קודם אכילה (וסימנך ואקחה פת לחם "אקחה" ראשי תיבות למפרע, התר חגורה קודם אכילה "פת לחם" ראשי תיבות פן תבא לידי חולי מעיים). ובשעת האכילה, ישב במקומו או מסב על שמאלו, ואחר האכילה לא יתנועע הרבה, כי על ידי זה ירד המאכל מן האיצטומכא, טרם שיתעכל ויזיק לו, אלא ילך מעט וינוח. ולא יטייל ולא ייגע את עצמו לאחר האכילה, ולא יישן אחר האכילה עד שתי שעות, שלא יעלו העשנים למוח ויזיקוהו. וכן המרחץ וההקזה והמשגל, אינם טובים לאחר האכילה.

סעיף ז

בני האדם אינם שוים במזגם, יש מי שמזגו חם ויש מי שמזגו קר, ויש מי שמזגו ממוצע, והמאכלים גם כן משונים, ומי שמזונו ממוצע, יאכל מאכלים שהם גם כן ממוצעים, אבל מי שאין מזגו ממוצע, צריך שיאכל מאכלים שהם קצת היפך מזגו. מי שמזגו חם לא יאכל דברים חמים, כמו תבלין ובשמים, אלא יאכל מאכלים שהם קצת קרים וחמוצים, ומי שמזגו גר, יאכל מאכלים שהם קצת חמים. וכן ישתנה המאכל לפי הזמן והמקום. בימות החמה יאכל מאכלים קרים, כמו בשר כבשים וגדיים רכים, ואפרוחי תרנגולת, וגם קצת מאכלים חמוצים, ובימי הקור מאכלים חמים, וכן במדינה קרה מאכלים חמים, ובמדינה חמה מאכלים קרים.

סעיף ח

המאכל הממוצע הוא לחם חטה, ולא סולת ממש כי הסולת מתאחר מלהתעכל, אך יהיה בו גם קצת מהמורסן, והוא נתחמץ במצוע, ובו מלח ומאפה תנור, ויתר המאכלים שנעשו מהחטה אינם טובים. ממיני הבשר הטוב הוא כבש בן שנתו וכן הגדיים היונקים, אך כל מיני בני מעיים וגם הראש, המה לא טובים. העזים והפרה הזקנה והגבינה הישנה המה מאכלים רעים ועבים. כל בשר עוף קל להתעכל יותר מבשר בהמה, והטוב שבעופות התרנגולת. אמרו הרופאים כי המאכל שהאדם רגיל בו אינו מזיק לו, ואפילו הוא מאכל רע, כי ההרגל נעשה טבע, ובלבד שלא ימלא בו כרסו.

סעיף ט

אין לאכול לב בהמה או עוף משום דקשה לשכחה, וכן לא יאכל ממקום שאכל עכבר או חתול שגם כן קשה לשכחה.

סעיף י

זמן האכילה הוא כשיתאוה לאכול תאוה אמיתית לא זרה, ולהבדיל בין תאוה אמיתית לתאוה זרה היא זאת, הראשונה היא הנקראת רעב (הונגער) והוא כשהאיצטומכא ריקנית, והשניה היא כשמתאוה למאכל מיוחד ונקראת תאבון (אפעטיט). ובדרך כלל, האדם הבריא והחזק יאכל שתי פעמים ביום, וחלשים זקנים יש להם לאכול אך מעט בפעם אחת, ויאכלו כך הרבה פעמים ביום, כי ריבוי המאכל יחליש את האיצטומכא. והרוצה לשמור בריאותו, לא יאכל עד שיהיה האיצטומכא ריק מן המאכל הקודם, וסתם עיכול בבני אדם הבריאים האוכלים מאכלים ממוצעים, ומתעמלים בדרך המצוע הוא לשש שעות. וטוב להשמיט סעודה אחת בשבוע, כדי שישבות האיצטומכא מעבודתו, ויתחזק כח עיכולו, ונראה כי השמטה זאת טוב שתהא בערב שבת.

סעיף יא

טוב להרגיל את עצמו לאכול פת בשחרית.

סעיף יב

הרוצה לאכול כמה מיני מאכלים, יקדים לאכול תחלה את המשלשל, ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט ביניהם. וכן יקדים את המאכל הקל שהוא נוח להתעכל, כגון בשר עוף קודם לבשר בהמה, בשר בהמה דקה קודם לבשר בהמה גסה, ודברים שמאמצים את בני מעיים, יאכל מיד לאחר האכילה ואל יאכל מהם הרבה.

סעיף יג

מהיות כי התחלת העיכול הוא בפה על ידי טחינת השינים והתערבות עם מיץ הרוק, לכן לא יבלע שום מאכל בלי לעיסה, כי אז תכבד העיכול באיצטומכא לבדו.

סעיף יד

כבר אמרנו כי בני אדם אינם שוים במזגם, ויש לכל אחד לבחור על פי רופאים במאכלים הטובים, לפי מזגו ומקומו ושעתו. ובדרך כלל הנה הרופאים הקדמונים חלקו את המאכלים במדרגות שונות, יש מאכלים שהם רעים ביותר עד מאד, וראוי לאדם שלא לאכלן לעולם כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המלוח הישן, ויין מגתו, והתבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע, או מר ביותר, הרי הוא לגוף כמו סם המות. ויש מאכלים שהם רעים אבל אינם כמו הראשונים לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהם אלא מעט, אחר ימים הרבה, ולא ירגיל את עצמו להיות מזונו מהם או לאכלם עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים, וגבינה, וחלב ששהה אחר שנחלב כ"ד שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים, ולחם שעורים, ולחם מצות והכרוב והחציר, והבצלים, והשומים, והחרדל והצנון. כל אלו מאכלים רעים הם. אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהם כלל.

סעיף טו

ויש מאכלים שהם רעים ואינם כמו אלו, והם עוף המים (אוזא ובר אוזא) ובני יונה הקטנים והתמרים, ולחם שנילש בשמן, והסולת שנפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן, אין ראוי להרבות במאכלות אלה.

סעיף טז

לעולם ימנע האדם את עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה לאכול מהם אפילו יבשים ומכל שכן רטובים, אבל קודם שיתבשלו באילן כל צרכן, הרי הן כחרבות לגוף, וכן החרובים רעים לעולם. הפירות החמוצים רעים, ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמים והתאנים והענבים והרמונים לעולם טובים, בין רטובים בין יבשים, ואוכל אדם מהם כל צרכו ומכל מקום לא יתמיד אכילתם אף על פי שהם טובים מכל פרי האילנות.

סעיף יז

בענין השתיה, המים הם המשקים הטבעים לאדם ובריאים לגוף, אם הם זכים וצלולים מועילים, ששומרים הרטיבות שבגוף, וממהרים להוציא את הפסול. כשישתה מים, יבחר את הקרים, שהם מרוים את הצמאון, ומטיבים את העיכול יותר מאלו שאינם קרים, אך לא יהיו קרים מאד, שהם מכבים את החום הטבעי. ומכל שכן כשהאדם הוא עיף ויגע, יזהר מאד שלא לשתות מים קרים, כי אז חלב הלב נתחמם, והוא מהותך מחמת העייפות והיגיעה, והמים הקרים יזיקו לו, עד שיוכל לבא לידי סכנה חס ושלום. ואף כי המים טובים לבריאות הגוף מכל מקום לא ישתה מהם הרבה. אין לשתות מים קודם האכילה, לפי שתתקרר האיצטומכא, ולא יעכל את המזון כראוי, וגם בתוך אכילתו לא ישתה רק מעט מים מזוג ביין, ורק כשהמאכל מתחיל להתעכל אז ישתה שיעור בינוני. וכן אין לשתות מים בצאתו מן המרחץ, שלא יתקרר הכבד ומכל שכן שלא ישתה במרחץ. וכן לא ישתה אותם תיכף אחר המשגל, לפי שאז חום הטבעי הוא חלוש, ויהיה גורם שיתקררו האברים.

סעיף יח

היין מחזיק החום הטבעי, ומטיב את העיכול, ומוציא את המותרות, ועוזרים לבריאת הגוף כשישתה מהם שיעור בינוני. מי שמוחו חלוש, יזהר מן היין שמוסיף על חלישותו, וממלא את הראש מעשנים, היין יפה לזקנים ומזיק לנערים, לפי שמעורר החום הטבעי והוא כמוסיף אש על אש. ויש ליזהר מן היין עד כ"א שנה. אין ראוי לשתות יין קודם אכילה אלא מעט כדי לפתוח הבני מעיים ולא בעת רעבון, ולא אחר מרחץ וזיעה, ולא אחר עמל ויגיעה, ובתוך האכילה לא ישתה אלא מעט.

סעיף יט

לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, ולא יאכל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה שמא צריך לנקביו.

סעיף כ

לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפוים כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט, וזהו כלל גדול ברפואה, כל זמן שהרעי נמנע, או יוצא בקושי, חלאים רעים באים, ולכן כשרואה אדם שמעיו נחלשו, ואין בהם כח הדוחה, ידרוש ברופאים להגיד לו במה ירפה אותם, איש איש לפי מזגו ולפי ימיו.

סעיף כא

היגיעה בדרך ממוצע טובה לבריאות הגוף, אבל היגיעה הגדולה וכן המנוחה מזיקין לגוף. בזמן החום אין להתייגע רק מעט, ובזמן הקור צריך יותר, האדם השמן צריך שיתיגע יותר מן האדם הכחוש.

סעיף כב

הרוצה לשמור את הבריאות, צריך לדעת התנועות הנפשיות וליזהר מהם, והם כמו השמחה והדאגה, והכעס והפחד, שהם הפעוליות בנפש. וצריך המשכיל שיהא שמח בחלקו כל ימי הבלו, ולא ידאג על עולם שאינו שלו, ולא יבקש יתרונות, ויהיה בטוב לבב ובשמחה הממוצעת, כי היא סיבה לגדל החום הטבעי, ולעכל המאכל ולדחות את המותרות ולחזק אור העינים וכל ההרגשות, וגם יתחזק כח השכל. ואמנם לא להרבות השמחה במאכל ובמשתה כמו הסכלים, כי ברוב השמחה יצא החמימות לשטח הגוף, ויותך החום הטבעי ויתקרר הלב פתאום וימות בלא עתו בפתע. ובפרט יקרה זאת לאנשים שמנים בגופם, לפי שהחום הטבעי בגופם מעט, לפי שעורקיהם צריך ומרוצת הדם שהוא מקור החום הוא לאט, והדאגה היא היפוך השמחה, וגם היא מזקת לפי שמקררת את הגוף, ויתקבץ החום הטבעי אל הלב ויביאהו אל המות. הכעס מעורר חמימות הגוף עד שיוליד מין ממיני הקדחת. הפחד יוליד בגוף קרירות, ולכן יקרה למפחד רעדה, וכשיתרבה הקרירות אולי ימות, ומכל שכן שצריך ליזהר שלא יאכל כשהוא בכעס או בפחד או בדאגה, אלא כשהוא בשמחה ממוצעת.

סעיף כג

השינה הממוצעת, טובה לבריאות הגוף, לפי שיתעכל מזונו וינוחו החושים, ואם יקרה לו מחמת חולי שאינו יכול לישן, צריך שיאכל דברים המביאים את השינה, אבל ריבוי השינה מזקת, לפי שיתמלא הראש מהאדים כי ירבה העשן העולה מן הבטן אל המוח, וימלא הראש עשן ויזיק לגוף היזק גדול. כמו שיש לו לאדם ליזהר שלא לישן תיכף אחר האכילה, כן יש לו ליזהר שלא יישן כשהוא רעב, כי כשאין מזון בגוף יפעל החמימות במותרות, ויתילד ממנו עשן נפסד ויעלה למוח. כשישן יהיו מראשותיו גבוהים, לפי שיעזור לרדת את המאכל מפי האיצטומכא ויתמעטו העשנים העולים למוח. השינה הטבעית היא בלילה, ושינת היום מזקת, ואינה טובה אלא לאותן שהורגלו בה.

סעיף כד

דרך הרחיצה, שיכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים. לא יכנוס למרחץ לא כשהוא רעב ולא כשהוא שבע, אלא כשיתחיל המזון להתעכל. וירחץ גופו בחמין ואחר כך בפושרין ואחר כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן. כשיצא מן המרחץ, ילבש בגדיו ויכסה ראשו היטב שלא תשלוט בו רוח קרה, ואפילו בימות החמה צריך להזהר בזה, וישהה לאחר שיצא עד שתתיישב נפשו, וינוח גופו ותסיר החמימות, ואחר כך יאכל, ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה, הרי זה יפה מאד.

סעיף כה

לעולם ישתדל אדם לדור במקום שהאויר זך ונקי, במקום גבוה ובנין רחב. ואם אפשר, לא ידור בקיץ במקום פתוח לצד צפון או לצד מזרח, ושלא יהא שם שום דבר מעופש. וטוב מאד לנקות אויר הבית תדיר, בריחות טובות ובעשנים מועילים.

סעיף כו

האויר הטוב לבריאות הגוף הוא, שיהא שוה, ממוצע בין הקור והחום. לכן יזהר כל אדם שלא יחמם את ביתו הרבה בימות החורף, כדרך אנשים בלי דעת, כי על ידי רוב החמימות הרבה חלאים באים רחמנא ליצלן, אלא יחממו באופן אשר לא ירגיש שום קרירות ולא יחם לו ביותר.

סעיף כז

לשמור חוש הראיה יזהר מדברים אלו, לא יבא בחפזון בפעם אחת ממקום חושך לאור גדול. ואם צריך ליכנס ממקום חושך למקום אור, יפתח את הדלת מעט ויסתכל באותו אור מועט, איזה רגעים, ואחר כך יפתח יותר ויסתכל גם כן באותו אור איזה רגעים, ואחר כך יפתח כולו. וכן יעשה גם בבואו ממקום אור למקום חושך, כי התמורה מאור לחושך או מחושך לאור בלי ממוצע מזיק לראיה. ולכן ה' יתברך שמו ברחמיו ברא את העולם בענין זה, שהשמש זורחת על הארץ מעט מעט, לא בפעם אחת, וכן שוקעת מעט מעט, ועל זה אנו מברכין המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, שמאיר לנו ברחמים מעט מעט, ולא בפעם אחת פתאום. אור החוזר מן השמש פירוש שהשמש זורחת על איזה מקום ומשם בא האור, אור זה מזיק לענים, לכן יזהר מלדור בבית אשר כל החלונות רק מצד צפון, כי השמש אינה באה לצד צפון, וכל האור אשר שמה הוא רק אור החוזר. וכן אפילו אם החלונות המה לצד מזרח או דרום או מערב, אם אין השמים נראין מתוך החלונות, כגון שיש כנגדן חומות גבוהות, הרי גם כן האור הבא הוא רק אור החוזר. יזהר מלעסוק בכתיבה או לקרות בספר או לעשות כל מלאכה דקה, באור בין השמשות, וכן בעצם היום כאשר השמש בתקפה. וכן לא ירבה בכתיבה או לקרות בספר באותיות קטנות, ובכל מלאכה דקה לאור הנר בלילה. ההסתכלות הרבה בצבע לבן גם כן מזיק לעינים, ולכן מראה השמים כמראה התכלת, לא לבן, כדי שלא יזיק לעינים. וכן ההסתכלות הרבה במראה אדום צח, וכן באש מזיק גם כן. העשן וריח גפרית מזיקין גם כן, וכן אבק דק או רוח הבא לנגד לעינים, וכן הליכה מרובה ופסיעה גסה, בכיה מרובה כמו שאמר הכתוב כלו בדמעות עיני, והקשה מכולן הוא רוב המשגל, אבל מצות ה' ברא מאירת עינים.

קיצור שולחן ערוך סימן לב

סעיף א

הואיל והיות הגוף בריא ושלם, מדרכי השם הוא, אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המברין והמחלימים את הגוף, וכן הוא אומר ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

סעיף ב

הבורא ברוך הוא וברוך שמו ברא את האדם, ונתן בו חום הטבעי, וזהו החיות של האדם, שאם יכבה האש הטבעי אפס חיותו, והחזקת החום הזה, הוא על ידי המאכל אשר האדם אוכל. כמו האש הבוער, שאם לא יוסיפו עליו תמיד עצים יכבה לגמרי, כן האדם אם לא יאכל יכבה האש אשר בתוכו וימות. המאכל נטחן בין השינים, ומתערב עם מיץ ורוק ויותך, ומשם יורד לאצטומכא ונטחן גם שם, ומתערב עם המיצים, מיץ האיצטומכא ומיץ המרה, ויותך ויתבשל מהחום והמיצים ומתעכל. הברור שבו, ממנו נזונים כל האיברים ומקיים חיות האדם, והפוסלת שהוא המותרות נדחה לחוץ. ועל זה אנו אומרים בברכת אשר יצר (לפירוש א') ומפליא לעשות, שנתן הקדוש ברוך הוא את הטבע באדם, לברור את טוב המאכל, וכל אבר מושך אליו מזונו הראוי לו, והפסולת נדחה לחוץ. שאם נשאר הפסולת בתוכו יתעפש, ויבא לידי חולאים רחמנא לצלן. ולכן רוב בריאות הגוף וחלשתו, תלוי בעיכול המאכל. אם מתעכל בדרך קל וטוב, אז האדם בריא, אבל אם מתקלקל העיכול, אז נחלש האדם, ויכול לבא לידי סכנה חס ושלום.

סעיף ג

העיכול הטוב הוא אם המאכל איננו רב, ושיהא קל להתעכל, שאם אכל האדם הרבה והאיצטומכא מלא, אז קשה העיכול, כי האיצטומכא אינו יכול אז להתפשט ולהתכווץ כראוי בטבעו, ולטחון את המאכל כראוי, וכמו האש שאם ירבו עליו עצים יותר מדאי, אינו בוער יפה, כמו כן המאכל באיצטומכא. ולכן האדם אשר רוצה לשמור בריאות גופו, צריך ליזהר שלא לאכול רק בשיעור בינוני לפי מזג גופו, לא מעט ולא כל שבעו. ורוב החלאים הבאים על האדם, אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני, שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר, שומר פיו מלאכול מאכל רע, או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו. ואמר החכם האוכל דבר מועט מדברים המזיקים, אינו מזיק לו כמו האוכל הרבה מדברים הטובים.

סעיף ד

האדם בנעוריו כח העיכול שלו חזק, ועל כן צריך מזון תדיר, יותר מן האיש אשר הוא באמצע ימיו. והזקן לחלישת כחו, צריך שיהיה מאכלו קל, ומעט בכמות והרבה באיכות להחזקת כחו.

סעיף ה

בימי החום נחלשים כלי העיכול מן החום, ועל כן ראוי שיהיה שיעור האכילה בימי החום פחות מבימי הקור. ושיערו חכמים הרופאים, לאכול בימות החמה, רק שני שלישים ממה שהוא אוכל בימות הגשמים.

סעיף ו

כלל גדול בדרכי הרפואה, שקודם האכילה ייגע בהליכה או בעבודה, עד שיתחמם גופו ואחר כך יאכל, וזהו שנאמר בזעת אפך תאכל לחם, ולחם עצלות לא תאכל. ויתיר חגורתו קודם אכילה (וסימנך ואקחה פת לחם "אקחה" ראשי תיבות למפרע, התר חגורה קודם אכילה "פת לחם" ראשי תיבות פן תבא לידי חולי מעיים). ובשעת האכילה, ישב במקומו או מסב על שמאלו, ואחר האכילה לא יתנועע הרבה, כי על ידי זה ירד המאכל מן האיצטומכא, טרם שיתעכל ויזיק לו, אלא ילך מעט וינוח. ולא יטייל ולא ייגע את עצמו לאחר האכילה, ולא יישן אחר האכילה עד שתי שעות, שלא יעלו העשנים למוח ויזיקוהו. וכן המרחץ וההקזה והמשגל, אינם טובים לאחר האכילה.

סעיף ז

בני האדם אינם שוים במזגם, יש מי שמזגו חם ויש מי שמזגו קר, ויש מי שמזגו ממוצע, והמאכלים גם כן משונים, ומי שמזונו ממוצע, יאכל מאכלים שהם גם כן ממוצעים, אבל מי שאין מזגו ממוצע, צריך שיאכל מאכלים שהם קצת היפך מזגו. מי שמזגו חם לא יאכל דברים חמים, כמו תבלין ובשמים, אלא יאכל מאכלים שהם קצת קרים וחמוצים, ומי שמזגו גר, יאכל מאכלים שהם קצת חמים. וכן ישתנה המאכל לפי הזמן והמקום. בימות החמה יאכל מאכלים קרים, כמו בשר כבשים וגדיים רכים, ואפרוחי תרנגולת, וגם קצת מאכלים חמוצים, ובימי הקור מאכלים חמים, וכן במדינה קרה מאכלים חמים, ובמדינה חמה מאכלים קרים.

סעיף ח

המאכל הממוצע הוא לחם חטה, ולא סולת ממש כי הסולת מתאחר מלהתעכל, אך יהיה בו גם קצת מהמורסן, והוא נתחמץ במצוע, ובו מלח ומאפה תנור, ויתר המאכלים שנעשו מהחטה אינם טובים. ממיני הבשר הטוב הוא כבש בן שנתו וכן הגדיים היונקים, אך כל מיני בני מעיים וגם הראש, המה לא טובים. העזים והפרה הזקנה והגבינה הישנה המה מאכלים רעים ועבים. כל בשר עוף קל להתעכל יותר מבשר בהמה, והטוב שבעופות התרנגולת. אמרו הרופאים כי המאכל שהאדם רגיל בו אינו מזיק לו, ואפילו הוא מאכל רע, כי ההרגל נעשה טבע, ובלבד שלא ימלא בו כרסו.

סעיף ט

אין לאכול לב בהמה או עוף משום דקשה לשכחה, וכן לא יאכל ממקום שאכל עכבר או חתול שגם כן קשה לשכחה.

סעיף י

זמן האכילה הוא כשיתאוה לאכול תאוה אמיתית לא זרה, ולהבדיל בין תאוה אמיתית לתאוה זרה היא זאת, הראשונה היא הנקראת רעב (הונגער) והוא כשהאיצטומכא ריקנית, והשניה היא כשמתאוה למאכל מיוחד ונקראת תאבון (אפעטיט). ובדרך כלל, האדם הבריא והחזק יאכל שתי פעמים ביום, וחלשים זקנים יש להם לאכול אך מעט בפעם אחת, ויאכלו כך הרבה פעמים ביום, כי ריבוי המאכל יחליש את האיצטומכא. והרוצה לשמור בריאותו, לא יאכל עד שיהיה האיצטומכא ריק מן המאכל הקודם, וסתם עיכול בבני אדם הבריאים האוכלים מאכלים ממוצעים, ומתעמלים בדרך המצוע הוא לשש שעות. וטוב להשמיט סעודה אחת בשבוע, כדי שישבות האיצטומכא מעבודתו, ויתחזק כח עיכולו, ונראה כי השמטה זאת טוב שתהא בערב שבת.

סעיף יא

טוב להרגיל את עצמו לאכול פת בשחרית.

סעיף יב

הרוצה לאכול כמה מיני מאכלים, יקדים לאכול תחלה את המשלשל, ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט ביניהם. וכן יקדים את המאכל הקל שהוא נוח להתעכל, כגון בשר עוף קודם לבשר בהמה, בשר בהמה דקה קודם לבשר בהמה גסה, ודברים שמאמצים את בני מעיים, יאכל מיד לאחר האכילה ואל יאכל מהם הרבה.

סעיף יג

מהיות כי התחלת העיכול הוא בפה על ידי טחינת השינים והתערבות עם מיץ הרוק, לכן לא יבלע שום מאכל בלי לעיסה, כי אז תכבד העיכול באיצטומכא לבדו.

סעיף יד

כבר אמרנו כי בני אדם אינם שוים במזגם, ויש לכל אחד לבחור על פי רופאים במאכלים הטובים, לפי מזגו ומקומו ושעתו. ובדרך כלל הנה הרופאים הקדמונים חלקו את המאכלים במדרגות שונות, יש מאכלים שהם רעים ביותר עד מאד, וראוי לאדם שלא לאכלן לעולם כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המלוח הישן, ויין מגתו, והתבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע, או מר ביותר, הרי הוא לגוף כמו סם המות. ויש מאכלים שהם רעים אבל אינם כמו הראשונים לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהם אלא מעט, אחר ימים הרבה, ולא ירגיל את עצמו להיות מזונו מהם או לאכלם עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים, וגבינה, וחלב ששהה אחר שנחלב כ"ד שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים, ולחם שעורים, ולחם מצות והכרוב והחציר, והבצלים, והשומים, והחרדל והצנון. כל אלו מאכלים רעים הם. אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהם כלל.

סעיף טו

ויש מאכלים שהם רעים ואינם כמו אלו, והם עוף המים (אוזא ובר אוזא) ובני יונה הקטנים והתמרים, ולחם שנילש בשמן, והסולת שנפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן, אין ראוי להרבות במאכלות אלה.

סעיף טז

לעולם ימנע האדם את עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה לאכול מהם אפילו יבשים ומכל שכן רטובים, אבל קודם שיתבשלו באילן כל צרכן, הרי הן כחרבות לגוף, וכן החרובים רעים לעולם. הפירות החמוצים רעים, ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמים והתאנים והענבים והרמונים לעולם טובים, בין רטובים בין יבשים, ואוכל אדם מהם כל צרכו ומכל מקום לא יתמיד אכילתם אף על פי שהם טובים מכל פרי האילנות.

סעיף יז

בענין השתיה, המים הם המשקים הטבעים לאדם ובריאים לגוף, אם הם זכים וצלולים מועילים, ששומרים הרטיבות שבגוף, וממהרים להוציא את הפסול. כשישתה מים, יבחר את הקרים, שהם מרוים את הצמאון, ומטיבים את העיכול יותר מאלו שאינם קרים, אך לא יהיו קרים מאד, שהם מכבים את החום הטבעי. ומכל שכן כשהאדם הוא עיף ויגע, יזהר מאד שלא לשתות מים קרים, כי אז חלב הלב נתחמם, והוא מהותך מחמת העייפות והיגיעה, והמים הקרים יזיקו לו, עד שיוכל לבא לידי סכנה חס ושלום. ואף כי המים טובים לבריאות הגוף מכל מקום לא ישתה מהם הרבה. אין לשתות מים קודם האכילה, לפי שתתקרר האיצטומכא, ולא יעכל את המזון כראוי, וגם בתוך אכילתו לא ישתה רק מעט מים מזוג ביין, ורק כשהמאכל מתחיל להתעכל אז ישתה שיעור בינוני. וכן אין לשתות מים בצאתו מן המרחץ, שלא יתקרר הכבד ומכל שכן שלא ישתה במרחץ. וכן לא ישתה אותם תיכף אחר המשגל, לפי שאז חום הטבעי הוא חלוש, ויהיה גורם שיתקררו האברים.

סעיף יח

היין מחזיק החום הטבעי, ומטיב את העיכול, ומוציא את המותרות, ועוזרים לבריאת הגוף כשישתה מהם שיעור בינוני. מי שמוחו חלוש, יזהר מן היין שמוסיף על חלישותו, וממלא את הראש מעשנים, היין יפה לזקנים ומזיק לנערים, לפי שמעורר החום הטבעי והוא כמוסיף אש על אש. ויש ליזהר מן היין עד כ"א שנה. אין ראוי לשתות יין קודם אכילה אלא מעט כדי לפתוח הבני מעיים ולא בעת רעבון, ולא אחר מרחץ וזיעה, ולא אחר עמל ויגיעה, ובתוך האכילה לא ישתה אלא מעט.

סעיף יט

לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, ולא יאכל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה שמא צריך לנקביו.

סעיף כ

לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפוים כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט, וזהו כלל גדול ברפואה, כל זמן שהרעי נמנע, או יוצא בקושי, חלאים רעים באים, ולכן כשרואה אדם שמעיו נחלשו, ואין בהם כח הדוחה, ידרוש ברופאים להגיד לו במה ירפה אותם, איש איש לפי מזגו ולפי ימיו.

סעיף כא

היגיעה בדרך ממוצע טובה לבריאות הגוף, אבל היגיעה הגדולה וכן המנוחה מזיקין לגוף. בזמן החום אין להתייגע רק מעט, ובזמן הקור צריך יותר, האדם השמן צריך שיתיגע יותר מן האדם הכחוש.

סעיף כב

הרוצה לשמור את הבריאות, צריך לדעת התנועות הנפשיות וליזהר מהם, והם כמו השמחה והדאגה, והכעס והפחד, שהם הפעוליות בנפש. וצריך המשכיל שיהא שמח בחלקו כל ימי הבלו, ולא ידאג על עולם שאינו שלו, ולא יבקש יתרונות, ויהיה בטוב לבב ובשמחה הממוצעת, כי היא סיבה לגדל החום הטבעי, ולעכל המאכל ולדחות את המותרות ולחזק אור העינים וכל ההרגשות, וגם יתחזק כח השכל. ואמנם לא להרבות השמחה במאכל ובמשתה כמו הסכלים, כי ברוב השמחה יצא החמימות לשטח הגוף, ויותך החום הטבעי ויתקרר הלב פתאום וימות בלא עתו בפתע. ובפרט יקרה זאת לאנשים שמנים בגופם, לפי שהחום הטבעי בגופם מעט, לפי שעורקיהם צריך ומרוצת הדם שהוא מקור החום הוא לאט, והדאגה היא היפוך השמחה, וגם היא מזקת לפי שמקררת את הגוף, ויתקבץ החום הטבעי אל הלב ויביאהו אל המות. הכעס מעורר חמימות הגוף עד שיוליד מין ממיני הקדחת. הפחד יוליד בגוף קרירות, ולכן יקרה למפחד רעדה, וכשיתרבה הקרירות אולי ימות, ומכל שכן שצריך ליזהר שלא יאכל כשהוא בכעס או בפחד או בדאגה, אלא כשהוא בשמחה ממוצעת.

סעיף כג

השינה הממוצעת, טובה לבריאות הגוף, לפי שיתעכל מזונו וינוחו החושים, ואם יקרה לו מחמת חולי שאינו יכול לישן, צריך שיאכל דברים המביאים את השינה, אבל ריבוי השינה מזקת, לפי שיתמלא הראש מהאדים כי ירבה העשן העולה מן הבטן אל המוח, וימלא הראש עשן ויזיק לגוף היזק גדול. כמו שיש לו לאדם ליזהר שלא לישן תיכף אחר האכילה, כן יש לו ליזהר שלא יישן כשהוא רעב, כי כשאין מזון בגוף יפעל החמימות במותרות, ויתילד ממנו עשן נפסד ויעלה למוח. כשישן יהיו מראשותיו גבוהים, לפי שיעזור לרדת את המאכל מפי האיצטומכא ויתמעטו העשנים העולים למוח. השינה הטבעית היא בלילה, ושינת היום מזקת, ואינה טובה אלא לאותן שהורגלו בה.

סעיף כד

דרך הרחיצה, שיכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים. לא יכנוס למרחץ לא כשהוא רעב ולא כשהוא שבע, אלא כשיתחיל המזון להתעכל. וירחץ גופו בחמין ואחר כך בפושרין ואחר כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן. כשיצא מן המרחץ, ילבש בגדיו ויכסה ראשו היטב שלא תשלוט בו רוח קרה, ואפילו בימות החמה צריך להזהר בזה, וישהה לאחר שיצא עד שתתיישב נפשו, וינוח גופו ותסיר החמימות, ואחר כך יאכל, ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה, הרי זה יפה מאד.

סעיף כה

לעולם ישתדל אדם לדור במקום שהאויר זך ונקי, במקום גבוה ובנין רחב. ואם אפשר, לא ידור בקיץ במקום פתוח לצד צפון או לצד מזרח, ושלא יהא שם שום דבר מעופש. וטוב מאד לנקות אויר הבית תדיר, בריחות טובות ובעשנים מועילים.

סעיף כו

האויר הטוב לבריאות הגוף הוא, שיהא שוה, ממוצע בין הקור והחום. לכן יזהר כל אדם שלא יחמם את ביתו הרבה בימות החורף, כדרך אנשים בלי דעת, כי על ידי רוב החמימות הרבה חלאים באים רחמנא ליצלן, אלא יחממו באופן אשר לא ירגיש שום קרירות ולא יחם לו ביותר.

סעיף כז

לשמור חוש הראיה יזהר מדברים אלו, לא יבא בחפזון בפעם אחת ממקום חושך לאור גדול. ואם צריך ליכנס ממקום חושך למקום אור, יפתח את הדלת מעט ויסתכל באותו אור מועט, איזה רגעים, ואחר כך יפתח יותר ויסתכל גם כן באותו אור איזה רגעים, ואחר כך יפתח כולו. וכן יעשה גם בבואו ממקום אור למקום חושך, כי התמורה מאור לחושך או מחושך לאור בלי ממוצע מזיק לראיה. ולכן ה' יתברך שמו ברחמיו ברא את העולם בענין זה, שהשמש זורחת על הארץ מעט מעט, לא בפעם אחת, וכן שוקעת מעט מעט, ועל זה אנו מברכין המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, שמאיר לנו ברחמים מעט מעט, ולא בפעם אחת פתאום. אור החוזר מן השמש פירוש שהשמש זורחת על איזה מקום ומשם בא האור, אור זה מזיק לענים, לכן יזהר מלדור בבית אשר כל החלונות רק מצד צפון, כי השמש אינה באה לצד צפון, וכל האור אשר שמה הוא רק אור החוזר. וכן אפילו אם החלונות המה לצד מזרח או דרום או מערב, אם אין השמים נראין מתוך החלונות, כגון שיש כנגדן חומות גבוהות, הרי גם כן האור הבא הוא רק אור החוזר. יזהר מלעסוק בכתיבה או לקרות בספר או לעשות כל מלאכה דקה, באור בין השמשות, וכן בעצם היום כאשר השמש בתקפה. וכן לא ירבה בכתיבה או לקרות בספר באותיות קטנות, ובכל מלאכה דקה לאור הנר בלילה. ההסתכלות הרבה בצבע לבן גם כן מזיק לעינים, ולכן מראה השמים כמראה התכלת, לא לבן, כדי שלא יזיק לעינים. וכן ההסתכלות הרבה במראה אדום צח, וכן באש מזיק גם כן. העשן וריח גפרית מזיקין גם כן, וכן אבק דק או רוח הבא לנגד לעינים, וכן הליכה מרובה ופסיעה גסה, בכיה מרובה כמו שאמר הכתוב כלו בדמעות עיני, והקשה מכולן הוא רוב המשגל, אבל מצות ה' ברא מאירת עינים.

קיצור שולחן ערוך סימן לג

סעיף א

אסור לאכול דג עם בשר, ואפילו עם שומן עופות מפני הסכנה. ואין לצלות בשר עם דג בתנור אחד כשהוא תנור קטן, אלא כשאחד מהם מכוסה, אבל בתנורים שלנו שהם גדולים אין לחוש.

סעיף ב

כשאוכל דגים ואחר כך בשר או להיפך, יש לאכול ביניהם קצת פת, ולשתות איזה משקה דהוי קנוח והדחה.

סעיף ג

צריך ליזהר מזיעת אדם, שכל זיעת אדם הוא סם המות, חוץ מזיעת הפנים. ולכן יזהר שלא יתן מאכל בין בגדיו לבשרו מפני הזיעה, וכן לא יתן מעות לתוך פיו שמא יש עליהן מעט זיעה, ועוד שיד הכל ממשמשין בהן ויש מהם חולים.

סעיף ד

צריך כל אדם ליזהר תמיד כשמריח ריח איזה מאכל, יפליט כל הרוק שבפיו ולא יבלעו, כי אם בולעו יוכל לבא לידי סכנה חס ושלום.

סעיף ה

יש ליזהר שלא לשתות מים שנתגלו.

סעיף ו

אסור ליתן דבר מאכל או משקים תחת המטה אפילו הם מכוסים, מפני שרוח רעה שורה עליהם. ובכפרים יש מחזיקים תפוחי אדמה ושאר מאכלים תחת המטות, ויש להזהירם על זה.

סעיף ז

וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור. ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כגון תחת קיר נטוי, ועל גשר רעוע, ולא יצא יחידי בלילה, ולא יישן יחידי בחדר בלילה וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה, או להניח פיו על קילוח המים לשתות, שמא יבלע איזה דבר המזיק.

סעיף ח

נוהגין שבשעת התקופה מניחין קצת ברזל על כל המשקים ומאכלים, ועל המבושלים או כבושים או מלוחים אין צריכין.

סעיף ט

אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם, או מתוך כלים מאוסים שנפשו של אדם קצה בהם, וכן לא יאכל בידים מזוהמות, שכל אלו הם בכלל אל תשקצו את נפשותיכם, ואפילו יאמר שאין נפשו קצה בהם, בטלה דעתו אצל כל אדם.

סעיף י

בהמה או עוף שהיו מסוכנים ונשחטו, אף על פי שהותרו בשחיטה, המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלם.

סעיף יא

אסור לקצוץ אילן מאכל העושה פירות, (אילן זית שהוא עושה רובע הקב זיתים, ודקל העושה קב תמרים) והוא סכנה. ואם הוא סמוך לאילנות אחרות שחשובים יותר ממנו והוא מכחיש אותן, וכן אם צריך למקומו, וכן אם דמיו יקרים לבנין יותר מלאכול, מותר לקצצו.

סעיף יב

החושש במעיו, יש עושין לרפואה שמעמידין על קטנו כלי שיש בו מים חמים, ואסור לעשות כן מפני הסכנה.

סעיף יג

אסור לעבור בנחל שמימיו רודפין אם המים מגיעים למעלה ממתנים, משום סכנה שלא ישטפוהו המים.

סעיף יד

אסור להוציא מפיו דבר פורעניות על אדם מישראל, אפילו לומר: אלו היה פלוני קיים היה בא לכאן, כי ברית כרותה לשפתים. ואין לעשות מורא לתינוק בדבר טמא, כגון לומר חתול או כלב יקחוהו, וכן כל כיוצא באלו, צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון.

קיצור שולחן ערוך סימן לד

סעיף א

מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל, שנאמר, פתוח תפתח את ידך לו. ונאמר וחי אחיך עמך. וכל הרואה עני מבקש, והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה, עובר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. הצדקה הוא סימן לזרע אברהם אבינו, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר בצדקה תכונני. וגדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק בא בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, וכל מי שהוא אכזרי יש לחוש ליחוסו. והקדוש ברוך הוא קרוב לשועת עניים שנאמר וצעקת עניים ישמע, לפיכך צריך להזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ואמרו בירושלמי תרעא דלא תפתח לעניא תפתח לאסיה ויתן האדם אל לבו, שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקדוש ברוך הוא, וכמו שהוא מבקש שהקדוש ברוך הוא ישמע שועתו ותפלתו, כך ישמע הוא שועת העניים. גם יתן האדם אל לבו, כי הוא גלגל החוזר בעולם, וסוף שיבוא הוא או בנו או בן בנו לקבל צדקה ואל יעלה על לבו לומר: איך אחסר ממוני ליתנו לעניים, כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה חלקו מכל עמלו בעולם הזה, כדכתיב והלך לפניך צדקך, והצדקה דוחה גזירות רעות ומוספת חיים.

סעיף ב

כל אדם חייב ליתן צדקה כפי השגת ידו, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, וכגון שיש לו מעט ממון שלו, ואינו נושא ונותן בהם, דמותר לו ליטול מן הצדקה, כיון שאין לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח, מכל מקום כיון שיש לו במה להתפרנס, חייב ליתן צדקה ממה שיתנו לו. ואפילו אינו יכול ליתן אלא דבר מועט אל ימנע את עצמו, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה מן העשיר. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לאביו שבשמים. אבל כל שאין לו אלא די פרנסתו, אינו חייב ליתן צדקה, דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם.

סעיף ג

כמה נותנים לעני, די מחסורו אשר יחסר לו, והיינו בעני שמקבל בחשאי מחוייבים אנשי העיר ליתן לו כל מחסורו, כאשר היה רגיל מקודם שהעני, אבל עני המחזיר על הפתחים נותנים לו מתנה מועטת לפי ערכו. ולכל הפחות יתנו לו בכל עיר לחם ומזון שיעור ב' סעודות ומקום ללון. מפרנסין ומלבישין עניי עובדי אלילים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום.

סעיף ד

כמה יתן האדם צדקה, שנה ראשונה המעשר מן הקרן מכאן ואילך יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה, זו היא מדה בינונית. ומצוה מן המובחר שיתן חומש שנה ראשונה מן הקרן, ואחר כך כל שנה חומש מן הריוח. ואל יבזבז אדם יותר מן החומש כדי שלא יצטרך הוא אחר כך לבריות. ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן עד שליש רכושו צדקה. אין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת, או שאר דברים למצוה, רק יתנהו לעניים. ואם נזדמן לו מצוה להיות בעל ברית, או להכניס חתן וכלה עניים לחופה וכדומה, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם, ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידו, ולא היה עושה אותה מצוה מממון שלו, יכול לעשות ממעשר. אם קונה ספרים ממעות מעשר, צריך ליזהר להשאילן לאחרים, אם לא כאשר הוא צריך להם אזי הוא קודם. וגם יזהר לכתוב עליהם שהם ממעות מעשר, למען לא יחזיקו בהם בניו אחריו.

סעיף ה

הרוצה לזכות לעצמו, יכוף את יצרו הרע, וירחיב ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה: אם בנה בית תפלה, יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב, יאכילהו מהטוב ומהמתוק שבשלחנו, כסה ערום, יכסהו מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מהיפה שבנכסיו, וכן הוא אומר כל חלב לה'.

סעיף ו

הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם (שהם יותר מבני שש שנים) כדי ללמד את הבנים תורה, ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו (שאינו יכול לפרנסו רק ממעות צדקה שלו), והם צריכים לכך, הרי זה בכלל צדקה, ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים, ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו הוא קודם לכל אדם. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר לאחיך לעניך ולאביונך בארצך. אבל גבאי צדקה המחלק את הצדקה, צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר מלשאר עניים.

סעיף ז

כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופנים כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה, ועובר על ולא ירע לבבך וגו', אלא צריך ליתן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו, כמו שאמר איוב אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון, וידבר לו דברי תנחומים שנאמר ולב אלמנה ארנין.

סעיף ח

אסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם, ואם אין בידך כלום מה ליתן לו, פייסהו בדברים. ואסור לגער בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכה, והרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ואוי לו למי שהכלים את העני, אלא יהיה לו כמו אב בין ברחמים בין בדברים שנאמר אב אנכי לאביונים.

סעיף ט

הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי סלע לצדקה או הרי סלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר עובר בבל תאחר, כיון שיכול ליתנה מיד, ואם אין עניים מצויים לו, מפריש ומניח עד שימצא עניים. ואם נדר בבית הכנסת צדקה שנותנים לידי הגבאי, אינו עובר עד שיתבע אותו הגבאי ואז עובר עליה מיד, ואם לא כשיודע שהגבאי אינו צריך כעת המעות אלא שיניחו אצלו.

סעיף י

מי שאמר: אתן סלע צדקה לפלוני, אינו עובר עד שיבא אותו עני. ויכול כל אדם להפריש מעות לצדקה, שיהיו מונחים אצלו לחלקו במעט מעט כמו שיראה לו.

סעיף יא

הכופה אחרים שיתנו צדקה, ומעשה אותן, שכרו גדול משכר הנותן, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם שגובים את הצדקה נאמר ומצדיקים הרבים ככוכבים, וגבאי צדקה שהעניים מחרפים אותו, אין לו לחוש כי על ידי זה זכותו יותר גדול.

סעיף יב

המעלה הגדולה שאין למעלה הימנה במעלות הצדקה, היא המחזיק ביד ישראל המך ומטה ידו, קודם שהעני לגמרי, שיתן לו מתנה הגונה בדרך כבוד, או שילוהו מעות או יעשה עמו שותפות, או ימציא לו איזה עסק או מלאכה כדי לחזק ידו, עד שלא יצטרך לבריות, ועל זה נאמר והחזקת בו, כלומר החזק בו עד שלא יפול.

סעיף יג

יש ליזהר ליתן את הצדקה בהסתר בכל מה שאפשר, ואם אפשר ליתנה באופן שהוא בעצמו אינו יודע למי נותנה, וגם העני אינו יודע ממי קבלה טוב מאד. ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שהוא נותן, אך אם מקדיש איזה דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן.

סעיף יד

ביותר צריכין להשגיח על תלמיד חכם עני לתת לו לפי כבודו, ואם אינו רוצה לקבל מתעסקין לסחור לו סחורה, שמוכרים לו סחורה בזול, וקונים ממנו סחורתו וביוקר, ואם יודע להתעסק בפרקמטיא, מלוין לו מעות לסחור בהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המטיל מלאי לתלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה, ואמרו כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומשיא בתו לתלמיד חכם.

סעיף טו

לעולם ירחיק אדם את עצמו מן הצדקה, ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמינו זכרונם לברכה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם מכובד והעני, יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת, ואל יצטרך לבריות.

סעיף טז

כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה, ומרמה את הבריות ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן יטול, כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עונות וחטאים. וכל מי שצריך ליטול ומצער עצמו, ודוחק את השעה וחי חיי צער, כדי שלא יטריח על הציבור, אינו מת עד שיפרנס אחרים, ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו'.

קיצור שולחן ערוך סימן לד

סעיף א

מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל, שנאמר, פתוח תפתח את ידך לו. ונאמר וחי אחיך עמך. וכל הרואה עני מבקש, והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה, עובר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. הצדקה הוא סימן לזרע אברהם אבינו, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר בצדקה תכונני. וגדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק בא בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, וכל מי שהוא אכזרי יש לחוש ליחוסו. והקדוש ברוך הוא קרוב לשועת עניים שנאמר וצעקת עניים ישמע, לפיכך צריך להזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ואמרו בירושלמי תרעא דלא תפתח לעניא תפתח לאסיה ויתן האדם אל לבו, שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקדוש ברוך הוא, וכמו שהוא מבקש שהקדוש ברוך הוא ישמע שועתו ותפלתו, כך ישמע הוא שועת העניים. גם יתן האדם אל לבו, כי הוא גלגל החוזר בעולם, וסוף שיבוא הוא או בנו או בן בנו לקבל צדקה ואל יעלה על לבו לומר: איך אחסר ממוני ליתנו לעניים, כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה חלקו מכל עמלו בעולם הזה, כדכתיב והלך לפניך צדקך, והצדקה דוחה גזירות רעות ומוספת חיים.

סעיף ב

כל אדם חייב ליתן צדקה כפי השגת ידו, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, וכגון שיש לו מעט ממון שלו, ואינו נושא ונותן בהם, דמותר לו ליטול מן הצדקה, כיון שאין לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח, מכל מקום כיון שיש לו במה להתפרנס, חייב ליתן צדקה ממה שיתנו לו. ואפילו אינו יכול ליתן אלא דבר מועט אל ימנע את עצמו, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה מן העשיר. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לאביו שבשמים. אבל כל שאין לו אלא די פרנסתו, אינו חייב ליתן צדקה, דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם.

סעיף ג

כמה נותנים לעני, די מחסורו אשר יחסר לו, והיינו בעני שמקבל בחשאי מחוייבים אנשי העיר ליתן לו כל מחסורו, כאשר היה רגיל מקודם שהעני, אבל עני המחזיר על הפתחים נותנים לו מתנה מועטת לפי ערכו. ולכל הפחות יתנו לו בכל עיר לחם ומזון שיעור ב' סעודות ומקום ללון. מפרנסין ומלבישין עניי עובדי אלילים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום.

סעיף ד

כמה יתן האדם צדקה, שנה ראשונה המעשר מן הקרן מכאן ואילך יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה, זו היא מדה בינונית. ומצוה מן המובחר שיתן חומש שנה ראשונה מן הקרן, ואחר כך כל שנה חומש מן הריוח. ואל יבזבז אדם יותר מן החומש כדי שלא יצטרך הוא אחר כך לבריות. ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן עד שליש רכושו צדקה. אין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת, או שאר דברים למצוה, רק יתנהו לעניים. ואם נזדמן לו מצוה להיות בעל ברית, או להכניס חתן וכלה עניים לחופה וכדומה, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם, ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידו, ולא היה עושה אותה מצוה מממון שלו, יכול לעשות ממעשר. אם קונה ספרים ממעות מעשר, צריך ליזהר להשאילן לאחרים, אם לא כאשר הוא צריך להם אזי הוא קודם. וגם יזהר לכתוב עליהם שהם ממעות מעשר, למען לא יחזיקו בהם בניו אחריו.

סעיף ה

הרוצה לזכות לעצמו, יכוף את יצרו הרע, וירחיב ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה: אם בנה בית תפלה, יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב, יאכילהו מהטוב ומהמתוק שבשלחנו, כסה ערום, יכסהו מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מהיפה שבנכסיו, וכן הוא אומר כל חלב לה'.

סעיף ו

הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם (שהם יותר מבני שש שנים) כדי ללמד את הבנים תורה, ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו (שאינו יכול לפרנסו רק ממעות צדקה שלו), והם צריכים לכך, הרי זה בכלל צדקה, ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים, ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו הוא קודם לכל אדם. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר לאחיך לעניך ולאביונך בארצך. אבל גבאי צדקה המחלק את הצדקה, צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר מלשאר עניים.

סעיף ז

כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופנים כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה, ועובר על ולא ירע לבבך וגו', אלא צריך ליתן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו, כמו שאמר איוב אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון, וידבר לו דברי תנחומים שנאמר ולב אלמנה ארנין.

סעיף ח

אסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם, ואם אין בידך כלום מה ליתן לו, פייסהו בדברים. ואסור לגער בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכה, והרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ואוי לו למי שהכלים את העני, אלא יהיה לו כמו אב בין ברחמים בין בדברים שנאמר אב אנכי לאביונים.

סעיף ט

הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי סלע לצדקה או הרי סלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר עובר בבל תאחר, כיון שיכול ליתנה מיד, ואם אין עניים מצויים לו, מפריש ומניח עד שימצא עניים. ואם נדר בבית הכנסת צדקה שנותנים לידי הגבאי, אינו עובר עד שיתבע אותו הגבאי ואז עובר עליה מיד, ואם לא כשיודע שהגבאי אינו צריך כעת המעות אלא שיניחו אצלו.

סעיף י

מי שאמר: אתן סלע צדקה לפלוני, אינו עובר עד שיבא אותו עני. ויכול כל אדם להפריש מעות לצדקה, שיהיו מונחים אצלו לחלקו במעט מעט כמו שיראה לו.

סעיף יא

הכופה אחרים שיתנו צדקה, ומעשה אותן, שכרו גדול משכר הנותן, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם שגובים את הצדקה נאמר ומצדיקים הרבים ככוכבים, וגבאי צדקה שהעניים מחרפים אותו, אין לו לחוש כי על ידי זה זכותו יותר גדול.

סעיף יב

המעלה הגדולה שאין למעלה הימנה במעלות הצדקה, היא המחזיק ביד ישראל המך ומטה ידו, קודם שהעני לגמרי, שיתן לו מתנה הגונה בדרך כבוד, או שילוהו מעות או יעשה עמו שותפות, או ימציא לו איזה עסק או מלאכה כדי לחזק ידו, עד שלא יצטרך לבריות, ועל זה נאמר והחזקת בו, כלומר החזק בו עד שלא יפול.

סעיף יג

יש ליזהר ליתן את הצדקה בהסתר בכל מה שאפשר, ואם אפשר ליתנה באופן שהוא בעצמו אינו יודע למי נותנה, וגם העני אינו יודע ממי קבלה טוב מאד. ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שהוא נותן, אך אם מקדיש איזה דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן.

סעיף יד

ביותר צריכין להשגיח על תלמיד חכם עני לתת לו לפי כבודו, ואם אינו רוצה לקבל מתעסקין לסחור לו סחורה, שמוכרים לו סחורה בזול, וקונים ממנו סחורתו וביוקר, ואם יודע להתעסק בפרקמטיא, מלוין לו מעות לסחור בהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המטיל מלאי לתלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה, ואמרו כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומשיא בתו לתלמיד חכם.

סעיף טו

לעולם ירחיק אדם את עצמו מן הצדקה, ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמינו זכרונם לברכה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם מכובד והעני, יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת, ואל יצטרך לבריות.

סעיף טז

כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה, ומרמה את הבריות ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן יטול, כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עונות וחטאים. וכל מי שצריך ליטול ומצער עצמו, ודוחק את השעה וחי חיי צער, כדי שלא יטריח על הציבור, אינו מת עד שיפרנס אחרים, ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו'.

קיצור שולחן ערוך סימן לה

סעיף א

עיסה מחמשת מיני דגן חייבת בחלה. קודם שמפרישין החלה מברכין ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, ונוטלין כזית מן העיסה ושורפין אותה באש. והמנהג לשרפה בתנור שיאפו שם את הלחם.

סעיף ב

כמה שיעור העיסה שיתחייב בחלה, כל שנעשה מחמשת רבעים קמח, והם כמו מ"ג ביצים וחומש ביצה (ועי' בכללים איך מודדין).

סעיף ג

המצות שאופין לפסח, אף על פי שבכל עיסה בפני עצמה לא היה שיעור חלה, מכל מקום כיון שמניחין אותן לתוך כלי אחד, הכלי מצרפן וחייבין בחלה, וצריכין להשגיח שיהיו כל המצות מונחות בתוך הכלי. ואף על פי שקצת מן המצה בתוך הכלי, וקצתה בולטת חוץ לכלי גם כן מצטרפות, אבל אם מצות שלמות מונחות רק למעלה, ולא בתוך הכלי, אינן מצטרפות, ואפילו כיסה אותן במפה לא מהני, אבל אם מניח המצות בסדין, ומכסה אותן גם כן עם הסדין נחשב הסדין כמו כלי ומצרפן, ואף שבאמצע מגולים, רק יזהר שלא תצא מצה שלמה חוץ לכיסוי.

סעיף ד

שאור שנוטלין מן העיסה, כדי לחמץ בו עיסה אחרת, צריכין ליקח קודם שמפרישין החלה, אבל שאור שנוטלין לחמץ בו משקה שקורין "חמיצה" צריכין ליקח לאחר שהפרישו חלה.

סעיף ה

לאחר פסח שלוקחין שאור מאינו יהודי לחמץ בו העיסה, צריכין ליזהר להפריש חלה יותר גדולה ממה שהיה השאור.

סעיף ו

העושה עיסה כדי לבשלה או לטגנה, מפרישין ממנה חלה בלא ברכה, ואם עושין לאפות קצת ממנה אפילו דבר מועט, מפרישין ממנה חלה בברכה.

סעיף ז

אם העיסה נלושה בביצים או בשאר מי פירות, יש בה כמה ספקות, ולכן צריך לערב בעיסה בשעת לישה קצת מים או חלב או דבש דבורים או יין או שמן זית, דאז מפרישין ממנה חלה בברכה.

סעיף ח

מצות הפרשת חלה שייכה להאשה בעלת הבית, אך אם האשה אינה בביתה, ויש לחוש כי בעוד שתבא תתקלקל העיסה, אז יכולה גם המשרתת או אדם אחר להפריש.

סעיף ט

שכח להפריש חלה בערב שבת, בחוצה לארץ אוכלין בשבת ומניחין חתיכה אחת ומפרישין ממנה חלה במוצאי שבת, וצריכה שתהא חתיכה כדי להפריש ממנה חלה, וישאר ממנה עוד חולין, דבעינן שיהו שיריה ניכרין וערב פסח שחל להיות בשבת, ושכחו להפריש חלה מן החלות שאפלו לכבוד שבת, יש בזה מבוכה גדולה, על כן צריך כל איש להזהר בערב שבת ולהזכיר על הפרשת חלה.

קיצור שולחן ערוך סימן לו

סעיף א

קודם שמולחין את הבשר, צריכין להדיח אותו יפה במים, שורין אותו במים לערך חצי שעה וצריך שהמים יכסו כל הבשר, במקום שיש דם בעין על הבשר, צריכין לשפשפו במי השריה ולהסירו, וכן בעופות צריכין לשפשף היטב במקום השחיטה, וכן מבפנים במקום שיש דם בעין. ולפעמים נמצא בבשר או בעוף מקום שנצרר בו דם מחמת מכה, צריכין לחתוך המקום הזה ולהסירו קודם השריה. כשהמים קרים מאד, יניחם תחלה במקום חם קצת להפיג צינתן, קודם ששורין בהן את הבשר, כי מחמת הקרירות שבמים, יתקשה הבשר ולא יצא אחר כך הדם במליחה.

סעיף ב

אם שכחו ונשרה הבשר במים מעת לעת, הבשר וגם הכלי אסור. וכבד שנשרה במים מעת לעת, יעשה שאלת חכם.

סעיף ג

בערב שבת שאין לו פנאי, או בענין אחר שהשעה דחוקה, די לשפשף היטב את הבשר במים, וישרה אך מעט במים, וכשאין אדמומית במים, יכולין למולח אותו.

סעיף ד

אם לאחר השריה חתכו חתיכה אחת לשתים, צריכין להדיח היטב מקום החתך, מפני הדם שישנו שם.

סעיף ה

בשר שנקרש מחמת הקור, צריכין להשגיח שיפשר, אבל לא יניחוהו אצל התנור שהוסק, ובשעת הדחק יכולין לשרותו במים פושרין.

סעיף ו

הכלי המיוחד לשריית בשר, אין להשתמש בו דבר אחר של מאכל.

סעיף ז

לאחר שנשרה הבשר צריכין להטיף ממנו המים, כדי שלא ימס המלח מן המים ולא יוציא את הדם. וצריכין להשגיח שלא יתייבש הבשר לגמרי, בכדי שלא יפול המלח מעליו.

סעיף ח

המלח לא יהא דק מאד כקמח דאם כן נמס מיד על הבשר ואינו מוציא דם, וגם לא יהא גס מאד שמא יפול מעל הבשר, אלא יהא בינוני כמו המלח שנעשה על ידי בישול, ויהא יבש שיתפזר היטב.

סעיף ט

צריכין לפזר המלח על הבשר בכל הצדדין, שלא ישאר שום מקום בלי מלח, ולכן העופות צריכין לפתוח אותן היטב, כדי שיוכל למלחן היטב גם מבפנים.

סעיף י

הבשר במלחו צריך להניח במקום שיוכל הדם לזוב ממנו היטב ולכן לא יעמיד את הסל עם הבשר על גבי קרקע כי לא יוכל הדם לזוב היטב. ואפילו לאחר שכבר שהה הבשר במלחו שיעור מליחה קודם הדחה, לא יתנהו במקום שאין הדם יכול לזוב היטב. וכשמולחין על גבי דף צריכין להניחו בשיפוע כדי שיזוב היטב, ושלא יהיה בו גומא שיתקבץ בו ציר. והמולח עופות או דופן שלמה שיש לו תוך ובית קיבול, צריך להפוך צד החלל למטה, כדי שיוכל הדם לזוב היטב.

סעיף יא

יהא הבשר מונח במלחו שיעור שעה, ובשעת הדחק די כ"ד דקות.

סעיף יב

לאחר שהיה הבשר מונח במלחו כשיעורו, ינפץ ממנו המלח היטב ומדיחין אותו ג' פעמים במים היטב היטב. ואשה יראת ה' יש לה להשגיח בעצמה על הדחת הבשר, כי לפעמים המשרתת אשר בכתף תשא את המים, תצמצם, ויכולין לבא חס ושלום לאיסור דם. וצריכין ליזהר שלא להניח את הבשר בתוך כלי בלי מים קודם שהודח.

סעיף יג

צריכין ליזהר בעופות להסיר את הראש קודם השריה. ואם נמלח העוף עם הראש יעשה שאלת חכם. וכן צריכין ליזהר בזה בבהמה.

סעיף יד

בשר שלא נמלח עדיין, לא יניחו אותו במקום שלפעמים יש שם מלח, ויש ליחד כלי לבשר לחוד, שלא להניח בכלי זה ירקות או פירות, וכיוצא בו דברים שדרכן לאכול בלא הדחה, כי דם מן הבשר נדבק בכלי ומן הכלי נדבק בהם.

סעיף טו

הראש צריכין לחתכו קודם שריה, וליקח את המוח ולקרוע את הקרום שעליו, ולשרותו ולמלחו בפני עצמו. ואת הראש צריכין למלחו מבפנים ומבחוץ, ויכולים למלחו גם על השערות.

סעיף טז

עצמות שיש בהם מוח, אם עדיין הן דבוקות בבשר, מולחין עם הבשר ביחד כמו שהן אבל אם נפרדו מן הבשר, ימלחם בפני עצמם, ולא ינוחו במלחן אצל הבשר.

סעיף יז

רגלי בהמות צריכין לחתוך ראשי הטלפים קודם השריה, למען יוכל הדם לזוב מהן, וצריכין להניח אותן באופן שיוכל הדם לזוב, ויכולין למלחן גם על השערות.

סעיף יח

הלב צריכין לקרוע קודם השריה שיצא הדם ממנו.

סעיף יט

הריאה נוהגין גם כן לחתכה ולפתוח הקנוקנות הגדולות שבה קודם השריה.

סעיף כ

הכבד יש בו הרבה דם, לפיכך אין לו תקנה לבשלו על ידי מליחה אלא צריכין לצלותו על האש, אבל צריכין מקודם לחותכו היטב, ולהניחו בחיתוכו על האש למען ישאב האש היטב כל הדם שבו, ומדיחין אותו קודם שמניחין אותו על האש. וכשמונח על האש מולחין אותו שם קצת, וצולין אותו עד שיהא ראוי לאכילה, ואחר כך מדיחין אותו יפה מן הדם שפלט. ויש ליזהר להדיחו ג' פעמים ואחר כך יכולין לבשלו.

סעיף כא

צריכין ליזהר לצלותו דוקא על האש ולא בתנור גרוף, וכן לא יכרכו אותו בנייר לצלותו כך ואפילו בנייר גרוע (ניר אפיה).

סעיף כב

אבל אין למלוח כבד קודם צליה כדרך שמולחין בשר, ומכל שכן שאין למלוח כבד עם בשר ביחד.

סעיף כג

הטחול דינו כשאר בשר, רק צריכין להסיר ממנו קודם שריה את הקרום שעליו, שאסור משום חלב (גם צריכין לנקרו משום הגידין), נוטל ראש הגיד ומושך אותו ונמשכין עמו ג' חוטין שבתוכו, וצריך ליזהר שלא יפסוק שום חוט, ואם נפסק צריך לשרש אחריו.

סעיף כד

החלחולת ושאר מעיים מולחין בצד החיצון שהשומן דבוק שם.

סעיף כה

קיבה של עגל שנמצא בה חלב, שופכין את החלב קודם שריה והרי היא כשאר בשר.

סעיף כו

ביצים שנמצאו בתוך עופות בין שהם קטנים מאד, בין שנגמרו לגמרי עם קליפתן צריכין שריה ומליחה והדחה, אבל לא ימלחם אצל הבשר, אלא יניחם במקום שלא יזוב עליהם הדם מן הבשר. וביצים אלו אפילו נגמרו לגמרי אסור לאכלן בחלב.

סעיף כז

בשר ששהה ג' מעת לעת אסור לבישול אלא אם כן נשרה בינתים.

סעיף כח

נוהגין בעופות שלאחר שהסירו הנוצות, מהבהבין אותן באור להסיר את הנשר. וצריכין ליזהר שלא להבהבן כי אם בשלהבת של קש ותבן, ולא יעשו שלהבת גדולה, ויזהרו להוליך העופות אנה ואנה לבל יתחממו.

קיצור שולחן ערוך סימן לז

סעיף א

הלוקח כלים השייכים לסעודה מעובד כוכבים אפילו הם כלים חדשים, אם הם של מיני מתכות או זכוכית אסור להשתמש בהן שום תשמיש אפילו בצונן, עד שטובלין אותן במעין או במקוה במקום שכשר לטבילת אשה נדה, כדי שיצאו מטומאתו של עובד כוכבים לקדושתו של ישראל. וקודם הטבילה מברכין על כלי אחד אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלי, ועל שתים או יותר מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים.

סעיף ב

כיון שהכלים צריכין טבילה דוקא במקום שכשר לטבילת נשים, לכן צריכין ליזהר שלא להטבילן בנהרות בשעה שהן גדולות מגשמים והפרשת שלגים, וזה שכיח מאד קודם פסח שהנהרות גדולות וטובלין שם כלים ואינו נכון.

סעיף ג

כלי עץ אינן צריכין טבילה, ואם יש עליהם חשוקי ברזל צריכין טבילה בלא ברכה, כלי חרס גם כן אין צריכין טבילה, ואם מצופים מבפנים באבר שקורין "גלעזירט" צריכין טבילה בלא ברכה, וכן כלי פורצליין.

סעיף ד

אם הוא כלי ישן שנשתמש בו העובד כוכבים באופן שצריך הכשר בהגעלה או ליבון, צריכין להכשירו מקודם ואחר כך לטבלו.

סעיף ה

אם שאל או שכר כלי מעובד כוכבים אינה צריכה טבילה, ואם שואל או שוכר כלים מחנוני ישראל צריכין טבילה בלא ברכה, והחנוני יודיע זאת למי שיקנה אחר כך שלא יטבלוהו שנית בברכה.

סעיף ו

ישראל המחזיק "הוטע", שעושין שם כלי זכוכית, והפועלים הם אינם יהודים, הכלים שנעשים שמה צריכין טבילה בלא ברכה.

סעיף ז

ישראל שנתן כסף או שאר מיני מתכות לאומן עובד כוכבים שיעשה לו כלי או שיתקן לו כלי שהיה נקוב ולא היה מחזיק רביעית, צריך גם כן טבילה בלא ברכה.

סעיף ח

אינו צריך טבילה אלא כלי שמשתמשים בו למאכל שהוא ראוי לאכלו מיד, בלי שום תיקון אחר, אבל הברזלים שמתקנים את המצות, ושחותכין בהם את העיסה, והמחט שתופרין בה מולייתא וכיוצא בהן אינן צריכין טבילה. אבל סכין של שחיטה, וסכין שמפשיטין בו כיון שאפשר להשתמש בסכין זה למאכל שנגמר, וכן טסים שמניחים עליהם מצות צריכין טבילה בלא ברכה, וחצובה שמעמידין עליה את הקדרה, כיון שאין המאכל בעצמו נוגע בו אין צריך טבילה. אבל שפוד של מתכות שצולין עליו בשר צריך טבילה בברכה. יש אומרים דכלי זכוכית גדולים (כגון בקבוקים) שאין שותין מתוכן, רק שמחזיקין בהן את המשקאות לערות מהן לתוך הכוסות, לא חשיבי כלי סעודה ואין צריכין טבילה, ויש אומרים דצריכין טבילה. ויש להטבילן בלא ברכה.

סעיף ט

רחיים של פלפלין צריך טבילה משום המתכות, אבל התחתון שמקבל את התבלין כיון שהוא של עץ אין צריך טבילה, ורחיים של קפה יש לטבול בלא ברכה.

סעיף י

צריכין להשגיח קודם הטבילה שיהא הכלי נקי, ולא יהא עליו שום לכלוך או חלודה (אך רושם חלודה או שחרורית בעלמא, שדרכו בכך ואין מקפידין עליו אינו מזיק). וצריכין לטבול כל הכלי בפעם אחת שיהא כולו במים. וכלי שיש לו יד צריך להיות עם היד בפעם אחת כולו במים. והאדם הטובל ואוחז הכלי בידו, צריך לטבול מתחלה ידו במקום שהוא טובל, ולא יאחוז את הכלי בכח אלא בדיבוק בינוני. ואם טובלין על ידי שקושרין את הכלי בחבל, כגון שטובלין בבאר צריכין להשגיח שיהיה הקשר רפוי, שיוכלו המים לבא בכל מקום הכלי.

סעיף יא

אם טובל כלים שפיהם צר, צריך להשגיח שיהיו במים עד שיתמלאו מים, כי צריכין שיבואו המים אל הכלי מבפנים ומבחוץ.

סעיף יב

קטן וקטנה אינן נאמנים על טבילת כלים.

סעיף יג

אסור להטביל כלי בשבת ויום טוב, ואם שכח להטביל מקודם, יתנהו לנכרי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו. ואם הוא כלי שראוי להביא בו מים, במקום שמותר לטלטל, ישאב בו מים ויביא לביתו, דלא מחזי כמטביל ולא יברך עליו.

קיצור שולחן ערוך סימן לח

סעיף א

אסרו חכמים לאכול פת של עובד כוכבים. ויש מקומות שמקילין ולוקחין פת מנחתום עובד כוכבים במקום שאין שם נחתום של ישראל, או אפילו יש, אלא שאין הפת יפה כמו זה. אבל בפת של בעלי בתים עובדי כוכבים לא היו מקילין, אך בשעת הדחק. ומי שהוא בדרך, אם יכול להשיג פת כשר צריך להמתין עד פרסה. ולא מקרי פת בעל הבית אלא עם עשאו בשביל בני ביתו, אבל אם עשאו למכור מיקרי נחתום אף על פי שאין דרכו בכך, וכן נחתום שעשאו לבני ביתו מיקרי בעל הבית, ויש מי שאומר דבמקום שאין נחתום מצוי, מותר אפילו בפת של בעל הבית, ואינו צריך להמתין על פת כשר, וכן נוהגין.

סעיף ב

אם ישראל השליך אפילו רק עץ אחד לתוך התנור בהיסקו, מותר הפת ולא הוי פת עובד כוכבים.

סעיף ג

לא אסרו פת של עובד כוכבים אלא של חמשה מיני דגן, אבל פת קטניות אינו בכלל פת וגם אינו אסור משום בישולי עובד כוכבים, דהא אינו עולה על שלחן מלכים.

סעיף ד

פת שפניו טוחים בביצים אסור משום הביצים שעליו, ויש בהם משום בישולי עובד כוכבים, ואותן רקיקים שנאפים על ברזל ויש לחוש שנמשח הברזל באיזה שומן, אסורים בכל ענין משום בליעת איסור.

סעיף ה

פת ישראל שאפאו עובד כוכבים גרע מפת עובד כוכבים, ואסור משום בישולי עובד כוכבים אם לא הכשיר את התנור בהשלכת עץ. וצריכין ליזהר בזה כששולחין לאפות או לצלות אצל נחתום עובד כוכבים שהישראל ישליך עץ לתוך התנור, או שיניח הישראל את הפת או המחבת לתוך התנור.

סעיף ו

דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת שיבשלו או צלאו עובד כוכבים, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בישולי עובד כוכבים. אבל דבר שהוא נאכל כמו שהוא חי, או שהוא דבר שאינו חשוב ואינו עולה על שלחן מלכים, אין בו משום בישולי עובד כוכבים, ואין לחוש להכלים דסתם כלים אינן בני יומן.

סעיף ז

שפחה עובדת כוכבים בבית ישראל המבשלת בשביל הישראלים נוהגין להקל מפני שאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית באש.

סעיף ח

אבל אם היא מבשלת בשביל עצמה לבדה, אין רגילות שיחתה ישראל, ואפשר דלא מהני בזה חיתוי, דגרע מאלו מבשלת בשביל ישראל. ולכן אם בשלה דברים שיש בהם משום בישולי עובד כוכבים, לא לבד התבשיל אסור, אלא גם הקדירה נאסרה לבשל בה לכתחלה, ובדיעבד יעשה שאלת חכם.

סעיף ט

עובד כוכבים שבישל בשבת בשביל חולה, התבשיל אסור במוצאי שבת אפילו להחולה אם אפשר בתבשיל אחר. ובכלים יש להתיר, אחר מעת לעת.

סעיף י

ביצה אף על פי שראויה לגמעה חיה, מכל מקום כיון דזה הוי רק אכילה על ידי הדחק, אם בשל העובד כוכבים אסורה, וכן כל כיוצא בזה.

סעיף יא

פירות שלא נתבשלו באילן כל צרכן, ואינן נאכלין חיין אלא על ידי הדחק, שהאומנים מטגנים אותן בצוקר, אסורין משום בישולי עובד כוכבים.

סעיף יב

שכר של תבואה ושל דבש, נוהגין בו היתר לשתותו אפילו בבית שמוכרין אותו העובדי כוכבים ואין בו משום בישולי עובד כוכבים, דהתבואה בטלה במים, רק שצריכין לחקור אם אין מעמידין אותן בשמרי יין. ובמקום שישראלים מזלזלין ומקילין ביין של עובד כוכבים, יש לבעל נפש להחמיר על עצמו גם בשכר. ובענין שתיית קפה (בלא חלב, דעם חלב ודאי אסור) וכן שוקולדה ותה אצל עובד כוכבים שומר נפשו ירחק את עצמו. ויש מתירין לשתות דרך ארעי, אבל דרך קביעות אסור.

סעיף יג

חלב שחלבה עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, אסורה אפילו לעשות ממנה גבינה, ולכתחלה צריך הישראל להיות בתחלת החליבה ויראה שהכלי הוא נקי. ונהגו להחמיר שלא יחלוב לתוך הכלי שדרכו של העובד כוכבים לחלוב לתוכו. ושפחות שחולבות הבהמות בבית ישראל או בדיר שלהם, כל מקום שאין בית עובד כוכבים מפסיק, ואין לחוש לבהמה טמאה מותר אפילו לכתחלה להניחן לחלוב, אבל אם בית עובד כוכבים מפסיק, צריך שיהא שם ישראל, ואפילו קטן או קטנה בני תשע שנה סגי.

סעיף יד

גבינות העובד כוכבים אסורה, ואם הישראל רואה החליבה ועשיית הגבינות, אם הגבינות בשעת עשייתן הן של ישראל מותרות, אבל אם הן בשעת עשייתן של עובד כוכבים אסורות.

סעיף טו

החמאה תליא במנהג המקומות. יש מקומות שאין אוכלין חמאה של עובד כוכבים ויש מקומות שאוכלין אותה. ומי שהולך ממקום שאין אוכלין אותה למקום שאוכלין אותה, אף על פי שדעתו לחזור למקומו, אוכל שם עמהם. וההולך ממקום שאוכלין אותה, למקום שאין אוכלין אותה אסור לאכלה שם. כעת נשמע שמזייפין את החמאה בשומן חזיר על כן שומר נפשו ירחק.

קיצור שולחן ערוך סימן לט

סעיף א

הרוצה לאכול קודם נטילת ידים דברים שיאכל ממינים אלו גם בתוך הסעודה, בין שהם דברים שצריכין לברך עליהם תוך הסעודה, כגון פירות, בין שהם דברים שאין צריכין לברך עליהם תוך הסעודה, כגון מיני לפתן ומיני קטניות ותפוחי אדמה, וכן אם רוצה לשתות איזה משקה (חוץ מן היין), קודם נטילת ידים, וגם בתוך הסעודה ישתה, יש בזה מחלוקת הפוסקים אם הדברים שאכל או שתה קודם נטילת ידים, נפטרים בברכת המזון, כמו שנפטרים אלו שאכל בתוך הסעודה, או שאלו שאכלן קודם נטילת ידים אינן נפטרים בברכת המזון. ולכן יש למנוע מזה ולא יאכל ולא ישתה מהם רק קודם הסעודה, ויברך ברכה אחרונה, ולא יאכל ולא ישתה מהם בתוך הסעודה. ואם לא בירך תחלה ברכה אחרונה, יברך בתוך הסעודה או אפילו לאחר המזון. ואם אכל או שתה ממינים אלו גם בתוך הסעודה, יהדר אחר ברכת המזון לאכול או לשתות איזה דבר, ולברך ברכה אחרונה, לפטור גם מה שאכל או שתה קודם נטילת ידים.

סעיף ב

אם רוצה לשתות יין קודם נטילת ידים. אפילו לא ישתה יין בתוך הסעודה, מכל מקום יש אומרים כיון דהיין בא לפתוח בני המעיים, ולהמשיך תאות האכילה, אם כן הוא בכלל הסעודה ונפטר בברכת המזון, ויש אומרים דאפילו אם שותה יין גם בתוך הסעודה, מכל מקום אין היין שלפני המזון נפטר בברכת המזון. ולכן יש למנוע מלשתות קודם נטילת ידים, אלא אם כן ישתה כוס יין גם לאחר ברכת המזון, שיברך אחריו על הגפן, ויפטור גם מה ששתה קודם נטילת ידים. ואם רוצה לשתות יין שרף קודם הסעודה, בין שישתה גם בתוך הסעודה, בין לא ישתה, יזהר שלא לשתות קודם הסעודה רק פחות מכזית. אבל אם שתה כזית או יותר, נפל לידי ספק ברכה אחרונה.

סעיף ג

אם רוצה לאכול קודם נטילת ידים מיני מזונות, כגון "עוגת דבש", "עוגת ביצים" וכדומה, שברכה אחרונה שלהם היא על המחיה, בין שיאכל מהם גם בתוך הסעודה, בין שלא יאכל מהם בתוך הסעודה, מכל מקום הם נפטרים בברכת המזון (כי ברכת המזון פוטרת ברכת על המחיה) ובלבד שלא יפסיק הרבה בין אכילה זו לנטילת ידים. אבל אם צריך להפסיק הרבה, צריך לברך תחלה על ברכת המחיה על מה שאכל, ואפילו יאכל ממינים אלו גם בתוך הסעודה.

קיצור שולחן ערוך סימן לט

סעיף א

הרוצה לאכול קודם נטילת ידים דברים שיאכל ממינים אלו גם בתוך הסעודה, בין שהם דברים שצריכין לברך עליהם תוך הסעודה, כגון פירות, בין שהם דברים שאין צריכין לברך עליהם תוך הסעודה, כגון מיני לפתן ומיני קטניות ותפוחי אדמה, וכן אם רוצה לשתות איזה משקה (חוץ מן היין), קודם נטילת ידים, וגם בתוך הסעודה ישתה, יש בזה מחלוקת הפוסקים אם הדברים שאכל או שתה קודם נטילת ידים, נפטרים בברכת המזון, כמו שנפטרים אלו שאכל בתוך הסעודה, או שאלו שאכלן קודם נטילת ידים אינן נפטרים בברכת המזון. ולכן יש למנוע מזה ולא יאכל ולא ישתה מהם רק קודם הסעודה, ויברך ברכה אחרונה, ולא יאכל ולא ישתה מהם בתוך הסעודה. ואם לא בירך תחלה ברכה אחרונה, יברך בתוך הסעודה או אפילו לאחר המזון. ואם אכל או שתה ממינים אלו גם בתוך הסעודה, יהדר אחר ברכת המזון לאכול או לשתות איזה דבר, ולברך ברכה אחרונה, לפטור גם מה שאכל או שתה קודם נטילת ידים.

סעיף ב

אם רוצה לשתות יין קודם נטילת ידים. אפילו לא ישתה יין בתוך הסעודה, מכל מקום יש אומרים כיון דהיין בא לפתוח בני המעיים, ולהמשיך תאות האכילה, אם כן הוא בכלל הסעודה ונפטר בברכת המזון, ויש אומרים דאפילו אם שותה יין גם בתוך הסעודה, מכל מקום אין היין שלפני המזון נפטר בברכת המזון. ולכן יש למנוע מלשתות קודם נטילת ידים, אלא אם כן ישתה כוס יין גם לאחר ברכת המזון, שיברך אחריו על הגפן, ויפטור גם מה ששתה קודם נטילת ידים. ואם רוצה לשתות יין שרף קודם הסעודה, בין שישתה גם בתוך הסעודה, בין לא ישתה, יזהר שלא לשתות קודם הסעודה רק פחות מכזית. אבל אם שתה כזית או יותר, נפל לידי ספק ברכה אחרונה.

סעיף ג

אם רוצה לאכול קודם נטילת ידים מיני מזונות, כגון "עוגת דבש", "עוגת ביצים" וכדומה, שברכה אחרונה שלהם היא על המחיה, בין שיאכל מהם גם בתוך הסעודה, בין שלא יאכל מהם בתוך הסעודה, מכל מקום הם נפטרים בברכת המזון (כי ברכת המזון פוטרת ברכת על המחיה) ובלבד שלא יפסיק הרבה בין אכילה זו לנטילת ידים. אבל אם צריך להפסיק הרבה, צריך לברך תחלה על ברכת המחיה על מה שאכל, ואפילו יאכל ממינים אלו גם בתוך הסעודה.

קיצור שולחן ערוך סימן מ

סעיף א

הרוצה לאכול פת שמברכין עליו המוציא, צריך ליטול ידיו מקודם. אם הפת גדול כביצה מברך על הנטילה, ובפחות מזה אין מברכין על הנטילה.

סעיף ב

נטילת ידים צריך להיות דוקא מן הכלי, וצריך שיהיה הכלי שלם בלי שום נקב או סדק מפולש, וגם למעלה יהיה שוה בלי שום חריץ או בליטה. ואותן קנקנים שיש להם כמין מרזב בולט בגובה לשפת הכלי, שיוצקין ממנו דרך שם, אין נוטלין ממנו לידים דרך שם, כי שם אין לו דין כלי כיון שאינו מחזיק שם משקים, אלא צריכין ליטול דרך שפת הכלי מקום שמחזיק משקין.

סעיף ג

כלי שאינו יכול לעמוד אלא על ידי סמיכה, אם מתחלתו נעשה כך להשתמש בו על ידי סמיכה יש לו דין כלי, אבל אם לא נעשה להשתמש בו כך, כגון כיסוי כלי אין נוטלין ממנו. ויש בזה כמה חילוקי דינים בשלחן ערוך.

סעיף ד

שיעור המים קשה לשער בצמצום, וצריכין לשפוך על כל יד מים בשפע, דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא ויהבי לי מלא חפני טיבותא. ונוטלין תחלה יד ימין ואחר כך יד שמאל, ויבאו המים על כל היד, דהיינו עד הקנה של זרוע ולא ישאר מקום בלי מים, ועל כן יפריד קצת האצבעות, ויגביהם קצת כלפי מעלה, בכדי שיגיעו המים בכל אורך האצבעות ובראשן וברחבן סביב, ויבאו המים בשפיכה אחת, ולכן אין ליטול ידיו מכלי שפיו צר ואין המים יורדין בבת אחת. ונכון לשפוך על כל יד שתי פעמים.

סעיף ה

לאחר שנטל שתי ידיו, ישפשפן ביחד ויגביהן נגד ראשו, כמו שאמר הכתוב שאו ידיכם וגו' וקודם שמנגבן יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים (ואף על גב דכל המצות מברך עליהן קודם עשייתן, מכל מקום בנטילת ידים, כיון שלפעמים אין ידיו נקיות קודם הנטילה, לכן תקנו בכל נטילת ידים לברך אחר הנטילה. ועוד דגם ניגוב הידים הוא מן המצוה) ומי שנוהג לשפוך על כל יד שתי פעמים, ישפוך תחלה על כל יד פעם אחת וישפשפן ויברך, ואחר כך ישפוך פעם שנית על כל יד. ויזהר לנגב ידיו יפה, ולא ינגבן בחלוקו משום דקשה לשכחה.

סעיף ו

אם לאחר ששפך המים על ידו אחת, נגע שם בידו השניה, או אם אדם אחר נגע שם, אזי נטמאו המים שעל ידו, וצריך לנגבן וליטול פעם שנית, אך אם אירע לו כן לאחר שכבר בירך לא יברך שנית.

סעיף ז

מי שאין לו כלי, יכול לטבול ידיו בנהר או במקוה הכשרה לטבילת נשים, או במעין אפילו אין בו ארבעים סאה רק שמתכסים בו ידיו בפעם אחת, ומברך גם כן על נטילת ידים. ובשעת הדחק יכול לטבול ידיו בשלג, אם יש על פני הארץ הרבה כמו שיעור מקוה. ואם צריך ליטול ידיו מתוך "פלומף" יניח ידו אחת סמוך לארץ, ובידו השניה ימשוך להביא עליו את המים, ואחר כך יחליף ידיו או שחברו ימשוך לו. אבל אם הידים גבוהות מן הארץ לא עלתה לו נטילה.

סעיף ח

מים שנשתנו מראיהם, בין מחמת מקומם בין מחמת איזה דבר שנפל לתוכן פסולין לנטילת ידים, אבל אם נשתנו מחמת עצמן כשרים. מים שנעשה בהם מלאכה, כגון שהודחו בהם כלים או ששרו בהם ירקות או שנתנו בהם כלים עם משקים לצננן, או שמדד בהן מדות גם כן פסולין. ויש פוסלין גם מים שנמאסו, כגון ששתה מהם כלב או חזיר וכדומה, משום דנעשו כשופכין ויש לחוש לדבריהם.

סעיף ט

מי שלא נטל ידיו ונגע במים לא נטמאו המים, ולכן היוצא מבית הכסא יכול לשאוב מים בחפניו מן החבית לרחוץ ידיו, והנשארים כשרים לנטילת ידים, אבל אם שכשך ידיו בתוך החבית לנקותן, ואפילו טבל בו רק אצבעו הקטנה לנקות, נפסלו כל המים מפני שנעשה בהם מלאכה.

סעיף י

מים מלוחים, סרוחים ומרים או עכורים, אם אין ראוין לשתיית כלב פסולים לנטילת ידים.

סעיף יא

קודם הנטילה צריכין להשגיח על הידים שיהיו נקיות בלי שום חציצה. ומי שצפרני אצבעותיו גדולות, צריך לדקדק לנקותן שלא יהא בתחתיהן טיט וצואה, משום דהוי חציצה, וכן צריך להסיר הטבעת שלא יהיה חציצה.

סעיף יב

מי שידיו צבועות, אם אין שם ממשות הצבע כי אם חזותא בעלמא לא הוי חציצה אבל אם יש עליהם ממשות הצבע, אפילו רק מעט הוי חציצה. אך אם הוא אומן בכך דהיינו שהוא צובע, וכן מי שהוא טבח וידיו מלוכלכות מדם, או שהוא סופר ואצבעותיו מלוכלכות מדיו, והוא רגיל בכך, וכל בעלי אומנות זאת אין מקפידין בכך, לא הוי חציצה אלא אם כן הוא ברוב היד. וכן מי שיש לו מכה על ידו ועליה רטיה שמצטער להסירה, לא הוי חציצה. ועיין עוד בסימן קס"א דיני חציצה בטבילת נשים והוא הדין לנטילת ידים.

סעיף יג

המים צריכין שיבאו על הידים מכח גברא, אבל אם המים באים מאליהם לא הוי נטילה. וחבית שיש בו ברזא והסיר את הברזא, אזי המים הבאים בכח הראשון, דהיינו קלוח, הראשון לבדו נחשב מכח גברא, אבל המים הבאים אחר כך אינם נחשבים מכח גברא, אלא כאלו באו מאליהם. ולכן מי שהוא רוצה ליטול את ידיו דרך הברזא, צריך לידע שבקילוח הראשון נתכסה כל היד, ויסתום את הברזא ויחזור ויפתחהו לשפיכה שניה, ומי שאינו יודע לשער אין לו ליטול ידיו בדרך זה. ומכל שכן שאין ליטול ידיו מן הכיור שיש לו ברזא קטן וקילוח הוא דק.

סעיף יד

אסור לאכול בלא נטילה, אפילו אם רוצה לכרוך ידיו במפה. ואם הוא בדרך ואין לו מים, אם יודע כי בעוד דרך ד' מילין לפניו או מיל לאחריו ימצא מים, מחויב ללכת לפניו ד' מילין או לחזור לאחריו מיל ליטול ידיו לאכילה. אבל אם גם שמה לא ימצא מים, או שהוא עם חבורה ומתירא להפרד מהם, וכן מי שיש לו אונס שאינו יכול ליטול ידיו, יכרוך ידיו במפה או ילבש בתי ידים (כפפות) ויאכל כך.

סעיף טו

העושה צרכיו קודם אכילה, שהוא צריך ליטול ידיו לברכת אשר יצר, וגם צריך ליטול ידיו לסעודה יש בזה כמה ספיקות. על כן הנכון שיטול תחלה ידיו שלא כדין נטילת ידים לסעודה, דהיינו שישפוך רק מעט מים לחפנו אחת, וישפשף שתי ידיו במים אלו וינגבן היטב ויברך אשר יצר, ואחר כך יטול ידיו כדין נטילת ידים לסעודה ויברך על נטילת ידים.

סעיף טז

מי שבאמצע סעודה נגע בגופו במקומות המכוסים, או שחיכך בראשו או שהשתין מים, צריך ליטול ידיו פעם שנית אבל לא יברך עליהם. וכן אפילו אם עשה צרכיו ונוטל ידיו באמצע הסעודה, אינו צריך לברך על נטילת ידים.

סעיף יז

האוכל דבר שטבולו במשקה, או שבאה משקה על המאכל ועדיין הוא לח מן המשקה, אף על פי שהוא אינו נוגע במקום המשקה מכל מקום צריך ליטול ידיו תחלה, רק לא יברך על נטילת ידים. והרבה מקילין בדבר זה, אבל כל ירא שמים יש לו להחמיר על עצמו.

סעיף יח

משקים לענין זה המה שבעה, ואלו הן: יין וכן חומץ מיין, דבש דבורים, שמן זית, חלב, ובכלל זה גם מי חלב, טל, דם של בהמה חיה ועוף (והיינו כשאוכלין לרפואה) מים, וסימנם י"ד שח"ט ד"ם. אבל שאר מי פירות אפילו במקום שרגילין לעשות משקים לשתיה מסחיטת איזה פירות, אין להם דין משקה לענין זה.

סעיף יט

פירות שמרוקחין בצוקר אין צריכין נטילת ידים כי הצוקר לא הוי משקה, וגם הלחלוחית שיצא מן הפירות לא הוי משקה שהוא מי פירות. אבל אם מרוקחין בדבש, אם נקרש הדבש היטב אזי יצא מכלל משקה ונעשה אוכל ואין צריך נטילת ידים, אבל אם לא נקרשו היטב אלא נתעבו מעט ועדיין הם נגרים צריכים נטילת ידים. וכן חמאה שהיא בכלל החלב, אם היא קרושה אינה משקה רק אוכל, אבל אם היא נימוחה הרי היא משקה.

סעיף כ

דברים שדרכן לאכלן בלא כף ומזלג, אפילו הוא אוכל על ידי כף או מזלג צריך נטילת ידים, אבל דבר שאין דרכו לאכול רק על ידי כף, כגון לביבות וכיוצא בהן, וכן פירות מרוקחין בדבש במקום שאין דרכן לאכלן רק על ידי כף או מזלג אין צריך נטילת ידים.

סעיף כא

כל שנעשה ממים הוי בכלל מים (כי המים אף על פי שנקרשו לא יצא מכלל משקה) ולכן הטובל צנון וכדומה במלח זה צריך נטלת ידים. יין שרף שנעשה מתבואה או מפירות אינו משקה לענין זה, דלא הוי רק זיעה מן התבואה ומן הפירות, ואף על פי שיש גם מים ומזוג גם כן במים מכל מקום הם המיעוט, ולכן הטובל בו איזה דבר ואוכלו אין צריך נטילת ידים. אבל יין שרף שנעשה מן החרצנים והזגים, או מן השמרים של יין, נראה דהוי משקה.

קיצור שולחן ערוך סימן מא

סעיף א

על לחם גמור שהוא מחמשת מיני דגן מברכין לפניו המוציא ולאחריו ברכת המזון.

סעיף ב

יש ליזהר שלא להפסיק בין נטילת ידים להמוציא, אבל מותר לענות אמן על איזה ברכה שהוא שומע. ושהיה כדי הילוך כ"ב אמה, או מבית לבית אפילו הילוך מעט, וכן אם דיבר מה שאינו לצרכי הסעודה מקרי הפסק, ובדיעבד אם הפסיק לית לן בה, ובלבד שלא עשה איזה מעשים בנתיים, או שהפליג בדברים דאז הוי היסח וצריך נטילה שנית.

סעיף ג

בוצע בפת במקום המובחר שבו מפני כבוד הברכה, והמובחר הוא מקום הקשה, ששם נאפה היטב, והוא המקום שכנגד המתקבע, כי במקום שמתחיל לאפות, נדחק העיסה עד שמתבקע הצד שכנגדו, אך זקן שקשה לו לאכול פת קשה, יבצע במקום הרך. ומהיות כי אין להפסיק בשהיית החיתוך בין ברכת המוציא לאכילה, על כן חותך מעט סביב הפת כעין טבעת בענין שאם יאחז בפרוסה יעלה כל הככר עמו, שאם לא כן חשיב כפרוסה ואנן בעינן שיברך ברכת המוציא בעוד שהפת שלם. ויניחנה מחוברת לפת ויברך ברכת המוציא, ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם, וכן כשבוצע מככר שאינו שלם, לא יחתוך לגמרי קודם הברכה, כדי שתהא בשעת הברכה יתר גדול. ובשבת לא יחתוך כלל בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלמים ממש וגם בחול אם הוא עוגה דקה, יברך קודם הבציעה כיון שאין שהיה בשבירה.

סעיף ד

לא יבצע פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה יותר מכביצה לפי שנראה כרעבתן. ודוקא כשאוכל לבדו, אבל אם אוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. ובשבת אפילו אם אוכל לבדו מותר לבצוע כפי מה שצריך לכל הסעודה מפני כבוד השבת, להראות חביבת סעודת שבת שחפץ לאכול בה הרבה. יש לאכול את הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחר, והוא משום חבוב מצוה כיון שבירך עליה. וטוב ליזהר שלא יתן ממנה לנכרי או לבהמה ועוף.

סעיף ה

קודם שיברך יתן שתי ידיו על הפת, שיש בהן עשר אצבעות כנגד עשר מצות התלויות בפת: לא תחרוש בשור וחמור, כלאים, לקט, שכחה, פאה, לא תחסום, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, חלה. ולכן יש עשר תיבות בברכת המוציא, ועשר תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו, ועשר תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה, ועשר תיבות בפסוק ויתן לך. וכשיאמר את השם יגביה את הלחם, ובשבת יגביה שתיהן ויברך בכוונה, וידקדק להוציא היטב את הה"א של המוציא, ויתן ריוח קצת בין תיבת "לחם" לתיבת "מן" שלא להבליע את המ"ם. ולאחר הברכה יאכל מיד, כי אסור להפסיק בין הברכה לתחלת האכילה אפילו לעניית אמן, ויש לאכול כזית בלי הפסק.

סעיף ו

מצוה להביא על השלחן מלח קודם שיבצע, ויטבול פרוסת המוציא במלח לפי שהשלחן דומה למזבח והאכילה לקרבן, ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח. ולפי שהשלחן דומה למזבח, טוב ליזהר שלא להרוג עליה כנה.

סעיף ז

אם מחלק פרוסת המוציא להמסובין, לא יזרקן דאסור לזרוק את הפת, וגם לא יתננה לתוך ידו אלא יניחנה לפניו.

סעיף ח

מצוה לבצוע על הפת החשובה יותר, ולכן אם יש לפניו חתיכה פת ופת שלמה, ודעתו לאכול תוך הסעודה משתיהן, ושתיהן ממין אחד, אף על פי שהפת השלמה היא קטנה יותר מן החתיכה, וגם אינה נקיה כמו החתיכה מכל מקום יבצע על השלמה שהיא חשובה יותר. אבל אם אינן ממין אחד אלא שהשלמה ממין גרוע, כגון שהשלמה היא פת כוסמין והחתיכה היא פת חטים, אפילו היא קטנה מברך על של חטים. ואם השלמה היא של שעורים אף על פי שהיא גרועה מחטין, מכל מקום כיון שגם שעורה נזכר בפירוש בפסוק, וגם היא שלמה לכן ירא שמים יחלוק כבוד גם לזה של שעורים ושלמה. כיצד עושה, מניח את החתיכה תחת השלמה ובוצע משתיהן יחד, אם שתיהן שלמות או שתיהן חתוכות ושתיהן ממין אחד, יברך על הנקיה יותר, ואם שתיהן שוות בנקיות יברך על היותר גדולה.

סעיף ט

אם יש לפניו פת ישראל ופת עובד כוכבים ואינו נזהר מפת עובד כוכבים, אם שתיהן שלמות או שתיהן פרוסות וגם שוות בגדולות והן ממין אחד, יברך על פת ישראל. ואם זה של ישראל אינה נקיה כמו של עובד כוכבים יברך על איזה מהן שירצה, ואם בעל הבית נזהר מפת עובד כוכבים אלא שהובא בשביל אורח, יש לסלקה מן השלחן עד לאחר ברכת המוציא.

סעיף י

כל דין קדימת החשוב אינו אלא אם בדעתו לאכול בתוך הסעודה משתיהן, אבל אם אין דעתו לאכול בתוך הסעודה רק מפת אחת, יבצע על זה שהוא רוצה לאכול, ואין משגיחין בזה על החשיבות.

קיצור שולחן ערוך סימן מב

סעיף א

מי שיש לו בהמות או עופות שמזונותיהן עליו, אסור לו לאכול כלום עד שיתן להן מאכל, דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, הקדימה התורה מאכל בהמה למאכל האדם. ולשתיה האדם קודם, דכתיב שתה וגם גמליך אשקה, וכן כתיב והשקית את העדה ואת בעירם.

סעיף ב

לא יאכל אדם ולא ישתה דרך רעבתנות. לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, ויהא שולחנו נקי ומכוסה יפה, אפילו אם אין לו לאכול רק דבר שאינו חשוב. לא יאחז פרוסה גדולה כביצה ויאכל ממנה, ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השנית, לא ישתה כוס יין בפעם אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן, בשתי פעמים זהו דרך ארץ, ובשלש פעמים הרי זה מגסי הרוח. אם לא כשהוא כוס גדול ביותר, יכול לשתותו אפילו בכמה פעמים, וכן כוס קטן מאוד יכול לשתותו בפעם אחת.

סעיף ג

לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן, או יתננה לחבירו או לתוך הקערה כי שמא הוא מאוס לחברו. ולא ישתה מכוס ויתן לחברו לשתות המותר, כי יש לכל אדם ליזהר שלא לשתות משיורי כוס ששתה חברו, וזה שמא מחמת הבושה ישתה בעל כרחו.

סעיף ד

לא יהא אדם קפדן בסעודתו, כי האורחים ובני הבית מתביישים אז לאכול, כי חושבים פן מתרגז ומקפיד על אכילתן.

סעיף ה

אין משיחין בסעודה אפילו בדברי תורה מפני הסכנה שמא יקדים קנה לושט ואפילו מי שנתעטש אסור לומר לו "אסותא". אבל שלא בשעת אכילה מצוה לומר על השלחן דברי תורה, ויש ליזהר בזה מאוד. ומנהג טוב לומר אחר אכילת פרוסת המוציא, מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר שהוא תורה וגם תפלה על מזונותיו. ולאחר גמר הסעודה נוהגין לומר בחול, על נהרות בבל וגו', ובשבת ויום טוב וכל הימים שאין אומרים בהם תחנון, אומרים שיר המעלות בשוב ה' וגו'. וכשלומד על השלחן מתוך הספר, צריך להשגיח מאוד כי שכיח להיות בספרים תולעים קטנים ויוכל לבא לידי איסור חס ושלום.

סעיף ו

שנים שיושבין על השלחן אפילו כל אחד קערה שלו לפניו, או במיני פירות שיש לכל אחד חלקו לפניו, מכל מקום הגדול פושט ידו תחלה. והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו הרי זה גרגרן.

סעיף ז

שנים שאוכלין מתוך קערה אחת והפסיק אחד מלאכול כדי לשתות, או לעשות איזה דבר קטן, דרך ארץ הוא שגם השני ימתין עליו, אבל אם המה שלשה אין השנים פוסקין בשביל האחד.

סעיף ח

עושה אדם צרכיו בפת, והני מילי דלא ממאיס ביה אבל מידי דמאיס ביה לא, הלכך אין סומכין בו את הקערה אם היא מלאה דבר, שאם יפול על הפת ימאס. וכשאוכלין איזה תבשיל עם חתיכות פת, והפת היא לו במקום כף, צריך ליזהר לאכול בכל פעם קצת מן הפת, והנשאר לו מן הפת גם כן יאכל אותו אחר כך.

סעיף ט

אסור לזרוק פת אפילו במקום שאינו נמאס, כי הזריקה היא בזיון. ושאר מיני אוכלים אם נמאסין על ידי הזריקה אסור לזרקן, אבל אם אינן נמאסין כגון אגוזים וכדומה מותר. לא ישב על שק שיש בו פירות שנמאסים על ידי כך. אין נוטלין את הידים ביין או בשאר משקה משום בזיון. כשרואה איזה אוכל מונח על הארץ צריך להגביהו. מאכל שהוא ראוי לאדם אין מאכילין אותו לבהמה משום ביזוי אוכלין.

סעיף י

אם צריך לעשות איזה רפואה בפת, או בשאר דבר מאכל, אף על פי שנמאס בכך מותר.

סעיף יא

יזהר מאוד בפירורין שלא יזרקם, דקשה לעניות, אלא יקבצם ויתנם לעופות.

סעיף יב

השותה מים לא ישתה בפני רבים, אלא יהפוך פניו, ובשאר משקין אין צריך להפוך פניו.

סעיף יג

אין מסתכלין בפני האוכל והשותה, ולא בחלקו שלפניו כדי שלא לביישו.

סעיף יד

כל מאכל ומשקה שמביאין לפני האדם שיש לו ריח, והאדם תאב לו צריך ליתן ממנו מיד דבר מועט להמשמש, לפי שמזיק לאדם שרואה לפניו מאכל שהוא מתאוה לו, ואינו אוכל ממנו.

סעיף טו

לא יתן אדם לאכול אלא למי שיודע בו שיטול ידיו ויברך.

סעיף טז

אשה שאין בעלה עמה, אין לה לשתות יין, ואם היא במקום אחר שלא בביתה אפילו אם בעלה עמה אסורה לשתות. והוא הדין שאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה.

סעיף יז

אסור לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם ליתן ליד בנו או בתו של בעל הבית, כי שמא אין לבעל הבית יותר ממה שהביא לפניהם, ויתבייש שלא יהיה להם די, אבל אם יש על השלחן מוכן הרבה מותר.

סעיף יח

הנכנס לבית לא יאמר: תנו לי לאכול, עד שיאמרו לו הם. אסור לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה, שזהו אבק גזל, אף על פי שהבעל הבית מזמינו לאוכל עמו; והוא עון גדול ומן הדברים שקשה לשוב עליהם.

סעיף יט

אסור לצאת ממקומו קודם שיברך ברכת המזון. ואפילו ללכת באמצע הסעודה לחדר אחר לגמור שם סעודתו, או שיחזור אחר כך, לכאן לגמור סעודתו, ואפילו ללכת רק חוץ לפתחו ולחזור אחר כך לכאן לגמור סעודתו יש ליזהר מזה. עבר ויצא, בין שהוא גומר סעודתו במקום שהוא שם, בין שהוא חוזר לכאן לגמור סעודתו, אינו צריך לחזור ולברך המוציא, דכיון שקבע סעודתו על הפת אף על פי ששינה מקומו, מכל מקום נחשב הכל לסעודה אחת. רק שיזהר לאכול לכל הפחות כזית פת במקום שיברך ברכת המזון, אבל בשאר דברים אינו כן.

סעיף כ

אם אוכלין בחבורה, ויצאו קצת מהם על דעת שיחזרו לכאן כיון שנשאר אפילו רק אחד מהן כאן במקומו, לא נתבטלה הקביעות. וכשחוזרין לקביעותן חוזרין, ולא הוי הפסק.

סעיף כא

אם בשעת ברכת המוציא היתה דעתו ללכת אחר כך לבית אחר, לגמור שם סעודתו ולברך ברכת המזון, נוהגין להתיר, וצריך ליזהר לאכול גם שם לכל הפחות כזית פת. ואין לעשות כן אלא לעת הצורך לסעודת מצוה.

סעיף כב

המתפלל בתוך הסעודה, כשחוזר לאכול אין צריך לברך עוד המוציא, וכן אם ישן בתוך הסעודה שינת ארעי אף על פי שנמשך איזה זמן לא מיקרי הפסק, וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה. ומכל מקום בכל אלו בעי נטילת ידים מחדש, משום דהוי היסח הדעת אלא אם כן שמר ידיו, אך לא יברך על הנטילה, כי משום היסח הדעת אין מברכין על הנטילה.

סעיף כג

משגמר סעודתו ונתן דעתו לברך ברכת המזון, אם חוזר ורוצה לאכול או לשתות, יש בזה הרבה חילוקי דינים לענין הברכות, על כן יש למנוע מזה, אלא מיד כשנתן דעתו לברך ברכת המזון, יברך ברכת המזון.

קיצור שולחן ערוך סימן מב

סעיף א

מי שיש לו בהמות או עופות שמזונותיהן עליו, אסור לו לאכול כלום עד שיתן להן מאכל, דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, הקדימה התורה מאכל בהמה למאכל האדם. ולשתיה האדם קודם, דכתיב שתה וגם גמליך אשקה, וכן כתיב והשקית את העדה ואת בעירם.

סעיף ב

לא יאכל אדם ולא ישתה דרך רעבתנות. לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, ויהא שולחנו נקי ומכוסה יפה, אפילו אם אין לו לאכול רק דבר שאינו חשוב. לא יאחז פרוסה גדולה כביצה ויאכל ממנה, ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השנית, לא ישתה כוס יין בפעם אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן, בשתי פעמים זהו דרך ארץ, ובשלש פעמים הרי זה מגסי הרוח. אם לא כשהוא כוס גדול ביותר, יכול לשתותו אפילו בכמה פעמים, וכן כוס קטן מאוד יכול לשתותו בפעם אחת.

סעיף ג

לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן, או יתננה לחבירו או לתוך הקערה כי שמא הוא מאוס לחברו. ולא ישתה מכוס ויתן לחברו לשתות המותר, כי יש לכל אדם ליזהר שלא לשתות משיורי כוס ששתה חברו, וזה שמא מחמת הבושה ישתה בעל כרחו.

סעיף ד

לא יהא אדם קפדן בסעודתו, כי האורחים ובני הבית מתביישים אז לאכול, כי חושבים פן מתרגז ומקפיד על אכילתן.

סעיף ה

אין משיחין בסעודה אפילו בדברי תורה מפני הסכנה שמא יקדים קנה לושט ואפילו מי שנתעטש אסור לומר לו "אסותא". אבל שלא בשעת אכילה מצוה לומר על השלחן דברי תורה, ויש ליזהר בזה מאוד. ומנהג טוב לומר אחר אכילת פרוסת המוציא, מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר שהוא תורה וגם תפלה על מזונותיו. ולאחר גמר הסעודה נוהגין לומר בחול, על נהרות בבל וגו', ובשבת ויום טוב וכל הימים שאין אומרים בהם תחנון, אומרים שיר המעלות בשוב ה' וגו'. וכשלומד על השלחן מתוך הספר, צריך להשגיח מאוד כי שכיח להיות בספרים תולעים קטנים ויוכל לבא לידי איסור חס ושלום.

סעיף ו

שנים שיושבין על השלחן אפילו כל אחד קערה שלו לפניו, או במיני פירות שיש לכל אחד חלקו לפניו, מכל מקום הגדול פושט ידו תחלה. והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו הרי זה גרגרן.

סעיף ז

שנים שאוכלין מתוך קערה אחת והפסיק אחד מלאכול כדי לשתות, או לעשות איזה דבר קטן, דרך ארץ הוא שגם השני ימתין עליו, אבל אם המה שלשה אין השנים פוסקין בשביל האחד.

סעיף ח

עושה אדם צרכיו בפת, והני מילי דלא ממאיס ביה אבל מידי דמאיס ביה לא, הלכך אין סומכין בו את הקערה אם היא מלאה דבר, שאם יפול על הפת ימאס. וכשאוכלין איזה תבשיל עם חתיכות פת, והפת היא לו במקום כף, צריך ליזהר לאכול בכל פעם קצת מן הפת, והנשאר לו מן הפת גם כן יאכל אותו אחר כך.

סעיף ט

אסור לזרוק פת אפילו במקום שאינו נמאס, כי הזריקה היא בזיון. ושאר מיני אוכלים אם נמאסין על ידי הזריקה אסור לזרקן, אבל אם אינן נמאסין כגון אגוזים וכדומה מותר. לא ישב על שק שיש בו פירות שנמאסים על ידי כך. אין נוטלין את הידים ביין או בשאר משקה משום בזיון. כשרואה איזה אוכל מונח על הארץ צריך להגביהו. מאכל שהוא ראוי לאדם אין מאכילין אותו לבהמה משום ביזוי אוכלין.

סעיף י

אם צריך לעשות איזה רפואה בפת, או בשאר דבר מאכל, אף על פי שנמאס בכך מותר.

סעיף יא

יזהר מאוד בפירורין שלא יזרקם, דקשה לעניות, אלא יקבצם ויתנם לעופות.

סעיף יב

השותה מים לא ישתה בפני רבים, אלא יהפוך פניו, ובשאר משקין אין צריך להפוך פניו.

סעיף יג

אין מסתכלין בפני האוכל והשותה, ולא בחלקו שלפניו כדי שלא לביישו.

סעיף יד

כל מאכל ומשקה שמביאין לפני האדם שיש לו ריח, והאדם תאב לו צריך ליתן ממנו מיד דבר מועט להמשמש, לפי שמזיק לאדם שרואה לפניו מאכל שהוא מתאוה לו, ואינו אוכל ממנו.

סעיף טו

לא יתן אדם לאכול אלא למי שיודע בו שיטול ידיו ויברך.

סעיף טז

אשה שאין בעלה עמה, אין לה לשתות יין, ואם היא במקום אחר שלא בביתה אפילו אם בעלה עמה אסורה לשתות. והוא הדין שאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה.

סעיף יז

אסור לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם ליתן ליד בנו או בתו של בעל הבית, כי שמא אין לבעל הבית יותר ממה שהביא לפניהם, ויתבייש שלא יהיה להם די, אבל אם יש על השלחן מוכן הרבה מותר.

סעיף יח

הנכנס לבית לא יאמר: תנו לי לאכול, עד שיאמרו לו הם. אסור לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה, שזהו אבק גזל, אף על פי שהבעל הבית מזמינו לאוכל עמו; והוא עון גדול ומן הדברים שקשה לשוב עליהם.

סעיף יט

אסור לצאת ממקומו קודם שיברך ברכת המזון. ואפילו ללכת באמצע הסעודה לחדר אחר לגמור שם סעודתו, או שיחזור אחר כך, לכאן לגמור סעודתו, ואפילו ללכת רק חוץ לפתחו ולחזור אחר כך לכאן לגמור סעודתו יש ליזהר מזה. עבר ויצא, בין שהוא גומר סעודתו במקום שהוא שם, בין שהוא חוזר לכאן לגמור סעודתו, אינו צריך לחזור ולברך המוציא, דכיון שקבע סעודתו על הפת אף על פי ששינה מקומו, מכל מקום נחשב הכל לסעודה אחת. רק שיזהר לאכול לכל הפחות כזית פת במקום שיברך ברכת המזון, אבל בשאר דברים אינו כן.

סעיף כ

אם אוכלין בחבורה, ויצאו קצת מהם על דעת שיחזרו לכאן כיון שנשאר אפילו רק אחד מהן כאן במקומו, לא נתבטלה הקביעות. וכשחוזרין לקביעותן חוזרין, ולא הוי הפסק.

סעיף כא

אם בשעת ברכת המוציא היתה דעתו ללכת אחר כך לבית אחר, לגמור שם סעודתו ולברך ברכת המזון, נוהגין להתיר, וצריך ליזהר לאכול גם שם לכל הפחות כזית פת. ואין לעשות כן אלא לעת הצורך לסעודת מצוה.

סעיף כב

המתפלל בתוך הסעודה, כשחוזר לאכול אין צריך לברך עוד המוציא, וכן אם ישן בתוך הסעודה שינת ארעי אף על פי שנמשך איזה זמן לא מיקרי הפסק, וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה. ומכל מקום בכל אלו בעי נטילת ידים מחדש, משום דהוי היסח הדעת אלא אם כן שמר ידיו, אך לא יברך על הנטילה, כי משום היסח הדעת אין מברכין על הנטילה.

סעיף כג

משגמר סעודתו ונתן דעתו לברך ברכת המזון, אם חוזר ורוצה לאכול או לשתות, יש בזה הרבה חילוקי דינים לענין הברכות, על כן יש למנוע מזה, אלא מיד כשנתן דעתו לברך ברכת המזון, יברך ברכת המזון.

קיצור שולחן ערוך סימן מג

סעיף א

כל מה שאוכלים בתוך הסעודה, מדברים שרגילים לאכלם בתוך הסעודה לשבוע כגון בשר, דגים, מיני לפתן, דייסא, ומיני לביבות, אפילו דברים שאוכלים בלא לחם, כולם אינם צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שכיון שאוכלין אותן לשבוע הרי הן בכלל הסעודה, וכל הסעודה נגררת אחר הלחם שהוא עיקר חיי האדם, ולכן כולן נפטרין בברכת המוציא ובברכת המזון. ואפילו אם נשלחו לו מבתים אחרים אין צריך לברך עליהם, דמסתמא דעת האדם על כל מה שיביאו לו.

סעיף ב

וכן אין צריך לברך על כל מיני משקין, שהמשקין גם כן בכלל הסעודה הם, שאין דרך אכילה בלא שתיה, חוץ מעל היין לפי שהיין הוא דבר חשוב (שבכמה מקומות מחויבין לברך עליו, אף על פי שאינו צריך לשתות כגון קידוש והבדלה), צריכין לברך עליו גם בתוך הסעודה, ואם בירך על היין קודם נטילת ידים והיה דעתו לשתות גם בתוך הסעודה, או שהוא רגיל בכך לשתות יין בתוך הסעודה, אינו צריך לברך עליו שנית, כי נפטר בברכה שבירך עליו לפני הסעודה. ויין שרף במדינתנו דאין דרך לשתותו תמיד בתוך הסעודה הוי ספק אם הוא בכלל הסעודה או לא. ולכן אם דעתו לשתות יין שרף בתוך הסעודה ישתה מעט קודם נטילת ידים, דהיינו פחות מכזית ויברך עליו, ויכוין לפטור גם מה שישתה בתוך הסעודה, ואם לא עשה כן יברך מתחלה על קצת סוכר ויפטור את היין שרף. ויש נוהגין לטבול מעט פת בתוכו, אבל יש מפקפקין על זה.

סעיף ג

אם רוצה לאכול בתוך הסעודה פירות בלא פת, כיון שאין הפירות מעיקר הסעודה, לכן אפילו אם היו מונחין על השלחן קודם ברכת המוציא, מכל מקום אינן נפטרין בברכת המוציא וצריך לברך עליהם ברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה אינן צריכין כי נפטרין בברכת המזון. ואם אינו רוצה לאכול הפירות רק עם פת, אין צריך לברך עליהם כי הם טפלים להפת. ואם רוצה לאכול קצתן עם פת וקצתן בלא פת, צריך ליזהר לאכול תחלה בלא פת ויברך עליהם, ואחר כך יכול לאכלן גם עם פת. אבל אם יאכל תחלה עם פת ואחר כך יאכל בלי פת, איכא ספיקא בברכה. ויש שרגילין לאכול בין מאכל למאכל איזה דבר שממשיך תאות האכילה, כגון זית מלוח, "לימונים", מלוחים, צנון, וכדומה, זהו נקרא מחמת הסעודה. כיון שעל ידי כן הוא יאכל יותר, ולכן אין צריך לברך עליו שהפת פוטרו.

סעיף ד

אם קובע עיקר סעודתו על הפירות שיאכלם עם הפת כיון שהם עיקר הסעודה נפטרים בברכת המוציא, אפילו לא היו אז על השלחן, רק צריך שתחלת אכילת הפירות יהיה עם הפת, ואחר כך גם מה שיאכל בלא פת אינו צריך לברך עליהם.

סעיף ה

פירות המבושלין לצרכי הסעודה, כמו שרגילין לבשל (לפרפרת) בין עם בשר בין בלא בשר, יש לאכול מהם בתחלה ובסוף קצת עם פת, ובאמצע יכול לאכול מהן גם בלא פת ואין צריכין ברכה.

סעיף ו

מעשה אופה, עוגיות, עוגת שמרים, בסקויטים וכדומה אם אוכל מהן מחמת רעבון כדי לשבוע מהן, אינו צריך לברך עליהן, אבל אם אוכל מהן רק לתענוג יש ספק ברכה, ועל כן ראוי לאדם לכוין בשעת ברכת המוציא לפטור גם מה שיאכל ממינים אלו.

סעיף ז

אם לאחר גמר הסעודה קודם ברכת המזון שותה קפה, כדי לעכל המזון שאכל צריך לברך עליו ברכה ראשונה, כי מה שהוא בא לעכל אינו נחשב מצרכי הסעודה. ומכל מקום טוב לברך על מעט סוכר ברכת שהכל לפטור את הקפה.

קיצור שולחן ערוך סימן מד

סעיף א

בדין מים אחרונים הרבה מקילים, אבל נכון לכל ירא שמים ליזהר בהם. ואין צריכין ליטול אלא עד פרק שני מן האצבעות, וישפיל ידיו קודם שמנגבן, והמברך הוא נוטל בראשונה.

סעיף ב

אין נוטלין על גבי קרקע במקום שבני אדם הולכין, מפני שרוח רעה שורה על מים אלו, אלא יטול לתוך כלי, או תחת השלחן, ומנגב ידיו ואחר כך מברך ברכת המזון, ולא יפסיק בין הנטילה לברכת המזון.

סעיף ג

אין להסיר המפה והלחם עד לאחר ברכת המזון, שיהא פת מונח על השלחן בשעת ברכת המזון, להראות כי יש שפע מאת ה' יתברך שמו לאכול ולהותיר, וכמו שאמר אלישע למשרתו כי כה אמר ה' אכול והותר. ועוד משום דהברכה אינו שורה על דבר ריק, אלא כשיש שם איזה דבר כמו שאמר אלישע לאשת עובדיה מה יש לך בבית.

סעיף ד

נוהגין להסיר את הסכינים מעל השלחן קודם ברכת המזון או לכסותן, כי השלחן דומה למזבח, ומזבח נאמר לא תניף עליהם ברזל. לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם, והמזבח מאריך ימי האדם, ואינו בדין שיונף המקצר על המאיך. וגם השלחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עונותיו, בהכנסת אורחים, שגדול כחה של לגימה שמשרה שכינה, ונהגו בהרבה מקומות שלא לכסותן בשבת ויום טוב, כי בחול מכסין אותן מפני שהן כחו של עשו, ובשבת ויום טוב אין שטן ואין פגע רע, ומנהגן של ישראל תורה היא.

סעיף ה

אפילו לא אכל רק כזית פת, צריך לברך ברכת המזון.

סעיף ו

לא יברך מעומד, ולא מהלך, אלא מיושב, ואפילו היה הולך בתוך ביתו כשאכל, או שהיה עומד או מסיב, כשצריך לברך צריך לישב, כדי לכוין דעתו ביותר, וגם לא יהא מיסב שהוא דרך גאוה, אלא ישב וילבש מלבוש העליון. וגם יניח הכובע בראשו שיהא מורא שמים עליו. ויעורר הכונה ויברך באימה וביראה, ולא יעשה שום דבר בשעה שהוא מברך.

סעיף ז

נוהגין שהשומעים עונין אמן לאחר הרחמן שבברכת המזון, משום דאיתא במדרש כששומע אחד מתפלל דבר, או מברך לישראל אפילו בלא הזכרת השם, חייב לענות אמן.

סעיף ח

עבר ושהה מלברך ברכת המזון עד שיעור עיכול, דהיינו שמתחיל להיות רעב, אין לו עוד תקנה לברך. יש אומרים דשיעור עיכול הוא שעה וחומש, ומכל מקום בסעודות גדולות לפעמים יושבים בין האכילה לברכת המזון יותר מזמן זה, והיינו מפני שגם בינתיים עוסקים בשתיה ופרפאות. ומכל מקום הנכון שלא לשהות הרבה.

סעיף ט

עבר ויצא ממקומו קודם שבירך ברכת המזון, אם יש לו במקום שהוא שם, קצת פת יאכל שם, ואין צריך לברך עליו ברכת המוציא, ויברך אחר כך ברכת המזון שם, ואם אין לו שם פת כלל צריך לחזור למקומו לברך. ואם הוא רחוק כל כך שיש לחוש שעד שיחזור למקומו, ישהה שיעור עיכול, יברך במקום שהוא שם.

סעיף י

בשבת שחל בו ראש חדש או יום טוב או חול המועד, אומרים תחלה רצה ואחר כך יעלה ויבא, מפני שהשבת תדיר ומקודש יותר מהם.

סעיף יא

מי ששכח ונסתפק לו אם בירך ברכת המזון או לא, אם הוא שבע (דאז ברכת המזון דאורייתא) צריך לברך פעם שנית. וכן אם נרדם בשינה באמצע ברכת המזון, וכשהקיץ אינו יודע היכן פסק, צריך לחזור לראש ברכת המזון. ואשה שנסתפקה אם ברכה או לא אינה צריכה לברך פעם שנית.

סעיף יב

טעה בשבת ולא אמר רצה, או ביום טוב ולא אמר יעלה ויבא, אם נזכר קודם שהזכיר את השם מן הברכה של ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים, אומר שם רצה או יעלה ויבא ואחר כך ובנה וכו', אבל אם לא נזכר עד לאחר שהזכיר את השם, מסיים את הברכה בונה ברחמיו ירושלים אמן. ואומר שם בשבת ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. וביום טוב אומר שם ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה את יום חג (פלוני) הזה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ואם חל יום טוב בשבת ושכח רצה וגם יעלה ויבא, אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, וימים טובים לששון ולשמחה, את יום חג (פלוני) הזה, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים. ואם אמר רצה ולא אמר יעלה ויבא, אומר כמו ביום טוב לבד. ואם אמר יעלה ויבא ולא רצה, אומר כמו בשבת בלבד.

סעיף יג

אם לא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה, שהיא ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם האל אבינו וכו', אפילו לא אמר רק תיבת ברוך בלבד, שוב אין לו תקנה בברכת אשר נתן, ולכן אם הוא בשתי סעודות הראשונות חוזר לראש ברכת המזון. וכשלא אמר עדיין רק ברוך אתה ה' יסיים למדני חקיך, כדי שלא יהיה לבטלה, ואחר כך חוזר לראש ברכת המזון. אבל בסעודה שלישית שאפילו בשבת אינו מחויב לאכול פת דוקא, ומכל שכן ביום טוב, וברכת המזון אינה חובת היום עליו, לכן אינו חוזר לראש, אלא גומר כך ברכת המזון. אבל אם נזכר במקום שיכול לתקן בברכת אשר נתן וכו' מחויב לתקן אפילו בכמה סעודות שאכל.

סעיף יד

טעה בראש חדש ולא אמר יעלה ויבא, אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון, ואינו חותם (אין חילוק בזה בין ביום בין בלילה). ובחול המועד אם לא אמר יעלה ויבא, יאמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן מועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג (פלוני) הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ובראש השנה אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזכרון הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל ויום הזכרון. ואם לא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה אינו חוזר לראש, משום דבראש השנה וראש חדש וחול המועד אינו מחויב לאכול פת דוקא.

סעיף טו

ראש חדש שחל בשבת ושכח רצה וגם יעלה ויבא, ונזכר ואומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ברית, וראשי חדשים לזכרון, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. אף על פי שבראש חדש לבד אינו חותם, הכא כיון שהוא חותם בשביל שבת מזכיר גם ראש חדש. אם אמר רצה ולא אמר יעלה ויבא ולא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה אינו חוזר לראש, דהא של שבת אמר, ובשביל ראש חדש אינו חוזר. ואם אמר יעלה ויבא ולא אמר רצה, והוא חוזר לראש צריך לומר גם יעלה ויבא, והוא הדין לחול המועד ראש השנה.

סעיף טז

בחנוכה ובפורים אם שכח לומר על הנסים, ולא נזכר עד לאחר שאמר את השם מחתימת הברכה, שאמר ברוך אתה ה', אינו חוזר, אך בתוך הרחמן יאמר הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו וכו' בימי מרדכי וכו'.

סעיף יז

היה אוכל בשבת וחשכה לו, כיון שעדיין הוא לא התפלל ערבית אומר רצה. וכן ביום טוב, ראש חדש, חנוכה ופורים, כיון שהתחלת הסעודה היתה ביום, צריך להזכיר מענין היום אף על פי שמברך בלילה. ואם אכל בערב ראש חדש ונמשכה סעודתו גם תוך הלילה, ואכל גם בלילה כזית פת צריך לומר יעלה ויבא, וכן בחנוכה ובפורים. ואם התחיל לאכול בשבת ונמשכה סעודתו תוך הלילה, ואכל גם בלילה כזית פת ולמחר הוא ראש חדש, אומר רצה וגם יעלה ויבא, וכן בחנוכה ופורים. ויש חולקין משם דהוי כתרתי דסתרי, על כן יש למנוע שלא לאכול אז בלילה.

סעיף יח

אם יש עובד כוכבים בבית כשמברך ברכת המזון, יאמר אותנו בני ברית כולנו יחד.

קיצור שולחן ערוך סימן מה

סעיף א

שלשה שאכלו ביחד צריכין לברך בזימון, ומצוה שיברכו על הכוס. אם אפשר צריכין להדר שיהיה כוס יין, ואם אי אפשר ביין יהיה שכר או "משקה" או יין שרף כשהוא חמר מדינה, דהיינו שאין יין גדל שם כדרך יום מן העיר, ועל כן הוא ביוקר, ורגילים לשתות משקים אלו במקום יין. ויש אומרים דברכת המזון אפילו ביחיד טעונה כוס. ונוהגין המדקדקין כשמברכין ביחיד שלא לאחוז הכוס ביד, רק מניחין אותו על השלחן לפניהם.

סעיף ב

מוזגים את הכוס תחלה ואחר כך נוטלין לידים.

סעיף ג

יין ששתו ממנו, כל הנשאר בכלי נעשה פגום, ופסול לברכת המזון עד שיתקנו, דהיינו שנותן לתוכו קצת יין או קצת מים שאינם פגומים. וכיון שצריך למלאות את הכוס לשם ברכה לכן אם הכוס פגום והוא מתקנו, צריך לשפכו לתוך קנקן, ומתוך הקנקן לתוך הכוס לשם ברכה.

סעיף ד

הכוס שמברכין עליה צריכה שתהא שלימה, ואפילו נשבר רק הבסיס של מטה פסולה, ואפילו פגימה כל שהוא בשפת הכלי, או שנסדק פסולה, וטעונה הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, או מקנחה יפה שתהא נקיה, ושופך מן הקנקן לתוכה לשם ברכה, ותהא מלאה. והמברך מקבלה בשתי ידיו (להראות חביבות הכוס שהוא חושק לקבלה בכל כחו) וכדכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ומסיר אחר כך ידו השמאלית ואוחזה רק בימינו לבדה בלי סיוע השמאלית (דלא יהא נראה כמשא עליו). ונותן עיניו בה כדי שלא יסיח דעתו ממנה, ומחזיקה למעלה מן השלחן טפח, דכתיב כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. ואיטר יד יאחזה בימין דידיה, שהוא שמאל של כל אדם. ויש להסיר מן השלחן הכלים הריקים.

סעיף ה

אם בני המסיבה שוים במעלה, ויש ביניהם כהן, מצוה לכבדו בברכת המזון, שנאמר וקדשתו, אבל אם יש ביניהם אדם גדול וחשוב יברך הוא. ונוהגין לתת לאבל לברך, ודוקא כששוים במעלה. וראוי לכבד בברכת המזון למי שהוא טוב עין, שונא בצע וגומל חסד בממונו, שנאמר טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך.

סעיף ו

המברך יאמר מתחלה: הב לן ונברך, כי כל מילי דקדושה בעי הזמנה, או יאמר כמו שנוהגין לומר בלשון אשכנז: "רבותי וויר ווילען בענשין", והמסובין עונין יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ואחר כך אומר המברך ברשות וכו' נברך שאכלנו וכו', והמסובין אומרים ברוך ונוהגין בקצת מקומות שלאחר שסיים המברך ובטובו חיינו עונין המסובין שאכלנו משלו וכו', וחזר המברך ואומר גם הוא ברוך שאכלנו וכו'. אמן, ובקצת מקומות לא נהגו לומר אמן. גם יש מנהגים שונים בענין אמירת ברוך הוא וברוך שמו. יש נוהגין שהמברך אומר כשמזמנין רק בשלשה, ויש אומרים שאין לאמרו אלא כשמזמנין בעשרה שמזכיר את השם אז יאמרו, וכן יש לנהוג, והמסובין לא יאמרוהו, ומכל שכן מי שמברך ברכת המזון בלא זימון שלא יאמרו.

סעיף ז

המברך יברך בקול, והמסובין יאמרו עמו מלה במלה בלחש, ובסוף כל ברכה יקדימו לסיים להמברך, כדי שיענו אמן על ברכתו.

סעיף ח

אחר ברכת המזון מברך על הכוס שבירך עליה, ושותה שיעור רביעית כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה. אם הכוסות של המסובין הן פגומות, צריך המברך ליתן מכוסו מעט לתוך כוסות שלהם, אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שישתה הוא, כדי שיברכו גם הם על כוסות שאינן פגומות. וכן אם כוסות שלהן ריקנות, נותן לתוכן מעט מכוס של ברכה, ולא יטעום עד שיטעום המברך. אבל אם יש להם כוסות בפני עצמם ואינן פגומות, אין המברך צריך ליתן מכוס שלו, ויכולין לטעום קודם שיטעום הוא, וכן נכון, וטוב אם אפשר שיהיה לכל אחד כוס מלאה.

סעיף ט

אם המברך אינו רוצה לשתות, יש אומרים דיכול ליתן לאיש אחר מן המסובין שיברך בורא פרי הגפן וישתה שיעור רביעית ויברך ברכה אחרונה, ויש אומרים דאין לעשות כן, אלא דוקא המברך בזימון הוא יברך על הכוס וכן נכון לעשות.

סעיף י

שנים שאכלו ביחד, מצוה לבקש שלישי שיצטרך עמהם לזימון. ואפילו אם בא השלישי לאחר שהשנים כבר גמרו מלאכול, אלא שאם היו מביאין להם עוד איזה דבר לקינוח סעודה היו אוכלין, מצוה עליהם לצרף את זה השלישי לזימון, דהיינו שיתנו לו לאכול כזית שיתחייב בברכה אחרונה ויצטרף עמהם. יש אומרים דבעינן דוקא פת, ויש אומרים דסגי גם בשאר מיני דגן, ויש אומרים דאפילו פירות או ירקות סגי, ויש אומרים עוד דאפילו אינו אוכל רק שותה רביעית מאיזה משקה חוץ מן המים מצטרף, וכן נוהגין. ואף על פי שלא אכל אלא שתה, יכול לומר שאכלנו, כי שתיה בכלל אכילה. ולאחר שסיימו הזן את הכל, אז יברך הוא ברכה אחרונה על מה שאכל או שתה, ואם בא השלישי לאחר שכבר נטלו ידיהם במים אחרונים, שוב אינו מצטרף עמהם.

סעיף יא

שלשה שאכלו ביחד, כיון שנתחייבו בזימון אינם רשאים ליחלק, וכן ארבעה או חמשה אפילו אחד מהם אינו רשאי לברך בפני עצמו, שכולן נתחייבו בזימון, אם הם ששה או יותר עד עשרה יכולין ליחלק, שישאר זימון לכל חבורה.

סעיף יב

אם הם עשרה נתחייבו לברך בשם, דהיינו שהמברך אומר נברך אלקינו שאכלנו משלו וכו' ולא יאמר נברך לאלקינו, והמסובים אומרים ברוך אלקינו שאכלנו משלו וכו'. וכיון שנתחייבו לברך בשם, אסורין ליחלק אלא אם כן הם עשרים או יותר, אז מותרין ליחלק שישאר לכל חבורה זימון בשם.

סעיף יג

אם טעה המזמן בעשרה, וגם העונים ולא הזכירו את השם בברכת הזימון, אינם יכולים לחזור ולזמן בשם, כיון שכבר יצאו ידי חובת זימון, אלא שבטלו מצות הזכרת השם, ומעוות שלא יוכל לתקון הוא. אבל אם העונים עדיין לא ענו אחריו, כיון שעדיין לא נתקיימה מצות זימון, יחזור המברך ויזמן בשם.

סעיף יד

אם שבעה אכלו פת, ושלשה אכלו פירות או שתו משקין, בענין שחייבין ברכה אחרונה יכולין לזמן בשם (בכאן כולי עלמא מודו דסגי בפירות ובמשקה). ומצוה להדר אחר עשרה לברך בשם, אבל אם רק ששה אכלו פת אינם יכולים לזמן בשם, דרובא דמינכר בעינן.

סעיף טו

כל שאכלו ביחד, אפילו לא אכלו כל הסעודה ביחד, אלא שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא, אפילו כל אחד אוכל מככר שלו, כיון שנקבעו יחד בין בשלשה בין בעשרה אינן רשאין ליחלק, ואפילו אחד רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים אינן רשאין ליחלק. אבל אם לא קבעו עצמם בתחלת הסעודה, אלא שלאחר ששנים כבר אכלו, אפילו לא אכלו עדיין רק כזית, ובא השלישי וקבע עמהם, אם גמר סעודתו עמהם חייבים בזימון, אבל אם רצה לגמור סעודתו קודם להם, כיון שלא התחיל עמהם וגם לא גמר עמהם, רשאי ליחלק ולברך בפני עצמו. ומכל מקום מצוה היא להמתין שיברכו בזימון. אם הוא אונס או מתיירא מהפסד אפילו קבע עצמו עמהם בתחלה, מותר לגמור סעודתו קודם להם, ולברך בפני עצמו, אבל אם אין הדבר נחוץ צריך להחמיר.

סעיף טז

שלשה שאכלו ביחד ושכח אחד מהם ובירך ברכת המזון בפני עצמו, יכולין לזמן לאחר שגמר זה ברכת המזון, ויענה גם הוא ברוך שאכלנו וכו'. אבל אם זה נצטרף לזימון עם שנים אחרים, שוב אינו יכול להצטרף לזימון עם אלו. ואם שנים ברכו אפילו בפני עצמם בטל זימון.

סעיף יז

שלשה שאכלו ושנים גמרו סעודתן ורוצים לברך, ואחד עדיין לא גמר סעודתו ואינו רוצה לברך, צריך הוא להפסיק מסעודתו, כדי שיברכו בזימון, ויענה גם הוא עמהם ויוצא ידי זימון, וימתין עד שסיים המברך הזן את הכל, ואחר כך יכול לאכול. ואין צריך לברך ברכה ראשונה, כיון שדעתו היה לאכול עוד, וכשיגמור סעודתו יברך ברכת המזון. אבל שנים אינן צריכין להפסיק בשביל אחד, אלא אם ירצו לעשות לו לכבודו לפנים משורת הדין. ועשרה שאכלו ביחד צריכין ארבעה להפסיק בשביל ששה שהם הרוב, ואינם צריכין להמתין רק עד שאמר ברוך אלקינו, ולאחר שגמרו הם סעודתם, יזמנו לעצמם בלי הזכרת השם.

סעיף יח

בסעודות גדולות שהרבה מסובין שם, יש לבחור שיברך מי שקולו חזק, כדי שישמעו כל המסובין מן המברך לכל הפחות עד הזן את הכל. ואם אי אפשר בכך, יברכו בחבורות של עשרה עשרה.

סעיף יט

שתי חבורות שאוכלו בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתן רואין אלו את אלו מצטרפות לזימון, ואם לאו אלו מזמנין לעצמן, ואלו מזמנין לעצמן. ואם יש שמש אחד לשתיהן הוא מצרפן, וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד. וכל היכא שמצטרפות צריכין שישמעו כולן מן המברך לכל הפחות עד הזמן את הכל.

סעיף כ

מי שהוא אצל המברכים בזימון, והוא לא אכל ולא שתה עמהם, כשהוא שומע שהמברך אומר נברך שאכלנו משלו, עונה הוא: ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ואם מזמנין בעשרה, ואומר המברך נברך אלקינו וכו', עונה גם הוא ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, ואם בא לאחר שכבר אמר המברך נברך כו' ושומע שהעונים אומרים ברוך שאכלנו וכו', או ברוך אלקינו שאכלנו וכו' עונה אחריהם אמן.

סעיף כא

שלשה שאכלו כל אחד מככר שלו, ואחד מהם אכל פת עובד כוכבים, ושנים נזהרים מפת עובד כוכבים, מכל מקום מצטרפין לזימון, ויברך זה שאכל פת עובד כוכבים, שהוא יכול לאכול גם עם האחרים. וכן אם אחד אוכל מאכלי חלב, ושנים מאכלי בשר, מצטרפין, ויברך זה שאכל מאכלי חלב, שהוא יכול לאכול גם עם האחרים. אך אם זה שאכל מאכלי חלב אינו שותה יין או שאין כאן אלא שכר שהוא חדש והוא נזהר מחדש, מוטב שיברך זה שאכל בשר בכוס מלברך בלא כוס. ואם אחד אכל גבינה קשה ושנים בשר, יש אומרים דאינם מצטרפין, ויש אומרים דמכל מקום מצטרפין כיון שיכולין לאכול מלחם אחד, ויש להקל.

סעיף כב

נשים שאכלו עם אנשים שנתחייבו בזימון, נתחייבו גם הנה וצריכות לשמוע ברכת הזימון. קטן נוהגין שאין מצרפין לזימון, עד שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, אז מצטרף ויכול לברך גם הוא בזימון, אף על פי שלא נבדק אם הביא שתי שערות.

סעיף כג

מי שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית, או שהוא עובר עבירות בפרהסיא אינו מצטרף לזימון. גר גמור מצטרף לזימון, וגם הוא יכול לברך ולומר על שהנחלת לאבותינו דכתיב באברהם כי אב המון גוים נתתיך, ודרשינן לשעבר היה אב לארם, מכאן ואילך לכל הגוים.

קיצור שולחן ערוך סימן מו

סעיף א

דם הנמצא בביצים אסור, ולפעמים כל הביצה אסורה, ולכן כשעושים מאכל עם ביצים יש לבדוק אותן.

סעיף ב

דם דגים מותר, אך אם קבצו בכלי אסור מפני מראית העין, לפיכך אם ניכר שהוא מדגים כגון שיש בו קשקשים מותר.

סעיף ג

אם נשך ככר וכדומה ויצא דם משיניו על גבי הככר, צריך לחתוך מקום הדם ולזרקו, אבל הדם שבין השינים מוצצו בחול, כיון שלא פירש, ולא בשבת.

סעיף ד

לפעמים נמצא דם בתוך החלב, שהדם יוצא עם החלב מדדי הבהמה, וצריכין לעשות בזה שאלת חכם.

סעיף ה

בשר בחלב אסור באכילה ובבישול ובהנאה, ולכן אם נאסר איזה דבר מתערובות בשר בחלב, צריכין לעשות שאלה מה לעשות בו, כי לפעמים נאסר גם בהנאה ולפעמים אינו נאסר בהנאה.

סעיף ו

שני ישראלים המכירים זה את זה אפילו הם מקפידים זה על זה, אסור להם לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה מאכל חלב, עד שיעשו איזה היכר, כגון שיאכל כל אחד על מפה שלו או שיניחו על השלחן בין המאכלים איזה דבר שאין דרכו להיות שם. ויהיו זהירים שלא לשתות מכלי אחד, מפני שהמאכל נדבק בכלי.

סעיף ז

וכל שכן שצריכין ליזהר שלא לאכול מככר אחד עם בשר ועם חלב. וכן נוהגים ליחד כלים למלח, אחד למאכלי בשר ואחד למאכלי חלב, כי לפעמים טובלים במלח ונשארים שיורי מאכל במלח.

סעיף ח

נוהגין לרשום את הסכין במיוחד למאכלי חלב, וכן כל כלי חלב שלא יבאו לידי חילוף.

סעיף ט

אכל בשר או אפילו רק תבשיל של בשר, לא יאכל מאכלי חלב עד שישהה שש שעות. והלועס לתינוק צריך גם כן להמתין. ואף על פי ששהה כשיעור, אם מצא בשר בין השינים צריך להסירו. אבל אינו צריך להמתין אחר כך רק יקנח את פיו וידיחו, דהיינו שיאכל מעט פת ויקנח בו פיו, וגם מדיחו במים או בשאר משקה.

סעיף י

אם לא היה בתבשיל לא בשר ולא שומן של בשר, אלא שנתבשל בקדירה של בשר, אפילו לא היתה מודחה יפה, מותר לאכול אחריו חלב.

סעיף יא

אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד בסעודה אחרת, ובלבד שיבדוק ידיו אם אין שום דבר מהגבינה נדבק בהן, או ירחצן במים, וגם ינקר שיניו וידיח פיו. ואם היה הגבינה קשה, דהיינו שהועמדה בקיבה ישנה ששה חדשים, או שהוא מתולעת, אם רוצה לאכול אחר כך מאכלי בשר, צריך גם כן להמתין שש שעות.

סעיף יב

מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר, צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכל עם הגבינה, ואסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בשר, וכן להיפוך. גם אסור לחתוך בסכין של בשר לאכלו עם גבינה וכן להיפוך, ואפילו אם הסכין נקי. ובשעת הדחק כגון שהוא בדרך, מותר לו לחתוך בסכין של בשר כשהוא נקי, ומקונח היטב היטב לאכול עם גבינה וכן בהיפוך.

סעיף יג

אם חתך בסכין של בשר בצלים, או שאר דבר חריף, ונתנם למאכל חלב או בהיפוך צריך לעשות שאלת חכם.

סעיף יד

העושה תבשיל מבשר, בחלב שקדים, צריך להניח בתוכו שקדים מפני מראית העין.

סעיף טו

נוהגין שלא להגעיל כלי חלב להשתמש בו בבשר או איפכא.

סעיף טז

יין ובשר וחתיכת דג שאין בו סימן שמפקידין או שולחן ביד עובד כוכבים, ומכל שכן ביד ישראל חשוד, צריך שני חותמות, אבל יין מבושל וכן החומץ של יין וחלב ופת וגבינה סגי בחותם אחד.

סעיף יז

אם שולח או מפקיד איזה דבר בשק, צריך שיהיו התפירות מבפנים ולקשרו ולחתמו.

סעיף יח

אם אירע ששלח על ידי עובד כוכבים בהמה או עוף שחוטים או שאר דבר בלא חותם יעשה שאלת חכם.

סעיף יט

גבינות ושאר דברים שהם ביד עובד כוכבים אף על פי שהם בחותם או בדפוס שהם כשרים, כל שלא ידענו מי חתמן אסורין.

סעיף כ

יש ליזהר שלא לבשל או לצלות, ישראל ועובד כוכבים שתי קדירות זו אצל זו, זה בשר כשר וזה בשר טריפה, אם הקדרות או המחבות מגולות. וכן יש ליזהר שלא להניח הקדרות אצל השפחות, כשאין ישראל בבית ואינו יוצא ונכנס.

סעיף כא

מי שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות, אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש בהם לאיסור. מיהו אם נתארח אצלו, אוכל עמו כל שלא נודע לו שהוא חשוד.

סעיף כב

יש ליזהר מלהניח בבית עובד כוכבים כלי שיש לחוש שמא נשתמש בו, ואפילו נתנו לאומן לתקנו, אם יש לחוש שמא נשתמש בו יעשה שאלת חכם.

סעיף כג

לפעמים לוקחין עוף כפות, ומשליכין אותו ארצה ואחר כך שוחטים אותו, והוא איסור גמור, כי בהמה או עוף שנפל אין לו היתר עד שרואין אחר כך שהלך ארבע אמות הילוך יפה, וגם בכבשים ובעגלים צריכין ליזהר בזה מאד.

סעיף כד

בימי הקיץ שכיח מאד בבר אוזות, שנמצאו בועות קטנות כמין יבלת בבני מעים והרבה נטרפות על ידי כך. על כן צריכין ליזהר מאוד לבדוק הבני מעיים, וכשנמצא בועות קטנות יעשה שאלת חכם.

סעיף כה

אין לשין עיסה בחלב, שמא יאכל הפת עם בשר, ואם לש כל הפת אסור אפילו לאכלו לבדו, גזירה שמא יאכלו עם בשר. ואם היה דבר מועט כדי אכילה פעם אחת או ששינה צורת הפת שיהא ניכר שלא לאכלו עם בשר מותר, וכן הדין אם לש עיסה עם שומן של בשר. ואין לאפות שום פת עם פלאדין (מאפה המכיל גבינה) או פשטידא (מאפה המכיל בשר) בתנור, דחיישינן שמא יזוב מן החמאה או מן השומן תחת הפת, ואם זב תחתיו דינו כאלו נלוש עמו דאסור לאכלו אפילו לבדו.

סעיף כו

פת שאפאו עם הצלי בתנור אחד, אם היה התנור סתום והצלי מגולה, אסור הפת לאכלו בחלב. אבל אם הצלי היה מכוסה או שהיה התנור פתוח, והוא תנור גדול כתנורים שלנו מותר, ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר שלא לצלות בשר בתנור שאופין בו פת, דחיישינן שמא יזוב מן השומן תחת הפת, ואפילו הצלי הוא במחבת יש לחוש.

סעיף כז

תנור שזב בקרקע שלו שומן או חלב, צריך היסק כדין עד שילכו הגחלים על פני כולו ויתלבן.

סעיף כח

תרנגולים מסורסים נוהגים לאכלם, משום דסומכין דמסתמא העובד כוכבים המסרס הוא אומן ובקי בדבר, שלא יעשה בתפירה איזה ריעותא בבני מעים. אבל אם נמצא בהן איזה ריעותא, אפילו רק שאינן מונחין כראוי הרי הן אסורין.

סעיף כט

בקצת מקומות נוהגין העובדי כוכבים המפטמין אווזות למכרן לישראלים, שדוקרין אותן תחת כנפיהן במחט וכדומה, כדי שיתנפח הבשר ותתראינה שמנות, ויש בזה שאלת חכם אם הן כשרות או לא. וכן בהמה אשר לפעמים מחמת רוב אכילה מסתכנת, ורפואתה שדוקרין אותה במרצע נגד הכרס, יש בזה גם כן שאלת חכם אם היא כשרה.

סעיף ל

נוהגין לעשות פירות מרוקחין, שנותנים את הפירות תוך צלוחית, ומכסין וקושרין את פיו בשלפוחית בהמה, וכך מעמידין אותו לתוך תנור חם שירוקחו הפירות, צריכין ליזהר שתהא השלפוחית מבהמה כשרה, והוכשרה גם במליחה והדחה כראוי.

סעיף לא

בארות ונהרות שמוחזקין שיש במימיהם תולעים, אסור לשתותם עד שיסננו אותם, ואפילו בדיעבד אם בישל באותם מים יש לאסור, וכן אסור לשרות במים אלו בשר או להדיח בהם דבר מאכל, כי התולעים נדבקים במאכל.

סעיף לב

כשמסננין את המים צריכים ליזהר לסננו דרך מפה, שלא יהיה באפשרי לעבור אפילו תולע דק שבדקין.

סעיף לג

חומץ שהתליע אסור על ידי סינון, כי אפילו תולע דק שבדקין שנתהוה בחומץ, עובר דרך כל מפה. והסינון גרועי גרעיה ויותר טוב שלא לסננו, כי התולע המתהוה במשקים שבכלים, אינו נאסר כל זמן שלא פירש, ועל ידי הסינון איכא למיחש שמא יפרוש על המסננת ואחר כך יחזור. והמובחר להרתיח תחלה את החומץ ולסננו אחר כך, דמאחר שהתולע מת על ידי הרתיחה שוב לא יעבור בסינון.

סעיף לד

תולעים הגדלים בפירות בעודם במחובר אסורין, אף על פי שלא פירשו ממקום למקום. ולפעמים נמצא בפרי וכן בפולין וקטניות כמין נקודה שחורה, והוא מקום שהתחיל התולע להתרקם, וצריך ליטלו משום בעומק, דאסור כמו התולעת עצמה.

סעיף לה

כל פרי שדרכו להתליע בעודו מחובר, אם עברו עליו שנים עשר חדש משנתלש מותר, כי כל בריה שאין בה עצם אינה מתקימת שנים עשר חדש, וכבר נעשה כעפרא בעלמא. ומשום חשש שמא התליעו בתלוש, צריכין לבדקן ולהשליך התולעים, והיבחושין שנמצאו בחוץ, ואחר כך יתנם למים צוננים ויערבן יפה יפה, ויעלו התולעים והמנוקבים למעלה וישליכם ואחר כך יתנם במים רותחין, שאם נשאר בו תולעת ימות מיד ולא יפרוש. ואין לסמוך על זה רק בקטניות ועדשים וכדומה, ודוקא לאחר שנים עשר חדש.

סעיף לו

כל הפירות שצריכין בדיקה, צריך לפתוח כל אחת ואחת, ולהשליך את הגרעינין למען יוכל לבדקם יפה יפה, וצריכין ליזהר בזה מאוד כשמרקחין פירות בדבש וסוכר, וכן כשעושין לעקפאר (ריבה). ולא מהני מה שבדק מקצתן, ואפילו בדק את את הרוב לא מהני, אלא צריך לבדוק כל פרי ורפי.

סעיף לז

לפעמים נמצא בקמח וכיוצא בו תולעים גדולים, וסגי כשמנפה אותו בנפה שאין התולעים עוברים, אבל אם נמצאו בו "מילבין" (תולעים קטנים) לא מהני הנפה. ומי שיש לו חטין מתולעין יעשה שאלת חכם איך יטחנם.

סעיף לח

כל דבר שהתליע, והוא דבר שאין הדרך לבודקו מתולעים, אסור למכרו לעובד כוכבים כשיש לחוש שמא יחזור וימכרנו לישראל. ומותר לעשות ממנו יין שרף, ולא חיישינן שמא יבא בו לידי תקלה לאכלו כך, ובלבד שלא ישהנו זמן רב.

סעיף לט

הרבה מיני ירקות שמוחזקים בתולעים, ויש שמוחזקים "במילבין" (בתולעים קטנים) ומה שהנשים אומרות שמהבהבין את הירק באש אינו מועיל. ויש מיני פירות וכן מיני ירקות שמוחזקים כל כך בתולעים עד שכמעט אי אפשר לבדקם, וראוי לכל ירא שמים שלא לאכלן כלל, ויש מיני פירות שהגרעינין מוחזקים בתולעים ואסור לאכלם.

סעיף מ

באגוזים שכיחים מאוד "מילבין" (תולעים קטנים) והמבחן לזה, כשלוקחין את האוכל מתוך הקליפה, ומכין בקליפה על איזה מקום חם קצת, יוצאין מילבין שנשארו בתוך הקליפה, וצריכין ליזהר בזה מאוד.

סעיף מא

לפעמים נמצא בפירות מרוחקים בדבש וצוקר שיש למעלה סביב הכלי "מילבין" (תולעים קטנים), ינקו אותו היטב, ויקחו קצת מן המאכל, עד שיהא ברור שלא נשאר בתוך המאכל.

סעיף מב

חתך פרי או צנון בסכין וחתך גם התולעת שהיה בהם, יקנח את הסכין היטב וגם מן הצנון או מן הפרי יקלוף קצת במקום החתך.

סעיף מג

בתוך הדגים נמצאו לפעמים תולעים במוח או בכבד או במעים או בפה או באזנים, ובפרט בדג הנקרא "העכט" יש בו תולעים דקים וארוכים, ובמקום השכיח צריכין בדיקה, וכן "בהערינג" (דג מלוח) שכיח בתוך החלב תולעים דקים וצריכין בדיקה. ויש מקומות שיש על הדגים מבחוץ אצל הסנפירין, וגם על הסנפירין, ובתוך הפה, ואחורי האזנים שרצים קטנים מאד, והם עגולים כעדשה, וצריכין לבדוק שם ולגרדם היטב.

סעיף מד

תולעים הנמצאים בגבינה, אם אינן נמאסין עליו, מותרין כל זמן שלא פירשו לגמרי.

סעיף מה

הרבה אזהרות הזהירה התורה בשרצים, ועוברין עליהן בכמה לאוין ומטמאין את הנפש כדכתיב ונטמאתם בם, ולכן צריך האדם ליזהר במאוד מאוד שלא יכשל בהם.

סעיף מו

השואל למורה הוראה איזה שאלה ואסרו, אסור לו לשאול עוד למורה הוראה אחר אלא אם כן הודיעו שכבר הורה הראשון לאסור.

קיצור שולחן ערוך סימן מז

סעיף א

סתם יינם בזמן הזה, וכן מגע עובד כוכבים ביין שלנו יש אומרים דאינו אסור רק בשתיה ולא בהנאה. ולכן מותר לישראל לגבות בחובו סתם יינם, מפני דהוי כמציל מידיהם, והוא הדין בשאר הפסד, כגון עבר וקנה. אבל לכתחלה אסור לקנות כדי להשתכר בו, ויש מקילין גם בזה. וטוב להחמיר.

סעיף ב

מותר לעשות מרחץ מסתם יינם לחולה שאין בו סכנה.

סעיף ג

יין כשר שנתבשל דהיינו שהרתיח ונתמעט ממדתו על ידי הרתיחה אם נגע בו עובד כוכבים מותר אפילו בשתיה. אבל יין שנותנין לתוכו לענה שקורין "ווערמוט" כל ששם יין עליו ולא נתבשל נאסר.

סעיף ד

תבשיל שיין מעורב בו, ואיננו ניכר, אפילו עדיין לא הרתיח אינו נאסר במגע עובד כוכבים.

סעיף ה

יין מזוג אם יש בו ששה חלקים מים בטל היין. ואינו נאסר במגע עובד כוכבים, אבל יין צמוקים דהיינו שנתן מים על הצמוקים הרי זה כיין גמור.

סעיף ו

התמד דהיינו מים שנותנים על החרצנים או על השמרים, כל שהוא משובח לשתיה אין להתירו אם נגע בו עובד כוכבים.

סעיף ז

ענבים דרוכות בגיגית, כיון שנמשך ממנו אפילו מעט, או ששאב ממנו יין בכלי נקרא הכל יין ונאסר במגע עובד כוכבים אפילו לא נגע אלא בחרצנים ובזגים. ולכן גיגיות ענבים דרוכות העומדות בבית עובד כוכבים, יש לאסור שמא המשיך מהם, ואסור לדרוך על ידי עובד כוכבים, אפילו בגיגית פקוקה.

סעיף ח

יש להזהר מלהוציא את החרצנים והזגים מן הגתות על ידי עובד כוכבים, אפילו לאחר שהוציא מהם יין ראשון ושני, כי שמא יש עליהם עוד טופח יין.

סעיף ט

עובד כוכבים ששפך מים לתוך היין, אם נתכוין למזגו אסור בשתיה, ואם לא נתכוין למוזגו ואפילו הוא ספק מותר.

סעיף י

חומץ יין שנעשה מיין כשר, אם הוא חזק כל כך שמבעבע כששופכין אותו על הארץ, שוב אינו נאסר במגע עובד כוכבים, אבל אם נעשה מסתם יינם לעולם הוא באיסורו.

סעיף יא

וכן יין שרף שנעשה מסתם יינם, וכן מהחרצנים והזגים והשמרים, הרי הוא כיין עצמו, אבל הנעשה מיין כשר, אז לאחר שנעשה יין שרף אין מגע עובד כוכבים אוסרתו.

סעיף יב

שמרי יין נתפשט המנהג להתיר כיון שאין בו הנאה לחיך.

סעיף יג

מגע עובד כוכבים על ידי דבר אחר, וכן הבא מכחו, יעשה שאלת חכם.

סעיף יד

השלוח יין על ידי עובד כוכבים צריך להשגיח היטב בכל מקום שיש ברזא או מגופה, לחתום שם בשני חותמות.

סעיף טו

ישראל שעושה יינו של עובד כוכבים בהכשר, כדי למכרו אחר כך לישראלים, יש בזה כמה חילוקי דינים, ולפעמים אפילו שני חותמות וגם מפתח לא מהני, וצריך לשאול למורה הוראה כדת מה לעשות, ושומר נפשו ירחק מיין כזה.

סעיף טז

כלים של סתם יינם, אם הם כלים שאין הדרך להחזיק בהם יין אלא זמן קצר וגם לא היה בהם היין מעת לעת, בין שהם של עור בין שהם של עץ ושל זכוכית ושל אבן ושל מתכות, אם אינם מזופתים, מדיחן היטב במים שלש פעמים ומותרים, ואם הם מזופתין יש להם דין אחר, וכן כלי חרס יש להם דין אחר.

סעיף יז

כלים העשויים להכניס בהם יין לקיום, דהיינו שמיחדין אותם להחזיק בהם יין לכל הפחות שלשה ימים, אף על פי שהכלי הוא של ישראל, והעובד כוכבים החזיק בו את היין רק זמן מועט מכל מקום צריך הכשר על ידי עירוי, דהיינו ממלאין את הכלי מים על כל גדותיו, ויעמוד כך לכל הפחות עשרים וארבע שעות, מעת לעת, ואחר כך שופך את המים ונותן בו מים שניים, ויעמוד כך לכל הפחות מעת לעת, וכן עושה פעם שלישית. ואין צריכין שיהיו השלשה מעת לעת דוקא רצופין. ואם עמדו בו המים כמה ימים ולא שפכם, לא עלה לו אלא למעת לעת אחד. יש אומרים דאם היין היה בו מעת לעת לא מתכשר בעירוי משום דכבוש כמבושל ובעי הגעלה. ובמקום שאין צורך גדול יש להחמיר כן.

סעיף יח

כלי זכוכית כיון שהם חלקים וקשים, אף על פי שמכניסין בהם יין לקיום סגי להו בהדחת שלש פעמים.

סעיף יט

כלי שהיה בו יין שלנו, ועירו את היין ובעוד שהיה הכלי טופח על מנת להטפיח נגע שם עובד כוכבים סגי ליה בהדחה שלש פעמים אף על פי שהוא כלי שמכניסין בו לקיום.

סעיף כ

הא דמהני הדחה או עירוי זהו כשלא נשתמש בו יין רק בצונן, אבל אם נשתמש בו בחמין צריך הגעלה כמו משאר איסורין.

סעיף כא

כלי הגת אף על פי שאין מכניסין בהם יין לקיום, כיון שמשתמשין בהם יין בשפע חמירי, וצריכין שאלת חכם איך להכשירן.

סעיף כב

כל הכלים שישנו שנים עשר חדש מותרים כי בודאי כלה כל לחלוחית יין שבהם, ואפילו נתן לתוכן מים תוך שנים עשר חדש אין בכך כלום.

קיצור שולחן ערוך סימן מח

סעיף א

לחם שהוא מחמשת מיני דגן אלא שהוא פת הבאה בכיסנין, אם אוכל ממנו פחות משיעור קביעות סעודה אינו צריך נטילת ידים, ואין מברכין עליו המוציא אלא בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה, אבל אם אוכל ממנו שיעור קביעת סעודה אזי דינו כלחם גמור, צריך נטילת ידים ומברכין עליו המוציא ולאחריו ברכת המזון.

סעיף ב

מהו פת הבאה בכיסנין, יש אומרים שהוא פת שנעשה כמין כיסים, ממולא בפירות או בבשר או בגבינה וכיוצא בו, וכן כשנעשה כמו פשטידה, ויש אומרים שהוא פת שנילוש בשמן או בשומן בו בדבש או בחלב או בבצים או בשאר מי פירות אפילו עירוב בו גם מים אלא שהוא המועט. ואנן נקטינן כדברי שניהם להקל, ומחזיקין אלו ואלו לפת הבאה בכיסנין.

סעיף ג

שיעור קביעת סעודה לאו בדידיה משערינן, אלא ברוב בני אדם כמה שרגילין לאכול בסעודת צהרים או בסעודת ערב לשבוע, אם הוא אוכל כשיעור זה אף על פי שאינו שבע מכל מקום דינו כמו לחם. ואם אוכל פת זה עם לפתן משערין גם כן אחרים אם היו אוכלין אותו בלפתן היו שבעים. ואם אוכל בלא לפתן שיעור קטן והוא שבע, ואחרים אם היו אוכלין כך לא היו שבעים, אלא שאם היו אוכלין אותו עם לפתן היו שבעים הוי ליה גם כן דין לחם.

סעיף ד

אם מתחלה היה בדעתו לאכול רק מעט, ובירך בורא מיני מזונות ואחר כך נמלך לאכול שיעור קביעת סעודה, אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד אין בו שיעור קביעת סעודה אלא בצירוף מה שאכל קודם, אוכל כך ומברך אחר כך ברכת המזון. אבל אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד יש בו שיעור קביעת סעודה, צריך ליטול ידיו ולברך ברכת המוציא על מה שהוא רוצה לאכול. אבל ברכת על המחיה אין צריך לברך על מה שאכל, לפי שיצטרף עם מה שיאכל ויפטר בברכת המזון.

סעיף ה

עיסה שנילושה במים ובלילתה רכה, אם אפאו בתנור או אפילו באלפס בלא משקה, ואפילו משח את האלפס בשומן, שלא ישרף העיסה זה לא חשיב משקה, ודינו כמו לחם גמור, ואפילו אוכל ממנו רק כזית צריך נטילת ידים והמוציא וברכת המזון. ואם טגנו במשקה לאו לחם הוא אפילו אוכל ממנו כדי שביעה. וכן אותן רקיקין שהן דקין מאד, שאופין בדפוס בין שני ברזלין, אין להם דין לחם ואפילו אוכל מהם כדי שביעה מברך רק בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה. ולפעמים עושין עיסה רכה מאוד דהיינו שנותנין קמח ומים בקדרה, ומערבין אותם בכף ושופכין אותה על עלי ירקות ונאפה בתנור על העלים, אז יש לו דין פת הבא בכיסנין.

סעיף ו

עיסה שנתבשלה ואחר כך נאפה, כגון "בייגיל" "פרעצין" לחם גמור הוא, ודוקא כשנאפה היטב.

סעיף ז

לחם גמור שבשלו או טגנו בחמאה וכדומה, אפילו העביר ממנו תואר לחם, כגון שטחו בביצים, אם יש בפרוסה כזית, כל דין לחם עליו, ואם אין בכל פרוסה כזית, אף על פי שעל ידי הבישול נפחו, ויש בכל פרוסה כזית, או שנדבק על ידי הבישול ונעשה גוש גדול, ואפילו יש עליהם תואר לחם, מכל מקום אין לו דין לחם ומברכין עליו רק בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה, ואפילו אכל כדי שביעה, ואם לא בשלו אלא שעירה עליהם רוטב רותח הוי ספק ברכה משום דמספקא לן אי עירוי חשוב בישול לענין זה או לא. ואין לאכול זאת אלא בתוך הסעודה ואם לא בשלן אלא שראן במשקין או במרק וכדומה, אין בפרוסות כזית, בזה תלוי אם יש בהן תואר או לא. שאם יש להם תואר לחם הוי להו דין לחם גמור, ואם אין להם תואר לחם אין להם דין לחם, ואפילו אכל כדי שביעה מברך רק בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה. אם נשתנה מראה המשקין מחמת הפרוסות, בידוע שנאבד מהם תואר לחם, וכן אם נשרו ביין אדום, אין להם עוד תואר לחם.

סעיף ח

עיסה שנילושה אפילו במים לבד ובשלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולאחריה על המחיה, אפילו אכל שיעור שביעה. וכן גריסין (גרויפען) שנעשין מחמשת מיני דגן ובשלם, מברכין עליהם גם כן בורא מיני מזונות ולאחריהם על המחיה, אפילו אכל שיעור שביעה, ואם אוכלם עם המרק, וכן מאכלי עיסה שאוכלין עם המרק או עם החלב שנתבשלו בה, אין צריך לברך על המרק והחלב, כי המה טפלים ובטלים לגביהם. אבל אם בישל רק מעט לביבות או גריסין, ועיקר כוונתו רק בשביל הרוטב או החלב, בענין זה אינם בטלים ומברך עליהם שהכל, ואף על פי שאוכל גם הלביבות והגריסין, אין הרוטב והחלב בטלים, כיון שהם העיקר, ומכל מקום כדי לעשות על צד היותר טוב, ראוי לברך תחלה שהכל על הרוטב או על החלב לבד ולשתות קצת, ואחר כך יברך על הלביבות או הגריסין בורא מיני מזונות שגם המה אינם טפלים, אף על פי שאין הכוונה בשבילם לפי שמין דגן הוא חשוב, ואינו נעשה טפל להפסיד ברכתו, כל שבא ליתן טעם בקדרה.

סעיף ט

מאכלים שעושים ממצה כתושה או מלחם מפורר (קנעדיל, או קרעמזיל) שמערבים אותן בשומן וביצים וחלב, וגובלין ומבשלין או מטגנין אותן, מברכין עליהם בורא מיני מזונות ולאחריהם על המחיה.

סעיף י

דברים ממיני דגן שבשלם עם שאר מינים, כמו שהוא הדרך שמבשלים פירורי עיסה עם פולין או קטניות, (פערפיל או באנדליך או ערבסין), ואפילו מין אחד הוא הרוב, מכל מקום כיון שכל אחד מובדל בפני עצמו צריך לברך שתי ברכות, דהיינו שמברך תחלה על קצת פירורי עיסה בורא מיני מזונות ואוכלם, ואחר כך מברך על קצת פולין בורא פרי האדמה ואוכלים, ואחר כך אוכלם ביחד, והרוטב הוא טפל ואין צריך לברך עליו (ועוד שהרי נפטר בברכת בורא פרי האדמה), אבל אם נתמעכו ונתערבו יחד, כגון מאכל שעושין שמערבין קמח וביצים וגבינה ומטגנים ומבשלים אותו, אף על פי שהקמח הוא המועט, מכל מקום כיון שהוא מחמשה מיני דגן הוא חשוב ומברכין עליו בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה. ואמנם דוקא כשנותנים את הקמח בשביל שיתן טעם, אבל אם לוקחין רק מעט קמח לדבק בעלמא, כמו שהוא הדרך שמתקנין מיני לפתן במעט קמח, וכן אופין מעשה אופה משקדים וסוכר וביצים. ונותנים בו רק מעט קמח לדבק בעלמא, אז בטל הקמח ואין מברכין רק על העיקר. וכן רוטב שמבשלין ומתקנין אותו עם קצת קמח קלוי ומטוגן בחמאה, אין מברכין על הרוטב כי אם שהכל. אבל אם הוא בורר את הפירורים המטוגנין ואוכלם בפני עצמם, צריך לברך עליהם בורא מיני מזונות, ואם אוכל מהם כזית צריך לברך אחריהם על המחיה.

קיצור שולחן ערוך סימן מט

סעיף א

על היין מברכין בורא פרי הגפן ולאחריו על הגפן וכו', ואין חילוק ביין אפילו הוא עדיין תוסס ואפילו זב מעצמו ואפילו יין מבושל או קונדיטין, דהיינו שנתנו לתוכו דבש ובשמים או לענה שהוא מר, אפילו היין מריח כחומץ, כיון שיש לו טעם יין הוי יין לענין ברכה. אבל אם נתחמץ בענין שיש בני אדם שנמנעין לשתותו מפני חמיצתו, יש ספק בברכתו (ואף שיכול לברך בתחלתו שהכל, עדיין יש ספק בברכה אחרונה) ולכן אין לשתותו אלא אם כן יברך תחלה על יין טוב.

סעיף ב

החרצנים שהוציאו מהם יין רק על ידי דריכה, ולא נעצרו בבית הבד, אם נתנו עליהם מים אפילו לא מצאו יותר ממה שנתנו, או אפילו מצאו פחות מכל מקום אם טעמו יין מברכין עליו בורא פרי הגפן. אבל אם נעצרו החרצנים בבית הבד, ואחר כך נתנו עליהם מים או שנתנו מים על שמרי יין אינו אלא כמים.

סעיף ג

יין שנתערב במים, אם אין ביין אלא אחד מששה חלקים שבמים, ודאי בטל היין ואינו רק כמים, ואם יש בו יין יותר, אם דרך אנשי המקום למזוג אותו כל כך ולשתותו במקום יין מברך עליו בורא פרי הגפן ולאחריו על הגפן, ואם לא, בטלה דעתו.

סעיף ד

כשם שהפת אם קבע עליה פוטרת כל מיני מאכל, כך היין אם קובע עצמו לשתות יין פוטר שאר משקין מברכה ראשונה ומברכה אחרונה. ודוקא אם המשקין היו עומדין לפניו בשעה שבירך על היין או שהיה על כל פנים בדעתו לשתות אותן משקים, אבל אם לא היו לפניו ולא היתה דעתו עליהם הוי ספק אם צריך לברך עליהם או לא. על כן ימנע את עצמו מהם עד לאחר שיברך ברכה אחרונה על היין, או שיברך על איזה דבר מאכל שהכל ויכוין לפטור גם את המשקין.

סעיף ה

אם לא קבע את עצמו לשתות יין אלא שתה דרך ארעי, וגם לא היתה דעתו לשתות משקים אחרים, אלא דאכתי איכא ספק בברכה אחרונה, אם נפטרה בברכת על הגפן שיברך על היין או לא, על כן יש לאכול איזה פרי שיברך אחריו בורא נפשות רבות לפטור גם את המשקין.

סעיף ו

המקדש על היין ודעתו לשתות יין שרף או קפה, יש ספק אם נפטרו בברכה שעל היין או לא, על כן יש לו לכוין שלא לפטרם, ואף על פי כן יברך על מעט סוכר שהכל לפטור גם את המשקין.

סעיף ז

כשמברך על היין בתוך הסעודה, ויש שם גם אנשים אחרים יאמר: סברי רבותי, רצונו לומר תנו דעתכם לשמוע, כדי שיפסקו מאכילתם לשמוע הברכה.

סעיף ח

שתו מיין אחד, בין בתוך הסעודה בין שלא בתוך הסעודה, והביאו להם יין אחר אינו מברך עליו בורא פרי הגפן, כיון שלא נמלך ולא אסח דעתיה מיין, אבל מברך עליו הטוב והמטיב וכן אם הביאו להם עוד יין שלישי מברכים גם כן עליו הטוב והמטיב, וכן על הרבה (ומעובדא דרבי על כל חבית וחבית שהיה פותח, היה מברך הטוב והמטיב).

סעיף ט

ואם היה נמלך ממש באופן שצריך לברך שנית בורא פרי הגפן, מברך תחלה הטוב והמטיב ואחר כך בורא פרי הגפן.

סעיף י

הא דמברכינן הטוב והמטיב דוקא בסתם, שאינו ידוע שהשני גרוע מן הראשון, אף על פי שאינו ידוע אם משובח מן הראשון, אבל אם ידוע שהוא גרוע מן הראשון אין מברכין עליו. אך כשהוא בריא לגוף יותר מן הראשון, אף על פי שהוא גרוע בטעם, מברכין עליו הטוב והמטיב.

סעיף יא

אפילו היה להם מתחלה שני יינות, אלא שלא היו לפניו יחד כשבירך בורא פרי הגפן מברך על השני המשובח הטוב והמטיב אבל אם היו שניהם לפניו על השלחן, אינו מברך הטוב והמטיב אלא בורא פרי הגפן מברך על המשובח לפטור גם את הגרוע.

סעיף יב

אין מברכין הטוב והמטיב אלא אם יש עוד מן היין הראשון ורוצים לשתות את השני משום שנוי יין, אבל אם מחמת שהיין הראשון כלה מביאין את השני, אין מברכין עליו.

סעיף יג

אין מברכין הטוב והמטיב אלא כשיש אחר עמו שהוא שותה גם כן משני היינות, דהכי משמע הטוב לו והמטיב לחברו, והוא הדין אם אשתו ובניו עמו, אבל אם הוא יחידי אינו מברך עליו.

סעיף יד

האורח שמיסב אצל בעל הבית, אם הבעל הבית נותן את הקנקן על השלחן שישתה מי שירצה כמו שעושין בסעודות גדולות, אם כן היין הוא כמו בשותפות ומברכין הטוב והמטיב, אבל אם הבעל הבית נותן לכל אחד כוסו, אין מברכין הטוב והמטיב כיון שאין להם שותפות ביין, ואפילו הבעל הבית אינו מברך.

סעיף טו

אחד יכול לברך להוציא את כולם, ויאמר תחלה: סברי וכו' שיתנו לב לשמוע ויענו אמן שיצאו בברכתו, ודוקא כשיש לכל אחד כוסו לפניו שיטעום מיד, שלא יהא הפסק בין הברכה לשתיה.

סעיף טז

אם מברך ברכת המזון על כוס יין אחר, אינו צריך לברך עליו הטוב והמטיב, שהוא יוצא במה שאמר בברכת המזון הטוב והמטיב.

קיצור שולחן ערוך סימן נ

סעיף א

כתיב לה' הארץ ומלואה שהכל הוא כמו הקדש, וכמו שאסור ליהנות מן ההקדש עד לאחר הפדיון, והנהנה מן ההקדש בלא פדיון מעל, כמו כן אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, והברכה היא הפדיון, והנהנה בלא ברכה כאלו מעל בקדשי ה' יתברך שמו. ואין שיעור לברכה ראשונה שאפילו אוכל או שותה כל שהוא, חייב לברך ברכה ראשונה.

סעיף ב

אף על שבדיעבד אם טעה ובירך שהכל על כל דבר, אפילו על פת או יין יצא, לכתחלה אסור לעשות כן, אלא צריך ללמדו להבין איזה ברכה יברך על כל מין ומין. ואך בדבר שאי אפשר לו להתברר מאיזה מין הוא, שנסתפקו הפוסקים ואי אפשר להכריע אז יוצאין בברכת שהכל, ואם הוא דבר שיכול לפטרו בתוך הסעודה עדיף טפי.

סעיף ג

הדבר שמברכין עליו, לאכלו או לשתותו או להריח בו, או לעשות בו מצוה, צריך שיקח אותו קודם הברכה ביד ימינו, ויכוין איזו ברכה הוא צריך לברך עליו, כדי שכשיזכור את השם שהוא עיקר הברכה ידע מה שיסיים ויברך. ואם לא אחזו כלל, אלא שהיה לפניו כשבירך עליו יצא, אבל אם לא הי לפניו כלל כשבירך, אלא שהביאו לו אחר כך, אף על פי שבשעת הברכה היתה דעתו עליו, לא יצא, וצריך לברך שנית.

סעיף ד

נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד או נמאס עד שאינו ראוי לאכילה, וכן אם בירך על כוס משקה ונשפכה הכוס, אם יש לפניו עוד ממין זה וגם דעתו היתה לאכול או לשתות יותר ממה שלקח בידו, ואם כן היתה הברכה גם על הנשאר, ואינו צריך לברך שנית, אבל בסתם לא חלה הברכה רק על מה שהיה בידו, וצריך לברך שנית. וכן אפילו אם היתה דעתו לאכול או לשתות יותר, אלא שלא היה לפניו בשעת הברכה, והובא לו עתה צריך לברך שנית, אפילו בענין שאם היה אוכל או שותה את הראשון לא היה צריך לברך על זה שהובא לו, הכא שאני.

סעיף ה

צריך שלא יפסיק יותר מכדי דיבור בין הברכה לאכילה, ואפילו בשעת לעיסה אסור להפסיק עד שיבלע (דהא על הלעיסה אינו צריך ברכה). ואם הפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה שלא מענין האכילה, צריך לחזור ולברך, אבל אם שהה בשתיקה אינו צריך לחזור ולברך, ושהיה שהוא לצורך האכילה לא חשיב הפסק כלל. ולכן כשרוצה לאכול פרי גדול ולחתוך ממנו חתיכות, יברך כשהפרי שלם, משום דמצוה לברך על השלם, והשהיה לא הוי הפסק משום שהוא לצורך האכילה, אך כשרוצה לאכול איזה פרי ואין לו יותר, ויש לחוש שמא פרי זו מתולעת שאינה ראויה לאכילה, יפתחנה ויבדקנה קודם הברכה.

סעיף ו

השותה מים ושופך מעט קודם שתייתו, משום חשש מים הרעים, ישפוך קודם שיתחיל לברך ולא אחר הברכה משום בזיון הברכה.

סעיף ז

הטועם את התבשיל אם צריך מלח וכיוצא בו ופולט, אינו צריך לברך אבל אם בולע יש ספק אם צריך לברך כיון שהוא בולע, או אין צריך לברך כיון שאין כוונתו לאכילה, ולכן יזהר שיכוין ליהנות ממנו בתורת אכילה ויברך עליו ויבלע.

סעיף ח

האוכל או שותה לרפואה, אם הוא דבר מוטעם ונהנה ממנו, מברך עליו לפניו ולאחריו ברכה הראויה לו, ואפילו הוא דבר איסור, כיון שהתורה התירה לו עתה, צריך הוא לברך עליו, ואם הוא דבר מר שאינו נהנה ממנו אינו מברך עליו. השותה ביצה חיה לצחצח קולו, אף שאינו נהנה מטעמו, נהנה הוא ממזונו דמיזן זיין ומברך עליו.

סעיף ט

נכנס לו דבר בגרונו ושותה משקין או אוכל חתיכת פת לבלעו, או שאר דבר שנהנה ממנו, צריך לברך עליו לפניו ולאחריו, אבל אם שותה מים שלא לצמאו אלא כדי להבליע מה שנכנס לו בגרונו או לצורך אחר, לא יברך לפי שאין הנאה לאדם בשתיית המים אלא כשהוא שותה לצמאו.

סעיף י

שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר שאף אם יפליטו לא יהא נמאס, יפליטו לתוך ידו ויברך עליו, ולא יברך עליו בעודו בפיו משום דכתיב ימלא פי תהלתך, ואם הוא דבר שאם יפליטו יהא נמאס, כיון דאסור לאבד אוכלין, מסלקו בפיו לצד אחד ומברך עליו. ואם אירע לו כן במשקין שאי אפשר לו לסלקן לצד אחר, אזי אם יש לו עוד משקין יפלוט אלו לאיבוד, ואם אין לו יותר והוא דחוק על זה המעט שבתוך פיו, בולען ויברך אחר כך ברכה ראשונה (דכיון דנזכר בעודו בפיו, דומה קצת לעובר לעשייתו), אבל ברכה אחרונה לא יברך, אך אם הוא יין ושתה רביעית יברך גם ברכה אחרונה.

סעיף יא

היו לפניו שני מינים שברכותיהם שוות, כגון אגוז ותפוח שיכול לברך על אחד ולפטור גם השני חייב לעשות כן, ואסור לו לברך על אחד בכוונה שלא לפטור את השני, כדי לברך גם עליו בפני עצמו, משום דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה, ויברך על היותר חשוב ונפטר השני אף על פי שלא היתה כוונתו לפוטרו. אבל אם בירך על זה שאינו חשוב אינו נפטר החשוב אלא אם כן היה דעתו לפוטרו. אבל אם בירך בסתם צריך לחזור ולברך על החשוב, דאינו בדין שיפטור שאינו חשוב לחשוב דרך גררא.

סעיף יב

אבל אם הם שני מינים, כגון פרי העץ ופרי האדמה או הדבר שברכתו שהכל, אף על גב דבדיעבד אם בירך על כולם שהכל, או שבירך על פרי העץ בורא פרי האדמה יצא, מכל מקום לכתחלה אסור לעשות כן, אלא יברך על כל אחד ואחד ברכה המיוחדת לו, וברכת בורא פרי העץ קודמת, ואפילו יש לפניו יין וענבים, ורוצה לשתות יין קודם ומברך בורא פרי הגפן, אף על פי שאם הוא מתכוין לפטור בברכה זו גם הענבים, יכול לפטרו, מכל מקום לכתחלה לא יעשה כן, אלא יכוין שלא לפטור את הענבים, כדי לברך גם עליהם ברכה המתוקנת שהוא בורא פרי העץ.

סעיף יג

בכל הדברים חוץ מן הפת אם שינה מקומו, אף על פי שלא הסיח דעתו נחשב כמו היסח הדעת, ולכן מי שאוכל או שותה בחדר אחד ואחר כך הולך לחדר אחר לגמור שם אכילתו ושתיתו, אפילו ממין הראשון, ואפילו אוחז בידו את המאכל או המשקה ונושאו אל החדר האחר, מכל מקום צריך לברך עליו שם מחדש ברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה על מה שאכל תחלה אינו צריך, כי הברכה שיברך בסוף תעלה לשניהם.

סעיף יד

וכן אם הלך לחוץ ואחר כך חוזר למקומו לגמור אכילתו, צריך לברך מחדש ברכה ראשונה, במה דברים אמורים כשהוא אוכל לבדו, או כשהוא אוכל עם אחרים וכולם שינו את מקומם, אבל אם אחד נשאר על מקומו, אזי גם אלו שהלכו כיון שדעתם לחזור לכאן אל זה שנשאר כאן ולגמור כאן אכילתן, לכן כשחוזרין ואוכלין או שותין אינם צריכים לברך מחדש דכיון שנשאר כאן אחד לא נתבטל הקביעות, וכולם חוזרין לקביעותן ונחשב הכל כסעודה אחת.

סעיף טו

בחדר אחד מפינה לפינה אף על פי שהחדר גדול מאוד לא הוי שינוי מקום.

סעיף טז

אם אוכל פירות בגן שהוא מוקף מחיצות, ובירך על פירות מאילן אחד על דעת לאכול גם מאילנות אחרים, יכול לאכול גם מאילנות אחרים אף על פי שאינו רואה מקומו, כל שלא הסיח דעתו, ואין צריך לברך שנית. אבל אם אין הגן מוקף מחיצות ומכל שכן מגן זה לגן אחר לא מהני דעתו.

קיצור שולחן ערוך סימן נא

סעיף א

על פירות האילן חוץ משבעת המינים ועל כל פירות האדמה וירקות, וכל דבר שאין גדולו מן הארץ, מברך לאחריהם בורא נפשות וכו' ואפילו אכל ושתה נפטר בברכה אחת.

סעיף ב

ברכה אחרונה וכן ברכת המזון אין מברכין אלא אם כן אכל כשיעור דהיינו כזית, אבל על פחות מכשיעור אין צריך ברכה אחרונה. ועל משקין יש אומרים דאינו חייב בברכה אחרונה אלא אם כן שתה רביעית, ויש אומרים דגם על משקין אם שתה כזית חייב בברכה אחרונה. ולכן לצאת מידי ספיקא יש ליזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית או רביעית, ואין חילוק בין יין שרף לשאר משקים.

סעיף ג

דבר שהוא כברייתו דהיינו אגוז אחד או שאר פרי, ואפילו קטנית אחת, יש אומרים אף על פי שאין בו כזית מכל מקום כיון שהוא פרי שלם, מברכין אחריו ברכה אחרונה, ויש חולקין, לכן לצאת מידי ספק אין לאכול פחות מכזית. ואם נתחלק הדבר קודם האכילה בטל ממנו חשיבותיה, ולכולי עלמא אין מברכין עליו ברכה אחרונה בפחות מכזית.

סעיף ד

כל האוכלין מצטרפין לכזית, ואם אכל כחצי זית מדבר שמברכין אחריו בורא נפשות רבות וכחצי זית מדבר שמברכין עליו ברכה מעין שלש, או אפילו כחצי זית פת מברך לאחריהן בורא נפשות רבות. ונראה לי דהוא הדין אם אכל כחצי זית מפירות שמברכין לאחריהן על העץ, וכחצי זית ממין שמברכין לאחריו על המחיה, או כחצי זית פת (דהשתא אין כאן שום מין שברכה אחרונה שלו בורא נפשות רבות מכל מקום) מברך לאחריהן בורא נפשות רבות, ואם אכל כחצי זית ממין שמברכין לאחריו על המחיה, וכחצי זית פת, מברך לאחריהן על המחיה. ושתיה עם אכילה אין מצטרפין.

סעיף ה

אכל כחצי זית ושהה, וחזר ואכל כחצי זית, אם מתחלת האכילה הראשונה עד סוף האכילה לא היה זמן יותר כי אם כדי אכילת פרס, מצטרפין שתי האכילות ומברך ברכה אחרונה, אבל אם שהה יותר אין מצטרפין. ובשתיה אפילו שהה פחות מזה אין מצטרפין.

סעיף ו

שתה משקה חמה במעט מעט (כמו תה או קפה) כיון שאינו שותה בפעם אחת כשיעור אף על פי שדרך שתייתה בכך, מכל מקום אין מצטרפין ואינו מברך ברכה אחרונה.

סעיף ז

בשבעה מינים נשתבחה ארץ ישראל, דכתיב ארץ חטה, ושעורה, וגפן, ותאנה, ורמון, ארץ זית שמן, ודבש, ובתר הכי כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ואכלת ושבעת וברכת וגו'. וכיון שבלחם מבואר בתורה ואכלת ושבעת וברכת, לכן על הלחם מחמשת מיני דגן שהן חטה ושעורה המפורשין, ומכוסמין ושבולת שועל ושיפון שהם גם כן נכללין בחטה ושעורה, מברכין אחריו ברכת המזון שהן שלש ברכות שלמות, וגם ברכת הטוב והמטיב (שנתקן אחר כך ביבנה). אבל כל שאינו לחם גמור אלא מיני מזונות מאלו חמשת מיני דגן, וכן על הגפן דהיינו יין וגם ענבים, בין לחים בין יבשים בין גדולים בין קטנים, ותאנים ורמונים וזיתים ותמרים שהם דבש האמור בתורה, לפי שמהם זב הדבש, על כל אלו מברכין ברכה אחרונה ברכה אחת מעין שלש, שהיא כוללת בקצור השלש ברכות וגם הטוב והמטיב שבברכת המזון.

סעיף ח

בברכה מעין שלש שלאחר מיני מזונות, פותח על המחיה ועל הכלכלה, וחותם ונודה לך על הארץ ועל המחיה, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה. ועל היין פותח על הגפן ועל פרי הגפן, וחותם על הארץ ועל פרי הגפן, ברוך אתה ה' על הארץ ועל פרי הגפן. ועל הפירות פותח על העץ ועל פרי העץ, וחותם על הארץ ועל הפירות, ברוך אתה ה' על הארץ ועל הפירות (ובארץ ישראל או אפילו בחוץ לארץ אם אכל מפירות ארץ ישראל אומר על הארץ ועל פירותיה). אכל מיני מזונות וגם שתה יין, כולל שניהם בברכה אחת, וכן פירות ויין, ואפילו ענבים ויין, פירות ומיני מזונות, או אפילו מיני מזונות ויין ופירות, כולל שלשתן ויקדים על המחיה ואחר כך על הגפן ואחר כך על העץ. וכשכולל על המחיה עם שאר מין, לא יאמר בחתימה ועל הכלכלה, אלא יאמר ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן, או על המחיה ועל הפירות, או על המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות. וכבר נדפס הנוסחא בסידורים וצריך כל איש ישראל להיות בקי בברכה זו בעל פה.

סעיף ט

בשבת ויום טוב וראש חדש מזכירין בה מענינא דיומא, ואם שכח ולא הזכיר אין מחזירין אותו.

סעיף י

יש להחמיר בברכה זו כמו בברכת המזון בדברים שנזכרו בסימן מ"ד סעיף ו'.

סעיף יא

בברכת בורא נפשות יש אומרים שבראת, ויש אומרים שברא וכן עיקר, ופירוש של הברכה הוא: בורא נפשות רבות וחסרונן, שברא הנפשות וגם מחסורן, דהיינו כל צרכי סיפוקן, שהם דברים הכרחיים לצורך קיום חיותן, כמו הלחם והמים, וגם על כל שאר הדברים שברא שאינם הכרחיים כל כך, אלא להתענג בהם כמו פירות וכדומה אנו מברכים אותך, חי העולמים. צריכין לומר החי"ת בפתח (הגאון רבי אליהו מווילנא זכר צדיק לברכה הסכים עם הפוסקים שכתבו לחתום הברכה בשם, ולומר ברוך אתה ה' חי העולמים).

סעיף יב

אכל פירות שברכה אחרונה שלהם ברכה מעין שלש, וגם פירות העץ שברכה אחרונה שלהם הוא בורא נפשות, מברך ברכה מעין שלש, וכיון שהוא מזכיר בהם פרי עץ נפטרים בזה כל פרי עץ שאכל. אבל אם נתחייב ברכת בורא נפשות על מין אחר, אינו נפטר בברכה מעין שלש, ויברך תחלה ברכת מעין שלש ואחר כך בורא נפשות.

סעיף יג

לכתחלה אסור לאדם לצאת ממקומו, או לעסוק באיזה דבר עד שיברך ברכה אחרונה, שמא ישכח מלברך. ובדיעבד כשיצא ממקומו, אם הוא צריך לברך בורא נפשות רבות יכול לברך במקום שהוא שם, אבל אם צריך לברך ברכה מעין שלש, צריך שיחזור למקומו כמו בברכת המזון לעיל סימן מ"ד סעיף ט'.

סעיף יד

אכל ושתה ולא בירך מיד ברכה אחרונה, יכול לברך עד שעת עיכול, דהיינו כל זמן שאינו תאב לאכול פירות, ולאחר שתיה כל זמן שאינו צמא, ולאחר זמנים אלו אינו יכול לברך עוד. ומי שאינו בקי לשער, ראוי לו כשנזכר שלא בירך ברכה אחרונה, יברך על מין ממין שאכל, ויברך ברכה אחרונה לפטור גם את הראשון.

סעיף טו

אכל או שתה והקיא, לא יברך ברכה אחרונה דלא גרע מנתעכל.

קיצור שולחן ערוך סימן נב

סעיף א

על פירות הגדלים באילן מברכין בורא פרי העץ, ועל פירות הגדלים באדמה והם כל מיני ליפתן וירקות וקטניות "וטאטארקע" (תירס) ועשבין מברכין בורא פרי האדמה. ולא נקרא אילן זה שהענפים שלו נשארים גם בחורף, ומוציא אחר כך עלים מן הענפים, ואפילו הם דקים כגבעולי פשתן, אבל אם הענפים כלים לגמרי בחורף, ואינו נשאר רק השורש לא נקרא אילן, ומברכין על הפירות בורא פרי האדמה.

סעיף ב

על דבר שאין גדולו מן הארץ, כמו בשר, דגים, חלב, גבינה, וכן על כל מיני משקים חוץ מן היין ושמן זית מברכין שהכל, ותיבת נהיה יש לומר היו"ד בקמץ.

סעיף ג

כמהין ופטריות (שוואמען), אף על פי שהן גדלין מלחלוחית הארץ, יניקתן אינה מן הארץ אלא מן האויר, ולכן אינן נקראין פרי האדמה ומברכין עליהן שהכל.

סעיף ד

אין מברכין בורא פרי העץ, או בורא פרי האדמה אלא על דבר שהוא טוב לאכול חי, וגם הדרך הוא לאכלו חי. אבל אם אין הדרך לאכלו חי אלא במבושל, אף על פי שהוא טוב למאכל גם כשהוא חי, מכל מקום אינו חשוב כל כך ואין מברכין עליו ברכתו אלא כשאוכלו מבושל, אבל אם אכלו חי אינו מברך עליו אלא שהכל. וכבוש הרי הוא כמבושל, ולכן על כרוב (קרויט) כבוש מברכין בורא פרי האדמה, וכן מליח הוא כמבושל לענין זה.

סעיף ה

על הצנון מברכין בורא פרי האדמה, וכן על שומים ובצלים כשהן רכין, ודרכו לאכלם חיין, אף על פי שעל פי הרוב אין אוכלין אותם רק עם פת, מכל מקום גם אם אכלם בלא פת מברכין עליהם בורא פרי האדמה, אבל אם הזקינו שהם חריפים מאד ואין דרכן לאכלם חיין, מי שאכלם חיין מברך עליהם שהכל.

סעיף ו

דברים שהם טובים יותר כשהם חיין מכשהם מבושלים שהבישול מגרע אותן, אין מברכין עליהם כשהם מבושלים אלא שהכל. ואף על פי שבישלם עם בשר ועל ידי הבשר נשתבחו, מכל מקום הבשר הוא העיקר ואין מברכין עליהם אלא שהכל. אבל אם בישלן באופן שהן העיקר ומכל מקום נשתבחו, כגון שטיגנם בשומן או בדבש וכיוצא בו, מברכין עליהם הברכה הראויה להם, דמה לי אם נתבשלו במים או בשומן ודבש.

סעיף ז

מיני פירות הגרועים, הגדלים על אטדים וקוצים או בשאר אילנות שיצאו מאליהם ולא נטעי להו אינשי, כמו תפוחי יער וכדומה, שכשהם חיין אינם ראוין לאכילה, אף על פי שבישלם או טיגנם בדבש וסוכר והם ראוין לאכילה, אין מברכין עליהם אלא שהכל, אבל לוזין (מיני אגוז) אף על פי שגדלים ביער חשובים הם, ומברכין עליהם בורא פרי העץ.

סעיף ח

עשבים הגדלים מאליהם בלי זריעה, אף על פי שהם ראוין לאכול חיין, ואפילו בישלם והוא מאכל חשוב, מכל מקום כיון שאין זורעין אותם אינם חשובים פרי ומברכין עליו שהכל. אבל חסה וכדומה שנזרע מברכין עליו בורא פרי האדמה, וגם בעשבים הגדלים מאליהם, אם יש בהם פירות חשובים כגון "יאגדעס" (תות יער) "ומאלינעס" (פטל) מברכין עליהם בורא פרי האדמה.

סעיף ט

דבר שאינו עיקר הפרי אינו חשוב כמו הפרי עצמו, אלא יורד מדרגה אחת, שאם הוא עץ מברכין על הטפל בורא פרי האדמה, ואם הוא פרי האדמה מברכין על הטפל שהכל. ולכן אילן צלף (קאפערנבוים) שהעלין שלו ראוין לאכילה, ויש בעלין כמו תמרים בולטים, כמו בעלין של ערבה, ואביונות הן עיקר הפרי וקפריסין הן הקליפה שסביב הפרי, כמו קליפות האגוזין וראוי גם כן לאכילה, על האביונות שהן עיקר הפרי מברך בורא פרי העץ, ועל העלין ועל התמרות ועל הקפריסין בורא פרי האדמה. וכן על עלי ורדים (שושנים) שנרקחו בדבש וסוכר מברכין בורא פרי האדמה, אף על פי שגדלים באילן מפני שאינן עיקר הפרי. וכן קליפות תפוחי זהב שנרקחו בדבש וצוקער מברכין עליהם בורא פרי האדמה, ועל קליפות קישואין שמטגנין בדבש וסוכר מברכין עליהם שהכל. ועל השרביטין מהקטניות שזורעין בשדות אף על פי שהן מתוקים אם אכלן בלא הקטניות מברכין עליהם שהכל. ואלו שזורעים בגנות על דעת לאוכלם חיין בשרביטיהם אפילו כשאוכל השרביטין לחוד, יש לברך בורא פרי האדמה.

סעיף י

גרעינין של פירות אם הם מתוקים, מברך עליהן בורא פרי האדמה, אבל גרעינים המרים אינם נחשבים כלל, ואם אוכלן כך אינו מברך עליהם כלל, ואם מתקן על ידי האור וכדומה מברך עליהם שהכל.

סעיף יא

שקדים המרים, כשהם קטנים שאז עיקר אכילתן היא הקליפה שאינה מרה, ועל דעת כן נוטעין אותן, מברך עליהן בורא פרי העץ, וכשהם גדולים שאז עיקר האכילה הוא מה שבפנים והוא מר, אם אוכלן כך אינו מברך כלל, אבל אם מתקן על ידי האור או דבר אחר, כיון דפרי נינהו וגם על דעת כן נוטעין אותן מברך עליהן בורא פרי העץ. שקדים המחופין בסוכר אף על פי שהסוכר הוא הרוב, מכל מקום מברכין עליהם בורא פרי העץ "וקאלמוס" מחופה בצוקער מברכין רק שהכל, כי הקאלמוס אינו פרי.

סעיף יב

פירות שלא נגמר בישולן על האילן, אפילו בישלם או טיגנם בדבש וכדומה, כמו שהוא הדרך לטגן פירות שלא נגמרו בדבש או סוכר, מברך עליהם שהכל. אך על אתרוג מטוגן בדבש או בסוכר יש לברך בורא פרי העץ.

סעיף יג

נובלות, והן פירות שנשרפו מן החום ונבלו ונפלו מן האילן קודם שנתבשלו, כיון שהוא דבר שנתקלקל אין מברכין עליו רק שהכל. וכן פת שעיפשה ותבשיל שנתקלקל קצת מברכין עליהן שהכל. אבל אם נתקלקלו לגמרי עד שאינן ראוין לאכילה אין מברכין עליהן כלל. וכן חומץ גמור (שמבעבע כששופכין אותו על הארץ) אין מברכין עליו כלל, ואם ערבו במים עד שראוי לשתיה מברכין עליו שהכל.

סעיף יד

ויש מיני פירות שדרכן בכך שאינן מתבשלות לעולם על האילן, אלא לאחר שנוטלין מן האילן מניחין אותן בתוך קש ותבן וכדומה ועל ידי כך מתבשלים כגון האגסים (בירנען) הקטנים (אשריצין) כיון שדרכן בכך מברכין עליהן בורא פרי העץ.

סעיף טו

יש מיני פירות שאין בהם אלא שרף בעלמא כנוס בתוך החרצנים ונקראים "קאלינעס" ואינן ראויין לאכילה, אלא מוצצין אותן וזורקין הקליפות, מברכין על מציצה זו שהכל (דכיון שעיקרו אינו אלא למשקה היוצא ממנו, אין עליו שם פרי כלל), ואפילו הוא בולע גם הקליפה והגרעין אינו מברך רק שהכל.

סעיף טז

אין מברכין בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה אלא כשניכר במקצת שהוא פרי, אבל אם נתרסק עד שאינו ניכר כלל מה הוא, כגון "לעקפאר" (ריבה, פאוועדלע, לאטווערג) שמבשלין משזיפין וקטניות שריסקן לגמרי וכדומה, מברכין עליהם שהכל. ובדיעבד אם בירך עליהם ברכה הראויה להם יצא, ואם רוב דרך אכילת אותם פירות הוא על ידי ריסוק שמרסקין אותם לגמרי מברכין עליהם אף לכתחלה ברכה הראויה להם.

סעיף יז

אורז ודוחן (הירז ורייז) שנתבשלו, אם לא נתמעכו מברך עליהם בורא פרי האדמה, ואם נתמעכו או שטחנם ועשה מהם פת, יש חילוק בין אורז לדוחן, כי מצד הדין על האורז מברך בורא מיני מזונות ועל הדוחן שהכל, אלא שיש לנו ספק אם אורז הוא "הירז" ודוחן "רייז" או להיפוך, לכן ירא שמים לא יאכל בין הירז בין רייז שנתמעכו אלא בתוך הסעודה. ובשעת הדחק שאין לו פת מברך בין על הירז בין על רייז שהכל, ולאחריהם בורא נפשות, על פת העשוי מקטניות לחם (העשויים מקמח תירס וכדומה) אפילו במקומות שדרכם בלחם זה מברכין עליו שהכל.

סעיף יח

על הסוכר מברך שהכל, וכן המוצץ קנים מתוקות, שהכל. וכן "צימרינד" (קנמון) "ולאקריץ" שכוססין ובולעין רק טעם ופולטין העיקר מברכין שהכל.

קיצור שולחן ערוך סימן נב

סעיף א

על פירות הגדלים באילן מברכין בורא פרי העץ, ועל פירות הגדלים באדמה והם כל מיני ליפתן וירקות וקטניות "וטאטארקע" (תירס) ועשבין מברכין בורא פרי האדמה. ולא נקרא אילן זה שהענפים שלו נשארים גם בחורף, ומוציא אחר כך עלים מן הענפים, ואפילו הם דקים כגבעולי פשתן, אבל אם הענפים כלים לגמרי בחורף, ואינו נשאר רק השורש לא נקרא אילן, ומברכין על הפירות בורא פרי האדמה.

סעיף ב

על דבר שאין גדולו מן הארץ, כמו בשר, דגים, חלב, גבינה, וכן על כל מיני משקים חוץ מן היין ושמן זית מברכין שהכל, ותיבת נהיה יש לומר היו"ד בקמץ.

סעיף ג

כמהין ופטריות (שוואמען), אף על פי שהן גדלין מלחלוחית הארץ, יניקתן אינה מן הארץ אלא מן האויר, ולכן אינן נקראין פרי האדמה ומברכין עליהן שהכל.

סעיף ד

אין מברכין בורא פרי העץ, או בורא פרי האדמה אלא על דבר שהוא טוב לאכול חי, וגם הדרך הוא לאכלו חי. אבל אם אין הדרך לאכלו חי אלא במבושל, אף על פי שהוא טוב למאכל גם כשהוא חי, מכל מקום אינו חשוב כל כך ואין מברכין עליו ברכתו אלא כשאוכלו מבושל, אבל אם אכלו חי אינו מברך עליו אלא שהכל. וכבוש הרי הוא כמבושל, ולכן על כרוב (קרויט) כבוש מברכין בורא פרי האדמה, וכן מליח הוא כמבושל לענין זה.

סעיף ה

על הצנון מברכין בורא פרי האדמה, וכן על שומים ובצלים כשהן רכין, ודרכו לאכלם חיין, אף על פי שעל פי הרוב אין אוכלין אותם רק עם פת, מכל מקום גם אם אכלם בלא פת מברכין עליהם בורא פרי האדמה, אבל אם הזקינו שהם חריפים מאד ואין דרכן לאכלם חיין, מי שאכלם חיין מברך עליהם שהכל.

סעיף ו

דברים שהם טובים יותר כשהם חיין מכשהם מבושלים שהבישול מגרע אותן, אין מברכין עליהם כשהם מבושלים אלא שהכל. ואף על פי שבישלם עם בשר ועל ידי הבשר נשתבחו, מכל מקום הבשר הוא העיקר ואין מברכין עליהם אלא שהכל. אבל אם בישלן באופן שהן העיקר ומכל מקום נשתבחו, כגון שטיגנם בשומן או בדבש וכיוצא בו, מברכין עליהם הברכה הראויה להם, דמה לי אם נתבשלו במים או בשומן ודבש.

סעיף ז

מיני פירות הגרועים, הגדלים על אטדים וקוצים או בשאר אילנות שיצאו מאליהם ולא נטעי להו אינשי, כמו תפוחי יער וכדומה, שכשהם חיין אינם ראוין לאכילה, אף על פי שבישלם או טיגנם בדבש וסוכר והם ראוין לאכילה, אין מברכין עליהם אלא שהכל, אבל לוזין (מיני אגוז) אף על פי שגדלים ביער חשובים הם, ומברכין עליהם בורא פרי העץ.

סעיף ח

עשבים הגדלים מאליהם בלי זריעה, אף על פי שהם ראוין לאכול חיין, ואפילו בישלם והוא מאכל חשוב, מכל מקום כיון שאין זורעין אותם אינם חשובים פרי ומברכין עליו שהכל. אבל חסה וכדומה שנזרע מברכין עליו בורא פרי האדמה, וגם בעשבים הגדלים מאליהם, אם יש בהם פירות חשובים כגון "יאגדעס" (תות יער) "ומאלינעס" (פטל) מברכין עליהם בורא פרי האדמה.

סעיף ט

דבר שאינו עיקר הפרי אינו חשוב כמו הפרי עצמו, אלא יורד מדרגה אחת, שאם הוא עץ מברכין על הטפל בורא פרי האדמה, ואם הוא פרי האדמה מברכין על הטפל שהכל. ולכן אילן צלף (קאפערנבוים) שהעלין שלו ראוין לאכילה, ויש בעלין כמו תמרים בולטים, כמו בעלין של ערבה, ואביונות הן עיקר הפרי וקפריסין הן הקליפה שסביב הפרי, כמו קליפות האגוזין וראוי גם כן לאכילה, על האביונות שהן עיקר הפרי מברך בורא פרי העץ, ועל העלין ועל התמרות ועל הקפריסין בורא פרי האדמה. וכן על עלי ורדים (שושנים) שנרקחו בדבש וסוכר מברכין בורא פרי האדמה, אף על פי שגדלים באילן מפני שאינן עיקר הפרי. וכן קליפות תפוחי זהב שנרקחו בדבש וצוקער מברכין עליהם בורא פרי האדמה, ועל קליפות קישואין שמטגנין בדבש וסוכר מברכין עליהם שהכל. ועל השרביטין מהקטניות שזורעין בשדות אף על פי שהן מתוקים אם אכלן בלא הקטניות מברכין עליהם שהכל. ואלו שזורעים בגנות על דעת לאוכלם חיין בשרביטיהם אפילו כשאוכל השרביטין לחוד, יש לברך בורא פרי האדמה.

סעיף י

גרעינין של פירות אם הם מתוקים, מברך עליהן בורא פרי האדמה, אבל גרעינים המרים אינם נחשבים כלל, ואם אוכלן כך אינו מברך עליהם כלל, ואם מתקן על ידי האור וכדומה מברך עליהם שהכל.

סעיף יא

שקדים המרים, כשהם קטנים שאז עיקר אכילתן היא הקליפה שאינה מרה, ועל דעת כן נוטעין אותן, מברך עליהן בורא פרי העץ, וכשהם גדולים שאז עיקר האכילה הוא מה שבפנים והוא מר, אם אוכלן כך אינו מברך כלל, אבל אם מתקן על ידי האור או דבר אחר, כיון דפרי נינהו וגם על דעת כן נוטעין אותן מברך עליהן בורא פרי העץ. שקדים המחופין בסוכר אף על פי שהסוכר הוא הרוב, מכל מקום מברכין עליהם בורא פרי העץ "וקאלמוס" מחופה בצוקער מברכין רק שהכל, כי הקאלמוס אינו פרי.

סעיף יב

פירות שלא נגמר בישולן על האילן, אפילו בישלם או טיגנם בדבש וכדומה, כמו שהוא הדרך לטגן פירות שלא נגמרו בדבש או סוכר, מברך עליהם שהכל. אך על אתרוג מטוגן בדבש או בסוכר יש לברך בורא פרי העץ.

סעיף יג

נובלות, והן פירות שנשרפו מן החום ונבלו ונפלו מן האילן קודם שנתבשלו, כיון שהוא דבר שנתקלקל אין מברכין עליו רק שהכל. וכן פת שעיפשה ותבשיל שנתקלקל קצת מברכין עליהן שהכל. אבל אם נתקלקלו לגמרי עד שאינן ראוין לאכילה אין מברכין עליהן כלל. וכן חומץ גמור (שמבעבע כששופכין אותו על הארץ) אין מברכין עליו כלל, ואם ערבו במים עד שראוי לשתיה מברכין עליו שהכל.

סעיף יד

ויש מיני פירות שדרכן בכך שאינן מתבשלות לעולם על האילן, אלא לאחר שנוטלין מן האילן מניחין אותן בתוך קש ותבן וכדומה ועל ידי כך מתבשלים כגון האגסים (בירנען) הקטנים (אשריצין) כיון שדרכן בכך מברכין עליהן בורא פרי העץ.

סעיף טו

יש מיני פירות שאין בהם אלא שרף בעלמא כנוס בתוך החרצנים ונקראים "קאלינעס" ואינן ראויין לאכילה, אלא מוצצין אותן וזורקין הקליפות, מברכין על מציצה זו שהכל (דכיון שעיקרו אינו אלא למשקה היוצא ממנו, אין עליו שם פרי כלל), ואפילו הוא בולע גם הקליפה והגרעין אינו מברך רק שהכל.

סעיף טז

אין מברכין בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה אלא כשניכר במקצת שהוא פרי, אבל אם נתרסק עד שאינו ניכר כלל מה הוא, כגון "לעקפאר" (ריבה, פאוועדלע, לאטווערג) שמבשלין משזיפין וקטניות שריסקן לגמרי וכדומה, מברכין עליהם שהכל. ובדיעבד אם בירך עליהם ברכה הראויה להם יצא, ואם רוב דרך אכילת אותם פירות הוא על ידי ריסוק שמרסקין אותם לגמרי מברכין עליהם אף לכתחלה ברכה הראויה להם.

סעיף יז

אורז ודוחן (הירז ורייז) שנתבשלו, אם לא נתמעכו מברך עליהם בורא פרי האדמה, ואם נתמעכו או שטחנם ועשה מהם פת, יש חילוק בין אורז לדוחן, כי מצד הדין על האורז מברך בורא מיני מזונות ועל הדוחן שהכל, אלא שיש לנו ספק אם אורז הוא "הירז" ודוחן "רייז" או להיפוך, לכן ירא שמים לא יאכל בין הירז בין רייז שנתמעכו אלא בתוך הסעודה. ובשעת הדחק שאין לו פת מברך בין על הירז בין על רייז שהכל, ולאחריהם בורא נפשות, על פת העשוי מקטניות לחם (העשויים מקמח תירס וכדומה) אפילו במקומות שדרכם בלחם זה מברכין עליו שהכל.

סעיף יח

על הסוכר מברך שהכל, וכן המוצץ קנים מתוקות, שהכל. וכן "צימרינד" (קנמון) "ולאקריץ" שכוססין ובולעין רק טעם ופולטין העיקר מברכין שהכל.

קיצור שולחן ערוך סימן נג

סעיף א

כל הפירות וירקות שסחטן והוציא מהן משקין, מברך על המשקין שהכל, וכן דבש הזב מן התמרים, כי אין משקה נקראת פרי רק היין ושמן זית, והיין שהוא חשוב מאד קבעו לו ברכה מיוחדת בורא פרי הגפן, ושמן זית שהוא גם כן חשוב, אם נהנה ממנו כענין שהוא צריך לברך עליו מברכין עליו בורא פרי העץ.

סעיף ב

פירות שאין דרכם לבישול אלא לאכלם חיין, אם בשלם מברך על הרוטב שהכל, אבל פירות שדרכם ליבשם ולבשלם והם שכיחים לרוב ונטעי להו אדעתא דהכי, אם בשלם כדי לאכול הפירות וגם לשתות את הרוטב מברך על הרוטב בורא פרי העץ, ואפילו אינו אוכל מן הפירות, וכן קטניות וירקות במקום שדרכם לבשלם, לאכלם וגם לשתות הרוטב, מברך על הרוטב בורא פרי האדמה, ואפילו אינו אוכל מן המאכל (והחילוק שבין זה למה שכתוב בסעיף א', יש אומרים משום דהתם אין דרכם בכך לסחוט את הפירות או ירקות להוציא מימיהם והכא דרכם בכך. ויש אומרים משום דיותר נכנס טעם הפרי והירק במים שמבשלין אותן בהם, מאשר הוא במשקה שזב מהן) אבל אם אין כוונת הבישול רק בשביל הפירות או הירקות, אזי כשאינו אוכל מן הפירות והירקות אלא שותה את הרוטב לבד מברך שהכל, ואם בשלן עם בשר ביחד אפילו אם כוונת הבישול גם בשביל הרוטב, לעולם מברך על הרוטב שהכל, כי הבשר הוא העיקר.

סעיף ג

פירות ששראם או בישלם רק בשביל הרוטב מברך עליו שהכל, ולכן מברכין על תה או קפה שהכל, וכן על השכר, בין שהוא מתמרים בין שהוא משעורים.

סעיף ד

ירקות או פירות שכובשין אותם במים שיתחמצו, אף על פי שדרכם בכך, כגון גורקען, אוגרקיס, ראהטע ריבען, צוויקעל, בוראקיס, קרויט (מלפפונים, סלק, כרוב), מכל מקום אין מברכין על הרוטב כי אם שהכל. ואף על פי שטעם הירק והפרי ברוטב, מכל מקום הואיל ואין עיקר הכביש בשביל שיתנו טעם במים, אלא בשביל שגם המה בעצמם יתוקנו על ידי הכבישה לכן מברכין רק שהכל, ומכל מקום אם אכל תחלה את הירק ובירך בורא פרי האדמה ואחר כך רוצה לשתות גם הרוטב, יש ספק אם צריך לברך על הרוטב כי שמא יצא בברכת בורא פרי האדמה גם על הרוטב, לכן לא יעשה כן.

סעיף ה

וכן פירות וירקות וקטניות וכדומה שבשלם במשקה שיש לה טעם בעצמותה, כגון בחומץ או "בבארשט" או בחלב, מברכין על הרוטב שהכל, ואם אכל תחלה את המאכל יש ספק אם אין הרוטב נפטרה בברכה זאת.

סעיף ו

צמוקין שיש בהן לחלוחית כל כך שאם היו דורכין אותם יצא מהם דבשם, אם כתשם ושרה אותם במים לצורך שתיה ולא לצורך אכילת הצמוקין, אם שרה שלשה ימים ותוסס, ולאחר שלשה ימים עירה מהם את המשקה לכלי אחר, הרי משקה זו יין גמור, מברכין עליו בורא פרי הגפן ולאחריו ברכה מעין שלש, ובכל מקום שצריכין כוס יין יוצאין בו, וצריכין לראות שיהיו הצמוקין יותר מחלק ששית שבמים, ומשערין את הצמוקין כמו שהיו בלחותן קודם שנתייבשו. ודוקא כשנעשה על ידי שריה, אבל אם בישל הצמוקין במים, אינו נעשה יין על ידי הבישול. ואם שרה או בישל את הצמוקין על דעת לאכול גם את הצמוקין, יש כמה ספיקות בברכה שעל המשקה.

קיצור שולחן ערוך סימן נד

סעיף א

אם אכל שני דברים או אוכל ושותה והאחד עיקר אצלו והשני הוא טפל לו, שאין כוונתו לאכלו אלא בשביל העיקר, ואם לא היה לו העיקר לא היה אוכל כלל את הטפל, כגון שחלש לבו, וכדי לחזק לבו אוכל דג מליח או צנון, אלא מפני שהם דברים חריפים אוכל גם מעט פת, או דבר אחר למתק החריפות, וכן אם מתאוה לשתות יין שרף ושותה, ובכדי למתק החריפות אוכל אחריו מעט פת, או איזה פרי, מברך רק על העיקר, ועל הטפל אינו צריך לברך לא לפניו ולא לאחריו, כי נפטר בברכה שעל העיקר וגם נטילת ידים אינו צריך.

סעיף ב

ודוקא אם אוכל את העיקר תחלה ואחר כך את הטפל, ובשעה שבירך על העיקר היה דעתו לאכול גם את הטפל, או שהוא רגיל בכך דהוי כאלו היתה דעתו לכך ואוכל את הטפל באותו מעמד, לאפוקי אם הלך בנתיים לחדר אחר שאז צריך לברך גם על הטפל.

סעיף ג

וכן אם אוכל מתחלה את הטפל ואחר כך את העיקר, כגון שרוצה לשתות יין או יין שרף וכדי שלא לשתות אליבא ריקנא, אוכל תחלה איזה דבר קטן, צריך לברך גם על הטפל. אמנם כיון שהוא רק טפל עתה יש אומרים דירד מברכתו ואין מברכין עליו רק שהכל, ויש חולקין. ולהוציא את עצמו מידי ספיקא, ישתה תחלה קצת מן העיקר, ויברך עליו לפטור את הטפל.

סעיף ד

אם כוונתו לשניהם, כגון שהוא שותה יין שרף ואוכל גם מיני כיסנין ודובשנין "עוגת דבש" או מרקחת וכדומה, צריך לברך על שניהם, ויברך תחלה על הכיסנין או על המרקחת שהם חשובים, ואחר כך מברך על היין שרף. ומכל שכן אם אוכל פת כיסנין ושותה גם כן קפה, שצריך לברך על שניהם דהיינו תחלה על הפת כיסנין ואחר כך על הקפה שהרי כוונתו לשניהם.

סעיף ה

שני מינים שנתבשלו יחד, אם כל מין מובדל לעצמו מברך על כל מין בפני עצמו ברכה ראויה לו, אבל אם נתמעכו ונתדבקו אזי אזלינן בתר רובא, ומה שהוא הרוב זהו עיקר ומברכין עליו והשני נפטר. אך אם אחד הוא מחמשת מיני דגן אף על פי שהוא המיעוט הוא העיקר.

סעיף ו

מאכל שנתן לתוכו חלב או מרק לאכלם ביחד, אם עיקר כוונתו המאכל, אזי מברך רק עליו והחלב או המרק טפלים, ואם כוונתו רק על המרק והחלב מברך עליהם והמאכל הוא טפל, ואם כוונתו על שניהם (ואין ברכותיהן שוות) מברך תחלה על המאכל ואוכל ממנו מעט, ואחר כך מברך שהכל על המרק או על החלב, ואין הולכין בזה אחר הרוב, ואפילו אם המאכל הוא מין דגן אינו נחשב עיקר לענין זה.

סעיף ז

בשמים שחוקים שעירבן עם צוקער, הבשמים הם העיקר ומברכין עליהם ברכה הראויה להן. על אגוז "מושקאט" בורא פרי העץ, על "צימרינד" (קנמון) בורא פרי האדמה, וכן על "זנגביל" (אינגבער) בורא פרי האדמה.

סעיף ח

השותה שמן זית כמו שהוא, אינו מברך עליו כלל מפני שהוא מזיק לו, ואם עירבו עם שאר דברים הוא הטפל ומברך רק על העיקר, אך אם יש לו איזה מיחוש שהוא צריך את השמן לרפואה, ובכדי שלא יזיק לו הוא מערבו בשאר דבר, מאחר שעיקר כוונתו על השמן אף על פי שהוא המעוט, מברך עליו ברכתו שהוא בורא פרי העץ ופוטר את הדבר האחר, ואם הוא צמא ועיקר כוונתו לשתות למצאו, אלא שאגב הוא נותן בו שמן לרפואה מברך רק על המשקה. וכן הדין אם נותן לתוך המשקה אגוז "מושקאט", או מיני תבלינים, דאזלינן בתר הכוונה.

סעיף ט

כל מיני מרקחת, הדבש והצוקער הן טפלים ומברכין על עיקר הפרי ברכתו הראויה לו.

קיצור שולחן ערוך סימן נד

סעיף א

אם אכל שני דברים או אוכל ושותה והאחד עיקר אצלו והשני הוא טפל לו, שאין כוונתו לאכלו אלא בשביל העיקר, ואם לא היה לו העיקר לא היה אוכל כלל את הטפל, כגון שחלש לבו, וכדי לחזק לבו אוכל דג מליח או צנון, אלא מפני שהם דברים חריפים אוכל גם מעט פת, או דבר אחר למתק החריפות, וכן אם מתאוה לשתות יין שרף ושותה, ובכדי למתק החריפות אוכל אחריו מעט פת, או איזה פרי, מברך רק על העיקר, ועל הטפל אינו צריך לברך לא לפניו ולא לאחריו, כי נפטר בברכה שעל העיקר וגם נטילת ידים אינו צריך.

סעיף ב

ודוקא אם אוכל את העיקר תחלה ואחר כך את הטפל, ובשעה שבירך על העיקר היה דעתו לאכול גם את הטפל, או שהוא רגיל בכך דהוי כאלו היתה דעתו לכך ואוכל את הטפל באותו מעמד, לאפוקי אם הלך בנתיים לחדר אחר שאז צריך לברך גם על הטפל.

סעיף ג

וכן אם אוכל מתחלה את הטפל ואחר כך את העיקר, כגון שרוצה לשתות יין או יין שרף וכדי שלא לשתות אליבא ריקנא, אוכל תחלה איזה דבר קטן, צריך לברך גם על הטפל. אמנם כיון שהוא רק טפל עתה יש אומרים דירד מברכתו ואין מברכין עליו רק שהכל, ויש חולקין. ולהוציא את עצמו מידי ספיקא, ישתה תחלה קצת מן העיקר, ויברך עליו לפטור את הטפל.

סעיף ד

אם כוונתו לשניהם, כגון שהוא שותה יין שרף ואוכל גם מיני כיסנין ודובשנין "עוגת דבש" או מרקחת וכדומה, צריך לברך על שניהם, ויברך תחלה על הכיסנין או על המרקחת שהם חשובים, ואחר כך מברך על היין שרף. ומכל שכן אם אוכל פת כיסנין ושותה גם כן קפה, שצריך לברך על שניהם דהיינו תחלה על הפת כיסנין ואחר כך על הקפה שהרי כוונתו לשניהם.

סעיף ה

שני מינים שנתבשלו יחד, אם כל מין מובדל לעצמו מברך על כל מין בפני עצמו ברכה ראויה לו, אבל אם נתמעכו ונתדבקו אזי אזלינן בתר רובא, ומה שהוא הרוב זהו עיקר ומברכין עליו והשני נפטר. אך אם אחד הוא מחמשת מיני דגן אף על פי שהוא המיעוט הוא העיקר.

סעיף ו

מאכל שנתן לתוכו חלב או מרק לאכלם ביחד, אם עיקר כוונתו המאכל, אזי מברך רק עליו והחלב או המרק טפלים, ואם כוונתו רק על המרק והחלב מברך עליהם והמאכל הוא טפל, ואם כוונתו על שניהם (ואין ברכותיהן שוות) מברך תחלה על המאכל ואוכל ממנו מעט, ואחר כך מברך שהכל על המרק או על החלב, ואין הולכין בזה אחר הרוב, ואפילו אם המאכל הוא מין דגן אינו נחשב עיקר לענין זה.

סעיף ז

בשמים שחוקים שעירבן עם צוקער, הבשמים הם העיקר ומברכין עליהם ברכה הראויה להן. על אגוז "מושקאט" בורא פרי העץ, על "צימרינד" (קנמון) בורא פרי האדמה, וכן על "זנגביל" (אינגבער) בורא פרי האדמה.

סעיף ח

השותה שמן זית כמו שהוא, אינו מברך עליו כלל מפני שהוא מזיק לו, ואם עירבו עם שאר דברים הוא הטפל ומברך רק על העיקר, אך אם יש לו איזה מיחוש שהוא צריך את השמן לרפואה, ובכדי שלא יזיק לו הוא מערבו בשאר דבר, מאחר שעיקר כוונתו על השמן אף על פי שהוא המעוט, מברך עליו ברכתו שהוא בורא פרי העץ ופוטר את הדבר האחר, ואם הוא צמא ועיקר כוונתו לשתות למצאו, אלא שאגב הוא נותן בו שמן לרפואה מברך רק על המשקה. וכן הדין אם נותן לתוך המשקה אגוז "מושקאט", או מיני תבלינים, דאזלינן בתר הכוונה.

סעיף ט

כל מיני מרקחת, הדבש והצוקער הן טפלים ומברכין על עיקר הפרי ברכתו הראויה לו.

קיצור שולחן ערוך סימן נד

סעיף א

אם אכל שני דברים או אוכל ושותה והאחד עיקר אצלו והשני הוא טפל לו, שאין כוונתו לאכלו אלא בשביל העיקר, ואם לא היה לו העיקר לא היה אוכל כלל את הטפל, כגון שחלש לבו, וכדי לחזק לבו אוכל דג מליח או צנון, אלא מפני שהם דברים חריפים אוכל גם מעט פת, או דבר אחר למתק החריפות, וכן אם מתאוה לשתות יין שרף ושותה, ובכדי למתק החריפות אוכל אחריו מעט פת, או איזה פרי, מברך רק על העיקר, ועל הטפל אינו צריך לברך לא לפניו ולא לאחריו, כי נפטר בברכה שעל העיקר וגם נטילת ידים אינו צריך.

סעיף ב

ודוקא אם אוכל את העיקר תחלה ואחר כך את הטפל, ובשעה שבירך על העיקר היה דעתו לאכול גם את הטפל, או שהוא רגיל בכך דהוי כאלו היתה דעתו לכך ואוכל את הטפל באותו מעמד, לאפוקי אם הלך בנתיים לחדר אחר שאז צריך לברך גם על הטפל.

סעיף ג

וכן אם אוכל מתחלה את הטפל ואחר כך את העיקר, כגון שרוצה לשתות יין או יין שרף וכדי שלא לשתות אליבא ריקנא, אוכל תחלה איזה דבר קטן, צריך לברך גם על הטפל. אמנם כיון שהוא רק טפל עתה יש אומרים דירד מברכתו ואין מברכין עליו רק שהכל, ויש חולקין. ולהוציא את עצמו מידי ספיקא, ישתה תחלה קצת מן העיקר, ויברך עליו לפטור את הטפל.

סעיף ד

אם כוונתו לשניהם, כגון שהוא שותה יין שרף ואוכל גם מיני כיסנין ודובשנין "עוגת דבש" או מרקחת וכדומה, צריך לברך על שניהם, ויברך תחלה על הכיסנין או על המרקחת שהם חשובים, ואחר כך מברך על היין שרף. ומכל שכן אם אוכל פת כיסנין ושותה גם כן קפה, שצריך לברך על שניהם דהיינו תחלה על הפת כיסנין ואחר כך על הקפה שהרי כוונתו לשניהם.

סעיף ה

שני מינים שנתבשלו יחד, אם כל מין מובדל לעצמו מברך על כל מין בפני עצמו ברכה ראויה לו, אבל אם נתמעכו ונתדבקו אזי אזלינן בתר רובא, ומה שהוא הרוב זהו עיקר ומברכין עליו והשני נפטר. אך אם אחד הוא מחמשת מיני דגן אף על פי שהוא המיעוט הוא העיקר.

סעיף ו

מאכל שנתן לתוכו חלב או מרק לאכלם ביחד, אם עיקר כוונתו המאכל, אזי מברך רק עליו והחלב או המרק טפלים, ואם כוונתו רק על המרק והחלב מברך עליהם והמאכל הוא טפל, ואם כוונתו על שניהם (ואין ברכותיהן שוות) מברך תחלה על המאכל ואוכל ממנו מעט, ואחר כך מברך שהכל על המרק או על החלב, ואין הולכין בזה אחר הרוב, ואפילו אם המאכל הוא מין דגן אינו נחשב עיקר לענין זה.

סעיף ז

בשמים שחוקים שעירבן עם צוקער, הבשמים הם העיקר ומברכין עליהם ברכה הראויה להן. על אגוז "מושקאט" בורא פרי העץ, על "צימרינד" (קנמון) בורא פרי האדמה, וכן על "זנגביל" (אינגבער) בורא פרי האדמה.

סעיף ח

השותה שמן זית כמו שהוא, אינו מברך עליו כלל מפני שהוא מזיק לו, ואם עירבו עם שאר דברים הוא הטפל ומברך רק על העיקר, אך אם יש לו איזה מיחוש שהוא צריך את השמן לרפואה, ובכדי שלא יזיק לו הוא מערבו בשאר דבר, מאחר שעיקר כוונתו על השמן אף על פי שהוא המעוט, מברך עליו ברכתו שהוא בורא פרי העץ ופוטר את הדבר האחר, ואם הוא צמא ועיקר כוונתו לשתות למצאו, אלא שאגב הוא נותן בו שמן לרפואה מברך רק על המשקה. וכן הדין אם נותן לתוך המשקה אגוז "מושקאט", או מיני תבלינים, דאזלינן בתר הכוונה.

סעיף ט

כל מיני מרקחת, הדבש והצוקער הן טפלים ומברכין על עיקר הפרי ברכתו הראויה לו.

קיצור שולחן ערוך סימן נה

סעיף א

מי שיש לפניו מיני פירות הרבה והוא רוצה לאכול מכולם, אם ברכותיהן שוות, יברך על זה שהוא חביב לו וחפץ בו יותר, ואם שניהם שוים לו בחביבות, אזי אם יש ביניהם ממין שבעה שנשתבחה בהם ארץ ישראל יברך על זה, אף על פי שאינו אלא חצי פרי והשאר הם שלמים, ואם אין ביניהם ממין שבעה, אם אחד שלם ואחד אינו שלם, שלם עדיף; וכן אם אין ברכותיהם שוות, אלא שאחד ברכתו בורא פרי העץ ואחד ברכתו בורא פרי האדמה שצריך לברך על שניהם, אם האחד חביב עליו יברך תחלה על החביב, ואם שניהם שוים לו יברך תחלה על זה שהוא ממין שבעה אפילו הוא חצי, ואם אין ביניהם ממין שבעה, שלם עדיף. ואם שניהם שלמים או שניהם חסרים, יקדים בורא פרי העץ לבורא פרי האדמה.

סעיף ב

אם כולן הן ממין שבעה ושוים לו בחביבות, צריך להקדים את זה שהקדימו הפסוק. וארץ בתרא שנאמר בפסוק הפסיק את הסדר, נמצא לפי זה כי תמרים קודם לענבים, לפי שתמרים הם שני לארץ בתרא, וענבים הוא שלישי לארץ קמא. ודוקא ענבים אבל יין כיון שהוא דבר חשוב וקבעו לו ברכה לעצמו הוא קודם לכל הפירות.

סעיף ג

הא דיש מעלה למין שבעה, דוקא כשנגמרה הפרי, אבל פרי שלא נגמרה אין לה מעלה דלא משתבח קרא במידי דלא חזי, וכן אם אכלו שלא כדרך הנאתו, כגון הכוסס חטה אין לה קדימה.

סעיף ד

אם יש לפניו דבר שברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, וגם דבר שברכתו שהכל ורוצה לאכול משניהם, ברכת בורא פרי העץ וברכת בורא פרי האדמה קודמות שהן חשובות, לפי שהן מבוררות יותר שאינן פוטרות אלא מין אחד ושהכל היא ברכה כוללת הרבה. ואפילו אם זה שברכתו שהכל הוא חביב לו יותר, מכל מקום צריך להקדים בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה.

סעיף ה

ברכת בורא מיני מזונות קודמת גם לברכת היין, ומכל שכן המוציא, שהרי היא קודמת גם לברכת בורא מיני מזונות, ולכן בשבת ויום טוב כשמקדש על היין צריך לכסות את הפת שלא יראה בושתו שמקדימין לו ברכת היין. וכן בשחרית שמקדש ואוכל אחר כך מיני מזונות צריך לכסותן בשעת הקידוש.

קיצור שולחן ערוך סימן נו

סעיף א

טעה ובירך על לחם גמור בורא מיני מזונות, או על פת כיסנין המוציא, יצא, אבל אם בירך על תבשיל אפילו ממיני דגן המוציא, לא יצא. טעה ובירך על ענבים בורא פרי הגפן, יצא. וכן אם טעה בברכה אחרונה ובירך על הגפן, יצא, שהרי גם הענבים פרי הגפן הם.

סעיף ב

טעה ובירך על פרי העץ בורא פרי האדמה, או שהיו שתיהן לפניו וטעה והקדים לברך על פרי האדמה ונתכוין לפטור בזה גם את פרי העץ יצא, שהרי גם העץ יונק מן האדמה. אבל אם בירך על פרי האדמה בורא פרי העץ, לא יצא. ולכן אם הוא מסופק באיזה פרי אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, ואי אפשר לו לברר בשום אופן יברך עליו בורא פרי האדמה.

סעיף ג

טעה ובירך על היין בורא פרי העץ אם נזכר מיד, יאמר תוך כדי דיבור בורא פרי הגפן, ואם לא נזכר מיד יצא בדיעבד.

סעיף ד

על כל דבר אפילו על הפת ועל היין אם טעה ובירך שהכל, יצא.

סעיף ה

אף על פי שלכתחלה צריך לדקדק ולכוון על מה שהוא מברך. מכל מקום בדיעבד אם טעה בכוונה, כגון שלקח בידו כוס קסבור שהוא יין, ובירך על דעת שהוא יין, וקודם שאמר בורא פרי הגפן נזכר שהוא מים או שכר וסיים שהכל נהיה בדברו, אין צריך לחזור ולברך, דמשום טעות בכוונה אין צריך לחזור ולברך. וכל שכן אם טעה בהיפך שהיה סבור שהוא שכר או מים ובירך על דעת לומר שהכל, וקודם שאמר שהכל נזכר שהוא יין וסיים בורא פרי הגפן שיצא, שהרי אפילו אם היה מסיים כפי הכוונה היה יוצא.

סעיף ו

אפילו אם סיים כל הברכה בטעות אלא שנזכר תוך כדי דיבור ותיקן אמירתו, כגון שלקח כוס מים או שכר קסבור שהוא יין ובירך בורא פרי הגפן ונזכר מיד שהוא מים או שכר וסיים שהכל נהיה בדברו, וכך היתה אמירתו בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו, יצא.

סעיף ז

ואם לא נזכר תוך כדי דיבור, צריך לברך מחדש ברכת שהכל אם הוא רוצה לשתות כוס זה. ואם היה בדעתו לשתות גם יין אחר, יקח יין וישתה מעט ואין צריך ברכה שניה כל שלא הפסיק בדיבור. ואפילו טעם תחלה מן הכוס ועל ידי טעימתו נודע לו שהוא מים או שכר, מכל מקום לא הוי הפסק בדיעבד.

קיצור שולחן ערוך סימן נו

סעיף א

טעה ובירך על לחם גמור בורא מיני מזונות, או על פת כיסנין המוציא, יצא, אבל אם בירך על תבשיל אפילו ממיני דגן המוציא, לא יצא. טעה ובירך על ענבים בורא פרי הגפן, יצא. וכן אם טעה בברכה אחרונה ובירך על הגפן, יצא, שהרי גם הענבים פרי הגפן הם.

סעיף ב

טעה ובירך על פרי העץ בורא פרי האדמה, או שהיו שתיהן לפניו וטעה והקדים לברך על פרי האדמה ונתכוין לפטור בזה גם את פרי העץ יצא, שהרי גם העץ יונק מן האדמה. אבל אם בירך על פרי האדמה בורא פרי העץ, לא יצא. ולכן אם הוא מסופק באיזה פרי אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, ואי אפשר לו לברר בשום אופן יברך עליו בורא פרי האדמה.

סעיף ג

טעה ובירך על היין בורא פרי העץ אם נזכר מיד, יאמר תוך כדי דיבור בורא פרי הגפן, ואם לא נזכר מיד יצא בדיעבד.

סעיף ד

על כל דבר אפילו על הפת ועל היין אם טעה ובירך שהכל, יצא.

סעיף ה

אף על פי שלכתחלה צריך לדקדק ולכוון על מה שהוא מברך. מכל מקום בדיעבד אם טעה בכוונה, כגון שלקח בידו כוס קסבור שהוא יין, ובירך על דעת שהוא יין, וקודם שאמר בורא פרי הגפן נזכר שהוא מים או שכר וסיים שהכל נהיה בדברו, אין צריך לחזור ולברך, דמשום טעות בכוונה אין צריך לחזור ולברך. וכל שכן אם טעה בהיפך שהיה סבור שהוא שכר או מים ובירך על דעת לומר שהכל, וקודם שאמר שהכל נזכר שהוא יין וסיים בורא פרי הגפן שיצא, שהרי אפילו אם היה מסיים כפי הכוונה היה יוצא.

סעיף ו

אפילו אם סיים כל הברכה בטעות אלא שנזכר תוך כדי דיבור ותיקן אמירתו, כגון שלקח כוס מים או שכר קסבור שהוא יין ובירך בורא פרי הגפן ונזכר מיד שהוא מים או שכר וסיים שהכל נהיה בדברו, וכך היתה אמירתו בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו, יצא.

סעיף ז

ואם לא נזכר תוך כדי דיבור, צריך לברך מחדש ברכת שהכל אם הוא רוצה לשתות כוס זה. ואם היה בדעתו לשתות גם יין אחר, יקח יין וישתה מעט ואין צריך ברכה שניה כל שלא הפסיק בדיבור. ואפילו טעם תחלה מן הכוס ועל ידי טעימתו נודע לו שהוא מים או שכר, מכל מקום לא הוי הפסק בדיעבד.

קיצור שולחן ערוך סימן נז

סעיף א

בירך על הלחם ולא היה בדעתו לאכול יותר ממה שהכין לו, כגון שקנה לו לחם או גלוסקא וסבר שיהיה לו די, ושוב נתאוה לאכול יותר ושלח לקנות לו עוד, אפילו יש לפניו עוד ממה שהכין לו בתחלה, מכל מקום צריך לברך שנית המוציא על מה שהביא לו, משום דהוי נמלך. אבל מי שיש לו לחם בביתו וחתך לעצמו חתיכה, שהיה סבר שיהיה לו די, ואחר כך נתאוה ליותר וחתך לו עוד, אף על פי שאין לו עוד מן הראשון, אינו צריך לברך שנית, דזה לא מקרי נמלך כי הדרך הוא כך.

סעיף ב

בירך על הפירות שהוא אוכל והביאו לו אחר כך עוד פירות, אם בשעת הברכה היתה דעתו כל על מה שיביאו לו, אזי אפילו אם אין לו עוד מהראשונים, ואפילו אינם ממין הראשון אלא שברכותיהן שוות אין צריך לברך שנית על אלו שהביאו לו. ואם הוא נמלך ממש, דהיינו שמתחלה לא היה דעתו לאכול רק אלו שהם לפניו, ואחר כך נמלך לאכול יותר, אזי אפילו הם ממין הראשון וגם יש לפניו עוד גם מהראשונים, מכל מקום צריך לברך שנית על אלו שהביאו לו.

סעיף ג

ואם בתחלה היתה דעתו סתם לא כך ולא כך, אזי יש חילוק שאם בשעה שהביאו לו השניים לא היה לו עוד מהראשונים צריך לברך שנית, אבל אם היה לו אז עוד מהראשונים יש ספק אם צריך לברך שנית על השניים או אינו צריך, לכן טוב ליזהר שכשהוא מברך תהא דעתו על כל מה שיביאו לו, ואם לא היתה דעתו כך אלא מסתמא כיון דאיכא ספיקא בברכה יש לו למנוע את עצמו מלאכלם.

סעיף ד

הביאו לו פרי שהוא חשוב וחביב עליו יותר מן הראשונים, או שהוא ממין שבעה, אפילו יש לפניו עוד מהראשונים צריך לברך על זה שהביאו לו, כי מה שאינו חשוב אינו יכול לפטור את החשוב דרך גררא, אלא דוקא כשנתכוין לפוטרו.

סעיף ה

בירך על השכר ונתכוין לפטור כל מה שיביאו לו מברכת שהכל, והביאו לו דגים אינו צריך לברך על הדגים. אבל אם היתה דעתו סתם, אפילו אם בשעה שהביאו את הדגים עדיין היה שכר לפניו, מכל מקום צריך לברך על הדגים. ולא דמי לפירות, שאפילו אלו תפוחים ואלו אגוזים מכל מקום הכל מין אוכל הוא, אבל שכר ודגים המה לגמרי שני מינים מחולקים זה אוכל וזה משקה, ואינם פוטרין זה את זה, אלא אם כן היו לפניו בשעת ברכה או שהיתה דעתו עליהם.

סעיף ו

כל זאת לא מיירי אלא באדם האוכל משלו, אבל אם הוא אוכל אצל חברו כיון שבירך על מין אחד פוטר כל מה שיביאו לו, אפילו אין לו עוד מהראשונים, דהכל תלוי בדעת בעל הבית. אך אם נמלך ממש אז צריך לברך שנית. ואם לא היה בדעת בעל הבית להביא יותר, רק לבקשת האורחים נתן להם, גם כן אינן צריכין לברך, לפי שהאורחים סומכין בדעתם שבעל הבית מסתמא יתן להם כל צרכם.

סעיף ז

מי שבא לסעודה ונתנו לו כוס ובירך עליו ואחר כך שוב נתנו לו כוסות, אם המנהג הוא כן, מסתמא היה דעתו על כולם ואינו צריך לברך עוד.

קיצור שולחן ערוך סימן נח

סעיף א

כשם שאסור לו לאדם ליהנות ממאכל או משקה קודם שיברך, כך אסור לו ליהנות מריח קודם שיברך עליו, שנאמר כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח. אבל לאחריו אינו צריך לברך משום דכשמפסיק הריח מחוטמו כבר עברה הנאתו, והוי כמו אוכל שנתעכל במעיו.

סעיף ב

כיצד מברך על הריח הטוב, אם זה שיוצא ממנו הריח הוא פרי שהוא ראוי לאכילה, בין שהוא פרי העץ בין שהוא פרי האדמה, אף על פי שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי תערובות כגון אגוז "מושקאט" לימונים ואתרוג (בשאר ימות השנה, חוץ סוכות), מכל מקום כיון שעיקרו לאכילה מברך אשר נתן (ויש אומרים הנותן) ריח טוב בפירות. ודוקא כשנתכוין להריח בו, אבל אם לא נתכוין להריח אלא לאכילה והריח בא לו ממילא, אינו צריך לברך על הריח, המריח "בקאפפע" קלוי שיש לו ריח טוב, מברך אשר נתן ריח טוב בפירות.

סעיף ג

אם זה שיצא ממנו הריח הוא עץ או מין עץ, מברך בורא עצי בשמים. ולכן על ההדס ועל ורד שקורין שושנה, ועל הלבונה וכיוצא מהם מברכין בורא עצי בשמים, דכיון דעיקרו אינו לאכילה אלא להריח לא הוי פרי. על פלפלין ועל זנגביל (אינגבער) יש אומרים דמברכין ויש אומרים דאין מברכין, על כן אין להריח בהם.

סעיף ד

על עשב וירק מברכין בורא עשבי בשמים, (העי"ן בחירק והבי"ת רפויה, כי החירק הוא תנועה קלה וגם הבי"ת של בשמים רפויה, דסמוך לאהו"י). והסימן לידע מה הוא עץ ומה הוא ירק, כל שהגבעול הוא קשה כגבעול של פשתן ומתקיים משנה לשנה, ומוציא עלין זהו עץ, ואותם שהגבעול לעולם רך הוי עשבי בשמים.

סעיף ה

אם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוסק (פיזאם), מברך עליו בורא מיני בשמים. וכן על "שוועמליך" (פטריות) יבשים שיש להם ריח טוב, אם מריח בהם, נראה לי דיש לברך בורא מיני בשמים.

סעיף ו

על שמן אפרסמון הגדל בארץ ישראל, לחשיבותו שגדל בארץ ישראל קבעו לו ברכה בפני עצמו, ומברכין עליו בורא שמן ערב.

סעיף ז

בירך על של עץ עשבי בשמים, וכן להיפוך, לא יצא. אבל אם בירך בורא מיני בשמים על כל המינים יצא. ולכן בכל דבר שהוא מסופק בברכתו, ואי אפשר לו להתברר מברך עליו בורא מיני בשמים. ונראה לי דאם בירך על פרי העץ בורא עצי בשמים יצא. ועל כן נראה לי כי על "נעגליך" (צפורן) וכן על קליפת תפוחי זהב ולימונים יש לברך בורא עצי בשמים.

סעיף ח

שמן או יין שבשמו בבשמים, אם בעצי בשמים מברך עצי בשמים, ואם בעשבי בשמים מברך בורא עשבי בשמים, ואם היו בו עצים ועשבים מברך בורא מיני בשמים. וכן בכל מקום שיש ריח מעורב ממינים שונים מברך בורא מיני בשמים. ואם הוציאו הבשמים מן השמן ומן המים, יש ספק אם מברכין עליהם כיון שלא נשאר שם העיקר, על כן אין להריח בהם.

סעיף ט

היו לפניו פרי המריח, ועצי בשמים, ועשבי בשמים, ומיני בשמים, מברך על כל אחד ברכה הראויה לו. ומקדים לברך תחלה על הפרי, ואחר כך על העץ, ואחר כך על עשבי בשמים, ואחר כך על מיני בשמים.

סעיף י

מוגמר, דהיינו שמשימין בשמים על גחלים שיעלה ריח טוב, מברכין עליו משיעלה העשן קודם שיגיע לו הריח, כמו בכל ברכת הנהנין, אבל לא יברך קודם שעולה העשן, דבעינן ברכה סמוך להנאה. אם המוגמר הוא מין עץ מברך עצי בשמים, ואם של עשב, עשבי בשמים, ואם של שאר מינים, בורא מיני בשמים. ודוקא כשמגמר בשביל להריח, אבל מה שמעשנין בשביל לבטל הסרחון כדרך שנותנים בשמים אצל המתים, אין מברכין עליו כלל.

סעיף יא

וכן כל דבר שאינו עומד להריח, כגון בשמים המונחים בחדר לסחורה, וכן מוגמר שמגמרין בו את הכלים, שלא נעשה להריח בעצמו רק ליתן ריח בכלים, אין מברכין עליהם אף על פי שהוא מתכוין להריח.

סעיף יב

הנכנס לתוך חנות של בשמים או בית מרקחת ונתכוין להריח, מברך בורא מיני בשמים, כי בשמים שבחנות עומדין להריח, דניחא ליה לבעל החנות שיריחו בני אדם ויקנו. נכנס ויוצא נכנס ויוצא, אם היה דעתו מתחלה אינו צריך לברך, ואם הסיח דעתו או שיצא ושהה זמן מרובה, או שנכנס לחנות אחר, צריך לברך בכל פעם.

סעיף יג

ריח שאין לו עיקר, כגון בגדים שהם מוגמרים, או שהיו בשמים מונחים בכלי וקלט ריח, וכן הממשמש באתרוגים או בשאר פירות המריחים ונשאר בידו או בבגדו ריח, אין מברכין עליו.

סעיף יד

בסימן קנ"ב סעיף י' יבואר דאסור להריח בבשמים של אשה, ובסימן קס"ז סעיף ז' יבואר דאסור להריח בריח שנעשה לעבודת כוכבים, וכל שכן דאסור לברך עליהם.

קיצור שולחן ערוך סימן נט

סעיף א

על שמועות טובות ששמע מפי אדם נאמן שראה את הדבר, ומכל שכן אם הוא בעצמו ראה את הדבר אם היא טובה רק לו לבדו מברך שהחיינו, ואם היא טובה לו וגם לאחרים מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הטוב והמטיב, כלומר טוב לו וגם מטיב לחברו. אם בשעה שהוא רואה או שומע את השמועה אינו יכול לברך מחמת גופו או מחמת מקומו, יכול לברך אחר כך, וכן בברכת דיין האמת.

סעיף ב

חייב האדם לברך את ה' יתברך שמו גם על הרעה, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. "בכל לבבך" בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע (פירוש גם כשהוא עוסק בעניני עולם הזה יקיים בכל דרכיך דעהו), "ובכל נפשך" אפילו הוא נוטל את נפשך, "ובכל מאדך" בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין מדה טובה בין מדת פורעניות, הוי מודה לו. מה הוא מברך, על שמועות רעות מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין האמת. אם באו לו כמה שמועות בבת אחת, בין טובות בין רעות, די לו בברכה אחת. וחייב אדם לברך גם על הרעה בדעה שלמה ובנפש חפצה כמו שהוא מברך על הטובה, שנאמר חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה, אם "חסד" אשירה ואם "משפט" אשירה, כי גם הרעה לעובדי ה' יתברך שמו היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל באהבה מה שגזר עליו ה' יתברך שמו באמונתו, כי הכל כפרת עונותיו, נמצא כי בקבלת רעה זו הוא עובד את ה', והעבודה היא שמחה לו.

סעיף ג

הגיע אליו טובה או ששמע שמועה טובה, אף על פי שהדברים מראין שטובה זו תגרום לו רעה, כגון שמצא מציאה, ואם ישמע הדבר למלך יקח כל אשר לו, מכל מקום מברך הטוב והמטיב. וכן אם נגעה אליו רעה או שמע שמועה רעה, אף על פי שהדברים מראין שרעה זו גורמת לו טובה, כגון שבא לו שטף על שדהו ומזיק תבואתו, וכשיעבור השטף טובה היא לו שהשקה את שדהו, מכל מקום מברך דיין האמת, שאין מברכין על העתיד להיות אלא על מה שאירע עתה.

סעיף ד

לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד

סעיף ה

ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב, וגם האשה תברך כן, ואם מתה האשה בלדתה מברך שהחיינו, דהא ליכא הטבה לאחריני. וכן אם מת האב קודם שילדתו, היא מברכת שהחיינו.

סעיף ו

מת אביו או אחד משאר קרוביו, או אפילו אינו קרובו אלא שהוא אדם כשר, ומכל שכן תלמיד חכם שהוא מצטער עליו, מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין האמת, ועל שאר אדם שאינו מצטער על כך, אומר ברוך דיין אמת בלא שם ומלכות. אם נשאר מאביו ממון לירש, מברך גם שהחיינו, ואם יש לו עוד אחים לחלוק בירושה אזי במקום ברכת שהחיינו מברך הטוב והמטיב.

סעיף ז

בנה או קנה בית או קנה כלים או מלבושים חשובים, אפילו היו לו כיוצא באלו תחלה, אלא שאלו לא היו שלו מעולם (לאפוקי מכרן וחזר וקנן) והוא שמח בהם, מברך שהחיינו. ויש לברך בשעת הקנין או גמר הבנין, אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם, כי אין הברכה אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן.

סעיף ח

וכשילבש המלבוש יברך מלבוש ערומים, ואף שכבר בירך שחרית מלביש ערומים חוזר ומברך כשלובשו, אך אם לבשו שחרית נפטר בברכה זאת. יש אומרים דהקונה כובע כשמשימו בראשו יברך עוטר ישראל בתפארה, ובאזור, יברך אוזר ישראל בגבורה, ויש חולקין. על כן טוב ללבשם פעם הראשונה שחרית ויכוין לפטרם בברכות אלו שאומר אותן בסדר הברכות. קנה לו טלית של מצוה אזי לאחר שעשה בה את הציצית יברך שהחיינו, ואם לא בירך אז יברך בעיטוף הראשון לאחר שבירך להתעטף בציצית.

סעיף ט

קנה כלים שנשתמשו בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב.

סעיף י

אם נתנו לו במתנה, מברך הטוב והמטיב שהוא טובה לו וגם להנותן טובה. כי אם זה המקבל הוא עני הרי הוא טובה להנותן שזכהו השם יתברך ליתן צדקה, ואם המקבל הוא עשיר, שמח הנותן שזה מקבל ממנו מתנה.

סעיף יא

על ספרים חדשים שקנה אינו מברך שהחיינו משום דמצות לא ליהנות נתנו.

סעיף יב

על דבר שאינו חשוב כל כך כגון חלוק, או מנעלים, ואנפלאות, אין לברך, ואפילו אם הוא עני ששמח בהם. ועשיר גדול שקנה כלים חדשים, שראוי לבינוני לשמוח בהם, אלא שהוא לעשרו אינם חשובים אצלו כל כך ואינו שמח בהם, גם כן לא יברך.

סעיף יג

נוהגין לומר למי שלבש בגד חדש: תבלה ותחדש. ועל מנעלים או שאר בגדים שנעשו מעורות, אפילו מבהמות וחיות טמאות, ואפילו אם העורות הם תפורות רק תחת הבגד, אין אומרים תבלה ותחדש, כי אם יחדש בגד כזה צריכין מתחלה להמית בעל חי, וכתיב ורחמיו על כל מעשיו.

סעיף יד

פרי שהוא מתחדש משנה לשנה, בפעם הראשונה בשנה שהוא אוכלו יברך שהחיינו. ויברך תחלה שהחיינו ואחר כך ברכת הפרי, ואם שכח ובירך תחלה ברכת הפרי, יכול לברך גם אחר כך שהחיינו ולא הוי הפסק, ואם לא בירך באכילה הראשונה שוב אינו מברך. אם יש לפניו כמה מינים חדשים, די בברכת שהחיינו אחת לכולם. שני מינים אף על פי שהם דומים קצת כמו תותי יער ופטל ואפילו אין חלוקין בשמות אלא בטעם, כמו תאנים לבנים ותאנים שחורים, אם בירך שהחיינו על מין אחד כשנזדמן לו אחר כך מין השני מברך גם עליו שהחיינו כי שתי שמחות הן.

סעיף טו

אם בירך שהחיינו על ענבים, יש אומרים דאין צריך לברך עוד שהחיינו על היין החדש, כי שמחה אחת היא שהיין יוצא מן הענבים, ויש אומרים דמכל מקום צריך לברך שהחיינו גם על היין החדש, משום דיש בו שמחה יתירה מבענבים. ועל כן טוב שאם בירך שהחיינו על ענבים, אזי כששותה יין חדש, יברך תחלה שהחיינו על איזה מין חדש לפטור גם את היין, אבל אם בירך תחלה שהחיינו על היין לכולי עלמא אינו מברך עוד על ענבים. וכל זה דוקא כשהוא שותה את היין כשהוא תירוש, שהוא ניכר שהוא יין חדש, אבל אם אינו שותהו עד שהוא יין, אפילו לא בירך שהחיינו על ענבים, אינו מברך עליו שהחיינו, משום דאינו ניכר בין חדש לישן.

סעיף טז

אינו מברך שהחיינו על הבוסר אלא כשהבשילו האשכולות ענבים, וכן כל פרי אחר גמרו.

סעיף יז

נוהגין שאין מברכין שהחיינו על ירקות ומיני לפתות, מפני שהם מתקיימים זמן רב על ידי שמטמינין אותם בקרקע ובחול, וגם הם מצויין וגם אין בהם שמחה כל כך.

סעיף יח

אין מברכין שהחיינו על הריח, משום דמן הריח נהנה הנשמה והנשמה היא נצחיית.

סעיף יט

עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל. רבי אלעזר הוי מצמם ליה פריטי וקנה לו מכל דבר פעם אחת בשנה ואכל.

סעיף כ

הרואה את חברו לאחר שלשים יום והוא חביב עליו מאד, ומכל שכן אדם שהוא גדול ממנו, כגון אביו או רבו ושמח בראייתו מברך שהחיינו, אף על פי שבתוך הזמן קבל ממנו מכתב. ואם רואהו לאחר שנים עשר חדש מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם מחיה המתים, מפני שנשכח מן הלב כמו שהמת נשכח לאחר שנים עשר חדש, דכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד, מה כלי מי שאבד אותו ולא מצאו בתוך שנים עשר חדש מתייאש ממנו, אף המת נשכח מן הלב לאחר שנים עשר חדש, ואינו מברך שהחיינו. אבל אם קבל ממנו מכתב בתוך הזמן, או ששמע בתוך הזמן משלומו, אינו מברך מחיה המתים אלא שהחיינו, ואין חילוק בין זכרים לנקבות, דאפילו האיש שהוא רואה את אשתו או אמו או אחותו או בתו, וכן האשה שהיא רואה את בעלה או אביה או אחיה או בנה, מברכין כן.

סעיף כא

חברו שלא ראה אותו מעולם, אלא שעל ידי מכתבים שהריצו מזה לזה נעשו אוהבים, אם רואהו אחר כך אינו מברך על ראייתו, דכיון שלא התראו מעולם פנים אל פנים, אין האהבה גדולה כל כך שיהא שמח בראייתו. (דין הטוב והמטיב על שינוי יין כתוב בסימן מ"ט).

קיצור שולחן ערוך סימן ס

סעיף א

הרואה אילני מאכל שמוציאין פרח מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם. ואינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה, ואם איחר מלברך עד שגדלו הפירות לא יברך עוד. יש אומרים דאם לא בירך בפעם הראשונה שראה את הפרחים שוב לא יברך.

סעיף ב

על הזיקים, והוא כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום, ונמשך אורו בשבט, ועל הכוכב שיש לו זנב ושבט של אורה, ועל רעידת הארץ, ועל רוחות שנשבו בזעף, ועל הברקים, על כל אחת מאלו מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית (ואינו מברך על הזיקים כי אם פעם אחת בלילה, אף על פי שראה עוד כוכב אחר רץ, ועל הכוכב שיש לו זנב כיון שבירך עליו אינו מברך עוד, אלא כשלא רואהו עד לאחר שלשים יום). ועל הרעם, אם שמעו לאחר שעבר הברק מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם. ואם ראה את הברק ושמע את הרעם ביחד מברך רק ברכה אחת, עושה מעשה בראשית, וכן אם בירך על הברק עושה מעשה בראשית, ובתוך כדי דיבור להברק נשמע הרעם אינו צריך לברך עליו, כי נפטר בברכה שעל הברק. אין מברכין על הברק או על הרעם אלא תוך כדי דיבור אבל אם הפסיק יותר שוב לא יברך.

סעיף ג

כל זמן שלא נתפזרו העבים נפטר בברכה אחת. נתפזרו העבים והשמים נזדככו בין ברק לברק ובין רעם לרעם, צריך לחזור ולברך והברקים שנראים בלא רעם אלא מחמת החום, אינם כברקים ממש ואין מברכין עליהם.

סעיף ד

הרואה קשת מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו. אסור להסתכל הרבה בקשת.

סעיף ה

על הימים ועל הרים הגבוהים המפורסמים בעולם מחמת גובהם, מברך עושה מעשה בראשית.

סעיף ו

הרואה חמה בתקופתה והיא משמנה ועשרים לשמנה ועשרים שנה, שתקופת ניסן אז בתחלת ליל רביעי, מברכין ביום רביעי בבוקר כשהיא זורחת ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית. וקודם הברכה יש לומר המזמור הללויה הללו את ה' מן השמים וגו, ואחר כך אומרים הברכה, ואחר כך אל אדון וכו' עד וחיות הקודש, ואחר כך מזמור השמים מספרים כבוד אל וגו', ואחר כך עלינו לשבח וקדיש.

סעיף ז

לכתחלה יש לברך בבוקר מיד בהנץ החמה, משום דזריזין מקדימין למצות. וטוב אם אפשר לברך באסיפת עם, משום דברוב עם הדרת מלך (ויש להכריז ביום שלפניו למען ידעו להתאסף). אם אי אפשר להתאסף תיכף בבוקר, אל יתאחרו בשביל זה, אלא כל אחד יברך מיד כשרואה זריחת השמש, כי ענין זריזין מקדימין דחי ענין ברוב עם. ובדיעבד אם לא בירך בבוקר יכול לברך עד שלש שעות על היום, ובשעת הדחק עד חצות היום. ולכן אם בבוקר יש עננים המכסים אותה ימתין עד קרוב לחצות אולי תתגלה ויברך בשם ומלכות, ואם לא נתגלה יברך בלא שם ומלכות. (שנת קידוש החמה היתה שנת תשמ"א ותהיה אם ירצה השם בשנת תשס"ט יהי רצון שנזכה לאור שבעת ימי בראשית).

סעיף ח

מי שעשה לו הקדוש ברוך הוא נס שלא כדרך הטבע, כשרואה את המקום שנעשה לו שם הנס מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה. וגם בנו ובן בנו אפילו אותם שנולדו קודם שנעשה הנס גם כן מברכין. כיצד מברכין, בנו מברך שעשה נס לאבי במקום הזה, ואם הם רבים אומרים לאבינו, בן בנו אומר לאבותי, ואם הם רבים אומרים לאבותינו, ומי שנעשה לו נסים הרבה, בהגיע לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס, צריך להזכיר כל שאר המקומות, ויכלול כולם בברכה אחת, ויאמר, שעשה לי נס במקום הזה, ובמקום פלוני, וכן בניו מזכירין כל שאר המקומות.

סעיף ט

הרואה חכם גדול בתורה מישראל מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו (לפי שישראל הם חלק אלהי ודבקים בו, לכן אומר שחלק). והרואה חכם גדול בחכמת העולם מאומות העולם מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם.

סעיף י

הרואה מלך ממלכי אומות העולם מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן מכבודו לבשר ודם. ואפילו אינו רואה את המלך ממש, אלא שהוא רואה בכבודו ויודע בבירור שהמלך הוא שם, יכול לברך ברכה זו. וסומא יברך בלא שם ומלכות. ומצוה להשתדל לראות בכבוד מלכים, ואם רואה אותו פעם אחת אל יבטל יותר מלימודו לראותו, אלא אם בא אחר כך בחיל יותר ובכבוד גדול יותר.

סעיף יא

הרואה קברי ישראל מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין וכו', ועל קברי עובדי כוכבים אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה.

סעיף יב

כל ברכות הראיה הנזכרות, אם חזר וראה אותם הדברים בעצמם אינו חוזר ומברך, אלא אם כן היתה בין ראיה לראיה שלשים יום, דהיינו חוץ מיום הראיה הראשונה וחוץ מיום הראיה הזאת, יהיה שלשים יום, אבל אם רואה דבר אחר כזה שראה אז, כגון מלך אחר וקברים אחרים וכדומה, חוזר ומברך גם בתוך שלשים יום.

סעיף יג

הרואה כושי וגיחור, דהיינו שהוא אדום הרבה, והלווקן שהוא לבן הרבה, והקפח, דהיינו שהוא ארוך ודק, והננס, והדרקונה, דהיינו מי שהוא מלא יבלת, ופתויי הראש שכל שערותיו דבוקות זו בזו, ואת הפיל ואת הקוף מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם משנה הבריות, ואינו מברך אלא בפעם הראשונה שהשנוי עליו גדול מאד.

סעיף יד

הרואה את החיגר, ואת הקטע דהיינו שנקטעו ידיו, ואת הסומא ומוכה שחין, ובוהקנין, והוא מי שמנמר בנקודות לבנות, אם הם ממעי אמם מברך בפעם הראשונה שהוא רואה אותם משנה הבריות, ואם נשתנה אחר כך והוא מצער עליהם מברך דיין האמת.

סעיף טו

הרואה אילנות טובים ובריות נאות אפילו עובד כוכבים (שראה אותו בראיה בעלמא, כי אסור להסתכל בו) או בהמה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שככה לו בעולמו, ואין מברך עליהם אלא פעם ראשונה ולא יותר, לא עליהם ולא על אחרים אלא אם כן היו נאים מהם.

קיצור שולחן ערוך סימן סא

סעיף א

ארבעה צריכים להודות, יורדי הים כשיגיעו למחוז חפצם, וכן הולכי מדבריות או בשאר דרך שמוחזק שיש בו סכנה כשיגיעו למחוז חפצם. ובכלל זה גם מי שהיה בסכנה אחרת וניצל הימנה, כגון שנפל עליו כותל או נגחו שור או שבאו עליו לסטים בדרך ושודדי לילה וניצול מהם וכדומה, ומי שהיה חולה שיש בו סכנה כגן מכה של חלל, או שהיה מוטל במטה שלשת ימים מחמת החולי ונתרפא והולך על בריו, ומי שהיה חבוש בבית האסורים אפילו רק על עסקי ממון ויצא, וסימנך וכל החיי"ם יודוך סלה, חולה, יסורים, ים, מדבר. מה מברך, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב, והשומעים אומרים מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה.

סעיף ב

צריך לברך ברכה זאת בפני עשרה חוץ ממנו, ושנים מהם יהיו תלמידי חכמים שעוסקים בהלכות, שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, ואם אינם נמצאים לו תלמידי חכמים אינו מעכב. ונוהגין לברך כשעולה לתורה לאחר שבירך ברכה אחרונה. ולכתחלה אין לאחרה יותר משלשה ימים, ולכן אם ניצל ביום ב' יברך מיד בלא ספר תורה ולא ימתין עד יום ה', וכן אם היה אבל שאינו רשאי לעלות לתורה לא ימתין אלא יברך מיד, אך יברך מעומד בפני עשרה, ובדיעבד אם איחר יותר משלשה ימים יכול לברך גם אחר כך.

סעיף ג

מי שנעשה לו נס, יש לו להפריש לצדקה ממון כפי השגת ידו, ויחלק ללומדי תורה ויאמר: הריני נותן מעות אלו לצדקה, ויהי רצון שיהא נחשב כאלו הקרבתי תורה (ועיין סדר אמירת קרבן תודה בספר חיי אדם סוף חלק ראשון), וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר, ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך שמו ולספר את הנס.

סעיף ד

הנכנס להקיז דם, וכן קודם שיאכל או ישתה או יעשה איזה דבר לרפואה, יתפלל קודם תפלה קצרה ויאמר: יהיה רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שיהיה לי עסק זה לרפואה כי רופא חנם אתה. ואם דבר זה שהוא אוכל או שותה לרפואה צריכין לברך עליו, יאמר תחלה תפלה זאת ואחר כך יברך (כנזכר לעיל שלא להפסיק בין הברכה לאכילה). לאחר שהקיז דם מברך ואומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם רופא חולים.

סעיף ה

המתעטש אומר לו חברו: אסותא, והוא יאמר לו: ברוך תהיה. ואחר כך, אומר לישועתך קויתי ה', דהמתפלל על חברו הוא נענה תחלה.

סעיף ו

המתפלל על מה שעבר, כגון ששמע קול צוחה בעיר ואומר: יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי, או שהיתה אשתו מעוברת ולאחר ארבעים יום מעיבורה מתפלל ואומר: יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא, כי מה שהיה היה. אבל בתוך ארבעים יום מועיל תפלה ויכול להתפלל, ולאחר ארבעים יום יכול להתפלל שיהא הולד זרע קיימא, טוב לשמים וטוב לבריות.

סעיף ז

הנכנס למוד את גרנו וכיוצא בו, יתפלל ויאמר, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה. התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה (ואומר בלא שם ומלכות). מדד ואחר כך התפלל הרי זו תפלת שוא, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין.

סעיף ח

מי שנעשה בנו בר מצוה, כשעולה לתורה בפעם הראשונה, לאחר שבירך ברכה אחרונה על ספר התורה, מברך האב ואומר, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר פטרני מעונשו של זה. ומצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה, דהיינו ביום שנכנס לשנת י"ד, ואם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפילו אינה באותו יום.

סעיף ט

אם היה עצירת גשמים, אפילו במדינותינו שהגשמים תדירים ואינן נעצרין כל כך, אם אירע שנעצרו כל כך עד שהיה העולם בצער, אזי כשירדו הגשמים, אם ירדו כל כך ורבו על הארץ שמעלים אבעבועות מן המטר, והולכין זה לקראת זה צריכין לברך עליהם.

סעיף י

מה מברך, אם אין לו שדה אומר, מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ואלו פינו מלא שירה כים וכו' (כמו שהוא בברכת נשמת), עד ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו, ברוך אתה ה' אל רוב ההודאות ותשבחות. ואם יש לו שדה בשותפות עם ישראל אחר מברך הטוב והמטיב, ואם אין לו שותף ישראל בשדה אף על פי שיש לו אשה ובנים מברך שהחיינו. ברכת הטוב והמטיב וברכת שהחיינו מברך אף על פי שאינו רואה את הגשמים אלא שהוא שומע שיורדים גשמים, אבל ברכת מודים אנחנו אינו אומר אלא מי שהוא רואה את הגשמים.

קיצור שולחן ערוך סימן סב

סעיף א

צריך ליזהר מאד שלא להונות את חבירו, וכל המאנה את חבירו, בין שהמוכר מאנה את הלוקח, בין שהלוקח מאנה את המוכר עובר בלאו, שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. והיא השאלה הראשונה ששואלין את האדם בשעה שמכניסין אותו לדין, נשאת ונתת באמונה.

סעיף ב

כשם שיש איסור אונאה במשא ומתן, כך יש איסור אונאה בשכירות ובקבלנות ובחילוף מטבע.

סעיף ג

הנושא ונותן באמונה אינו חושש לאונאה. כיצד, חפץ זה בכך וכך לקחתיו, כך אני רוצה להשתכר בו, אף על פי שהוא נתאנה בלקיחתו, וכל המתאנה אינו רשאי להונות אחרים בשביל זה מכל מקום זה מותר, שהרי זה כמפרש שלא יסמוך על שווי המקח אלא על הדמים שנתן הוא בעדו.

סעיף ד

מי שיש לו איזה דבר למכור אסור לו ליפותו כדי לרמות בו, כגון להשקות בהמה מי סובין שמנפחים וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמנה, או לצבוע כלים ישנים כדי שיתראו כחדשים, וכל כיוצא בזה.

סעיף ה

וכן אסור לערב מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למכרם בחזקת יפים, או לערב משקה רעה ביפה, ואם היה טעמו ניכר מותר לערב, כי הלוקח ירגיש.

סעיף ו

מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות, כדי להרגילם שיקנו ממנו, וכן יכול למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו ואין בני השוק יכולין לעכב עליו.

סעיף ז

המודד או שוקל חסר לחברו, או אפילו לעובד כוכבים, עובר בלאו, שנאמר לא תעשו, עול במדה במשקל ובמשורה, ועונש המדות והמשקלות קשה מאד, שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה, שאינו יודע מה ולמי ישיב, ואף שיעשה צרכי רבים אין זאת תשובה הגונה.

סעיף ח

כתיב לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, אבן שלמה וצדק יהיה לך איפה שלמה וצדק יהיה לך וגו' ותיבת "בכיסך" וכן תיבת "בביתך" נראין לכאורה כמיותרין, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה לא יהיה לך בכיסך ממון, מה טעם, משום אבן ואבן. לא יהיה לך בביתך צרכיך, מה טעם, משום איפה ואיפה. אבל אבן שלמה וצדק אם יהיה בביתך יהיה לך ממון. וכן איפה שלמה וצדק אם יהיו בביתך יהיו לך צרכיך. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה מה יעשה אדם ויתעשר, ישא ויתן באמונה, ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר לי הכסף ולי הזהב.

סעיף ט

צריך למדוד ולשקול בעין יפה, שיהיה עודף על המדה, שנאמר איפה שלמה וצדק יהיה לך, מה תלמוד לומר "וצדק" אמרה תורה צדק משלך ותן לו.

סעיף י

צריך למדוד כמנהג המדינה ולא ישנה כלל, מקום שנהגו לגדוש לא ימחוק אפילו ברצון הלוקח שפיחת לו מדמים, ומקום שנהגו למחוק לא יגדוש אפילו ברצון המוכר שמוסיף לו דמים, כי התורה הקפידה על עוות המדות, פן תצא תקלה על ידי זה שיראה הרואה שמודדין כך וידמה לו שכך היא מידת העיר וימדוד כן לאחר שאינו יודע גם כן את המנהג ויטעהו.

סעיף יא

חייבים ראשי הקהלה להעמיד ממונים שיהיו מחזרים על החניות, וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים רשאים להכותו ולקנסו כנראה בעיניהם.

סעיף יב

אסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו או בחנותו, אף על פי שאינו מודד בה ואם שוהה עובר בלאו, שנאמר לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. ואפילו לעשות את המדה עביט למי רגלים אסור, שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה. ואם יש מנהג בעיר שאין מודדין אלא במדה הרשומה ברושם הידוע, וזו אינה רשומה, מותר להשהותה.

סעיף יג

המחזר אחר דבר לקנותו או לשכר, בין קרקע בין מטלטלים בין מעובד כוכבים בין מישראל וכבר השוו על הדמים, וקודם שגמרו את הקנין בא אחר וקנאו או שכרו נקרא רשע. אבל אם עדיין לא השוו על הדמים, אלא שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה בפחות מותר לאחר לקנותו. ואסור להשיג גבול רעהו בשכירות בתים וכדומה מעובד כוכבים.

סעיף יד

הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מטלטלין, והלך השליח וקנה את החפץ במעותיו בשביל עצמו הרי זה רמאי. ואם קנאו ממעות של המשלח, מחויב ליתנו לו אף על פי שקנאו לעצמו.

סעיף טו

מי שנתן אפילו רק מקצת דמים על המקח, או שרשם על המקח סימן בפני המוכר, או שאמר לו המוכר: רשום מקחך אף על פי שהוא בענין שלא קנה בזה, מכל מקום כל החוזר בו בין הלוקח בין המוכר לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל "מי שפרע", דהיינו שאוררין בבית דין ואומרים: מי שפרע מאנשי דור המבול, ומאנשי דור הפלגה, ומאנשי סדום ועמורה, וממצרים שטבעו בים, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.

סעיף טז

וראי לו לאדם לעמוד בדיבורו, שאפילו לא נתן עדיין מעות, ולא רשם את הדבר ולא נגמר הקנין, אם השוו על המחיר, אין לשום אחד מהם לחזור. ומי שחוזר בין הלוקח ובין המוכר הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו, כי ראוי לאיש ישראל לעמוד בדיבורו, כמו שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. וירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבת לבו, שאם חשב וגמר בלבו למכור לו בסכום זה, והלה לא ידע ממחשבתו, והוסיף לו על סכום זה, לא יקח ממנו כי אם סכום זה שגמר בלבו, לקיים מה שנאמר ודובר אמת בלבבו. וכן הלוקח שגמר בלבו לקנות בסכום כך וכך, אין לו לחזור בו, וכן כל היוצא בזה בשאר דברים שבין אדם לחברו, יש לו לקיים מחשבות לבו, אם גמר בלבו לעשות איזה טובה ויש בידו לעשותה, אבל צרכי עצמו כל שאין בהם סרך מצוה, אין צריך לקיים אפילו מוצא שפתיו.

סעיף יז

וכן מי שאומר לחברו ליתן לו איזה מתנה קטנה, שזה סמך דעתו שבודאי יתן לו, אם חזר ולא נתן לו הרי זה ממחוסרי אמנה, אבל מתנה מרובה אין בה חסרון אמנה, שהרי זה לא סמך דעתו על זה. ומכל מקום בשעה שהוא אומר ליתן לו צריך להיות בדעה גמורה, ולא יהא בדעתו לשנות, כי לדבר אחד בפה ואחד בלב אסור מן התורה, שנאמר איפת צדק והין צדק יהיה לכם. מה תלמוד לומר "הין צדק" והלא הין בכלל איפה היא, אלא שיהא "הן" שלך "ולאו" שלך צדק, וכל זאת לעשיר, אבל האומר ליתן לעני, בין מתנה מועטת בין מתנה מרובה אינו יכול לחזור בו מן הדין, מפני שנעשה כמו נדר, ואפילו גמר בלבו ליתן צריך לקיים מחשבתו.

סעיף יח

הרוצה למכור קרקע או בית, ובאו שנים כל אחד אומר: אני אקח בדמים אלו, ואין אחד מהם בעל המצר, אם היה אחד מהם מיושבי עירו והשני מעיר אחרת, בן עירו קודם, היו שניהם מיושבי עירו ואחד מהם שכנו, שכנו קודם. ואם השני הוא חברו הרגיל עמו ושכנו אינו רגיל עמו כלל, חברו קודם. היה אחד מהם חברו ואחד מהם קרובו, חברו קודם, שנאמר טוב שכן קרוב מאח רחוק, אבל לשאר כל אדם קרובו קודם, חוץ מתלמיד חכם שקודם ואפילו לשכנו וחברו הרגיל אצלו. אבל אם היה אחד מהם בעל המצר, הוא קודם לכולם, ואפילו לאחר שמכרו לאחר, יכול בעל המצר ליתן את הדמים להלוקח ולסלק אותו, ואפילו הלוקח הוא תלמיד חכם ושכן וקרוב למוכר, והמצרן הוא עם הארץ ורחוק מן המוכר, המצרן קודם ומסלק את הלוקח. וכל הקדימות אלו מצות חכמים הם, לקיים מה שנאמר ועשית הישר והטוב בעיני ה'.

קיצור שולחן ערוך סימן סב

סעיף א

צריך ליזהר מאד שלא להונות את חבירו, וכל המאנה את חבירו, בין שהמוכר מאנה את הלוקח, בין שהלוקח מאנה את המוכר עובר בלאו, שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. והיא השאלה הראשונה ששואלין את האדם בשעה שמכניסין אותו לדין, נשאת ונתת באמונה.

סעיף ב

כשם שיש איסור אונאה במשא ומתן, כך יש איסור אונאה בשכירות ובקבלנות ובחילוף מטבע.

סעיף ג

הנושא ונותן באמונה אינו חושש לאונאה. כיצד, חפץ זה בכך וכך לקחתיו, כך אני רוצה להשתכר בו, אף על פי שהוא נתאנה בלקיחתו, וכל המתאנה אינו רשאי להונות אחרים בשביל זה מכל מקום זה מותר, שהרי זה כמפרש שלא יסמוך על שווי המקח אלא על הדמים שנתן הוא בעדו.

סעיף ד

מי שיש לו איזה דבר למכור אסור לו ליפותו כדי לרמות בו, כגון להשקות בהמה מי סובין שמנפחים וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמנה, או לצבוע כלים ישנים כדי שיתראו כחדשים, וכל כיוצא בזה.

סעיף ה

וכן אסור לערב מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למכרם בחזקת יפים, או לערב משקה רעה ביפה, ואם היה טעמו ניכר מותר לערב, כי הלוקח ירגיש.

סעיף ו

מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות, כדי להרגילם שיקנו ממנו, וכן יכול למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו ואין בני השוק יכולין לעכב עליו.

סעיף ז

המודד או שוקל חסר לחברו, או אפילו לעובד כוכבים, עובר בלאו, שנאמר לא תעשו, עול במדה במשקל ובמשורה, ועונש המדות והמשקלות קשה מאד, שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה, שאינו יודע מה ולמי ישיב, ואף שיעשה צרכי רבים אין זאת תשובה הגונה.

סעיף ח

כתיב לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, אבן שלמה וצדק יהיה לך איפה שלמה וצדק יהיה לך וגו' ותיבת "בכיסך" וכן תיבת "בביתך" נראין לכאורה כמיותרין, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה לא יהיה לך בכיסך ממון, מה טעם, משום אבן ואבן. לא יהיה לך בביתך צרכיך, מה טעם, משום איפה ואיפה. אבל אבן שלמה וצדק אם יהיה בביתך יהיה לך ממון. וכן איפה שלמה וצדק אם יהיו בביתך יהיו לך צרכיך. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה מה יעשה אדם ויתעשר, ישא ויתן באמונה, ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר לי הכסף ולי הזהב.

סעיף ט

צריך למדוד ולשקול בעין יפה, שיהיה עודף על המדה, שנאמר איפה שלמה וצדק יהיה לך, מה תלמוד לומר "וצדק" אמרה תורה צדק משלך ותן לו.

סעיף י

צריך למדוד כמנהג המדינה ולא ישנה כלל, מקום שנהגו לגדוש לא ימחוק אפילו ברצון הלוקח שפיחת לו מדמים, ומקום שנהגו למחוק לא יגדוש אפילו ברצון המוכר שמוסיף לו דמים, כי התורה הקפידה על עוות המדות, פן תצא תקלה על ידי זה שיראה הרואה שמודדין כך וידמה לו שכך היא מידת העיר וימדוד כן לאחר שאינו יודע גם כן את המנהג ויטעהו.

סעיף יא

חייבים ראשי הקהלה להעמיד ממונים שיהיו מחזרים על החניות, וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים רשאים להכותו ולקנסו כנראה בעיניהם.

סעיף יב

אסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו או בחנותו, אף על פי שאינו מודד בה ואם שוהה עובר בלאו, שנאמר לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. ואפילו לעשות את המדה עביט למי רגלים אסור, שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה. ואם יש מנהג בעיר שאין מודדין אלא במדה הרשומה ברושם הידוע, וזו אינה רשומה, מותר להשהותה.

סעיף יג

המחזר אחר דבר לקנותו או לשכר, בין קרקע בין מטלטלים בין מעובד כוכבים בין מישראל וכבר השוו על הדמים, וקודם שגמרו את הקנין בא אחר וקנאו או שכרו נקרא רשע. אבל אם עדיין לא השוו על הדמים, אלא שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה בפחות מותר לאחר לקנותו. ואסור להשיג גבול רעהו בשכירות בתים וכדומה מעובד כוכבים.

סעיף יד

הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מטלטלין, והלך השליח וקנה את החפץ במעותיו בשביל עצמו הרי זה רמאי. ואם קנאו ממעות של המשלח, מחויב ליתנו לו אף על פי שקנאו לעצמו.

סעיף טו

מי שנתן אפילו רק מקצת דמים על המקח, או שרשם על המקח סימן בפני המוכר, או שאמר לו המוכר: רשום מקחך אף על פי שהוא בענין שלא קנה בזה, מכל מקום כל החוזר בו בין הלוקח בין המוכר לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל "מי שפרע", דהיינו שאוררין בבית דין ואומרים: מי שפרע מאנשי דור המבול, ומאנשי דור הפלגה, ומאנשי סדום ועמורה, וממצרים שטבעו בים, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.

סעיף טז

וראי לו לאדם לעמוד בדיבורו, שאפילו לא נתן עדיין מעות, ולא רשם את הדבר ולא נגמר הקנין, אם השוו על המחיר, אין לשום אחד מהם לחזור. ומי שחוזר בין הלוקח ובין המוכר הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו, כי ראוי לאיש ישראל לעמוד בדיבורו, כמו שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. וירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבת לבו, שאם חשב וגמר בלבו למכור לו בסכום זה, והלה לא ידע ממחשבתו, והוסיף לו על סכום זה, לא יקח ממנו כי אם סכום זה שגמר בלבו, לקיים מה שנאמר ודובר אמת בלבבו. וכן הלוקח שגמר בלבו לקנות בסכום כך וכך, אין לו לחזור בו, וכן כל היוצא בזה בשאר דברים שבין אדם לחברו, יש לו לקיים מחשבות לבו, אם גמר בלבו לעשות איזה טובה ויש בידו לעשותה, אבל צרכי עצמו כל שאין בהם סרך מצוה, אין צריך לקיים אפילו מוצא שפתיו.

סעיף יז

וכן מי שאומר לחברו ליתן לו איזה מתנה קטנה, שזה סמך דעתו שבודאי יתן לו, אם חזר ולא נתן לו הרי זה ממחוסרי אמנה, אבל מתנה מרובה אין בה חסרון אמנה, שהרי זה לא סמך דעתו על זה. ומכל מקום בשעה שהוא אומר ליתן לו צריך להיות בדעה גמורה, ולא יהא בדעתו לשנות, כי לדבר אחד בפה ואחד בלב אסור מן התורה, שנאמר איפת צדק והין צדק יהיה לכם. מה תלמוד לומר "הין צדק" והלא הין בכלל איפה היא, אלא שיהא "הן" שלך "ולאו" שלך צדק, וכל זאת לעשיר, אבל האומר ליתן לעני, בין מתנה מועטת בין מתנה מרובה אינו יכול לחזור בו מן הדין, מפני שנעשה כמו נדר, ואפילו גמר בלבו ליתן צריך לקיים מחשבתו.

סעיף יח

הרוצה למכור קרקע או בית, ובאו שנים כל אחד אומר: אני אקח בדמים אלו, ואין אחד מהם בעל המצר, אם היה אחד מהם מיושבי עירו והשני מעיר אחרת, בן עירו קודם, היו שניהם מיושבי עירו ואחד מהם שכנו, שכנו קודם. ואם השני הוא חברו הרגיל עמו ושכנו אינו רגיל עמו כלל, חברו קודם. היה אחד מהם חברו ואחד מהם קרובו, חברו קודם, שנאמר טוב שכן קרוב מאח רחוק, אבל לשאר כל אדם קרובו קודם, חוץ מתלמיד חכם שקודם ואפילו לשכנו וחברו הרגיל אצלו. אבל אם היה אחד מהם בעל המצר, הוא קודם לכולם, ואפילו לאחר שמכרו לאחר, יכול בעל המצר ליתן את הדמים להלוקח ולסלק אותו, ואפילו הלוקח הוא תלמיד חכם ושכן וקרוב למוכר, והמצרן הוא עם הארץ ורחוק מן המוכר, המצרן קודם ומסלק את הלוקח. וכל הקדימות אלו מצות חכמים הם, לקיים מה שנאמר ועשית הישר והטוב בעיני ה'.

קיצור שולחן ערוך סימן סג

סעיף א

כשם שאונאה אסורה במקח וממכר, כך אסורה אונאה בדברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, זו אונאת דברים. וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, זה בממונו וזה בגופו, והצועק על אונאת דברים נענה מיד, וצריך ליזהר ביותר מאונאת אשתו, שלא לצערה בדברים, לפי שהאשה רכה בטבע, ועל צער מעט היא בוכה, והשם יתברך מקפיד על הדמעות, ושערי דמעות לא ננעלו.

סעיף ב

כיצד הוא אונאת דברים, לא יאמר לחברו, בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה, והוא אינו רוצה לקנותו. היה אחד מבקש לקנות תבואה, לא יאמר לו, לך אצל פלוני, והוא יודע שאין לו למכור, אם היה חברו בעל תשובה לא יאמרו לו, זכור מעשיך הראשונים. אם באו יסורים על חברו רחמנא ליצלן לא יאמר לו כדרך שאמרו חברי איוב לאיוב, הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד (והם כמו שאמרו לו כן, מפני שהיה מעוות דברים כלפי השגחת השם יתברך ומדותיו). אם שאלו מאתו איזה דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה, מה אתה תשיב בדבר הזה, וכן כל כיוצא בדברים אלו שהם צער הלב

סעיף ג

מי שיש לו כינוי לגנאי, אף על פי שהוא רגיל באותו כינוי, ואינו מתבייש בו, אם זה כוונתו לביישו, אסור לקרותו בכינוי זה משום אונאת דברים.

סעיף ד

אסור לגנוב דעת הבריות (פירוש לרמות בדברים, אף על פי שאין בו חסרון ממון), אפילו דעת עובד כוכבים, לכן אסור למכור לו בשר נבלה בחזקת שחוטה. אם מוכר איזה דבר שיש בו מום אף על פי שהדבר שוה כמו שהוא מוכרו לו, מכל מקום צריך להודיע להלוקח את המום (ובמתנה ליכא משום גניבת דעת).

סעיף ה

לא יבקש מחבירו שיאכל אצלו כשהוא יודע שלא יאכל. לא יתן לו מתנה כשהוא יודע שלא יקבל. וכן כל כיוצא בזה שהוא אחד בפה ואחד בלב, יראה לחברו שהוא מכבדו, ואין כוונתו שלמה אסור אלא יהא תמיד פיו ולבו שוים, וינהוג בשפת אמת ורוח נכון ולב טהור.

קיצור שולחן ערוך סימן סד

סעיף א

כל דבר שאסור מן התורה באכילה, אף על פי שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל, אסור לעשות בו סחורה או להלוותו עליו, ואפילו לקנותו להאכילו לפועלו אינו יהודי אסור. אבל דבר שאינו עומד לאכילה, כגון סוסים וחמורים מותר לעשות בהם סחורה, וחלב גם כן מותר בסחורה, שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה.

סעיף ב

אם נזדמן לאדם באקראי דבר אסור, כגון שצד דגים ועלה במצודתו דג טמא, וכן מי שנזדמנה לו נבלה וטרפה בביתו, מותר למכרם כיון שלא נתכוין לכך, וצריך למכרו מיד ולא ימתין עד שתהא שמנה אצלו. ויכול למכרם גם על ידי שליח אף על פי שהשליח ירויח בו, אבל לא שיקנה השליח לחלוטין, דאם כן הוי אצלו סחורה.

סעיף ג

וכן מותר לגבות בחובו דברים טמאים וימכרם מיד, דאסור להשהותן כדי להשתכר בהם, אבל מותר להשהותן בכדי שלא יפסיד מן הקרן.

סעיף ד

דבר שאין איסורו אלא מדרבנן, כגון גבינות של נכרי מותר לעשות בהן סחורה.

קיצור שולחן ערוך סימן סה

סעיף א

לפי שנפשו של אדם בטבעו חומד ומתאוה אל הממון, וקרוב יותר שיהא אדם נכשל באיסור ריבית מבשאר איסורין שבממון. כי בגזל ואונאה וכדומה הרי זה משגיח על עצמו שלא יהא נגזל ושלא יתאנה. וגם זה שהוא רוצה לגזול או להונות את חברו, לפעמים הוא נמנע מחמת בושה או מחמת יראה, מה שאין כן ברבית, כי הלוה נותן לו ברצונו הטוב והוא שמח, כי מצא מקום ללוות על כל פנים ברבית, וגם המלוה חושב בדעתו כי הרי הוא עושה טובה גדולה עם הלוה, שיוכל להרויח בממון זה כפלי כפלים יותר מן הריבית, ולכן נקל מאוד שיהא אדם נתפתה חס ושלום מן היצר הרע להיות נכשל באיסור זה. על כן החמירה תורתנו הקדושה מאד באיסור זה והרבה לאוין נאמרו בו, המלוה עובר בששה לאוין, ולא יקום בתחיית המתים, שנאמר בנשך נתן ותרבית לקח וחיה לא יחיה, הלוה עובר בשלשה לאוין, הסופר והעדים והערב עוברים כל אחד בלאו אחד, וכן הסרסור שהיה ביניהם או שסייע לאחד מהם כגון שהורה מקום להלוה ללוות, או שהורה מקום להמלוה להלוות גם כן עובר בלאו אחד.

סעיף ב

מי שנכשל ולקח ריבית מחויב להחזירו (מלבד ריבית מוקדמת ורבית מאוחרת דלקמן סעיף ו').

סעיף ג

אפילו לא פסק עמו את הריבית בשעת הלואה, אלא שהלוה לו בחנם עד זמן פלוני או שמכר לו איזה סחורה בהקפה עד זמן פלוני, או שחייב לו בענין אחר לשלם לו, יהיה מאיזה ענין שיהיה, ובהגיע זמן הפרעון פוסק לו איזה דבר, בשביל שירחיב לו את הזמן, גם זאת היא ריבית.

סעיף ד

אפילו אם הלוה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון, שלא התנה עמו ואינו אומר שנותנו לו בשביל ריבית גם כן אסור.

סעיף ה

אפילו אומר לו הלוה בשעת נתינת הריבית שהוא נותנו לו במתנה, גם כן אסור לקבלו ממנו. אבל אם כבר לקח ממנו ריבית והמלוה עושה תשובה, ורוצה להחזירו להלוה והוא מוחל לו מותר.

סעיף ו

אסור להקדים את הריבית או לאחר אותו. כיצד, היה ראובן רוצה ללוות משמעון מעות ומקדים ושולח לו מתנה ופירש לו בשביל שילוהו, או שהיה מתנה מרובה, דמסתמא הוי כאלו פירש לו שהיא בשביל שילוהו, זהו ריבית מוקדמת. לוה ממנו והחזיר לו מעותיו, והיה שולח לו מתנה בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, זהו רבית מאוחרת.

סעיף ז

אם אחד מלוה מעותיו לחברו על זמן מה, כדי שיחזור זה וילוהו פעם אחרת סך יותר לזמן כזה, או סך כזה לזמן ארוך יותר, זה רבית גמור. ואם מלוה לו על מנת שילוה לו פעם אחרת סך כזה לזמן כזה, יש אומרים שגם כן אסור ויש אומרים דמותר ויש להחמיר. אך אם לא התנו כן אלא שהוא מלוה לו ברצונו פעם אחרת, אף על פי שאינו עושה כן אלא מחמת שזה גם כן כבר הלוהו, בזה יש להקל.

סעיף ח

צריך המלוה ליזהר שלא ליהנות מן הלוה שלא מדעתו כל זמן שמעותיו בידו אפילו בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו, שכיון שנהנה שלא ברשותו, נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו ימחול לו, אבל אם נהנה ממנו מדעתו, מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו, ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא.

סעיף ט

אם לא היה הלוה רגיל להקדים להמלוה שלום בפעם אחרת, אסור להקדים לו, ואסור לכבדו באיזה כיבוד בבית הכנסת או מקום אחר אם לא היה רגיל כן גם בפעם אחרת, וכן שאר ריבית דברים בעלמא אסור, שנאמר נשך כל דבר אשר ישך אפילו דיבור אסור. וכן המלוה מוזהר על רבית דברים, כגון אם אומר להלוה, הודיעני אם יבא פלוני ממקום פלוני, אף על פי שאינו מטריחו אלא באמירה בעלמא, אם לא היה רגיל עמו בזה קודם לכן ועתה סומך על הלואתו לצוות עליו, מפני שהוא נכנע לו הרי זה ריבית. ואם תאמר והא כתיב עבד לוה לאיש מלוה, זהו אינו אלא לענין אם נפל ביניהם דין ודברים, ואומר המלוה נלך לבית דין הגדול לדון שם והלוה אומר לדון כאן, מחויב הלוה לילך כמו שרוצה המלוה, והמלוה אינו מחויב ללכת לבית דין הגדול שבמקום אחר, משום שנאמר עבד לוה לאיש מלוה.

סעיף י

אפילו טובת הנאה שאינו ממון, אסור להמלוה ליהנות מן הלוה, כגון שאם המלוה הוא בעל מלאכה והלוה הזה אין דרכו ליתן לו מלאכה בפעם אחרת, רק עתה מחמת שהלוהו רוצה לתת לו מלאכתו אסור.

סעיף יא

אסור להלוות לאחד סאה תבואה שיחזור לו אחר כך סאה תבואה אפילו מין במינה, כי שמא תתייקר בנתיים התבואה ונמצא זה מחזיר יותר ממה שלוה, אך יעשנו דמים, שאם תתייקר התבואה לא יתן לו רק הדמים. ואם יש ללוה אפילו רק מעט ממין זה, מותר ללוות אפילו כמה כורין. וכן אם יש לו לאותו מין שער קבוע בשוק, מותר ללוות אף על פי שאין ללוה כלום מזה המין, וכל זה מין במינו, אבל מין בשאינו מינו, כגון להלוות סאה חיטין בסאה דוחק אסור בכל ענין, אף על פי שהן בשער אחד ויש לו דוחן. ובדבר קטן שאין הדרך להקפיד ביוקרא וזולא, מותר בכל ענין, ולכן מותרת אשה להלוות ככר לחם לחברתה.

סעיף יב

המלוה מעות על משכון בית או שדה, או מקום בבית הכנסת, והמלוה יקח את הפירות מהמשכון, צריך להיות בנכייתא, דהיינו שינכה לו מן החוב דבר קצוב לכל שנה, שזהו, יהיה השכירות שנותן המלוה, ואפילו השכירות שוה יותר ממה שקצבו ביניהם מותר, אבל לא יחזיר המלוה וישכירו להלוה עצמו. ועוד יש בענין משכנתא הרבה חילוקי דינים ואין לעשות כי אם על פי שאלת חכם.

סעיף יג

דבר שיש לו שער ידוע, אסור למכרו ביותר מן השער, מפני שממתין לו את המעות, אבל דבר שאין לו שער ידוע אף על פי שאם היה נותן לו עתה את המעות, היה נותנו לו בפחות, ובשביל שהוא ממתין את המעות מוכר לו קצת ביותר, מותר. ובלבד שלא יעלהו הרבה (דהיינו שתות או יותר) עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו. וגם אם לא מעלהו הרבה, אלא שהוא מפרש ואומר, אם תתן לי מיד את המעות הרי לך בעשרה ואם בהקפה תתן לי אחד עשר, אסור. וכן אם הקונה קונה את הסחורה ביוקר כדי למכרה מיד ולהפסיד, בשביל שיהיה המעות בידו איזה זמן גם כן אסור.

סעיף יד

מי שיש שטר חוב על חברו, מותר למכרו לאחר בפחות, ואפילו קודם זמן הפרעון, ויכתוב המוכר להלוקח, אני מוכר לך שטר זה, וקני לך איהו וכל שעבודיה, וצריך שיהא האחריות על הלוקח. רק אחריות שבא מחמת המוכר, כגון שהשטר פרוע וכדומה יכול להיות על המוכר. וכשם שיכול למכור את השטר לאחר בפחות, כמו כן יכול למכרו גם להלוה בעצמו.

סעיף טו

ובאופן זה יכולין להועיל, כגון ראובן שצריך למעות בניסן, הולך אצל שמעון, ושמעון נותן לו שטר חוב על עצמו שהוא חייב לפרוע לו מאה זהובים בחדש תשרי, (וכנגד זה נותן גם ראובן שטר חוב כזה לשמעון, שהוא חייב לפרוע לו מאה זהובים בתשרי, כדי שיהא שמעון בטוח), והולך ראובן ומוכר את השטר חוב שיש לו על שמעון ללוי עתה בניסן בעד תשעים זהובים (ומכל שכן שאם יש לשמעון שטר חוב על יהודה, אשר זמן הפרעון הוא לאחר זמן, שהוא יכול למכרו לראובן בהקפה עד הזמן, וראובן יתן לו שטר חוב על זאת, ושוב ימכור ראובן את השטר חוב הזה בעד כמה שיוכל), אבל אם ראובן יכתוב שטר חוב על עצמו למכרו לשמעון, אפילו על ידי שליח, אסור.

סעיף טז

אסור לקנות תבואה או שאר דבר בהקדמת מעות, ושיתן לו את התבואה לאחר זמן, דחיישינן שמא בנתיים תתייקר התבואה אחר כך בזמן שיתן לו את התבואה, נמצא הלוקח נוטל יותר משיעור מעותיו בשביל שהקדים את המעות. אבל אם יש להמוכר גם עתה כל התבואה שהוא מוכר, אף על פי שלא יתננה להלוקח עד לאחר זמן מותר, כי מה שיש להאדם יכול למכור אפילו בזול הרבה כרצונו. ואפילו התבואה לא נגמרה עדיין לגמרי כראוי, אלא שצריכה עוד מלאכה אחת או שתי מלאכות, נחשב כאלו היא גמורה ומותר, אבל אם מחוסרת עוד שלש מלאכות אסור.

סעיף יז

ואם הוקבע השער לתבואה, יכול לקנות בהקדמת מעות כפי השער, אף על פי שאין להמוכר כלום, שהרי אפילו תתייקר אחר כך התבואה, אין הלוקח מרויח במה שהקדים את המעות, כיון שהיה יכול לקנות אז תבואה במעותיו בשער זה. ומאחר שפסק בהיתר אף על פי שנתיקרה אחר כך התבואה בשעת הפרעון, ואינו רוצה לתת לו את התבואה שפסק עליה, יכול לשומה על סחורה אחרת שיתן לו, או שיתן לו מעות כשווי של עתה.

סעיף יח

מי שיש לו סחורה שנמכרת כאן בזול ובמקום אחר ביוקר, ואמר לו חברו, תנה לי סחורה זאת ואוליכנה למקום היוקר, ואמכרנה שם, ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני, ואפרענה לך כפי מה שהיה שוה שם לאחר נכיון ההוצאה שעלו על הסחורה, אם האחריות בהליכה היה על הלוקח אסור, ואם האחריות על המוכר מותר, והוא שיתן להלוקח איזה דבר בשביל טרחו

סעיף יט

מותר להלוות לחברו מאה דינרין שיקנה בהם סחורה על היריד, ובשובם לביתם יתן לו הלוה מאה ועשרים דינרין בעדה, ובלבד שיקבל המלוה את הסחורה ויוליכנה לביתו ויהיה אחריות הדרך על המלוה, דהוי כמו שיש לו חלק בריוח הסחורה הואיל ומקבל עליו אחריות.

סעיף כ

ראובן שהולך למקום שקונים סחורה בזול, יכול שמעון לומר לו, הבא לי סחורה משם ואני אתן לך ריוח כך וכך, ובלבד שתהא אחריות הסחורה על ראובן עד שהוא מוסרה לשמעון.

סעיף כא

מותר להרבות שכר הקרקע. כיצד, השכיר לו את החצר ואמר לו קודם שהחזיק בו, אם תתן לי את השכירות מיד, הרי הוא לך בעשרה זהובים לשנה, ואם תשלם לי בכל חדש תתן לי בעד כל חדש זהוב אחד, מותר. והטעם בזה, משום דמצד הדין שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, הלכך כאשר לוקח ממנו זהוב בכל חודש דהוי ליה שנים עשר זהובים, אין זאת שכר המתנת המעות, שהרי אינו מחויב לשלם לו במוקדם, ומה שאמר לו אם תתן לי מיד הרי היא לך בעשרה, אז היה מוחל לו שני זהובים, לפי שמקדים לו לשלם קודם זמן הפרעון, וזאת מותר.

סעיף כב

ודוקא בשכירות קרקע מותר להרבות בענין זה, מפני שהקרקע נקנית לו מיד, אבל להרבות בשכירות פועל אסור בענין זה. דהיינו שאם שוכר את האדם שיעשה לו מלאכתו לאחר זמן, ומקדים לו שכרו היום קודם שנכנס למלאכה, ובשביל זה יעשה לו את המלאכה בפחות מן הראוי, זאת אסור, דכיון דהפועל אינו משתעבד מהשתא הוי ליה כמו הלואה, אך אם הפועל נכנס למלאכתו מיד, אף על פי שלא יגמור את המלאכה עד לאחר ימים הרבה, מותר להקדים לו שכרו בשביל שיעשה בזול, דכיון שיתחיל מיד במלאכה הוי ליה שכירות ולא הלואה.

סעיף כג

מותר להרבות בנדונית חתנים, כגון שפסק נדוניא לבתו, והתנה עם חתנו שכל שנה שיניח אצלו את הנדוניא, יתן לו כך וכך שכר מותר, שאין זה אלא כמוסיף לו נדוניא, וכאלו אמר לו, אני נותן לך מתנה כך וכך לזמן פלוני, ואם לא אתן לך לזמן פלוני, עוד אני מוסיף לך כך וכך, דמותר. ודוקא כשהתנו כן מיד בשעת כתיבת התנאים דכיון דעד עתה לא היה עליו שום חיוב, אם כן הכל הוא חיוב אחד, אבל אם בשעת כתיבת התנאים, נתחייב בסתם סך נדוניא, ובשעת החתונה רוצים להתפשר לתת לו דבר מה בשביל הרחבת הזמן אסור, וצריכין לעשות בדרך היתר.

סעיף כד

ישראל שלוה מעובד כוכבים בריבית וישראל אחר יהיה ערב, אם הוא בענין שאין העובד כוכבים יכול לתבוע תחלה אלא את הלוה, ואך כשלא יהיה אפשר לגבות מן הלוה אז יכול לתבוע מן הערב מותר, אבל אם הוא בענין שהעובד כוכבים יכול לתבוע תחלה את הערב, אם כן הוי כאלו הערב לוה מן העובד כוכבים והלוה לישראל הלוה ואסור. וכן עובד כוכבים שלוה מישראל בריבית, וישראל אחר הוא ערב, אם הוא בענין שאין המלוה יכול לתבוע תחלה אלא את העובד כוכבים הלוה, ואך כאשר לא ימצא אצל העובד כוכבים הלוה אז יגבה מן הערב מותר, אבל אם הוא בענין שיכול לתבוע תחלה גם את הערב, אם כן הערב הוא כמו לוה ואסור. ואם הישראל ערב רק בעד הקרן ולא בעד הריבית מותר.

סעיף כה

עובד כוכבים שאמר לישראל, לוה בשבילי מעות בריבית מישראל על משכון זה, או אפילו אינו נותן לו משכון אלא שטר חוב, והמלוה סומך את עצמו רק על המשכון, או על השטר של עובד כוכבים ועל השליח אין שום אחריות מותר, ואפילו אם הישראל השליח מביא את הריבית להמלוה מותר לקבלו, ובלבד שהמלוה יגמור זאת בדעתו, שכל אחריות המשכון והמעות בין בהבאה בין בחזרה הכל על אחריותו, ועל השליח לא יהיה שום אחריות.

סעיף כו

וכן ישראל שנתן משכון או שטר חוב לישראל חברו, שילוה בשבילו על זה מעות בריבית מעובד כוכבים, אם העובד כוכבים אינו סומך רק על המשכון או על השטר, ועל השליח אין שום אחריות מותר. וכן אם הישראל הלוה תחלה לישראל חברו על משכון, ואחר כך אמר להמלוה, לוה מעות מעובד כוכבים בריבית על משכון זה, ועלי לשלם הקרן והריבית, אם העובד כוכבים סומך עצמו על המשכון לבד מותר.

סעיף כז

ישראל שהלוה לעובד כוכבים על משכון בריבית כך וכך לחדש, ואחר כך בא הישראל לחברו שהוא ילוה לו את המעות על משכון זה, ושהוא יטול את הריבית שיעלו מהיום עד הפרעון מותר. אבל אם הישראל הראשון כבר זקף את הקרן עם הריבית לכל זמן ההלואה הרי הכל היא כקרן של ישראל, ואסור ללוות על משכון זה מישראל חברו בריבית, דהוי כאלו נתן את הריבית מכיסו.

סעיף כח

מעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים, והלוה אותם לישראל בריבית, אם היו באחריות העובד כוכבים שאם יאבד החוב יתחייב הוא לשלם במעותיו מותר, ואם אינו באחריות העובד כוכבים אסור. ולכן במקום שיש קבוצות מעות (קופות חסכון) וכדומה שיש לישראל חלקים (מניות) שמה וישראלים לוים משם בריבית, אף על פי שהממונים המה עובדי כוכבים, מכל מקום נראה לי דאיסור גמור הוא. ולכן אסור ליתן לשם מעות (כי שמא ילוה ישראל שאינו הגון) וכן אסור ללוות משם, כי שמא נתן לשם ישראל שאינו הגון.

סעיף כט

שותפין שצריכין ללוות מעות בריבית מעובד כוכבים, יעשו שאלת חכם איך לעשות.

סעיף ל

מומר אסור ללוות ממנו בריבית, וגם להלוות לו בריבית יש להחמיר.

קיצור שולחן ערוך סימן סו

סעיף א

הנותן לחברו מעות שיתעסק בו, והריוח יהיה לחצאין וגם ההפסד יהיה על שניהם בשוה, זהו נקרא עיסקא ואסור, מפני כי החצי ממעות אלו היא מלוה ביד המקבל, שהרי היא באחריות שלו והוא נוטל את הריוח, וגם ההפסד עליו, והחצי הוא פקדון אצלו שהרי היא באחריות הנותן והוא לוקח את הריוח מחצי זה, וגם ההפסד מחצי זה עליו, והמקבל שהוא מתעסק וטורח בחצי הפקדון שהוא שייך להנותן, זהו רק מפני שנותן לו את החצי בהלואה, והוי ריבית ואסור. ויש היתר לזה אם הנותן נותן להמקבל איזה שכר בשביל העמל והטורח שהוא מתעסק בחלקו, ויש לקצוץ את שיתן לו מיד בשעת נתינת המעות שכרו, ודי אפילו בדבר מועט.

סעיף ב

יכולין להתנות שלא יהא המקבל נאמן לומר שהפסיד מן הקרן, כי אם על פי עדים כשרים ועל הריוח לא יהא נאמן כי אם בשבועה.

סעיף ג

גם יכולים להתנות שהברירה הוא ביד המקבל, שאם ירצה לתת להנותן כך וכך בעד החלק הריוח שלו, יהא הרשות בידו, וכל מותר הריוח ישאר לו. ודרך זה הוא נכון, כי מסתמא המקבל לא ירצה לישבע, ויתן לנותן כפי מה שיקצבו ביניהם, וזהו היתר עיסקא הנהוג בינינו. ואפילו אם המקבל יודע אחר כך בעצמו שלא הרויח או אפילו אם הפסיד יכול ליתן להנותן את הקרן עם הריוח שקצבו ביניהם ואין כאן שום איסור, דכיון שיש עליו חיוב שבועה, יכול לפטור את עצמו בממונו מן השבועה.

סעיף ד

אבל שיקנה המקבל את חלק הריוח של הנותן בכך וכך, שיהיה מחויב לתת אחר כך וכך וכך בכל אופן, זהו אסור, אלא צריך שתהיה להמקבל הברירה.

סעיף ה

נתן לו עיסקא על זמן, ונתעכב אצלו המעות גם אחר זמן הפרעון, צריך המתעסק ליתן לו ריוח גם בעד הזמן שאחר כך, כי מסתמא נשאר בידו על תנאי הראשון. ומכל מקום טוב יותר לכתוב תיכף בתוך השטר עיסקא, שאם ישאר המעות אצל המקבל לאחר הזמן, יהיה גם כן בתנאי זה.

סעיף ו

נוסח שטר עיסקא: מודה אני חתום מטה שקבלתי לידי מאת ר' ראובן הורוויץ מאונגוואר סך מאה זהובים בתורת עיסקא לחצי שנה מיום דלמטה, והתחייבתי את עצמי שכל סחורה טובה שתהא נראה בעיני, שהיא היותר קרוב להרויח בה, מחויב אני לקנות בעד סך הנזכר לעיל והם קודמין למעותי, וכל הריוח שיתן ה' לידי מאותה סחורה, יהיה המחצה לי והמחצה לר' ראובן הנזכר לעיל, וכן חס ושלום להפסד, הוא חלק כחלק. ומיד לאחר כלות חצי שנה מיום שלמטה, אני מחויב להחזיר לר' ראובן הנזכר לעיל את הקרן וגם חצי ריוח שלו, ולא יהא לי נאמנות לומר הפסדתי, אלא על פי שני עדים כשרים, ועל הריוח לא אהא נאמן רק בשבועה. ואולם תנאי היה בינינו, שאם ארצה ליתן לו בעד חלק ריוח שלו עשרה זהובים, אזי אין לו עלי שום תביעה, כי המותר שייך לי לבד, אפילו יבורר שהיה הרבה ריוח, וכל דין תורת נאמנות לבעל השטר אף לאחר זמן פרעון, וכל זמן שלא אחזיר את המעות הנזכר לעיל הם בידי בעיסקא באופן הנזכר לעיל. אונגוואר, כ"ח שבט, תרל"א לפ"ק. בפנינו עדים: שמעון אייזענשטיין. לוי בלוישטיין. יהודה הויכבערגער.

סעיף ז

אם השעה דחוקה ואי אפשר להם לכתוב שטר עיסקא, יכולין להתנות כל הדברים הנזכרים לעיל בעל פה.

סעיף ח

אם מקדים מעות על סחורה, יכתבו שטר היתר עיסקא בענין זה: מודה אני חתום מטה שקבלתי מאת ר' ראובן וויינשטאק מאונגוואר סך מאה זהובים להתעסק במעות זה, במאשין שאני מחזיק בכפר זאהאן עד ראש חדש ניסן הבא עלינו לטובה, והריוח שיעלה לערך מעות אלו לאחר נכיון כל ההוצאות, יהיה מחצה שלי ומחצה לר' ראובן הנזכר לעיל, וכן חס ושלום ההפסד יהיה חלק כחלק. ומיד בראש חדש ניסן הבא עלינו לטובה אני מחויב להחזיר לר' ראובן הנזכר לעיל את הקרן עם חלק ריוח שלו, ולא אהא נאמן לומר הפסדתי אלא בבירור על פי שני עדים כשרים ועל הריוח לא אהא נאמן כי אם בשבועה. אך זאת הותנה בינינו שאם ארצה בראש חודש ניסן הבא עלינו לטובה ליתן לר' ראובן הנזכר לעיל בעד הקרן וגם בעד חלק הריוח שלו סך חמש מאות שפיריטוס, אזי אין לו עלי עוד שום תביעה יותר, וכל דין תורת נאמנות לבעל השטר אף לאחר זמן הפרעון. וקבלתי זכר עמלי. אונגוואר, י"א תשרי, תרל"א, לפ"ק. בפנינו עדים: שמעון בלומענטהאל. לוי בלוישטיין. יהודה הלוי טויב.

סעיף ט

אם הנותן רוצה שהמקבל יתן לו שטר חוב פשוט ואמיץ כחק המדינה, בכדי שאם המקבל יסרב מלפרוע או ימות, יהא לו נקל לגבות מעותיו על ידי ערכאות, אלא שבעל פה הם מתנים שהמעות האלה הן בתורת עיסקא לא מהני. ואפילו השטר אינו אלא על הקרן לבד, דכיון שהנותן יכול לגבות כל המעות בשטר חוב שבידו, אפילו אם יהיה הפסד ברור אסור. ואפילו אם המקבל מאמין להנותן והוא אדם חסיד, מכל מקום לא מהני, ואפילו אם המקבל נותן להנותן גם שטר עיסקא, שכתוב בו כי המעות שנכתב בשטר חוב הוא בתורת עיסקא גם כן לא מהני, דאיכא למיחש שמא הנותן או יורשיו יעלימו אחר כך את השטר עיסקא ויגבו בשטר חוב. ואין היתר לזה אלא שישלישו את השטר עיסקא ביד שליש, או שנותן יחתום את עצמו על השטר עיסקא, ויהא מונח ביד המקבל, או שיכתבו על השטר חוב שהוא על פי אופן המבואר בשטר עיסקא, או לכל הפחות ייחדו עדים שהשטר חוב הוא בתורת עיסקא, ובכל אופנים אלו אפילו אם נכלל בשטר חוב הקרן עם הריוח שפיר דמי.

סעיף י

שטר עיסקא לא מהני להתיר, אלא אם האמת כן הוא שהוא נוטל את המעות לעשות בו איזה עסק, אבל אם אינו נוטל את המעות לצורך עסק, אלא לפרוע איזה חוב וכדומה, אז לא מהני שטר עיסקא כיון שהוא שקר. אבל יכולין לעשות באופן זה, כגון ראובן שהוא צריך למעות, ויש לו איזה סחורה אפילו במקום אחר, יכול למכרה לשמעון אפילו בזול גדול, ובתנאי שהברירה ביד ראובן, שאם לא ימסרנה לידי שמעון עד יום פלוני יתן לו בעדה כך וכך (שיהיה לשמעון ריוח כראוי), ושמעון יתן לראובן את המעות, ויעשו קנין סודר לקיום המקח, דהיינו ששמעון הלוקח יתן קצת מבגדו לראובן שיתפוס בו, ובזה הוא קונה את הסחורה של ראובן, ואפילו שלא בפני עדים, הסחורה היא באחריותו של שמעון הקונה.

סעיף יא

וכן ראובן שהיה חייב לשמעון מעות, ובהגיע זמן הפרעון אין לו מעות לראובן והתפשר ששמעון ימתין לו איזה זמן, בזה גם כן אין תקנה בשטר עיסקא, אלא שראובן ימכור לשמעון איזה סחורה שיש לו באופן הנזכר לעיל, ושמעון יחזיר לו את השטר חוב שהיה לו עליו מכבר, וראובן יתן לו שטר על הסחורה אשר קנה מאתו באופן הנזכר לעיל.

סעיף יב

ישראל שנתן לחבירו בהמה לגדלה ושיחלקו אחר כך בריוח, דינו כמו שנתן לו מעות בעיסקא.

קיצור שולחן ערוך סימן סז

סעיף א

אל תהי רגיל בנדרים, כל הנודר כאלו בונה במה בשעת איסור הבמות, והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן שחייב משום שחוטי חוץ, כי טוב יותר שישאל על נדרו ויתירו לו. והני מילי בשאר נדרים, אבל נדרי הקדש מצוה לקיימם, שנאמר נדרי לה' אשלם, ולא ישאל עליהם אלא בשעת הדחק.

סעיף ב

וכן יתרחק מן השבועה. אבל אם עבר ונשבע על איזה דבר, לא ישאל עליו אלא יעמוד בשבועתו אף על פי שהוא מצטער, שנאמר נשבע להרע ולא ימיר, וכתיב אחריו עושה אלה לא ימוט לעולם, ואין נשאלין על השבועה אלא בשעת הדחק.

סעיף ג

צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו לצדקה אין טוב לידור, אלא אם יש לו בידו מה שהוא רוצה ליתן יתן מיד, ואם אין לו ימתין עד שיהיה לו ויתן בלא נדר. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בפירוש שהוא פוסק בלי נדר, וכן כשמזכירין נשמות שנודרין לצדקה יש לומר בלי נדר, אם הוא בעת צרה מותר לו לנדור.

סעיף ד

אם דעתו לקבוע לו איזה לימוד בתורה או לעשות איזה מצוה, והוא ירא פן יתרשל אחר כך, או שהוא מתירא פן יסיתהו היצר לעשות איזה איסור, או למנעו מלעשות איזה מצוה, מותר לו לזרוזי נפשיה בנדר או בשבועה. דאמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה לזרז את עצמו, אף על פי שהוא מושבע ועומד מהר סיני, שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, ואפילו אם לא אמר בלשון נדר או שבועה אלא בדיבור בעלמא הוי נדר, ומחויב לקיים. ולכן צריך האדם ליזהר כשהוא אומר שיעשה איזה דבר מצוה שיאמר "בלי נדר". וטוב שירגיל האדם את עצמו כן אפילו באמרו לעשות דבר רשות, כדי שלא יכשל חס ושלום בעון נדרים.

סעיף ה

מי שנודר נדרים כדי לתקן מדותיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד, הרי שהיה זולל ונדר שלא יאכל בשר איזה זמן, או שהיה שוגה ביין, ואסר עליו את היין ונשאר משקין המשכרין, וכן מי שהיה מתגאה ביפיו, וקבל עליו נזירות וכיוצא בזה, נדרים כאלו המה עבודת השם יתברך שמו, ועל אלו אמרו חכמינו זכרונם לברכה נדרים סיג לפרישות. ומכל מקום גם בנדרים כאלו אין לו לאדם להרגיל את עצמו, אלא יש להתגבר על יצרו גם בלא נדרים.

סעיף ו

אין הנדר חל אלא אם היה פיו ולבו שוים, אבל אם נדר בטעות שלא היה דעתו כמו שהוציא בשפתיו, או שהרהר בלבו נדר ולא הוציא בשפתיו אין זה נדר.

סעיף ז

מי שנהג איזה חומרא בדברים המותרים מדינא מחמת סיג וגדר ופרישות, כגון תעניות שבימי הסליחות, או שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משבעה עשר בתמוז ואילך וכיוצא בו אפילו לא נהג כן שלש פעמים, אף על פי שלא היה בדעתו לנהוג כן לעולם, ולא התנה שיהא בלי נדר, ורוצה לחזור מפני שאינו בריא, צריך התרה, ויפתח בחרטה שהוא מתחרט על מה שנהג כן לשם נדר. לכן מי שהוא רוצה לנהוג באיזה חומרות לסיג ופרישות, יאמר בתחלה שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההיא, או בפעמים שירצה, ולא לעולם.

סעיף ח

כיצד מתירין את הנדר או השבועה, הולך אצל שלשה אנשים בני תורה, ואחד מהם יהיה בקי בהלכות נדרים, שידע איזה נדר יכולין להתיר, ואיזה מהן אינן יכולין להתיר, ואיך מתירין, והם יתירו לו. ומי שנדר בחלום, טוב שיתירו לו עשרה בני תורה.

סעיף ט

אף על פי שלענין כל המצות שבתורה, אין הבן נעשה גדול עד שיהיו לו שלש עשרה שנה והביא שערות, והבת אינה גדולה עד שיהיו לה שתים עשרה שנה והביאה סימנים, אבל לענין נדר ושבועה יש להם קדימה שנה אחת, שהקטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, והקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד, אפילו לא הביאו סימנים, אם מבינים לשם מי נדרו, ונשבעו, נדריהם נדר ושבועתם שבועה. אבל פחותים מזמן זה אפילו מבינים אין דבריהם כלום, ומכל מקום גוערין בהם ומכין אותם שלא ירגילו לשונם בנדרים ושבועות. ואם הוא דבר קטן וקל שאין בו עינוי נפש, גוזרין עליהם שיקיימוהו.

סעיף י

האב מפיר נדרי בתו עד שתתבגר, דהיינו שיהיו לה שתים עשרה שנה וששה חדשים, והוא שלא נשאת, והבעל מפיר נדרי אשתו. כיצד. מפירין, אומר שלש פעמים "מופר" או "בטל" או שאר לשון המורה שהוא עוקר את הנדר מעיקרו, בין שאומר כן בפניה או שלא בפניה. אבל לשון התרה לא מהני באב ובבעל. וגם אין יכולין להפר רק ביום שמעם, דהיינו אם שמעו בתחלת הלילה מפירין כל הלילה וכל היום שלאחריו, ואם שמעו מיד סמוך לצאת הכוכבים, אין מפירין רק עד צאת הכוכבים, ויותר אינן יכולין להפר. בשבת לא יאמר לה "מופר ליכי" כמו בחול, אלא מבטל בלבו ואומר לה "טלי אכלי" וכיוצא בזה. ואם האב או הבעל אמר תחלה שהוא מרוצה על הנדר, אף על פי שלא אמר בפירוש, אלא שאמר לשון שהוא מורה שהוא מרוצה, ואפילו אם רק בלבו חושב שהוא מרוצה בנדרה, שוב אינו יכול להפר.

סעיף יא

איזה נדרים יכולין האב או הבעל להפר, דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש, כגון רחיצה, קישוט, כיחול, ופרכוס וכיוצא בזה. והבעל יכול להפר גם דברים שאין בהם עינוי נפש, אם הם מן הדברים שבין איש לאשתו, וגורמים איבה ביניהם, אבל אלו אינם מותרים אלא כל זמן שהיא יושבת תחתיו, ולאחר שנתאלמנה או נתגרשה אסורה בהם.

קיצור שולחן ערוך סימן סז

סעיף א

אל תהי רגיל בנדרים, כל הנודר כאלו בונה במה בשעת איסור הבמות, והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן שחייב משום שחוטי חוץ, כי טוב יותר שישאל על נדרו ויתירו לו. והני מילי בשאר נדרים, אבל נדרי הקדש מצוה לקיימם, שנאמר נדרי לה' אשלם, ולא ישאל עליהם אלא בשעת הדחק.

סעיף ב

וכן יתרחק מן השבועה. אבל אם עבר ונשבע על איזה דבר, לא ישאל עליו אלא יעמוד בשבועתו אף על פי שהוא מצטער, שנאמר נשבע להרע ולא ימיר, וכתיב אחריו עושה אלה לא ימוט לעולם, ואין נשאלין על השבועה אלא בשעת הדחק.

סעיף ג

צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו לצדקה אין טוב לידור, אלא אם יש לו בידו מה שהוא רוצה ליתן יתן מיד, ואם אין לו ימתין עד שיהיה לו ויתן בלא נדר. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בפירוש שהוא פוסק בלי נדר, וכן כשמזכירין נשמות שנודרין לצדקה יש לומר בלי נדר, אם הוא בעת צרה מותר לו לנדור.

סעיף ד

אם דעתו לקבוע לו איזה לימוד בתורה או לעשות איזה מצוה, והוא ירא פן יתרשל אחר כך, או שהוא מתירא פן יסיתהו היצר לעשות איזה איסור, או למנעו מלעשות איזה מצוה, מותר לו לזרוזי נפשיה בנדר או בשבועה. דאמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה לזרז את עצמו, אף על פי שהוא מושבע ועומד מהר סיני, שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, ואפילו אם לא אמר בלשון נדר או שבועה אלא בדיבור בעלמא הוי נדר, ומחויב לקיים. ולכן צריך האדם ליזהר כשהוא אומר שיעשה איזה דבר מצוה שיאמר "בלי נדר". וטוב שירגיל האדם את עצמו כן אפילו באמרו לעשות דבר רשות, כדי שלא יכשל חס ושלום בעון נדרים.

סעיף ה

מי שנודר נדרים כדי לתקן מדותיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד, הרי שהיה זולל ונדר שלא יאכל בשר איזה זמן, או שהיה שוגה ביין, ואסר עליו את היין ונשאר משקין המשכרין, וכן מי שהיה מתגאה ביפיו, וקבל עליו נזירות וכיוצא בזה, נדרים כאלו המה עבודת השם יתברך שמו, ועל אלו אמרו חכמינו זכרונם לברכה נדרים סיג לפרישות. ומכל מקום גם בנדרים כאלו אין לו לאדם להרגיל את עצמו, אלא יש להתגבר על יצרו גם בלא נדרים.

סעיף ו

אין הנדר חל אלא אם היה פיו ולבו שוים, אבל אם נדר בטעות שלא היה דעתו כמו שהוציא בשפתיו, או שהרהר בלבו נדר ולא הוציא בשפתיו אין זה נדר.

סעיף ז

מי שנהג איזה חומרא בדברים המותרים מדינא מחמת סיג וגדר ופרישות, כגון תעניות שבימי הסליחות, או שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משבעה עשר בתמוז ואילך וכיוצא בו אפילו לא נהג כן שלש פעמים, אף על פי שלא היה בדעתו לנהוג כן לעולם, ולא התנה שיהא בלי נדר, ורוצה לחזור מפני שאינו בריא, צריך התרה, ויפתח בחרטה שהוא מתחרט על מה שנהג כן לשם נדר. לכן מי שהוא רוצה לנהוג באיזה חומרות לסיג ופרישות, יאמר בתחלה שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההיא, או בפעמים שירצה, ולא לעולם.

סעיף ח

כיצד מתירין את הנדר או השבועה, הולך אצל שלשה אנשים בני תורה, ואחד מהם יהיה בקי בהלכות נדרים, שידע איזה נדר יכולין להתיר, ואיזה מהן אינן יכולין להתיר, ואיך מתירין, והם יתירו לו. ומי שנדר בחלום, טוב שיתירו לו עשרה בני תורה.

סעיף ט

אף על פי שלענין כל המצות שבתורה, אין הבן נעשה גדול עד שיהיו לו שלש עשרה שנה והביא שערות, והבת אינה גדולה עד שיהיו לה שתים עשרה שנה והביאה סימנים, אבל לענין נדר ושבועה יש להם קדימה שנה אחת, שהקטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, והקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד, אפילו לא הביאו סימנים, אם מבינים לשם מי נדרו, ונשבעו, נדריהם נדר ושבועתם שבועה. אבל פחותים מזמן זה אפילו מבינים אין דבריהם כלום, ומכל מקום גוערין בהם ומכין אותם שלא ירגילו לשונם בנדרים ושבועות. ואם הוא דבר קטן וקל שאין בו עינוי נפש, גוזרין עליהם שיקיימוהו.

סעיף י

האב מפיר נדרי בתו עד שתתבגר, דהיינו שיהיו לה שתים עשרה שנה וששה חדשים, והוא שלא נשאת, והבעל מפיר נדרי אשתו. כיצד. מפירין, אומר שלש פעמים "מופר" או "בטל" או שאר לשון המורה שהוא עוקר את הנדר מעיקרו, בין שאומר כן בפניה או שלא בפניה. אבל לשון התרה לא מהני באב ובבעל. וגם אין יכולין להפר רק ביום שמעם, דהיינו אם שמעו בתחלת הלילה מפירין כל הלילה וכל היום שלאחריו, ואם שמעו מיד סמוך לצאת הכוכבים, אין מפירין רק עד צאת הכוכבים, ויותר אינן יכולין להפר. בשבת לא יאמר לה "מופר ליכי" כמו בחול, אלא מבטל בלבו ואומר לה "טלי אכלי" וכיוצא בזה. ואם האב או הבעל אמר תחלה שהוא מרוצה על הנדר, אף על פי שלא אמר בפירוש, אלא שאמר לשון שהוא מורה שהוא מרוצה, ואפילו אם רק בלבו חושב שהוא מרוצה בנדרה, שוב אינו יכול להפר.

סעיף יא

איזה נדרים יכולין האב או הבעל להפר, דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש, כגון רחיצה, קישוט, כיחול, ופרכוס וכיוצא בזה. והבעל יכול להפר גם דברים שאין בהם עינוי נפש, אם הם מן הדברים שבין איש לאשתו, וגורמים איבה ביניהם, אבל אלו אינם מותרים אלא כל זמן שהיא יושבת תחתיו, ולאחר שנתאלמנה או נתגרשה אסורה בהם.

קיצור שולחן ערוך סימן סח

סעיף א

היוצא לדרך בין מביתו בין ממקום שהיה לן בדרך, וכן בחזרתו לביתו, לאחר שיצא מעיבורה של העיר, דהיינו שבעים אמה ושני שלישי אמה לאחר שכלו כל הבתים, מתפלל תפלת הדרך, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו', אומרה בלשון רבים, רק "ותתנני לחן" אומר בלשון יחיד. ויותר טוב לאומרה לאחר שיצא מיל מעיבורה של עיר וכשהוא כבר בדרך ולן באיזה עיר, יכול לאמרה בבוקר גם קודם שיצא.

סעיף ב

אין להתפלל אותה אלא אם כן יש לו ללכת לכל הפחות פרסה, ולכתחלה יש לו להתפלל בתוך פרסה הראשונה. ואם שכח, יכול להתפלל כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שעדיין לא הגיע לתוך פרסה הסמוכה לעיר שהוא רוצה ללון בה.

סעיף ג

תפלת הדרך צריכין לאמרה סמוך לברכה אחרת, ולכן אם יוצא בבוקר ואומר בדרך ברכת השחר, או שהיה לן בדרך באיזה עיר (שאז יכול לומר תפלת הדרך גם קודם שיצא) ואומר אפילו קודם שיצא בברכת השחר, יאמרה אחר ברכת הגומל חסדים טובים לעמו ישראל. ואם הולך לאחר התפלה מביתו, יאכל או ישתה איזה דבר על הדרך, ויברך ברכה אחרונה, וסמוך לה יאמר תפלת הדרך, או יטיל מים ויברך אשר יצר ויסמכה לה.

סעיף ד

יש לאמרה בעמידה, ואם הוא רוכב או הולך בעגלה, אם אפשר להעמיד הבהמה יעמידה, משום דרכוב כמהלך דמי, ואם לאו אומרה כך.

סעיף ה

אין אומרים אותה אלא פעם אחת בכל יום שהוא הולך, אבל אם חנה באיזה עיר על דעת ללון שם, ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, אומרה פעם שנית. אם הולך ביום ובלילה, או שהיה לן שלא במקום ישוב, פעם הראשונה אומרה בחתימה, ובשאר הימים אומרה בלא חתימה, כי כל זמן שלא לן במקום ישוב, נחשב הכל כדרך אחד

סעיף ו

טרם צאתו לדרך יש לו ליתן צדקה, שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ויש ליטול רשות מהגדולים שבעיר שיברכו אותו שיצליח בדרכו. ויש להשתדל שילוו אותו איזה אנשים, והמלוה את חבירו, כשהוא פורש ממנו צריך לעמוד במקומו, עד שההולך יתעלם מעיניו. המברכים לההולך בדרך לא יאמרו לו "לך בשלום" אלא "לך לשלום", שהרי דוד אמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה, ויתרו שאמר למשה לך לשלום עלה והצליח. כשהוא בדרך יעסוק בתורה, שנאמר ובלכתך בדרך, ויאמר בכל יום איזה מזמורי תהלים בכוונה והכנעה, ויזהר שיהא לו פת עמו אפילו הולך במקום קרוב. גם יש לו ליקח עמו ציצית שמא תפסל ציצה ולא ישיג אחרת ויתבטל ממצוה. לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, פירוש כשיכנס ערבית לבית המלון, יכנס בעוד החמה זורחת, ולמחר ימתין עד הנץ החמה ויצא ואז טוב לו, כמו שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב. לא יאכל הרבה כשהוא בדרך.

סעיף ז

באכסניא שהוא אוכל שמה, צריך לדקדק אם הבעל הבית ואנשי ביתו כשרים ונאמנים המה. ואם רוצה לאכול בשר במקום שאינו ידוע לו, צריך לחקור ולדרוש היטב מי הוא השוחט, ומי הוא הרב המשגיח עליו, כי בעונותינו הרבים רבה המכשלה, והמשכיל יבין. ומכל שכן ביין, אשר בעונותינו הרבים רבו המתפרצים וצריכין חקירה ודרישה.

סעיף ח

כשהוא מתפלל תפלת שחרית בדרך, יזהר להתעטף בטלית גדול כמו שהוא מתפלל בבית הכנסת, כי הטלית קטן רחוק שיהיה כשיעור. אם הולך ברגליו, אזי כשאומר הפסוק שמע ישראל וכו' וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד צריך לעמוד שיכוין לבו היטב, ואם רוכב או יושב בעגלה מותר, ובתפלת שמונה עשרה יעמוד, ואם הוא נחוץ לדרכו, אם יכול לעמוד לכל הפחות בשלש ברכות ראשונות ובשלש ברכות אחרונות מוטב ואם לאו יתפלל מיושב בעגלה, יעשה הכריעות מיושב. ואמנם טוב יותר שיתפלל אפילו מיד בעלות השחר, וגם מנחה אפילו מיד חצי שעה אחר חצות היום, כדי שיוכל להתפלל מעומד וכראוי, (השיעור, שהוא מחויב לחזור אחר מים וכדי להתפלל בעשרה כתוב בסימן י"ב סעיף ה' וסעיף ח').

סעיף ט

המהלך בדרך והגיע עת האוכל ולא מצא מים נתבאר בסימן מ' סעיף י"ד, ובסימן מ"ב סעיף י"ט נתבאר שהאוכל פת אסור לצאת ממקומו עד שיברך ברכת המזון, ובסימן מ"ד סעיף ו' נתבאר שצריך לברך מיושב דוקא. ואמנם אם אכל בדרך כשהוא מהלך, מותר לברך ברכת המזון גם כן כשהוא מהלך, מפני שאין דעתו מיושבת עליו אם יצטרך להתעכב. אבל אם אכל מיושב גם ברכת המזון צריך לברך מיושב.

סעיף י

קצת נוהגין שבהיותם בדרך ואוכלים בבית עובד כוכבים אין מברכין בזימון, משום דלא הוי קביעות. ומכל מקום אם קבעו עצמן שם לאכול ביחד, אינו נכון לבטל הזימון, ויאמרו, הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה במקום הליכתנו ובמקום ישיבתנו עד עולם. ואם אוכלים משל אחד יכולין לומר, הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה, וקאי על בעל הסעודה, ואם לאו יאמרו הרחמן הוא יברך אותנו.

סעיף יא

מדינא אסור לילך בערב שבת יותר מן שלש פרסאות, בין לביתו בין למקום אחר כדי שיוכלו להכין צרכי סעודות שבת כראוי, ובמדינות אלו אין נזהרין בזה, מפני שרוב בני אדם מכינים בריוח. ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר מאד שיכנס לאושפיזא בעוד היום גדול, כי הרבה חילול שבת בא על ידי מה שמתאחרים, לכן יהא נזהר מאד ולא יסיתנו היצר לומר, עוד היום גדול ודרך טוב.

סעיף יב

מי שהוא ביום שבת קודש בדרך במלון ויש לו מעות, אם יכול להפקידן או להצניען אסור להחזיקן בכיסו שהרי הם מוקצה. ואם מתירא שמא יגנבום ממנו יתפרם ערב שבת בבגדו וישב בבית, ולא יצא בהם במקום שאין עירוב, אך אם יש לחוש שמא מחמת זה שאינו יוצא כל היום מביתו, ירגישו שיש לו מעות ויגזלם ממנו, מותר לצאת בהם כשהם תפורים בבגדו, אבל אם הם בכיסו בכל ענין אסור, (עיין עוד בסימן קפ"ט דברים שצריכין ליזהר בדרך).

קיצור שולחן ערוך סימן סח

סעיף א

היוצא לדרך בין מביתו בין ממקום שהיה לן בדרך, וכן בחזרתו לביתו, לאחר שיצא מעיבורה של העיר, דהיינו שבעים אמה ושני שלישי אמה לאחר שכלו כל הבתים, מתפלל תפלת הדרך, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו', אומרה בלשון רבים, רק "ותתנני לחן" אומר בלשון יחיד. ויותר טוב לאומרה לאחר שיצא מיל מעיבורה של עיר וכשהוא כבר בדרך ולן באיזה עיר, יכול לאמרה בבוקר גם קודם שיצא.

סעיף ב

אין להתפלל אותה אלא אם כן יש לו ללכת לכל הפחות פרסה, ולכתחלה יש לו להתפלל בתוך פרסה הראשונה. ואם שכח, יכול להתפלל כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שעדיין לא הגיע לתוך פרסה הסמוכה לעיר שהוא רוצה ללון בה.

סעיף ג

תפלת הדרך צריכין לאמרה סמוך לברכה אחרת, ולכן אם יוצא בבוקר ואומר בדרך ברכת השחר, או שהיה לן בדרך באיזה עיר (שאז יכול לומר תפלת הדרך גם קודם שיצא) ואומר אפילו קודם שיצא בברכת השחר, יאמרה אחר ברכת הגומל חסדים טובים לעמו ישראל. ואם הולך לאחר התפלה מביתו, יאכל או ישתה איזה דבר על הדרך, ויברך ברכה אחרונה, וסמוך לה יאמר תפלת הדרך, או יטיל מים ויברך אשר יצר ויסמכה לה.

סעיף ד

יש לאמרה בעמידה, ואם הוא רוכב או הולך בעגלה, אם אפשר להעמיד הבהמה יעמידה, משום דרכוב כמהלך דמי, ואם לאו אומרה כך.

סעיף ה

אין אומרים אותה אלא פעם אחת בכל יום שהוא הולך, אבל אם חנה באיזה עיר על דעת ללון שם, ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, אומרה פעם שנית. אם הולך ביום ובלילה, או שהיה לן שלא במקום ישוב, פעם הראשונה אומרה בחתימה, ובשאר הימים אומרה בלא חתימה, כי כל זמן שלא לן במקום ישוב, נחשב הכל כדרך אחד

סעיף ו

טרם צאתו לדרך יש לו ליתן צדקה, שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ויש ליטול רשות מהגדולים שבעיר שיברכו אותו שיצליח בדרכו. ויש להשתדל שילוו אותו איזה אנשים, והמלוה את חבירו, כשהוא פורש ממנו צריך לעמוד במקומו, עד שההולך יתעלם מעיניו. המברכים לההולך בדרך לא יאמרו לו "לך בשלום" אלא "לך לשלום", שהרי דוד אמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה, ויתרו שאמר למשה לך לשלום עלה והצליח. כשהוא בדרך יעסוק בתורה, שנאמר ובלכתך בדרך, ויאמר בכל יום איזה מזמורי תהלים בכוונה והכנעה, ויזהר שיהא לו פת עמו אפילו הולך במקום קרוב. גם יש לו ליקח עמו ציצית שמא תפסל ציצה ולא ישיג אחרת ויתבטל ממצוה. לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, פירוש כשיכנס ערבית לבית המלון, יכנס בעוד החמה זורחת, ולמחר ימתין עד הנץ החמה ויצא ואז טוב לו, כמו שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב. לא יאכל הרבה כשהוא בדרך.

סעיף ז

באכסניא שהוא אוכל שמה, צריך לדקדק אם הבעל הבית ואנשי ביתו כשרים ונאמנים המה. ואם רוצה לאכול בשר במקום שאינו ידוע לו, צריך לחקור ולדרוש היטב מי הוא השוחט, ומי הוא הרב המשגיח עליו, כי בעונותינו הרבים רבה המכשלה, והמשכיל יבין. ומכל שכן ביין, אשר בעונותינו הרבים רבו המתפרצים וצריכין חקירה ודרישה.

סעיף ח

כשהוא מתפלל תפלת שחרית בדרך, יזהר להתעטף בטלית גדול כמו שהוא מתפלל בבית הכנסת, כי הטלית קטן רחוק שיהיה כשיעור. אם הולך ברגליו, אזי כשאומר הפסוק שמע ישראל וכו' וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד צריך לעמוד שיכוין לבו היטב, ואם רוכב או יושב בעגלה מותר, ובתפלת שמונה עשרה יעמוד, ואם הוא נחוץ לדרכו, אם יכול לעמוד לכל הפחות בשלש ברכות ראשונות ובשלש ברכות אחרונות מוטב ואם לאו יתפלל מיושב בעגלה, יעשה הכריעות מיושב. ואמנם טוב יותר שיתפלל אפילו מיד בעלות השחר, וגם מנחה אפילו מיד חצי שעה אחר חצות היום, כדי שיוכל להתפלל מעומד וכראוי, (השיעור, שהוא מחויב לחזור אחר מים וכדי להתפלל בעשרה כתוב בסימן י"ב סעיף ה' וסעיף ח').

סעיף ט

המהלך בדרך והגיע עת האוכל ולא מצא מים נתבאר בסימן מ' סעיף י"ד, ובסימן מ"ב סעיף י"ט נתבאר שהאוכל פת אסור לצאת ממקומו עד שיברך ברכת המזון, ובסימן מ"ד סעיף ו' נתבאר שצריך לברך מיושב דוקא. ואמנם אם אכל בדרך כשהוא מהלך, מותר לברך ברכת המזון גם כן כשהוא מהלך, מפני שאין דעתו מיושבת עליו אם יצטרך להתעכב. אבל אם אכל מיושב גם ברכת המזון צריך לברך מיושב.

סעיף י

קצת נוהגין שבהיותם בדרך ואוכלים בבית עובד כוכבים אין מברכין בזימון, משום דלא הוי קביעות. ומכל מקום אם קבעו עצמן שם לאכול ביחד, אינו נכון לבטל הזימון, ויאמרו, הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה במקום הליכתנו ובמקום ישיבתנו עד עולם. ואם אוכלים משל אחד יכולין לומר, הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה, וקאי על בעל הסעודה, ואם לאו יאמרו הרחמן הוא יברך אותנו.

סעיף יא

מדינא אסור לילך בערב שבת יותר מן שלש פרסאות, בין לביתו בין למקום אחר כדי שיוכלו להכין צרכי סעודות שבת כראוי, ובמדינות אלו אין נזהרין בזה, מפני שרוב בני אדם מכינים בריוח. ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר מאד שיכנס לאושפיזא בעוד היום גדול, כי הרבה חילול שבת בא על ידי מה שמתאחרים, לכן יהא נזהר מאד ולא יסיתנו היצר לומר, עוד היום גדול ודרך טוב.

סעיף יב

מי שהוא ביום שבת קודש בדרך במלון ויש לו מעות, אם יכול להפקידן או להצניען אסור להחזיקן בכיסו שהרי הם מוקצה. ואם מתירא שמא יגנבום ממנו יתפרם ערב שבת בבגדו וישב בבית, ולא יצא בהם במקום שאין עירוב, אך אם יש לחוש שמא מחמת זה שאינו יוצא כל היום מביתו, ירגישו שיש לו מעות ויגזלם ממנו, מותר לצאת בהם כשהם תפורים בבגדו, אבל אם הם בכיסו בכל ענין אסור, (עיין עוד בסימן קפ"ט דברים שצריכין ליזהר בדרך).

קיצור שולחן ערוך סימן סט

סעיף א

אמר רב חלבו אמר רב הונא לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה, שהרי לא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה, שנאמר ויהיה בעלות המנחה ויגש אלהיו. והטעם שתפלת המנחה היא חשובה כל כך מפני כי תפלת השחר זמנה ידוע, בבוקר בקומו ממטתו יתפלל מיד קודם שיהיה טרוד בעסקיו, וכן תפלת ערבית בלילה זמנה ידוע, בבואו לביתו והוא פנוי מעסיקו, אבל תפלת המנחה היא בעוד שהיום גדול והאדם טרוד בעסקיו, והוא צריך לשום אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל, על כן שכרה הרבה מאד.

סעיף ב

עיקר זמנה הוא בתשע שעות ומחצה ולמעלה, והיא נקראת "מנחה קטנה". ובשעת הדחק, כגון שהוא צריך לצאת לדרך או שהוא צריך לאכול, יכול להתפלל מיד לאחר שש שעות ומחצה, והיא נקראת "מנחה גדולה", והמשך זמנה הוא לכתחלה עד שעה ורביעית שעה קודם הלילה ולא יותר, וזה נקרא "פלג המנחה", כי משעת מנחה קטנה עד הלילה הוא שתי שעות ומחצה, והחצי מזה היא שעה ורביעית. ובדיעבד או בשעת הדחק יכול להתפלל עד צאת הכוכבים, וכן נוהגין עתה ברוב הקהלות שמתפללין מנחה סמוך ללילה. ושעות אלו המה שעות זמניות דהיינו לפי ערך היום, מזריחת החמה עד שקיעתה מתחלק היום לשנים עשר חלקים, ואם היום גדול שמונה עשרה שעות, אזי שעה ומחצה נחשבת לשעה.

סעיף ג

אסור להתחיל לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה. וסמוך, דהיינו חצי שעה קודם. ואם אינו קובע עצמו לסעודה אלא שאוכל או שותה דרך ארעי, פירות או תבשיל אפילו מחמשת מיני דגן יש מתירין, אבל יש להחמיר גם בזה. וכן אסור ליכנס למרחץ או להסתפר סמוך למנחה קטנה. וסעודה גדולה כגון סעודת נישואין או ברית מילה וכדומה, אסור להתחיל אפילו סמוך למנחה גדולה, דהיינו מחצות היום אסור, אלא ימתינו עד זמן מנחה גדולה, ויתפלל קודם הסעודה. ובמקום שקורין לבית הכנסת והוא רגיל לילך לבית הכנסת להתפלל בציבור, מותר להתחיל סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה, וגם אחר כך, ובלבד שמיד שקורין לבית הכנסת יפסיק ממה שהוא עוסק להתפלל. וסעודה גדולה סמוך למנחה קטנה אסור להתחיל, אפילו במקום שקורין לבית הכנסת, ואפילו סמוך למנחה גדולה יש להחמיר.

סעיף ד

לתפלת מנחה צריכין גם כן נטילת ידים עד הפרק כמו לתפלת שחרית, וכמבואר לעיל בסימן י"ב סעיף ה' וסעיף ו', וכן לתפלת מעריב, אם הפסיק אחר מנחה, וכן למוסף אם הפסיק אחר שחרית צריך ליטול ידיו.

סעיף ה

אין לומר אשרי קודם מנחה, עד שיהא מנין בבית הכנסת כדי שהשליח צבור יאמר הקדיש על מה שאמרו בעשרה. ואם אמרו אשרי בלא מנין, ואחר כך נשלם המנין, יאמרו איזה מזמור, ואחר כך יאמר השליח צבור קדיש. ויש להשליח צבור להתעטף בטלית קודם אשרי, שלא להפסיק בין אשרי לקדיש, ואם לא היתה טלית עד לאחר שאמר אשרי, יתעטף ויאמר איזה פסוקים, שעליהם יאמר קדיש.

סעיף ו

אם השעה דחוקה וקרוב ללילה, מתחיל השליח צבור מיד אחר קדיש השמונה עשרה בקול רם, והצבור לא יתפללו אלא שומעים ועונים עד שאמר האל הקדוש, אז עונים אמן ומתפללים בלחש. ואם השעה דחוקה ביותר, ויש לחוש שאם ימתינו על השליח צבור עד לאחר שיאמר האל הקדוש, לא יסיימו תפלתם בעוד יום, יכולין להתפלל מיד עם השליח צבור בלחש מלה במלה עד האל הקדוש. וטוב אם אפשר שיהא לכל הפחות אחד, שיענה על ברכות השליח צבור אמן.

סעיף ז

מי שבא לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין שמונה עשרה מתפלל עמהם שמונה עשרה ויאמר אשרי לאחר השמונה עשרה, ואם לא יוכל לגמור שמונה עשרה קודם שיבא השליח צבור לקדושה, ואם ימתין עד לאחר שיגמור השליח צבור כל השמונה עשרה עם הקדיש יעבור זמן תפלה, ימתין ויתפלל בלחש עם השליח צבור בחזרת התפלה מלה במלה, ויאמר עמו כל נוסח הקדושה וגם לדור ודור וכו' כמו שהוא אומר, ויסיים עמו בשוה ברכת האל הקדוש, וברכת שומע תפלה, וגם מודים יאמר בשוה, כדי שישחה עם הצבור. רק ביום תענית צבור לא יאמר עם השליח צבור עננו, אלא אומרו בשומע תפלה כמו שאר יחיד. וכן אם רוצה להתפלל מעריב עם הצבור, ואם ימתין עד אחר חזרת השליח צבור את התפלה יצטרך להתפלל ערבית ביחידות, יתפלל מנחה עם חזרת השליח צבור, ואם בא סמוך לקדושה ימתין עד לאחר שיאמר השליח צבור האל הקדוש ויענה אמן ואז יתפלל, ואף שיפסיד עניית אמן שלאחר שומע תפלה וגם מודים (שהם חיובים) מכל מקום הכי עדיף טפי, מלהפסיד תפלת ערבית עם הצבור, ומכל שכן עם השעה עוברת מזמן מנחה.

סעיף ח

אם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה, לא יאמרו תחנון, כי אין אומרים תחנון בלילה. וצריכין ליזהר ולהשגיח שלא תמשך עד הלילה ממש, כי אז אין אומרים קדיש תתקבל על התפלה שהתפללו ביום, כיון שהלילה שייך ליום המחרת.

סעיף ט

מי שבא בערב שבת למנחה בבית הכנסת והקהל כבר קבלו שבת או יום דהיינו בשבת אמרו מזמור שיר ליום השבת, וביום טוב אמרו ברכו, לא יתפלל מנחה בבית הכנסת הזאת, אלא ילך חוץ לבית הכנסת ויתפלל. ואם שומע שהשליח צבור אומר ברכו לא יענה עם הצבור, שאם יענה ברכו שוב אינו רשאי להתפלל אחר כך תפלה של חול, (ואם טעה וענה, יתפלל ערבית שתים כדלעיל סימן כ"א). ואם בא סמוך לקבלת שבת ויום טוב, אף על פי שלא יוכל לגמור השמונה עשרה קודם שיקבלו שבת או יום טוב, יכול להתפלל כיון שמתחיל בהיתר.

קיצור שולחן ערוך סימן ע

סעיף א

זמן קריאת שמע על תפלת ערבית הוא, משנראין שלשה כוכבים קטנים, וביום המעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו. ועכשיו נוהגין להתפלל בצבור מעריב תיכף אחר מנחה, אף על פי שעדיין אינו לילה מפני טורח הצבור, שהוא טורח לאסוף הצבור שנית, ובלבד שלא יהא קודם פלג המנחה כי אז אפילו בדיעבד אינם יוצאין. ואשרי למי שמתפלל ערבית בצבור בלילה, ובין מנחה למעריב עוסק בתורה, לחבר הלילה עם היום בתורה שהוא ענין גדול. ועל כל פנים ראוי לכל ירא שמים שאם התפלל בצבור קודם הלילה, לא יאכל קודם הלילה אלא ימתין, ומיד לאחר צאת הכוכבים יקרא שלש פרשיות של קריאת שמע, ומי שאינו מתפלל בצבור אסור לו להתפלל תפלת ערבית קודם צאת הכוכבים.

סעיף ב

לכתחלה צריך להתפלל ערבית מיד בצאת הכוכבים, ואסור להתחיל לאכול או לעשות שום דבר, ואפילו ללמוד חצי שעה קודם צאת הכוכבים, כמו סמוך למנחה קטנה, ואם אין לו פנאי כגון שהוא לומד ברבים, על כל פנים לא יאחר יותר מחצות הלילה. ובדיעבד אפילו אחר חצות עד שלא עלה עמוד השחר יצא.

סעיף ג

מי שבא לבית הכנסת לתפלת ערבית, ומצא שהצבור עומדין להתפלל שמונה עשרה, אפילו עדיין אינו לילה אלא מפלג המנחה ולמעלה, מתפלל עמהם שמונה עשרה, ואחר כך כשיהיה לילה אומר הקריאת שמע עם הברכות. ואם הצבור עומדין באמצע קריאת שמע וברכותיה, ויש לו שהות לומר קודם שיגיעו לתפלת שמונה עשרה, קריאת שמע עם הברכות עד שומר עמו ישראל לעד, יעשה כן, וידלג ברוך ה' לעולם וכו', ואינו צריך לאומרו אחר כך לאחר התפלה. ואם הוא לא התפלל עדיין מנחה יתפלל תפלת שמונה עשרה מנחה, בשעה שהצבור אומרים קריאת שמע עם הברכות, וישהה מעט לכל הפחות כדי הילוך ארבע אמות ויתפלל אחר כך שמונה עשרה עם הצבור למעריב, ואחר כך כשיהיה לילה יאמר קריאת שמע עם הברכות.

סעיף ד

מן ברוך ה' לעולם עד יראו עינינו יש לומר בישיבה, ואסור להפסיק מן תחלת והוא רחום עד לאחר השמונה עשרה. ומה שהשמש מכריז "יעלה ויבא" "טל ומטר" לא הוי הפסק, משום דהוי צורך התפלה.

סעיף ה

אם נשאר אדם יחידי מתפלל מעריב בבית הכנסת בלילה, חייב חברו להמתין עד שיסיים תפלתו, כדי שלא תתבלבל מחשבתו, ואם התחיל להתפלל בשעה שלא יוכל לסיים תפלתו עם הצבור אינו חייב להמתין עליו, שהרי מוכחא מילתא דאדעתא דהכי נכנס שאינו מפחד.

קיצור שולחן ערוך סימן עא

סעיף א

אחר תפלת ערבית צריך לקבוע עת לתורה, לקיים "והגית בו יומם ולילה", ויש לחוש בלילה אם יאכל תחלה תחטפנו שינה, מתוך שהוא יגע והטבע מבקשת מנוחה, ונמצא מתבטל מתורה. על כן יש ליזהר שיקבע לו עת ללמוד קודם האכילה, אך אם הוא רעב ולבו חלש, שלא אכל ביום לשובע, יטעום מעט כדי לישב דעתו, ואחר כך ילמוד קצת, ואחר כך יאכל סעודתו די צרכו, ויחזור ללמוד תורה איש איש כפי השגתו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה לא איברי לילא אלא לגירסא, והיינו בלילי חורף, ומכל מקום גם בליות הקצרים צריך ללמוד מעט בכל לילה, לקיים והגית בו יומם ולילה, ומן חמשה עשר באב ואילך יוסיף מעט מעט, ואמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, מה טעם יומם יצוה ה' חסדו, משום ובלילה שירה עמי. ואיכא דאמרי אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בעולם הזה שהוא דומה ללילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד בעולם הבא שהוא יום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, ומכל שכן מי שיש לו חק קבוע ללמוד בכל יום, ונתבטל ביום, שהוא צריך להשלים חקו בלילה.

סעיף ב

ראוי לאדם בינוני הבריא למעט בסעודת הלילה, ותהא קלה מסעודת היום, וירויח בזה ארבעה דברים: (א) ישמור בריאותו, (ב) יהא נשמר בדבר רע שלא יבא לידי מקרה לילה, שבא מחמת אכילה גסה ודברים המחממים, (ג) שיהיו חלומותיו נוחים ומיושבים, כי מרוב אכילה ושתיה הרבה פעמים באים חלומות קשים וזרים, (ד) שלא תכבד שינתו עליו, ויקיץ בזמן הראוי, ודי לאדם הבריא לישן שש שעות, ויזהר שלא לישן בחדר יחידי, ולא לישן במקום חם ביותר ולא במקום קר ביותר.

סעיף ג

ראוי לכל ירא שמים שקודם הליכתו לישן, יפשפש במעשיו שעשה כל היום, ואם ימצא שעשה עבירה יתחרט ויתודה עליה ויקבל על עצמו בלב שלם שלא לעשותה עוד, ובפרט בעבירות המצויות כגון חניפות, שקרים, ליצנות ולשון הרע צריכין בדיקה ביותר. גם יתן האדם אל לבו למחול לכל אדם שחטא כנגדו, שלא יענש שום אדם מחמתו, דאיתא בגמרא כל מי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. ויאמר שלש פעמים: שרי לכל מאן די צערן, ואחר כך יאמר רבונו של עולם הריני מוחל וכו'.

סעיף ד

אם לא קרא שלש פרשיות של קריאת שמע כשהיה לילה, אזי יאמר כל שלש הפרשיות בקריאת שמע שעל המטה, אבל אם אמרן בלילה אינו צריך לומר בקריאת שמע שעל המטה כי אם פרשה הראשונה בלבד. ומכל מקום למצוה מן המובחר יאמר כל שלש הפרשיות, ואחר כך אומרים מזמורי ופסוקי דרחמי כמו שנדפס בסידורים. ואולם ברוב הסידורים נדפס ברכת המפיל קודם קריאת שמע, ויותר טוב לומר ברכת המפיל בסוף, שתהא הברכה סמוכה לשינה, ויאמר קריאת שמע עם המזמורים קודם שהולך למטתו, וברכת המפיל יאמר כשהוא על מטתו, וקודם שילך למטתו ילך אל המזוזה ויניח אצבעותיו עליה ויאמר: ה' שומרי וגו' ואחר כך יאמר שבע פעמים בכל דרכיך וגו', ולאחר שאמר ברכת המפיל לא יאכל ולא ישתה ולא ידבר עד שיישן. אם אינו יכול לישן יאמר עוד הפעם קריאת שמע והמזמורים ופסוקי דרחמי, וחוזר וקורא עד שתחטפנו שינה, או יאמר כמה פעמים פסוקים אלו, תורה צוה לנו וגו', אש תמיד וגו' סעפים שנאתי וגו', אור זרוע וגו', עד שתחטפנו שינה, והיא סגולה להנצל ממקרה לילה רחמנא ליצלן. ותהא כוונתו בשינה לחזק כחו לעבודת קונו, ואזי נחשבת לו לעבודת שמים, ואם צריך לשמש מטתו לא יאמר תחלה ברכת המפיל, אלא אחר כך קורא לכל הפחות פרשה הראשונה של קריאת שמע ואומר ברכת המפיל.

סעיף ה

יפשיט מלבושיו מעליו ולא יישן במלבושיו. כשחולץ מנעליו ופושט בגדיו, חולץ ופושט של שמאל תחלה, ולא יניח מלבושיו תחת מראשותיו, כי משכח לימודו, וצריך ליזהר מאד להרגיל את עצמו לשכב על צדו, ואיסור גדול לשכב פרקדן, דהיינו גבו למטה ופניו למעלה, או בהיפוך פניו למטה וגבו למעלה אלא דוקא על צדו. וטוב שישכב בתחלת שינתו על צד שמאל ובסוף על צד ימין, והוא טוב לבריאות הגוף, כי הכבד מונח בצד ימין, והאיצטומכא בצד שמאל, וכאשר יטה על צד שמאל אזי יהא הכבד על האיצטומכא, ויחממה בחומו ובזה יתעכל המזון מהרה, ואחרי שנתעכל המזון ראוי לו שיטה על צד ימין, כדי שתנוח האיצטומכא וירד פסולת המאכל, ולא יתהפך מצד אל צד פעמים הרבה (הלכות צניעות יבואר אם ירצה השם בסימן ק"נ).

קיצור שולחן ערוך סימן עב

סעיף א

שבת קודש היא האות הגדול והברית, שנתן לנו הקדוש ברוך הוא לדעת כי בששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכל אשר בהם ושבת ביום השביעית. והוא יסוד האמונה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שקולה שבת ככל המצות. כל המשמר את השבת כהלכתו כאלו מקיים כל התורה כולה, וכל המחלל את השבת כאלו כפר בכל התורה כולה. וכן הוא אומר בעזרא ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות, ואת שבת קדשך הודעת להם.

סעיף ב

וכל המחלל את השבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, אם נוגע ביין אוסרו, והפת שהוא אופה הוי כמו פת של עובד כוכבים, וכן התבשיל שהוא מבשל הוי כמו בישולי עובד כוכבים. ופרהסיא הוי בפני עשרה מישראל, ולאו דוקא שעושה בפניהם ממש אלא שיודעין בהעבירה, דהכי מוכח בגמרא ופוסקים גבי, "והא אסתר פרהסיא הוה". וכן כתב הפרי מגדים פירסום הוי עשרה מישראל או שידע שיתפרסם.

סעיף ג

לפיכך משבח הנביא ואומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו וגו'. וכל השומר את השבת כהלכתו ומכבדו ומענגו כפי כחו, גם כן מפורש על פי הנביא שכרו גם בעולם הזה חוץ מן השכר הרב הצפון לעולם הבא, שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר.

סעיף ד

כתיב זכור את יום השבת לקדשו, פירוש שיזכור בכל יום ויום את השבת לקדשו, שאם נזדמן לו דבר מאכל חשוב שאינו שכיח בכל יום, והוא דבר שאינו מתקלקל, יקנהו לכבוד שבת. ובערב שבת מצוה שישכים בבוקר לקנות צרכי שבת, ויוכל לקנות גם קודם התפלה ובלבד שלא יאחר על ידי זה תפלת צבור, וטוב יותר לקנות בערב שבת לכבוד שבת מלקנות ביום חמישי, אך דבר שצריך הכנה יקנה ביום חמישי. ועל כל דבר שהוא קונה יאמר "לכבוד שבת". מתקנת עזרא שיהיו מכבסין הבגדים בחמישי בשבת לכבוד שבת ולא בערב שבת, מפני שבערב שבת צריך להתעסק בצרכי שבת.

סעיף ה

מצוה על כל אדם שאף על פי שיש לו כמה משרתים, מכל מקום יעשה גם הוא בעצמו איזה דבר לכבוד שבת כדי לכבדו, כדמצינו באמוראים, רב חסדא היה מחתך את הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעים עצים, ור' זירא היה מדליק את האש, ורב נחמן היה מתקן את הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול, ומהם ילמוד כל אדם לא יאמר "לא אפגום בכבודי" כי זהו כבודו שהוא מכבד את השבת.

סעיף ו

המנהג בכל ישראל לאפות בבתיהם לחמים לכבוד שבת. לא מבעיא אם אוכלים בימי החול פת פלטר עובד כוכבים שיש ליזהר לאכול ביום השבת קודש פת ישראל, אלא אפילו אם בחול אוכל פת פלטר ישראל, מכל מקום לכבוד שבת יאפו בביתו כדי שתקיים האשה מצות הפרשת חלה. כי אדם הראשון נברא בערב שבת והיה חלתו של עולם, והאשה בחטאה אבדתו, ועל כן צריכה היא לתקן דבר זה. ועושין שלש לחמים, גדול, ובינוני, וקטן. הבינוני לסעודת הלילה והגדול לסעודת היום להראות כי כבוד היום עדיף, והקטן לסעודה שלישית.

סעיף ז

יכין בשר ודגים יפים ומטעמים ויין משובח כפי יכלתו, כי מצוה לאכול בכל סעודה מסעודת שבת דגים אם אינם מזיקים לו, אבל אם מזיקין לו או שאינם ערבים לו, לא יאכלם, כי השבת לעונג ניתן ולא לצער. וישחיז את הסכין שזהו גם כן מכבוד השבת, ויתקן את הבית ויציע את המטות, ויפרוס מפה על השלחן ותהא פרוסה כל יום השבת. ויש מדקדקין לפרוס שתי מפות, וישמח בביאת השבת, ויחשוב בדעתו אלו היה מצפה שיבוא אליו איזה אדם יקר וחשוב איך היה מתקן את הבית לכבודו, ומכל שכן לכבוד שבת מלכתא. בקצת מקומות עושין פשטידא או מולייתא לסעודת ליל שבת, זכר למן שהיה מונח כמו בקופסא, טל למטה וטל למעלה. יש לטעום בערב שבת את התבשילין שנעשו לשבת.

סעיף ח

אפילו עני שבישראל יזדרז ויתאמץ לענג את השבת, ויצמצם בכל השבוע כדי שיהיה לו מעות לכבוד שבת. ואם אין לו מעות ילוה אפילו על משכנות לצרכי שבת, ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה, בני, לוו עלי ואני פורע. וכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבת ויום טוב, שאם מוסיף מוסיפין לו. ואם השעה דחוקה לו ביותר, על זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ומכל מקום אם אפשר לו יראה על כל פנים לעשות לכבוד שבת איזה דבר מועט, כגון דגים קטנים וכדומה. מי ששלחו לו איזה דבר לאכלו בשבת, יש לו לאכלו בשבת ולא להשאירו לחול.

סעיף ט

אין לעשות מלאכה בדרך קבע בערב שבת ממנחה קטנה ולמעלה, אבל בדרך ארעי מותר, ולצורך שבת גם אחר כך מותר. ולעשות בגדי חבירו בשכר אסור, אך מי שהוא עני ורוצה להשתכר לצורך שבת, מותר לו כל היום כמו בחול המועד. לספר את ישראל מותר כל היום. אפילו מעשה אומן אפילו בשכר, מפני שהתספורת ניכרת שנעשתה עכשיו בשביל השבת. יש להסגיר את החניות שעה אחת לפני שבת.

סעיף י

מתשע שעות זמניות ולמעלה, מצוה למנוע מלקבוע סעודה, אפילו מה שהוא רגיל בחול, וסעודה שאינו רגיל בה בחול, אפילו היא סעודת מצוה, אם היה אפשר לעשותה ביום אחר, אסור לעשותה בערב שבת כל היום אפילו בבוקר. אך סעודת מצוה שזמנה קבוע היום, כגון מילה ופדיון הבן וכדומה מותר. ומכל מקום נכון להקדימה בבוקר ולא ירבה בה, ומכל שכן שלא לאכול אכילה גסה, כדי שיאכלו סעודת שבת לתיאבון.

סעיף יא

חייב כל אדם להשלים פרשיותיו עם הצבור, דהיינו שיקרא בכל שבוע פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום, ומיום ראשון ואילך חשוב עם הצבור (שכבר התחילו הצבור פרשה זו בשבת במנחה). אבל המצוה מן המובחר הוא לקרותה בערב שבת אחר חצות היום. ויש לקרות כל פרשה דהיינו פתוחה או סתומה שתי פעמים, אחר כך התרגום עליה, ואפילו הפרשה מסיימת באמצע פסוק יפסיק שם, בגמר יש לומר אחר התרגום פסוק אחד בתורה, כדי לסיים בתורה. וטוב שלא יפסיק בשיחה בין הקריאה. ונוהגין לקרות גם ההפטרה. ויש נוהגין עוד לומר אחר כך שיר השירים. ומי שהוא בדרך ואין לו רק חומש בלי תרגום, יקרא שתי פעמים מקרא, וכשיבא למקום שיהיה לו תרגום יקרא התרגום. גם יש לו לכל ירא שמים ללמוד פירוש רש"י על הסדרה. אם לאו בר הכי הוא ילמוד פירוש אשכנזי על הסדרה, כגון ספר "צאינה וראינה" וכדומה, שיבין ענין הסדרה.

סעיף יב

מצוה על כל אדם לרחוץ בכל ערב שבת פניו ידיו ורגליו בחמין, ואם אפשר ירחץ כל גופו בחמין, ויטבול את עצמו במקוה.

סעיף יג

אסור לרחוץ עם אביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו. ובמקום שנוהגין לכסות ערותן בבית המרחץ מותר, וכן התלמיד לא ירחוץ עם רבו ואם צריך לו שישמשנו מותר.

סעיף יד

ומצוה לחוף את הראש ולגלח את הצפרנים, וכן לגלח שערות ראשו אם היו גדולים. ואין לקוץ צפרני ידיו ורגליו ביום אחד, גם אין לקוץ צפרניו או לגלח שערות בראש חדש אפילו חל בערב שבת. יש מקפידין שלא ליטול את הצפרנים כסדרן אלא בדילוג, דהיינו בימין מתחילין באצבע הסמוך לאגודל, והסימן: ב ד א ג ה, ובשמאל מתחילין אצבע הרביעי והסימן: ד ב ה ג א. גם יש מקפידין שלא ליטול הצפרנים ביום ה', כי מתחילין לגדל ביום שבת שהוא יום השלישי. טוב ליזהר לשרוף את הצפרנים.

סעיף טו

בכל ערב שבת יפשפש במעשיו ויתעורר בתשובה לתקן כל הקלקולים שעשה בששת ימי המעשה, כי ערב שבת כולל כל ימי השבוע, כמו ערב ראש חודש כולל כל החודש.

סעיף טז

ישתדל שיהיו לו בגדים נאים, וגם טלית של מצוה נאה לכבוד שבת דכתיב וכבדתו, ודרשינן שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. ואפילו אם הוא בדרך בין הנכרים ילבש בגדי שבת, כי אין המלבושים לכבוד הרואים אלא לכבוד השבת.

סעיף יז

התבשילין צריכין להשגיח להסירם מן הגחלים קודם שבת, ואם שכח ולא הסירם, אזי אם יבא בשבת לקחת את הקדרה וגחלים בוערות סביב לה שאם יקח את הקדירה יזיז את הגחלים, אסור לישראל לקחת אותה, ועל ידי אינו יהודי מותר.

סעיף יח

התבשילין שמטמינין בתנור ליום השבת כנהוג, אף על פי שהפתח אינו טוח בטיט מותר, ואסור לפתוח את התנור בלילה, כי שמא יש קדירות שעדיין לא נתבשלו כל צרכן, ועל ידי שיסתום אחר כך את התנור יגרום בישול.

סעיף יט

הא דמותר להטמין גם כשאין התנור טוח בטיט, זהו דוקא כשמטמינין בשר, וכן אפילו כשמטמינין מיני קטניות ומיני בצק, אלא שמטמינים זמן הרבה קודם הלילה, באופן שיוכל להתבשל קודם הלילה קצת עד שיהא ראוי לאכילה על ידי הדחק. אבל כשמטמינין מיני קטניות ומיני בצק סמוך ללילה צריכין דוקא לטוח התנור בטיט (כי מן הסתם אינו גרוף וקטום כראוי). וצריכין ליזהר בזה, כי אם לא עשו כן, אז אפילו בדיעבד המאכלים אסורים עד למוצאי שבת בכדי שיעשו.

סעיף כ

בשבת כשפותחין את התנור שהוא טוח בטיט יש לפתחו על ידי אינו יהודי, ואם אין אינו יהודי יש לפתחו על ידי קטן, ואם אין קטן מותר גם לגדול לפתחו. ויש לעשות על ידי שינוי.

סעיף כא

המטמין קפה בערב שבת בתוך הגומא לצורך שבת, ומכסהו בכרים וכדומה שיהא חם, אם הוא מטמינו בתוך חול, אסור להטמין כל הכלי בתוך החול. ואפילו אינו מטמין כל הכלי אלא מקצתו, ועל מקצתו מכסה בבגדים וכדומה, באופן שכל הכלי מכוסה מכל הצדדים גם זה אסור, אלא צריך לעשות באופן זה, שהכלי אשר בתוכו הקפה יטמינו רק עד חציו, או עד שלישיתו בתוך החול, והמותר יהא באויר. ויתן על הגומא דף או יכפה עליו כלי, שיהא אויר בינו ובין הכלי שבתוכו הקפה, ואז יכול ליתן עליהם בגדים וכרים וכדומה. (יתר דיני הטמנה בשלחן ערוך סימן רנ"ז רנ"ח רנ"ט).

סעיף כב

סמוך לחשכה ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה, הפרשתם חלה, ויאמר להם הדליקו את הנר.

סעיף כג

חייב כל אדם למשמש בבגדיו בערב שבת קודם חשכה, אם אין מחט תחוב בהם או אם אין איזה דבר בכיסים, ואפילו במקום שיש עירוב, שמא יש בהם איזה דבר מוקצה.

קיצור שולחן ערוך סימן עג

סעיף א

אסור להניח לאינו יהודי שיעשה מלאכת ישראל בשבת. וסמכוהו על הפסוק כל מלאכה לא יעשה דמשמע אפילו על ידי אינו יהודי. ואם מוסר לאינו יהודי את המלאכה בערב שבת, אף על פי שהאינו יהודי עושה בשבת מותר, אבל רק באלו האופנים: שהאינו יהודי יקח את החפץ מביתו של ישראל קודם השבת ולא בשבת.

סעיף ב

שיקצוץ לאינו יהודי שכרו, שאז הוא עושה את המלאכה בשביל עצמו שיקבל שכרו. ולכן מי שיש לו משרת אינו יהודי לזמן ידוע, אסור להניח לו לעשות מלאכה בשבת, מפני שהמלאכה היא רק לתועלת הישראל. ואינו יהודי הנוסע לאיזה מקום וישראל נותן איגרת שישאנה שמה, וישאנה גם בשבת, צריך הישראל לתת לו איזה שכר, כדי שהאינו יהודי יעשה בשביל שכרו ולא בחנם.

סעיף ג

השכר יהא קצוב לכל המלאכה, ולא יהא האינו יהודי שכיר יום.

סעיף ד

אסור לקבוע להאינו יהודי שיעשה המלאכה בשבת, ואפילו אם אינו קובע לו בפירוש שיעשה בשבת, אלא שהוא קובע לו זמן שיגמר המלאכה סמוך לאחר השבת, וידוע כי אי אפשר שיגמור את המלאכה עד יום זה אם לא יעשה גם בשבת גם כן אסור. וכן אם שולח בידו אגרת ואומר לו: ראה שתביאנה שמה ביום פלוני, וידוע כי אי אפשר להגיע שמה אלא אם כן ילך גם בשבת גם כן אסור. וכן אם יום השוק הוא ביום השבת, אסור לתת לנכרי מעות בערב שבת שיקנה לו איזה דבר שידוע שאינו מוצא לקנותו כי אם בשבת, וכן אסור ליתן לו איזה דבר למכרו בענין זה. ואולם אופן זה שאינו קובע לו בפירוש שיעשה בשבת, אינו אסור אלא בנותן לו בערב שבת, אבל קודם לכן מותר לתת לו החפץ לעשות או מעות לקנות. וטוב שלא לדור כלל בעיר שיום השוק הוא בשבת, כי אי אפשר שלא יחטא, ואם השוק אינו בשכונת היהודים אין לחוש.

סעיף ה

המלאכה לא תהא במחובר לקרקע, כגון בנין או עבודת השדה, אבל עבודת הבנין אסור שיעשה אינו יהודי בשבת אף על פי שהישראל קצץ עמו כל שכר הבנין לגמרי, ובשעת דחק גדול יעשה שאלת חכם. ואפילו לסתת אבנים ולתקן קורות לצורך בנין, אם ידוע שהמה של ישראל, והנכרי עושה ברחוב במקום פרהסיא, אסור שיעשה בשבת, וכן עבודת השדה כון לחרוש ולקצור וכדומה, אפילו אם שכר את האינו יהודי שיעשה כל המלאכה בעד סכום ידוע ואינו שכיר יום אסור. אבל אם האינו יהודי נוטל חלק מן התבואה, והמנהג הוא כן באותן המקומות שהעובד את האדמה נוטל חלק בתבואה מותר. ואם השדה הוא במקום רחוק שאין ישראל דר בתוך תחום שבת ממנו. מותר גם בשכירות בסכום ידוע, ובלבד שלא יהא האינו יהודי שכיר יום.

סעיף ו

אם בנה אינו יהודי לישראל בית בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנס בו (ויש בזה כמה חילוקין דינים).

סעיף ז

מי שיש לו שדה או ריחים מותר להשכירן לאינו יהודי ואף על פי שאינו יהודי עושה בהם מלאכה בשבת, אבל מרחץ אסור להשכיר לו. ואם המרחץ אינו של ישראל אלא בשכירות מאינו יהודי יעשה שאלת חכם איך ינהוג בו, וכל מי שהוא גובה מכס "מלונאי", מפעל ללבנים מפעל לזכוכית וכדומה, צריך לעשות שאלת חכם איך ינהוג בהם.

סעיף ח

בביתו של ישראל אסור להניח לאינו יהודי שיעשה מלאכה בשום אופן, ואפילו משרת אינו יהודי שרוצה לעשות מלאכה בשביל עצמו צריכין למחות בו.

סעיף ט

אומן אינו יהודי שעשה מלבוש בשביל ישראל, והביאו לו בשבת מותר ללבשו, ואם ידוע שגמרו בשבת אין ללבשו כי אם לצורך גדול, אבל אסור ליקח כלים ומלבושים מבית האומן, אפילו מאומן ישראל בשבת ויום טוב, ואינו יהודי שאינו אומן אלא שיש לו חנות שמוכר מנעלים וכדומה, מותר לישראל המכירו ליקח ממנו בשבת ולנעלם, ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח, וגם לא יהיו דברים שהובאו מחוץ לתחום.

סעיף י

כלים שעושין בהן מלאכה, כגון מחרישה וכיוצא בה אסור להשכיר לאינו יהודי בערב שבת ואף על פי שאין אנו מצווים על שביתת כלים, מכל מקום כיון שהוא נוטל שכר והשכירו ערב שבת, מחזי כאלו האינו יהודי הוא שלוחו, וביום ה' מותר לו להשכירו, ולהשאיל לו מותר אפילו בערב שבת ואפילו כלים שעושין בהם מלאכה, ובלבד שיקחם האינו יהודי מביתו של ישראל קודם הכנסת שבת, אפילו אם מתנה עם האינו יהודי שהוא ישאל לו עבור זאת כליו בפעם אחרת מותר, ולא אמרינן כהאי גונא דהוי כשכירות, וכן להשכיר לו כלים שאין עושין בהם מלאכה מותר אפילו בערב שבת כשאינו יהודי מוציאם קודם שבת.

סעיף יא

הא דמותר להשכיר כלים לאינו יהודי באופנים הנזכרים, דוקא כשאינו נוטל שכר שבת בפני עצמו אלא בהבלעה תוך שאר ימים, כגון שמשכיר לחדש או לשבוע ואומר לו, בעד כל שבוע או בעד כל חדש תתן לי כך וכך או אפילו בעד כל שני ימים או כל שלשה ימים, אבל שכר שבת בפני עצמו אסור ליטול אפילו השכיר לו לשנה וחושבין ימים נפרדים, שאומר, אני משכיר לך לשנה או לחדש ובעד כל יום ויום תתן לי כך וכך, אף על פי שאחר כך משלם האינו יהודי בעד כל הימים בבת אחת אסור ליטל שכר המגיע לשבתות, כיון שמחשבין ימים נפרדים ואסור ליטול שכר שבת שלא בהבלעה, אפילו בעד כלים שאין עושין בהן מלאכה, ואפילו בעד חדר לדור בו, ואיסור שכר שבת הוא בין מאינו יהודי בין מישראל.

קיצור שולחן ערוך סימן עג

סעיף א

אסור להניח לאינו יהודי שיעשה מלאכת ישראל בשבת. וסמכוהו על הפסוק כל מלאכה לא יעשה דמשמע אפילו על ידי אינו יהודי. ואם מוסר לאינו יהודי את המלאכה בערב שבת, אף על פי שהאינו יהודי עושה בשבת מותר, אבל רק באלו האופנים: שהאינו יהודי יקח את החפץ מביתו של ישראל קודם השבת ולא בשבת.

סעיף ב

שיקצוץ לאינו יהודי שכרו, שאז הוא עושה את המלאכה בשביל עצמו שיקבל שכרו. ולכן מי שיש לו משרת אינו יהודי לזמן ידוע, אסור להניח לו לעשות מלאכה בשבת, מפני שהמלאכה היא רק לתועלת הישראל. ואינו יהודי הנוסע לאיזה מקום וישראל נותן איגרת שישאנה שמה, וישאנה גם בשבת, צריך הישראל לתת לו איזה שכר, כדי שהאינו יהודי יעשה בשביל שכרו ולא בחנם.

סעיף ג

השכר יהא קצוב לכל המלאכה, ולא יהא האינו יהודי שכיר יום.

סעיף ד

אסור לקבוע להאינו יהודי שיעשה המלאכה בשבת, ואפילו אם אינו קובע לו בפירוש שיעשה בשבת, אלא שהוא קובע לו זמן שיגמר המלאכה סמוך לאחר השבת, וידוע כי אי אפשר שיגמור את המלאכה עד יום זה אם לא יעשה גם בשבת גם כן אסור. וכן אם שולח בידו אגרת ואומר לו: ראה שתביאנה שמה ביום פלוני, וידוע כי אי אפשר להגיע שמה אלא אם כן ילך גם בשבת גם כן אסור. וכן אם יום השוק הוא ביום השבת, אסור לתת לנכרי מעות בערב שבת שיקנה לו איזה דבר שידוע שאינו מוצא לקנותו כי אם בשבת, וכן אסור ליתן לו איזה דבר למכרו בענין זה. ואולם אופן זה שאינו קובע לו בפירוש שיעשה בשבת, אינו אסור אלא בנותן לו בערב שבת, אבל קודם לכן מותר לתת לו החפץ לעשות או מעות לקנות. וטוב שלא לדור כלל בעיר שיום השוק הוא בשבת, כי אי אפשר שלא יחטא, ואם השוק אינו בשכונת היהודים אין לחוש.

סעיף ה

המלאכה לא תהא במחובר לקרקע, כגון בנין או עבודת השדה, אבל עבודת הבנין אסור שיעשה אינו יהודי בשבת אף על פי שהישראל קצץ עמו כל שכר הבנין לגמרי, ובשעת דחק גדול יעשה שאלת חכם. ואפילו לסתת אבנים ולתקן קורות לצורך בנין, אם ידוע שהמה של ישראל, והנכרי עושה ברחוב במקום פרהסיא, אסור שיעשה בשבת, וכן עבודת השדה כון לחרוש ולקצור וכדומה, אפילו אם שכר את האינו יהודי שיעשה כל המלאכה בעד סכום ידוע ואינו שכיר יום אסור. אבל אם האינו יהודי נוטל חלק מן התבואה, והמנהג הוא כן באותן המקומות שהעובד את האדמה נוטל חלק בתבואה מותר. ואם השדה הוא במקום רחוק שאין ישראל דר בתוך תחום שבת ממנו. מותר גם בשכירות בסכום ידוע, ובלבד שלא יהא האינו יהודי שכיר יום.

סעיף ו

אם בנה אינו יהודי לישראל בית בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנס בו (ויש בזה כמה חילוקין דינים).

סעיף ז

מי שיש לו שדה או ריחים מותר להשכירן לאינו יהודי ואף על פי שאינו יהודי עושה בהם מלאכה בשבת, אבל מרחץ אסור להשכיר לו. ואם המרחץ אינו של ישראל אלא בשכירות מאינו יהודי יעשה שאלת חכם איך ינהוג בו, וכל מי שהוא גובה מכס "מלונאי", מפעל ללבנים מפעל לזכוכית וכדומה, צריך לעשות שאלת חכם איך ינהוג בהם.

סעיף ח

בביתו של ישראל אסור להניח לאינו יהודי שיעשה מלאכה בשום אופן, ואפילו משרת אינו יהודי שרוצה לעשות מלאכה בשביל עצמו צריכין למחות בו.

סעיף ט

אומן אינו יהודי שעשה מלבוש בשביל ישראל, והביאו לו בשבת מותר ללבשו, ואם ידוע שגמרו בשבת אין ללבשו כי אם לצורך גדול, אבל אסור ליקח כלים ומלבושים מבית האומן, אפילו מאומן ישראל בשבת ויום טוב, ואינו יהודי שאינו אומן אלא שיש לו חנות שמוכר מנעלים וכדומה, מותר לישראל המכירו ליקח ממנו בשבת ולנעלם, ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח, וגם לא יהיו דברים שהובאו מחוץ לתחום.

סעיף י

כלים שעושין בהן מלאכה, כגון מחרישה וכיוצא בה אסור להשכיר לאינו יהודי בערב שבת ואף על פי שאין אנו מצווים על שביתת כלים, מכל מקום כיון שהוא נוטל שכר והשכירו ערב שבת, מחזי כאלו האינו יהודי הוא שלוחו, וביום ה' מותר לו להשכירו, ולהשאיל לו מותר אפילו בערב שבת ואפילו כלים שעושין בהם מלאכה, ובלבד שיקחם האינו יהודי מביתו של ישראל קודם הכנסת שבת, אפילו אם מתנה עם האינו יהודי שהוא ישאל לו עבור זאת כליו בפעם אחרת מותר, ולא אמרינן כהאי גונא דהוי כשכירות, וכן להשכיר לו כלים שאין עושין בהם מלאכה מותר אפילו בערב שבת כשאינו יהודי מוציאם קודם שבת.

סעיף יא

הא דמותר להשכיר כלים לאינו יהודי באופנים הנזכרים, דוקא כשאינו נוטל שכר שבת בפני עצמו אלא בהבלעה תוך שאר ימים, כגון שמשכיר לחדש או לשבוע ואומר לו, בעד כל שבוע או בעד כל חדש תתן לי כך וכך או אפילו בעד כל שני ימים או כל שלשה ימים, אבל שכר שבת בפני עצמו אסור ליטול אפילו השכיר לו לשנה וחושבין ימים נפרדים, שאומר, אני משכיר לך לשנה או לחדש ובעד כל יום ויום תתן לי כך וכך, אף על פי שאחר כך משלם האינו יהודי בעד כל הימים בבת אחת אסור ליטל שכר המגיע לשבתות, כיון שמחשבין ימים נפרדים ואסור ליטול שכר שבת שלא בהבלעה, אפילו בעד כלים שאין עושין בהן מלאכה, ואפילו בעד חדר לדור בו, ואיסור שכר שבת הוא בין מאינו יהודי בין מישראל.

קיצור שולחן ערוך סימן עד

סעיף א

אין מפליגין בספינה על הים פחות משלשה ימים קודם שבת, דהיינו מיום ד' ואילך אסור. אבל אם הולך לדבר מצוה מותר אפילו בערב שבת.

סעיף ב

על הנהרות מותר להפליג בספינה בכל ענין אפילו בערב שבת ובלבד שלא יצטרך הישראל לעשות שם מלאכה בשבת, ואפילו אם בהמות מוליכות את הספינה מותר.

סעיף ג

היכא דמותר להפליג בספינה בערב שבת, אם נכנס בה בערב שבת וישב שם עד חשיכה, אף על פי שחזר לביתו ולן בביתו, מותר ליכנס בה אחר כך ביום השבת ובלבד שלא תלך הספינה בשביל ישראלים לחוד, אך מאחר שהיה בביתו בשבת קנה שביתה בביתו, ולכן אם הלכה הספינה יותר מתחום שבת, ובאה בשבת ליבשה אין לו שם אלא ארבע אמות, ויותר מזה אסור לו ללכת שמה.

סעיף ד

ללכת בספינה כדי להתפלל בעשרה או למצוה אחרת, אם הספינה הולכת גם בשביל אחרים יש להתיר, מכל מקום יש להישראל ליכנס בתוך הספינה בערב שבת בעוד יום ולישב שמה עד שתחשך, ואחר כך יכול לחזור לביתו וחוזר בשבת לתוך הספינה, אבל שתלך הספינה בשביל הישראל לבד אין להתיר.

קיצור שולחן ערוך סימן עה

סעיף א

חייב כל אדם להפריש את עצמו ממלאכה, ולהדליק את הנרות לכל הפחות חצי שעה קודם צאת הכוכבים. ואם אמרו בבית הכנסת מזמור שיר ליום השבת, אף על פי שעדיין יש שתי שעות עד הלילה, מכל מקום חל שבת על המועט ואסורים בכל המלאכות. ואפילו מי שבא מעיר אחרת לכאן, חל עליו שבת מיד כשאמרו בציבור מזמור שיר ליום השבת, ובעיר שיש בה שני בתי כנסיות אין אחד נגרר אחר חברו.

סעיף ב

מצוה להרבות בנרות לכבוד שבת, יש נוהגין להדליק עשרה, ויש מדליקין שבעה. ועל כל פנים ראוי שלא לפחות משתי נרות נגד זכור ושמור, ואך בשעת הדחק גם בחד סגי. ויהיו ארוכים שידלקו לכל הפחות עד לאחר האכילה, ויהדר לקנות נרות יפים, דאמר רב הונא הרגיל בנר שבת להשתדל בו לעשותו יפה, הויין לו בנים תלמידי חכמים, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה בא אור תורה. ולכן ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה, שיתן לה הקדוש ברוך הוא בנים זכרים מאירים בתורה, וטוב שתתן מקודם איזה פרוטות לצדקה, ואשה קשת רוח בגידול בנים או שאין לה כלל, סגולה שתאמר לאחר הדלקת הנרות ההפטרה של יום ראשון דראש השנה, וטוב שתבין מה שהיא אומרת ותאמר בכוונה.

סעיף ג

מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית, וגם שמן הרגיל בינינו שקורין "בלומענעהל" כשר אבל שאר שמנים יש מהם שאינם כשרים. וגם הפתילה יהדר שתהא מצמר גפן, או פשתן או קנבוס, כי בשאר דברים יש מהם שאינם כשרים, ובמדינתנו נוהגין להדליק בנרות העשוים מחלב והם כשרים. אבל להניח חתיכת חלב בתוך כלי ובתוכו פתילה אסור להדליק כן. המדליק צריך שידליק עד שיאחז האור ברוב אותה חתיכה פתילה היוצאה מן הנר, וכן בנרות העשוים מחלב צריך שיאחז האור ברוב הפתילה היוצאת.

סעיף ד

כבר ידוע שכל המצות מברכין עליהן עובר לעשייתן, אבל בהדלקת הנרות לשבת כיון שבהדלקה מקבלת האשה שבת על עצמה, והברכה הרי היא התחלה להדלקה, ואם כן אם תברך תחלה לא תוכל עוד להדליק, על כן היא מדלקת תחלה. וכדי שתהא הברכה עובר לעשייתן, פורשה ידיה כנגד פניה, שלא תראה הנרות, ומברכת ומסירה את הידים ורואה את הנרות, והוי כאלו בירכה קודם ההדלקה (ומשום לא פלוג נוהגת כך גם ביום טוב). ועיקר הנרות, שבהם הוי קבלת שבת, הם אלו שעל השלחן שאוכלין עליו, ועל כן תדליק אותם באחרונה. ובשעת הצורך כגון שהיא צריכה ללכת לטבילה או לחופה, או לשאר דבר נחוץ תוכל להתנות שאינה מקבלת שבת בהדלקה, ואז תוכל לברך קודם הדלקה, ואפילו תנאי בלב סגי.

סעיף ה

מצות הדלקת הנרות, חלה בין על האנשים בין על הנשים, אלא שהנשים מוזהרות בה יותר, מפני שהן מצויות בבית, ועוד מפני שהאשה כבתה נרו של עולם, שהחטיאה לאדם הראשון והחשיכה נשמתו שקרויה נר, כמו שנאמר נר אלהים נשמת אדם, ולכן צריכה היא לתקן זאת בהדלקת הנרות לכבוד שבת. ולכן אם האשה בביתה היא קודמת למצוה זאת, ומכל מקום יש לו להאיש גם כן לסייע במצוה, ויתקן את הנרות ויהבהב אותם, דהיינו שידליקם ויכבם כדי שיהיו נוחים אחר כך להדליק. ואשה יולדת, בשבת הראשון ידליק הבעל ויברך, אבל אחר כך, וגם בכל פעם שהיא נדה, מדלקת ומברכת.

סעיף ו

נוהגות הנשים שקודם הדלקת הנרות רוחצות ולובשות בגדי שבת ואשרי להן, וצריכות להתפלל מנחה תחלה, כי בהדלקת הנרות היא מקבלת שבת על עצמה ואינה יכולה להתפלל אחר כך מנחה של חול. ואשה שנתאחרה בעסקיה ובאה לביתה קרוב לחצי שעה קודם שבת, שאם תרחץ ותלבש, תוכל לבא לידי ספק חילול שבת, מצוה יותר שתדליק כמות שהיא משתבא חס ושלום לידי ספק חלול שבת. ואם הבעל רואה שהיא מתאחרת מלבא, מצוה גדולה שידליק הוא ואל ישגיח ברוגזה.

סעיף ז

אם האיש מדליק הנרות והוא צריך לעשות אחר כך איזה מלאכה, טוב גם כן שיתנה שאינו מקבל שבת בהדלקה זו. אבל בדיעבד אם לא התנה יכול לעשות אחר כך מלאכה, כי בהדלקת הבעל אין מנהג שהוא מקבל שבת.

סעיף ח

צריכין להדליק במקום שיאכלו, שיהא ניכר שמדליקין לכבוד שבת, ולא להדליק במקום אחר. אך בשעת הדחק כגון שהאשה חולה ואינה יכולה ללכת אל השלחן, מדלקת כשהיא במטה, ומעמידין אותם אחר כך על השלחן בבית זה, כי כל הבית נחשב מקומם, ונשים שמדליקות הנרות בסוכה, ואחר כך נושאות אותן לתוך הבית לא יפה הן עושות. נר שהוא דולק מערב שבת, צריכין לכבותו ולחזור ולהדליקו לכבוד שבת, כדי שיהא ניכר שמדליק לכבוד שבת.

סעיף ט

צריך להדליק את הנרות בכל החדרים שמשתמש שם. מי שהוא בביתו אצל אשתו כיון שהיא מברכת על הנרות שבחדר אחד, אין צריכין לברך על ההדלקה שבשאר חדרים, אבל אם הוא במקום אחר, אם יש לו שם חדר מיוחד צריך להדליק ולברך. ואם הם רבים שנתאכסנו בחדר אחד, ישתתפו לקנות נרות וידליק אחר ויברך, ויכוין להוציא את כולם בברכתו, וגם הם יכוונו לצאת בברכתו. ואם אין לו חדר מיוחד אלא שהוא בחדר אחד עם בעל האושפיזא ישראל, אינו צריך להדליק כיון שאשתו מדלקת עליו בביתו. ובחורים הלומדים במקום אחר, אם יש להם חדר מיוחד צריכין להדליק בברכה, וישתתפו גם כן לקנות נרות ואחד יברך ויוציא כולם, וצריכין שיהיו הנרות דולקים עד שיבאו שמה. ואם אין להם חדר מיוחד, כיון שאין להם נשים שמדליקות צריכין לתת פרוטה לבעל הבית שיהיה להם שותפות בנרות, ומי שהוא סמוך על שלחן בעל הבית הוא בכלל בני ביתו ואין צריך להשתתף.

סעיף י

נוהגין שאפילו כמה נשים מדליקות בבית אחד, וכל אחת מברכת על נרות שלה, כי כמה שניתוסף אורה יש בה שמחה יתירה, ואך יש ליזהר שלא תדליקו שתים במנורה אחת, ובשעת הדחק מקילין גם בזה.

סעיף יא

אין ליתן מים אפילו מבעוד יום לתוך נקב המנורה שמכניסין שם את הנר של חלב או של שעוה כדי שכשיגיע לשם יתכבה. ובמקום צורך יש להקל אם נותן מבעוד יום, אבל להעמיד כלי עם מים תחת מנורה התלויה, כדי שאם יפלו ניצוצות יתכבו איסור גמור היא אפילו להעמידו מבעוד יום. ולהעמיד כלי בלי מים לקבל הניצוצות מותר, אפילו משחשכה כי ניצוצות אין בהם ממש. ולהעמיד הכלי בשביל שיטפטף לשם השמן או החלב משחשכה אסור, דכיון שאם יטפטף יאסר הכלי בטלטול, נמצא שהוא מבטל כלי מהיכנו ואסור, משום דהוי כאלו דבקו שם, אבל להעמידו מבעוד יום מותר. ואם נטף לתוכו שמן אסור להסתפק ממנו בשבת והכלי אסור בטלטול, ואם לא נטף לתוכו לא נאסר הכלי בטלטול על ידי מחשבה בעלמא.

סעיף יב

טוב להניח את החלות על השלחן קודם שמדליקין את הנרות כדלקמן סימן פ"ט, סעיף ב'.

סעיף יג

אשה סומא אם יש לה בעל ידליק הבעל ויברך, ואם אין לה בעל והיא דרה לבדה, מדלקת ומברכת. ואם דרה עם אחרים בבית אחד והאחרים מדליקין, מדלקת הסומא בלא ברכה, אך אם היא עקרת הבית תדליק היא תחלה ותברך, ואחר כך ידליקו האחרים ויברכו.

סעיף יד

אשה ששכחה פעם אחת להדליק, תדליק כל ימיה נר אחד יותר ממה שהיתה רגילה. וכן אם שכחה כמה פעמים תדליק תמיד נר אחד יותר. והוא משום היכר שתהא זהירה מכאן ולהבא, ולכן אם מחמת אונס לא הדליקה אינה צריכה להוסיף.

קיצור שולחן ערוך סימן עה

סעיף א

חייב כל אדם להפריש את עצמו ממלאכה, ולהדליק את הנרות לכל הפחות חצי שעה קודם צאת הכוכבים. ואם אמרו בבית הכנסת מזמור שיר ליום השבת, אף על פי שעדיין יש שתי שעות עד הלילה, מכל מקום חל שבת על המועט ואסורים בכל המלאכות. ואפילו מי שבא מעיר אחרת לכאן, חל עליו שבת מיד כשאמרו בציבור מזמור שיר ליום השבת, ובעיר שיש בה שני בתי כנסיות אין אחד נגרר אחר חברו.

סעיף ב

מצוה להרבות בנרות לכבוד שבת, יש נוהגין להדליק עשרה, ויש מדליקין שבעה. ועל כל פנים ראוי שלא לפחות משתי נרות נגד זכור ושמור, ואך בשעת הדחק גם בחד סגי. ויהיו ארוכים שידלקו לכל הפחות עד לאחר האכילה, ויהדר לקנות נרות יפים, דאמר רב הונא הרגיל בנר שבת להשתדל בו לעשותו יפה, הויין לו בנים תלמידי חכמים, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה בא אור תורה. ולכן ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה, שיתן לה הקדוש ברוך הוא בנים זכרים מאירים בתורה, וטוב שתתן מקודם איזה פרוטות לצדקה, ואשה קשת רוח בגידול בנים או שאין לה כלל, סגולה שתאמר לאחר הדלקת הנרות ההפטרה של יום ראשון דראש השנה, וטוב שתבין מה שהיא אומרת ותאמר בכוונה.

סעיף ג

מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית, וגם שמן הרגיל בינינו שקורין "בלומענעהל" כשר אבל שאר שמנים יש מהם שאינם כשרים. וגם הפתילה יהדר שתהא מצמר גפן, או פשתן או קנבוס, כי בשאר דברים יש מהם שאינם כשרים, ובמדינתנו נוהגין להדליק בנרות העשוים מחלב והם כשרים. אבל להניח חתיכת חלב בתוך כלי ובתוכו פתילה אסור להדליק כן. המדליק צריך שידליק עד שיאחז האור ברוב אותה חתיכה פתילה היוצאה מן הנר, וכן בנרות העשוים מחלב צריך שיאחז האור ברוב הפתילה היוצאת.

סעיף ד

כבר ידוע שכל המצות מברכין עליהן עובר לעשייתן, אבל בהדלקת הנרות לשבת כיון שבהדלקה מקבלת האשה שבת על עצמה, והברכה הרי היא התחלה להדלקה, ואם כן אם תברך תחלה לא תוכל עוד להדליק, על כן היא מדלקת תחלה. וכדי שתהא הברכה עובר לעשייתן, פורשה ידיה כנגד פניה, שלא תראה הנרות, ומברכת ומסירה את הידים ורואה את הנרות, והוי כאלו בירכה קודם ההדלקה (ומשום לא פלוג נוהגת כך גם ביום טוב). ועיקר הנרות, שבהם הוי קבלת שבת, הם אלו שעל השלחן שאוכלין עליו, ועל כן תדליק אותם באחרונה. ובשעת הצורך כגון שהיא צריכה ללכת לטבילה או לחופה, או לשאר דבר נחוץ תוכל להתנות שאינה מקבלת שבת בהדלקה, ואז תוכל לברך קודם הדלקה, ואפילו תנאי בלב סגי.

סעיף ה

מצות הדלקת הנרות, חלה בין על האנשים בין על הנשים, אלא שהנשים מוזהרות בה יותר, מפני שהן מצויות בבית, ועוד מפני שהאשה כבתה נרו של עולם, שהחטיאה לאדם הראשון והחשיכה נשמתו שקרויה נר, כמו שנאמר נר אלהים נשמת אדם, ולכן צריכה היא לתקן זאת בהדלקת הנרות לכבוד שבת. ולכן אם האשה בביתה היא קודמת למצוה זאת, ומכל מקום יש לו להאיש גם כן לסייע במצוה, ויתקן את הנרות ויהבהב אותם, דהיינו שידליקם ויכבם כדי שיהיו נוחים אחר כך להדליק. ואשה יולדת, בשבת הראשון ידליק הבעל ויברך, אבל אחר כך, וגם בכל פעם שהיא נדה, מדלקת ומברכת.

סעיף ו

נוהגות הנשים שקודם הדלקת הנרות רוחצות ולובשות בגדי שבת ואשרי להן, וצריכות להתפלל מנחה תחלה, כי בהדלקת הנרות היא מקבלת שבת על עצמה ואינה יכולה להתפלל אחר כך מנחה של חול. ואשה שנתאחרה בעסקיה ובאה לביתה קרוב לחצי שעה קודם שבת, שאם תרחץ ותלבש, תוכל לבא לידי ספק חילול שבת, מצוה יותר שתדליק כמות שהיא משתבא חס ושלום לידי ספק חלול שבת. ואם הבעל רואה שהיא מתאחרת מלבא, מצוה גדולה שידליק הוא ואל ישגיח ברוגזה.

סעיף ז

אם האיש מדליק הנרות והוא צריך לעשות אחר כך איזה מלאכה, טוב גם כן שיתנה שאינו מקבל שבת בהדלקה זו. אבל בדיעבד אם לא התנה יכול לעשות אחר כך מלאכה, כי בהדלקת הבעל אין מנהג שהוא מקבל שבת.

סעיף ח

צריכין להדליק במקום שיאכלו, שיהא ניכר שמדליקין לכבוד שבת, ולא להדליק במקום אחר. אך בשעת הדחק כגון שהאשה חולה ואינה יכולה ללכת אל השלחן, מדלקת כשהיא במטה, ומעמידין אותם אחר כך על השלחן בבית זה, כי כל הבית נחשב מקומם, ונשים שמדליקות הנרות בסוכה, ואחר כך נושאות אותן לתוך הבית לא יפה הן עושות. נר שהוא דולק מערב שבת, צריכין לכבותו ולחזור ולהדליקו לכבוד שבת, כדי שיהא ניכר שמדליק לכבוד שבת.

סעיף ט

צריך להדליק את הנרות בכל החדרים שמשתמש שם. מי שהוא בביתו אצל אשתו כיון שהיא מברכת על הנרות שבחדר אחד, אין צריכין לברך על ההדלקה שבשאר חדרים, אבל אם הוא במקום אחר, אם יש לו שם חדר מיוחד צריך להדליק ולברך. ואם הם רבים שנתאכסנו בחדר אחד, ישתתפו לקנות נרות וידליק אחר ויברך, ויכוין להוציא את כולם בברכתו, וגם הם יכוונו לצאת בברכתו. ואם אין לו חדר מיוחד אלא שהוא בחדר אחד עם בעל האושפיזא ישראל, אינו צריך להדליק כיון שאשתו מדלקת עליו בביתו. ובחורים הלומדים במקום אחר, אם יש להם חדר מיוחד צריכין להדליק בברכה, וישתתפו גם כן לקנות נרות ואחד יברך ויוציא כולם, וצריכין שיהיו הנרות דולקים עד שיבאו שמה. ואם אין להם חדר מיוחד, כיון שאין להם נשים שמדליקות צריכין לתת פרוטה לבעל הבית שיהיה להם שותפות בנרות, ומי שהוא סמוך על שלחן בעל הבית הוא בכלל בני ביתו ואין צריך להשתתף.

סעיף י

נוהגין שאפילו כמה נשים מדליקות בבית אחד, וכל אחת מברכת על נרות שלה, כי כמה שניתוסף אורה יש בה שמחה יתירה, ואך יש ליזהר שלא תדליקו שתים במנורה אחת, ובשעת הדחק מקילין גם בזה.

סעיף יא

אין ליתן מים אפילו מבעוד יום לתוך נקב המנורה שמכניסין שם את הנר של חלב או של שעוה כדי שכשיגיע לשם יתכבה. ובמקום צורך יש להקל אם נותן מבעוד יום, אבל להעמיד כלי עם מים תחת מנורה התלויה, כדי שאם יפלו ניצוצות יתכבו איסור גמור היא אפילו להעמידו מבעוד יום. ולהעמיד כלי בלי מים לקבל הניצוצות מותר, אפילו משחשכה כי ניצוצות אין בהם ממש. ולהעמיד הכלי בשביל שיטפטף לשם השמן או החלב משחשכה אסור, דכיון שאם יטפטף יאסר הכלי בטלטול, נמצא שהוא מבטל כלי מהיכנו ואסור, משום דהוי כאלו דבקו שם, אבל להעמידו מבעוד יום מותר. ואם נטף לתוכו שמן אסור להסתפק ממנו בשבת והכלי אסור בטלטול, ואם לא נטף לתוכו לא נאסר הכלי בטלטול על ידי מחשבה בעלמא.

סעיף יב

טוב להניח את החלות על השלחן קודם שמדליקין את הנרות כדלקמן סימן פ"ט, סעיף ב'.

סעיף יג

אשה סומא אם יש לה בעל ידליק הבעל ויברך, ואם אין לה בעל והיא דרה לבדה, מדלקת ומברכת. ואם דרה עם אחרים בבית אחד והאחרים מדליקין, מדלקת הסומא בלא ברכה, אך אם היא עקרת הבית תדליק היא תחלה ותברך, ואחר כך ידליקו האחרים ויברכו.

סעיף יד

אשה ששכחה פעם אחת להדליק, תדליק כל ימיה נר אחד יותר ממה שהיתה רגילה. וכן אם שכחה כמה פעמים תדליק תמיד נר אחד יותר. והוא משום היכר שתהא זהירה מכאן ולהבא, ולכן אם מחמת אונס לא הדליקה אינה צריכה להוסיף.

קיצור שולחן ערוך סימן עו

סעיף א

נוהגין להקדים תפלת ערבית של שבת יותר מבימות החול, ונכון הוא כדי להקדים קבלת שבת בכל מה שאפשר, רק שיהא מפלג המנחה ולמעלה, ואף הנוהגין להתפלל כל ימי החול מעריב בזמנה דהיינו בצאת הכוכבים יכולין להקדים בשבת. ואפילו שלפעמים בימות החול מתפללין מנחה בשעה שמתפללין עתה ערבית, אין חוששין בזה בתפלת ערבית של שבת שיש בה מצוה שמוסיף מחול אל הקודש.

סעיף ב

בברכת השכיבנו אין חותמין כמו בחול שומר עמו ישראל, כיון שברכה זו היא על כללות עם ישראל, וכללות עם ישראל אינם צריכים שמירה בשבת כי השבת מגין עלינו, אלא אומרים ופרוס, וחותמין ברוך אתה ה' הפורס וכו' וכן ביום טוב. אם טעה וסיים כמו בחול, אם נזכר מיד לאחר תיבת לעד, יאמר מיד הפורס סכת שלום וכו', אבל אם לא נזכר עד לאחר כדי דיבור, אין צריך לאמרו עוד.

סעיף ג

נוהגין לומר בתפלת ערבית וינוחו "בה", ובשחרית ומוסף וינוחו "בו", ובמנחה שבתות קדשך וינוחו "בם".

סעיף ד

אחר תפלת הלחש בערבית בשבת אומרים כולם ביחד ויכלו, ויש לאמרו מעומד לפי שבזה אנו מעידים להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, והעדים צריכין להעיד מעומד.

סעיף ה

אחר כך אומר השליח צבור ברכה אחת מעין שבע, דהיינו ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו וכו', מגן אבות וכו', אלהינו ואלהי אבותינו וכו', ומסיים ברך אתה ה' מקדש השבת. יש להקהל לעמוד בשעה שהשליח צבור אומר ברכה זאת וישמעו היטב. ונוהגין שאומרים עמו מגן אבות עד זכר למעשה בראשית. וגם המתפלל ביחידות יכול לומר מגן אבות עד זכר למעשה בראשית, אבל יותר לא יאמר.

סעיף ו

בכל שבתות השנה אומרים ברכה זאת אפילו ביום טוב, ובשבת שחל לאחר יום טוב, אך כשחל יום טוב ראשון של פסח בשבת אין אומרים אותה.

סעיף ז

אין אומרים אותה אלא במנין קבוע, אבל במקום שאין מתפללין בעשרה אלא באקראי, כגון בבית החתן או בבית האבל אין אומרים אותה. ואם קבעו מקום להתפלל בעשרה איזה שבועות כמו בירידים יש לאמרה.

סעיף ח

במדינות אלו נוהגין שהשליח צבור מקדש בבית הכנסת בלילי שבתות ויום טוב (חוץ משתי לילות הראשונות של פסח). וכיון שהוא אינו יוצא בקידוש זה ואסור לו לטעום קודם קידוש, לכן כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, נותנים לטעום לקטן שהגיע לחינוך, והקטן ישמע את הברכה ממנו ויוצא בה ונמצא שלא בירך לבטלה (דמותר להאכיל את הקטן קודם קידוש כמו שיתבאר לקמן בסימן קס"ה אם ירצה השם). ואם אין קטן בבית הכנסת יכוין המקדש או אדם אחר לצאת בקידוש זה, וישתה שיעור רביעית כדי לברך ברכה אחרונה. ואף על פי כן יכול הוא לחזור ולקדש בביתו להוציא את אשתו ובני ביתו אם אינם יודעין לקדש בעצמם. והא דיוצא בקידוש שבבית הכנסת אף על גב דאין קידוש אלא במקום סעודה, בשעת הדחק סומכין על הפוסקים דסבירא להן דדי אם שותה רביעית שלם מן הכוס. וטוב שישתה רביעית חוץ מכמלא לוגמיו, דהיינו כמלא לוגמיו משום קידוש, ועוד רביעית משום סעודה.

סעיף ט

נוהגין לומר פרק במה מדליקין, ואין אומרים אותו ביום טוב שחל בשבת ולא כשחל יום טוב בערב שבת, ולא בשבת חול המועד.

סעיף י

נוהגין שבשבת אין משכימין כל כך לבא לבית הכנסת כמו בחול, משום דשינה מעונג שבת הוא, ואסמכוה אקרא, דבקרבן התמיד של ימות החול נאמר בבקר, ובשבת נאמר וביום השבת דמשמע איחור, ומכל מקום צריכין ליזהר שלא לאחר קריאת שמע ותפלה.

סעיף יא

זמן תפלת מוסף הוא מיד אחר תפלת שחרית, ואין לאחרה יותר מעד סוף שבע שעות. ואם התפלל אותה אחר שבע שעות נקרא פושע, ואף על פי כן יצא ידי חובתו מפני שזמנה כל היום.

סעיף יב

היו לפניו להתפלל שתי תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוסף, כגון שאיחר מלהתפלל מוסף עד שש שעות ומחצה, צריך להתפלל תחלה מנחה, ואחר כך מוסף, משום דמנחה תדירה יותר, וקיימא לן תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ומכל מקום בצבור אין לעשות כן.

סעיף יג

בקדושה דמוסף שאומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ומיד אומרים הקהל אחד הוא אלהינו וכו', הוא טעות, כי אסור לומר תיבת אחד שני פעמים רצופים, אלא יאמר ה' אחד הוא אלהינו וכו'. אך השליח צבור שהוא ממתין על הצבור, יכול הוא להתחיל בתיבת אחד, כיון שהפסיק בנתים.

סעיף יד

במנחה קודם קריאת התורה, אומרים ואני תפלתי וגו' והוא על פי מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, וכתיב אחריו ואני תפלתי וגו'. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אין אומה זו כשאר אומות העולם, אומות העולם כשהם שותים ומשתכרים הולכין ופוחזין, ואנו לא כן אלא אף על פי ששתינו ואני תפלתי וגו'. ולכן אומרים אותו לפני קריאת התורה להודות ליוצרנו שלא שם חלקנו כהם, ואפילו הרקים שבנו באים לשמוע תורה. וביום טוב שחל בחול שאין קורין בתורה אין אומרים אותו, אבל בשבת אף על פי שאין ספר תורה לקרות מכל מקום אומרים אותו. ואומרים אותו אז קודם החצי קדיש, כדי שלא להפסיק בין הקדיש לתפלת שמונה עשרה.

סעיף טו

לאחר החזרת השמונה עשרה נוהגין לומר צדקתך צדק, והמה שלשה פסוקים כעין צדוק הדין על שלשה צדיקים שנפטרו בשעה זאת, יוסף משה ודוד. ואם הוא ביום שאם היה חול לא היו אומרים תחנון אין אומרים אותו, אך כשמתפללין בצבור בבית אבל, אומרים אותו, דאם לא יאמרוהו הוי פרהסיא ואין אבילות פרהסיא בשבת.

סעיף טז

אם טעה בשבת או ביום טוב והתחיל ברכות אמצעות של חול, ונזכר באמצע ברכה צריך לגמור כל אותה ברכה שתחיל, ואחר כך מתחיל ברכה אמצעית של שבת או של יום טוב. והטעם הוא, משום דמן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת ויום טוב כל ברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בברכת רצה, כמו בראש חדש וחול המועד, אלא מפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחו חכמים, ותקנו ברכה אחת אמצעית לקדושת היום, אבל זה שהתחיל, ברכה של חול, יש לו לגמור אותה ברכה, כיון שהיא ראויה לאמרה עתה מן הדין.

סעיף יז

אפילו לא התחיל רק תיבה אחת מן הברכה, ונזכר מיד, צריך לגמור כל הברכה, חוץ מברכת אתה חונן, שאם לא אמר עדיין רק תיבת אתה, כיון שגם תפלות שבת ערבית ומנחה, מתחילין אתה, לכן אם בתפלת ערבית או מנחה, אף על פי ששכח שהוא שבת והתחיל תיבת אתה, על דעת לומר אתה חונן, ונזכר מיד שהוא שבת, אינו צריך לומר ברכת אתה חונן, אלא גומר ואומר קדשת וכו'. ואם אירע לו כן בשחרית, אזי אם היתה הטעות מחמת שהיה סובר שהוא חול, צריך לגמור ברכת אתה חונן, אבל אם ידע שהוא שבת ושצריך לומר ישמח משה, אלא שנכשל בלשונו מחמת הרגלו, ואמר תיבת "אתה" אינו צריך לגמור ברכת אתה חונן, אלא אומר ישמח משה, דכיון שיש בתפלת שבת גם כן תפלות שמתחילין אתה, הוי ליה כמו שטעה בתפלת שבת מזו לזו, מאחר שידע שהוא שבת ולא אמר עדיין רק תיבת אתה.

סעיף יח

אם לא נזכר עד בברכות האחרונות (דהיינו מן רצה ולהלן), פוסק באמצע ברכה במקום שנזכר, ומתחיל בשל שבת או יום טוב וגומר כסדר, ואם לא נזכר עד לאחר שהתחיל לומר יהיו לרצון, חוזר לראש התפלה.

סעיף יט

בתפלת המוספין אם טעה בברכות אמצעיות של חול, פוסק באמצע ברכה שנזכר בה ומתחיל ברכה אמצעית של תפלת מוסף, כי בתפלת מוסף לא היה כלל מן הדין להתפלל כל ברכות האמצעיות כמו בחול, אלא ברכה אחת של מוסף.

סעיף כ

מי שטעה והתחיל תפלה של חול בשבת סימן רע לו, ויפשפש במעשיו כל ימי השבוע הבאה ויעשה תשובה.

סעיף כא

טעה בברכה אמצעית של תפלות השבת מזו לזו, אם נזכר קודם שאמר את השם מחתימת הברכה, חוזר לתחלת הברכה שהיה לו להתפלל עתה, אבל אם לא נזכר עתה עד לאחר שאמר את ה', גומר ואומר מקדש השבת ויוצא בדיעבד, לפי שהעיקר מברכות האמצעיות היא רצה נא במנוחתנו והיא שוה בכל התפלות.

סעיף כב

במה דברים אמורים בתפלת ערבית שחרית ומנחה, אבל בתפלת מוסף אם התפלל במקומה תפלה אחרת לא יצא, הואיל ולא הזכיר קרבן מוסף. וכן אם במקום ערבית או שחרית או מנחה התפלל מוסף לא יצא, הואיל והזכיר קרבן מוסף ואמר שקר לפני המקום ברוך הוא.

סעיף כג

אם טעה בתפלת יום טוב שהיה לו לחתום מקדש ישראל והזמנים וחתם מקדש השבת, אם חזר בתוך כדי דיבור ואמר מקדש ישראל והזמנים יצא, ואם לאו צריך לחזור ולהתחיל אתה בחרתנו וכו'.

קיצור שולחן ערוך סימן עו

סעיף א

נוהגין להקדים תפלת ערבית של שבת יותר מבימות החול, ונכון הוא כדי להקדים קבלת שבת בכל מה שאפשר, רק שיהא מפלג המנחה ולמעלה, ואף הנוהגין להתפלל כל ימי החול מעריב בזמנה דהיינו בצאת הכוכבים יכולין להקדים בשבת. ואפילו שלפעמים בימות החול מתפללין מנחה בשעה שמתפללין עתה ערבית, אין חוששין בזה בתפלת ערבית של שבת שיש בה מצוה שמוסיף מחול אל הקודש.

סעיף ב

בברכת השכיבנו אין חותמין כמו בחול שומר עמו ישראל, כיון שברכה זו היא על כללות עם ישראל, וכללות עם ישראל אינם צריכים שמירה בשבת כי השבת מגין עלינו, אלא אומרים ופרוס, וחותמין ברוך אתה ה' הפורס וכו' וכן ביום טוב. אם טעה וסיים כמו בחול, אם נזכר מיד לאחר תיבת לעד, יאמר מיד הפורס סכת שלום וכו', אבל אם לא נזכר עד לאחר כדי דיבור, אין צריך לאמרו עוד.

סעיף ג

נוהגין לומר בתפלת ערבית וינוחו "בה", ובשחרית ומוסף וינוחו "בו", ובמנחה שבתות קדשך וינוחו "בם".

סעיף ד

אחר תפלת הלחש בערבית בשבת אומרים כולם ביחד ויכלו, ויש לאמרו מעומד לפי שבזה אנו מעידים להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, והעדים צריכין להעיד מעומד.

סעיף ה

אחר כך אומר השליח צבור ברכה אחת מעין שבע, דהיינו ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו וכו', מגן אבות וכו', אלהינו ואלהי אבותינו וכו', ומסיים ברך אתה ה' מקדש השבת. יש להקהל לעמוד בשעה שהשליח צבור אומר ברכה זאת וישמעו היטב. ונוהגין שאומרים עמו מגן אבות עד זכר למעשה בראשית. וגם המתפלל ביחידות יכול לומר מגן אבות עד זכר למעשה בראשית, אבל יותר לא יאמר.

סעיף ו

בכל שבתות השנה אומרים ברכה זאת אפילו ביום טוב, ובשבת שחל לאחר יום טוב, אך כשחל יום טוב ראשון של פסח בשבת אין אומרים אותה.

סעיף ז

אין אומרים אותה אלא במנין קבוע, אבל במקום שאין מתפללין בעשרה אלא באקראי, כגון בבית החתן או בבית האבל אין אומרים אותה. ואם קבעו מקום להתפלל בעשרה איזה שבועות כמו בירידים יש לאמרה.

סעיף ח

במדינות אלו נוהגין שהשליח צבור מקדש בבית הכנסת בלילי שבתות ויום טוב (חוץ משתי לילות הראשונות של פסח). וכיון שהוא אינו יוצא בקידוש זה ואסור לו לטעום קודם קידוש, לכן כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, נותנים לטעום לקטן שהגיע לחינוך, והקטן ישמע את הברכה ממנו ויוצא בה ונמצא שלא בירך לבטלה (דמותר להאכיל את הקטן קודם קידוש כמו שיתבאר לקמן בסימן קס"ה אם ירצה השם). ואם אין קטן בבית הכנסת יכוין המקדש או אדם אחר לצאת בקידוש זה, וישתה שיעור רביעית כדי לברך ברכה אחרונה. ואף על פי כן יכול הוא לחזור ולקדש בביתו להוציא את אשתו ובני ביתו אם אינם יודעין לקדש בעצמם. והא דיוצא בקידוש שבבית הכנסת אף על גב דאין קידוש אלא במקום סעודה, בשעת הדחק סומכין על הפוסקים דסבירא להן דדי אם שותה רביעית שלם מן הכוס. וטוב שישתה רביעית חוץ מכמלא לוגמיו, דהיינו כמלא לוגמיו משום קידוש, ועוד רביעית משום סעודה.

סעיף ט

נוהגין לומר פרק במה מדליקין, ואין אומרים אותו ביום טוב שחל בשבת ולא כשחל יום טוב בערב שבת, ולא בשבת חול המועד.

סעיף י

נוהגין שבשבת אין משכימין כל כך לבא לבית הכנסת כמו בחול, משום דשינה מעונג שבת הוא, ואסמכוה אקרא, דבקרבן התמיד של ימות החול נאמר בבקר, ובשבת נאמר וביום השבת דמשמע איחור, ומכל מקום צריכין ליזהר שלא לאחר קריאת שמע ותפלה.

סעיף יא

זמן תפלת מוסף הוא מיד אחר תפלת שחרית, ואין לאחרה יותר מעד סוף שבע שעות. ואם התפלל אותה אחר שבע שעות נקרא פושע, ואף על פי כן יצא ידי חובתו מפני שזמנה כל היום.

סעיף יב

היו לפניו להתפלל שתי תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוסף, כגון שאיחר מלהתפלל מוסף עד שש שעות ומחצה, צריך להתפלל תחלה מנחה, ואחר כך מוסף, משום דמנחה תדירה יותר, וקיימא לן תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ומכל מקום בצבור אין לעשות כן.

סעיף יג

בקדושה דמוסף שאומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ומיד אומרים הקהל אחד הוא אלהינו וכו', הוא טעות, כי אסור לומר תיבת אחד שני פעמים רצופים, אלא יאמר ה' אחד הוא אלהינו וכו'. אך השליח צבור שהוא ממתין על הצבור, יכול הוא להתחיל בתיבת אחד, כיון שהפסיק בנתים.

סעיף יד

במנחה קודם קריאת התורה, אומרים ואני תפלתי וגו' והוא על פי מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, וכתיב אחריו ואני תפלתי וגו'. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אין אומה זו כשאר אומות העולם, אומות העולם כשהם שותים ומשתכרים הולכין ופוחזין, ואנו לא כן אלא אף על פי ששתינו ואני תפלתי וגו'. ולכן אומרים אותו לפני קריאת התורה להודות ליוצרנו שלא שם חלקנו כהם, ואפילו הרקים שבנו באים לשמוע תורה. וביום טוב שחל בחול שאין קורין בתורה אין אומרים אותו, אבל בשבת אף על פי שאין ספר תורה לקרות מכל מקום אומרים אותו. ואומרים אותו אז קודם החצי קדיש, כדי שלא להפסיק בין הקדיש לתפלת שמונה עשרה.

סעיף טו

לאחר החזרת השמונה עשרה נוהגין לומר צדקתך צדק, והמה שלשה פסוקים כעין צדוק הדין על שלשה צדיקים שנפטרו בשעה זאת, יוסף משה ודוד. ואם הוא ביום שאם היה חול לא היו אומרים תחנון אין אומרים אותו, אך כשמתפללין בצבור בבית אבל, אומרים אותו, דאם לא יאמרוהו הוי פרהסיא ואין אבילות פרהסיא בשבת.

סעיף טז

אם טעה בשבת או ביום טוב והתחיל ברכות אמצעות של חול, ונזכר באמצע ברכה צריך לגמור כל אותה ברכה שתחיל, ואחר כך מתחיל ברכה אמצעית של שבת או של יום טוב. והטעם הוא, משום דמן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת ויום טוב כל ברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בברכת רצה, כמו בראש חדש וחול המועד, אלא מפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחו חכמים, ותקנו ברכה אחת אמצעית לקדושת היום, אבל זה שהתחיל, ברכה של חול, יש לו לגמור אותה ברכה, כיון שהיא ראויה לאמרה עתה מן הדין.

סעיף יז

אפילו לא התחיל רק תיבה אחת מן הברכה, ונזכר מיד, צריך לגמור כל הברכה, חוץ מברכת אתה חונן, שאם לא אמר עדיין רק תיבת אתה, כיון שגם תפלות שבת ערבית ומנחה, מתחילין אתה, לכן אם בתפלת ערבית או מנחה, אף על פי ששכח שהוא שבת והתחיל תיבת אתה, על דעת לומר אתה חונן, ונזכר מיד שהוא שבת, אינו צריך לומר ברכת אתה חונן, אלא גומר ואומר קדשת וכו'. ואם אירע לו כן בשחרית, אזי אם היתה הטעות מחמת שהיה סובר שהוא חול, צריך לגמור ברכת אתה חונן, אבל אם ידע שהוא שבת ושצריך לומר ישמח משה, אלא שנכשל בלשונו מחמת הרגלו, ואמר תיבת "אתה" אינו צריך לגמור ברכת אתה חונן, אלא אומר ישמח משה, דכיון שיש בתפלת שבת גם כן תפלות שמתחילין אתה, הוי ליה כמו שטעה בתפלת שבת מזו לזו, מאחר שידע שהוא שבת ולא אמר עדיין רק תיבת אתה.

סעיף יח

אם לא נזכר עד בברכות האחרונות (דהיינו מן רצה ולהלן), פוסק באמצע ברכה במקום שנזכר, ומתחיל בשל שבת או יום טוב וגומר כסדר, ואם לא נזכר עד לאחר שהתחיל לומר יהיו לרצון, חוזר לראש התפלה.

סעיף יט

בתפלת המוספין אם טעה בברכות אמצעיות של חול, פוסק באמצע ברכה שנזכר בה ומתחיל ברכה אמצעית של תפלת מוסף, כי בתפלת מוסף לא היה כלל מן הדין להתפלל כל ברכות האמצעיות כמו בחול, אלא ברכה אחת של מוסף.

סעיף כ

מי שטעה והתחיל תפלה של חול בשבת סימן רע לו, ויפשפש במעשיו כל ימי השבוע הבאה ויעשה תשובה.

סעיף כא

טעה בברכה אמצעית של תפלות השבת מזו לזו, אם נזכר קודם שאמר את השם מחתימת הברכה, חוזר לתחלת הברכה שהיה לו להתפלל עתה, אבל אם לא נזכר עתה עד לאחר שאמר את ה', גומר ואומר מקדש השבת ויוצא בדיעבד, לפי שהעיקר מברכות האמצעיות היא רצה נא במנוחתנו והיא שוה בכל התפלות.

סעיף כב

במה דברים אמורים בתפלת ערבית שחרית ומנחה, אבל בתפלת מוסף אם התפלל במקומה תפלה אחרת לא יצא, הואיל ולא הזכיר קרבן מוסף. וכן אם במקום ערבית או שחרית או מנחה התפלל מוסף לא יצא, הואיל והזכיר קרבן מוסף ואמר שקר לפני המקום ברוך הוא.

סעיף כג

אם טעה בתפלת יום טוב שהיה לו לחתום מקדש ישראל והזמנים וחתם מקדש השבת, אם חזר בתוך כדי דיבור ואמר מקדש ישראל והזמנים יצא, ואם לאו צריך לחזור ולהתחיל אתה בחרתנו וכו'.

קיצור שולחן ערוך סימן עז

סעיף א

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירות שבת בקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו בקידוש וגם ביציאתו בהבדלה, ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס יין, בין בכניסתו בין ביציאתו.

סעיף ב

יכולין לקדש ולאכול אף על פי שעדיין אינו לילה, אך הנוהגין כל ימות החול להתפלל מעריב בזמנה ובשבת מקדימין, אלו אסורין לאכול משהגיע חצי שעה קודם צאת הכוכבים. ולכן אם אין יותר מחצי שעה עד הלילה צריכין להמתין עד הלילה, ואז יקראו תחלה שלש פרשיות של קריאת שמע ואחר כך יקדשו. ואסור לטעום כלום ואפילו מים קודם קידוש.

סעיף ג

מצוה לקדש על יין ישן ומצוה לברור יין יפה, ואם אפשר יש להדר אחר יין אדום, ובמקום שאין יין כשר כראוי מצוי, מקדשין גם על יין צמוקין. ויכלו יש לומר מעומד, ומסתכל בנרות, ואחר כך ישב ומסתכל בכוס ומברך בורא פרי הגפן ואשר קדשנו וכו'. ואם אין לו יין מקדשין על הפת ולא על שאר משקין.

סעיף ד

גם הנשים חייבות בקידוש, על כן ישמעו היטב את הקידוש ויענו אמן, אבל ברוך הוא וברוך שמו לא יאמרו. וקטן אפילו הוא בן שלש עשרה שנה אם אינו ידוע שהביא שתי שערות אינו מוציא את האשה, ולכן תקדש האשה בעצמה. ואם אינה יודעת תאמר עם הקטן מלה במלה, וגם אם שומעת את הקידוש מן הבעל או מאיש אחר, יותר נכון הוא שתאמר עם המקדש מלה במלה, (אם יש כמה בעלי בתים בבית אחד, איך יתנהגו בקידוש, עיין לקמן סימן קל"ה סעיף ו').

סעיף ה

יין שנתחמץ אין מקדשין עליו, וכן יין שיש לו ריח רע אף על פי שלא נתחמץ אלא ריחו וטעמו יין שמברכין עליו בורא פרי הגפן רק שמסריח קצת מחמת שהיה בכלי מאוס, וכן אם הוא מריח אחר החבית אין מקדשין עליו. וכן יין שעמד מגולה איזה שעות (אף על פי דהאידנא לא קפדינן אגילוי), אין מקדשין עליו, משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. יין שיש בו קמחין יש לסננו, ואם אי אפשר לסננו מקדשין עליו כך, אבל אם יש עליו קרום לבן אין מקדשין עליו דמסתמא פג טעמו.

סעיף ו

מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש. אך יש אומרים שאין מקדשין עליהם כיון דאינן ראויין למזבח, על כן אם אפשר יש להדר אחר יין אחר.

סעיף ז

הכוס צריכה להיות שלמה ונקיה. וכל הדינים שהן בכוס של ברכת המזון ישנם גם בכוס של קידוש בין ביום בין בלילה, וכן בכוס של הבדלה, וטוב לקדש בלילה על כוס גדולה שישייר ממנה לקידוש היום ולהבדלה.

סעיף ח

החלות תהיינה מכוסות בשעת קידוש, ואפילו הוא מקדש עליהן יהיו מכוסות בשעת הקידוש, זכר למן שהיה מכוסה בטל מלמטה ולמעלה.

סעיף ט

כל המקדש ישתה מן הכוס לכל הפחות כמלא לוגמיו בלי הפסק, ומצוה שיטעמו כולם מכוס של ברכה, מי שאינו שותה יין מחמת נדר או מחמת שמזיק לו וכדומה, אין לו לקדש על היין על סמך שישתו המסובין.

סעיף י

יין של קידוש לפי שהוא מצרכי הסעודה, אינו טעון ברכה לאחריו דברכת המזון פוטרתו. אך יש פוסקים דסבירא להו דאינו פוטרתו, על כן אם אפשר יש לו להדר, שלאחר ברכת המזון יברך על כוס יין, וישתה רביעית, ויברך ברכה אחרונה לפטור גם את הכוס של קידוש.

סעיף יא

על היין שבתוך הסעודה אינו צריך לברך, שנפטר בברכת בורא פרי הגפן שבקידוש.

סעיף יב

קידש על הכוס סבור שהוא יין, ואחר כך נמצא שהוא מים או שאר משקה, יחזור ויקדש על היין. ואם עמד לפניו יין על השלחן, והיה דעתו לשתות יין גם בתוך הסעודה, אינו צריך לקדש שנית, דהוי כאלו קידש על היין. ואם לא היה יין לפניו על השלחן, אבל היה יין בביתו והיה דעתו לשתות בתוך הסעודה, אין צריך לברך בורא פרי הגפן אלא אשר קדשנו וכו'. ואם היתה הכוס של שכר או "מעד" (מי דבש), במקום שהוא חמר מדינה, בכל אופן אין צריך לקדש שנית אלא יברך שהכל וישתה. ובמקומות שנוהגין לקדש אחר נטילת ידים קודם בציעת הפת, גם כן אין צריך לחזור ולקדש, אלא מברך המוציא והוי כאלו קידש על הפת.

סעיף יג

גם ביום בסעודת שחרית צריך לקדש על הכוס, דהיינו שמברך עליה בורא פרי הקפן, וזהו הקידוש. וגם נשים חייבות בקידוש זה, וגם קודם קידוש זה אסור לטעום כלום ואפילו מים כמו בקידוש הלילה. ומצוה מן המובחר שיהיה קידוש זה גם כן על היין דוקא. ואם חביב לו יין שרף ומקדש עליו גם כן יוצא, אך יזהר שתהא הכוס מחזיקה רביעית וישתה מלא לוגמיו בלא הפסק, (ואם מקדש על היין ורוצה לשתות גם יין שרף או קפה עיין לעיל סימן מ"ט סעיף ו').

סעיף יד

בין בלילה בין ביום אין קידוש אלא במקום סעודה שנאמר, וקראת לשבת ענג, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קריא דקידוש, שם תהא עונג. ואם קידש בבית זה ואוכל בבית אחר, אפילו אם בשעת קידוש היה בדעתו כן, אינו יוצא ידי קידוש. וגם צריך לאכול מיד לאחר הקידוש, ואם לא אכל מיד לאחר הקידוש לא יצא ידי קידוש. וביום אף שאינו רוצה לאכול מיד סעודה קבועה, יכול לקדש ולאכול קצת פת כיסנין, ואז צריך לשתות מן הכוס רביעית, כדי לברך ברכה על המחיה ועל פרי הגפן, וזאת יכול לעשות גם קודם מוסף אם לבו חלוש. ומוהל שהוא צריך לברך על כוס המילה ועדיין לא קידש, ישתה מן הכוס כמלא לוגמיו ועוד רביעית.

סעיף טו

מותר לטעום אחר תפלת שחרית קודם תפלת מוסף, וטעימה היינו פת כביצה ולא יותר, ופירות אפילו הרבה כדי לסעוד את הלב, ובלבד שיקדש תחלה וישתה כמלא לוגמיו ועוד רביעית יין, (דלעת הצורך סמכינן, דזאת הוי קידוש במקום סעודה), או ישתה רביעית יין ויאכל כזית מחמשת מיני דגן.

סעיף טז

כל אדם מישראל בין איש או אשה חייבים לאכול בשבת שלש סעודות, אחת בלילה ושתים ביום, וחייב לאכול בכל סעודה פת, ואפילו בסעודה שלישית יזהר מאד לאכול פת דוקא (וכיון שהוא נוטל ידיו ומברך על הנטילה, צריך לאכול פת כביצה). לכן יזהר כל אדם שלא למלאות כרסו בסעודת שחרית, כדי שיוכל לקיים מצות שלש סעודות, ואם אי אפשר לו כלל לאכול פת גמור, יאכל לכל הפחות פת כיסנין, או שאר מאכל העשוי מחמשת מיני דגן שמברכין עליו בורא מיני מזונות, שהוא נקרא מזון. ואם גם זאת אי אפשר לו, יאכל על על פנים דברים שדרך ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וכיוצא בהם. ואם גם זאת אי אפשר לו יאכל על כל פנים פירות מבושלים. זמן סעודה שלישית היא משיגיע זמן מנחה גדולה, דהיינו משש שעות ומחצה ואילך.

סעיף יז

וחייב לבצוע בכל סעודה על שתי ככרות שלמות, ואוחז שתיהן בידו בשעת ברכת המוציא, ובוצע אחת מהן. ונוהגין לרשום בסכין על הככר במקום שרוצה לבצוע, והטעם מפני שבחול צריכין לחתוך קצת סביב הפת קודם ברכת המוציא, כמו שכתוב בסימן מ"א סעיף ג', ובשבת אי אפשר משום דבעינן שתהיה הפת שלמה בשעת הברכה, ולכן על כל פנים רושמין מקום החתך כדי שידע היכן יחתוך, ולא יצטרך להפסיק הרבה ולעיין באיזה מוקם יחתוך. ויש להניח הככרות שתהא זו שהוא רוצה לבצוע אותה לפניו, כדי שלא יצטרך להעביר על המצוה. ואפילו אוכל כמה סעודות צריך בכל סעודה שתי ככרות שלמות. וכן כשמקדש ביום בשחרית קודם הסעודה הקבועה ואוכל פת כיסנין, יש לקחת שתים שלמות.

סעיף יח

אם אין לכל המסובין בשלחן לחם משנה, אלא לפני אחד, יבצע הוא להוציא את כולם, וגם בברכת המוציא יצאו במה שבירך הבוצע. וקודם שיברך המוציא יאמר: ברשות מורי ורבותי, ולאחר שטעם הוא מפרוסת המוציא, נותן לכל אחד פרוסה ואוכלים.

סעיף יט

אם לא קרא הפרשה בערב שבת לא יאכל שבת בשחרית עד שיקראה, ואם לא קראה קודם האכילה יקרא על כל פנים קודם מנחה, ובדיעבד עד סוף יום שלישי.

סעיף כ

אסור להתענות בשבת לשם תענית אפילו זמן קצר, ואפילו שלא לשם תענית אסור על כל פנים להתענות עד חצות.

סעיף כא

אסור להצטער חס ושלום על איזה צרה רחמנא ליצלן, אלא יבקש רחמים מבעל הרחמים.

סעיף כב

מצוה להרבות בפירות ומגדנות ומיני ריח, כדי להשלים מאה ברכות, ומצוה לענגו בכל דבר שהוא לו לעונג, שנאמר וקראת לשבת עונג.

סעיף כג

אחר סעודת שחרית אם רגיל לישן יישן, אבל אל יאמר אישן מפני שאני צריך לעשות מלאכה או ללכת בדרך בלילה.

סעיף כד

אחר כך קובעים ללמוד תורה. בפרשת שבת נאמר ויקהל משה, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, למה נאמר בפרשה זו ויקהל, ולא נאמר כן בכל התורה כולה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: רד ועשה לי קהלות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך, להקהיל קהלות בכל שבת וללמד תורה ברבים. עוד אמרו, לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, כי הרבה אנשים טרודים כל ימי החול במלאכתם, ואין להם פנאי לעסוק בתורה בקביעות, ובשבת ויום טוב שהם פנוין מלאכתם יכולין לעסוק בתורה כראוי. לפיכך בעלי מלאכות ובעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, המה מחוייבים יותר לעסוק בתורה ביום שבת קודש, איש איש כפי השגתו ויכלתו.

קיצור שולחן ערוך סימן עז

סעיף א

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירות שבת בקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו בקידוש וגם ביציאתו בהבדלה, ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס יין, בין בכניסתו בין ביציאתו.

סעיף ב

יכולין לקדש ולאכול אף על פי שעדיין אינו לילה, אך הנוהגין כל ימות החול להתפלל מעריב בזמנה ובשבת מקדימין, אלו אסורין לאכול משהגיע חצי שעה קודם צאת הכוכבים. ולכן אם אין יותר מחצי שעה עד הלילה צריכין להמתין עד הלילה, ואז יקראו תחלה שלש פרשיות של קריאת שמע ואחר כך יקדשו. ואסור לטעום כלום ואפילו מים קודם קידוש.

סעיף ג

מצוה לקדש על יין ישן ומצוה לברור יין יפה, ואם אפשר יש להדר אחר יין אדום, ובמקום שאין יין כשר כראוי מצוי, מקדשין גם על יין צמוקין. ויכלו יש לומר מעומד, ומסתכל בנרות, ואחר כך ישב ומסתכל בכוס ומברך בורא פרי הגפן ואשר קדשנו וכו'. ואם אין לו יין מקדשין על הפת ולא על שאר משקין.

סעיף ד

גם הנשים חייבות בקידוש, על כן ישמעו היטב את הקידוש ויענו אמן, אבל ברוך הוא וברוך שמו לא יאמרו. וקטן אפילו הוא בן שלש עשרה שנה אם אינו ידוע שהביא שתי שערות אינו מוציא את האשה, ולכן תקדש האשה בעצמה. ואם אינה יודעת תאמר עם הקטן מלה במלה, וגם אם שומעת את הקידוש מן הבעל או מאיש אחר, יותר נכון הוא שתאמר עם המקדש מלה במלה, (אם יש כמה בעלי בתים בבית אחד, איך יתנהגו בקידוש, עיין לקמן סימן קל"ה סעיף ו').

סעיף ה

יין שנתחמץ אין מקדשין עליו, וכן יין שיש לו ריח רע אף על פי שלא נתחמץ אלא ריחו וטעמו יין שמברכין עליו בורא פרי הגפן רק שמסריח קצת מחמת שהיה בכלי מאוס, וכן אם הוא מריח אחר החבית אין מקדשין עליו. וכן יין שעמד מגולה איזה שעות (אף על פי דהאידנא לא קפדינן אגילוי), אין מקדשין עליו, משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. יין שיש בו קמחין יש לסננו, ואם אי אפשר לסננו מקדשין עליו כך, אבל אם יש עליו קרום לבן אין מקדשין עליו דמסתמא פג טעמו.

סעיף ו

מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש. אך יש אומרים שאין מקדשין עליהם כיון דאינן ראויין למזבח, על כן אם אפשר יש להדר אחר יין אחר.

סעיף ז

הכוס צריכה להיות שלמה ונקיה. וכל הדינים שהן בכוס של ברכת המזון ישנם גם בכוס של קידוש בין ביום בין בלילה, וכן בכוס של הבדלה, וטוב לקדש בלילה על כוס גדולה שישייר ממנה לקידוש היום ולהבדלה.

סעיף ח

החלות תהיינה מכוסות בשעת קידוש, ואפילו הוא מקדש עליהן יהיו מכוסות בשעת הקידוש, זכר למן שהיה מכוסה בטל מלמטה ולמעלה.

סעיף ט

כל המקדש ישתה מן הכוס לכל הפחות כמלא לוגמיו בלי הפסק, ומצוה שיטעמו כולם מכוס של ברכה, מי שאינו שותה יין מחמת נדר או מחמת שמזיק לו וכדומה, אין לו לקדש על היין על סמך שישתו המסובין.

סעיף י

יין של קידוש לפי שהוא מצרכי הסעודה, אינו טעון ברכה לאחריו דברכת המזון פוטרתו. אך יש פוסקים דסבירא להו דאינו פוטרתו, על כן אם אפשר יש לו להדר, שלאחר ברכת המזון יברך על כוס יין, וישתה רביעית, ויברך ברכה אחרונה לפטור גם את הכוס של קידוש.

סעיף יא

על היין שבתוך הסעודה אינו צריך לברך, שנפטר בברכת בורא פרי הגפן שבקידוש.

סעיף יב

קידש על הכוס סבור שהוא יין, ואחר כך נמצא שהוא מים או שאר משקה, יחזור ויקדש על היין. ואם עמד לפניו יין על השלחן, והיה דעתו לשתות יין גם בתוך הסעודה, אינו צריך לקדש שנית, דהוי כאלו קידש על היין. ואם לא היה יין לפניו על השלחן, אבל היה יין בביתו והיה דעתו לשתות בתוך הסעודה, אין צריך לברך בורא פרי הגפן אלא אשר קדשנו וכו'. ואם היתה הכוס של שכר או "מעד" (מי דבש), במקום שהוא חמר מדינה, בכל אופן אין צריך לקדש שנית אלא יברך שהכל וישתה. ובמקומות שנוהגין לקדש אחר נטילת ידים קודם בציעת הפת, גם כן אין צריך לחזור ולקדש, אלא מברך המוציא והוי כאלו קידש על הפת.

סעיף יג

גם ביום בסעודת שחרית צריך לקדש על הכוס, דהיינו שמברך עליה בורא פרי הקפן, וזהו הקידוש. וגם נשים חייבות בקידוש זה, וגם קודם קידוש זה אסור לטעום כלום ואפילו מים כמו בקידוש הלילה. ומצוה מן המובחר שיהיה קידוש זה גם כן על היין דוקא. ואם חביב לו יין שרף ומקדש עליו גם כן יוצא, אך יזהר שתהא הכוס מחזיקה רביעית וישתה מלא לוגמיו בלא הפסק, (ואם מקדש על היין ורוצה לשתות גם יין שרף או קפה עיין לעיל סימן מ"ט סעיף ו').

סעיף יד

בין בלילה בין ביום אין קידוש אלא במקום סעודה שנאמר, וקראת לשבת ענג, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קריא דקידוש, שם תהא עונג. ואם קידש בבית זה ואוכל בבית אחר, אפילו אם בשעת קידוש היה בדעתו כן, אינו יוצא ידי קידוש. וגם צריך לאכול מיד לאחר הקידוש, ואם לא אכל מיד לאחר הקידוש לא יצא ידי קידוש. וביום אף שאינו רוצה לאכול מיד סעודה קבועה, יכול לקדש ולאכול קצת פת כיסנין, ואז צריך לשתות מן הכוס רביעית, כדי לברך ברכה על המחיה ועל פרי הגפן, וזאת יכול לעשות גם קודם מוסף אם לבו חלוש. ומוהל שהוא צריך לברך על כוס המילה ועדיין לא קידש, ישתה מן הכוס כמלא לוגמיו ועוד רביעית.

סעיף טו

מותר לטעום אחר תפלת שחרית קודם תפלת מוסף, וטעימה היינו פת כביצה ולא יותר, ופירות אפילו הרבה כדי לסעוד את הלב, ובלבד שיקדש תחלה וישתה כמלא לוגמיו ועוד רביעית יין, (דלעת הצורך סמכינן, דזאת הוי קידוש במקום סעודה), או ישתה רביעית יין ויאכל כזית מחמשת מיני דגן.

סעיף טז

כל אדם מישראל בין איש או אשה חייבים לאכול בשבת שלש סעודות, אחת בלילה ושתים ביום, וחייב לאכול בכל סעודה פת, ואפילו בסעודה שלישית יזהר מאד לאכול פת דוקא (וכיון שהוא נוטל ידיו ומברך על הנטילה, צריך לאכול פת כביצה). לכן יזהר כל אדם שלא למלאות כרסו בסעודת שחרית, כדי שיוכל לקיים מצות שלש סעודות, ואם אי אפשר לו כלל לאכול פת גמור, יאכל לכל הפחות פת כיסנין, או שאר מאכל העשוי מחמשת מיני דגן שמברכין עליו בורא מיני מזונות, שהוא נקרא מזון. ואם גם זאת אי אפשר לו, יאכל על על פנים דברים שדרך ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וכיוצא בהם. ואם גם זאת אי אפשר לו יאכל על כל פנים פירות מבושלים. זמן סעודה שלישית היא משיגיע זמן מנחה גדולה, דהיינו משש שעות ומחצה ואילך.

סעיף יז

וחייב לבצוע בכל סעודה על שתי ככרות שלמות, ואוחז שתיהן בידו בשעת ברכת המוציא, ובוצע אחת מהן. ונוהגין לרשום בסכין על הככר במקום שרוצה לבצוע, והטעם מפני שבחול צריכין לחתוך קצת סביב הפת קודם ברכת המוציא, כמו שכתוב בסימן מ"א סעיף ג', ובשבת אי אפשר משום דבעינן שתהיה הפת שלמה בשעת הברכה, ולכן על כל פנים רושמין מקום החתך כדי שידע היכן יחתוך, ולא יצטרך להפסיק הרבה ולעיין באיזה מוקם יחתוך. ויש להניח הככרות שתהא זו שהוא רוצה לבצוע אותה לפניו, כדי שלא יצטרך להעביר על המצוה. ואפילו אוכל כמה סעודות צריך בכל סעודה שתי ככרות שלמות. וכן כשמקדש ביום בשחרית קודם הסעודה הקבועה ואוכל פת כיסנין, יש לקחת שתים שלמות.

סעיף יח

אם אין לכל המסובין בשלחן לחם משנה, אלא לפני אחד, יבצע הוא להוציא את כולם, וגם בברכת המוציא יצאו במה שבירך הבוצע. וקודם שיברך המוציא יאמר: ברשות מורי ורבותי, ולאחר שטעם הוא מפרוסת המוציא, נותן לכל אחד פרוסה ואוכלים.

סעיף יט

אם לא קרא הפרשה בערב שבת לא יאכל שבת בשחרית עד שיקראה, ואם לא קראה קודם האכילה יקרא על כל פנים קודם מנחה, ובדיעבד עד סוף יום שלישי.

סעיף כ

אסור להתענות בשבת לשם תענית אפילו זמן קצר, ואפילו שלא לשם תענית אסור על כל פנים להתענות עד חצות.

סעיף כא

אסור להצטער חס ושלום על איזה צרה רחמנא ליצלן, אלא יבקש רחמים מבעל הרחמים.

סעיף כב

מצוה להרבות בפירות ומגדנות ומיני ריח, כדי להשלים מאה ברכות, ומצוה לענגו בכל דבר שהוא לו לעונג, שנאמר וקראת לשבת עונג.

סעיף כג

אחר סעודת שחרית אם רגיל לישן יישן, אבל אל יאמר אישן מפני שאני צריך לעשות מלאכה או ללכת בדרך בלילה.

סעיף כד

אחר כך קובעים ללמוד תורה. בפרשת שבת נאמר ויקהל משה, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, למה נאמר בפרשה זו ויקהל, ולא נאמר כן בכל התורה כולה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: רד ועשה לי קהלות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך, להקהיל קהלות בכל שבת וללמד תורה ברבים. עוד אמרו, לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, כי הרבה אנשים טרודים כל ימי החול במלאכתם, ואין להם פנאי לעסוק בתורה בקביעות, ובשבת ויום טוב שהם פנוין מלאכתם יכולין לעסוק בתורה כראוי. לפיכך בעלי מלאכות ובעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, המה מחוייבים יותר לעסוק בתורה ביום שבת קודש, איש איש כפי השגתו ויכלתו.

קיצור שולחן ערוך סימן עח

סעיף א

כשמוסיפין בשבת, יכולין לקרות כהן או לוי לאחרון, כיון שכבר השלימו שבעה גברי וגם שהוא האחרון מעיקר הקרואים, (חוץ מן המפטיר). וכן המפטיר יכולין לקרות כהן או לוי, ואפילו כהן אחד לאחרון וכהן אחד למפטיר יכולין לקרות, כיון שהקדיש מפסיק ביניהם. ובשמחת תורה שמוציאין שלשה ספרי תורה יכולין לקרות כהן אחד לחתן תורה, ואחד לחתן בראשית ואחד למפטיר, כיון שכל אחד קורא בספר תורה אחר. אבל בראש חדש טבת שחל להיות בשבת אף על פי שמוציאין גם כן שלשה ספרי תורה אפילו אם רוצים לקרות בספר תורה הראשון שמונה גברי אין רשאי לקרות להכהן שיהיה השמיני, כיון שעדיין אין משלימין הקריאה בספר זה, והמשלים הוא בספר השני שקורין בו פרשת ראש חדש, ואז יכולין לקרותו. וכן הדין בשבת שקלים ובפרשת החדש כשהם בראש חדש.

סעיף ב

אם קראו לכהן או ללוי באמצע המנין, יעלה אחר במקומו והוא ימתין אצל התיבה, ויעלה למפטיר או לאחרון לאחר מנין הקרואים.

סעיף ג

בשבת שקורין שתי סדרות יש לחבר הסדרות עם העולה רביעי.

סעיף ד

קללות שבפרשת בחקתי ובפרשת כי תבא, אין מפסיקין ביניהן. וצריך להתחיל פסוק אחד מקודם, אך למען לא יתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים צריך שיתחיל שלשה פסוקים קודם הקללות, ולבסוף צריך גם כן לקרות לכל הפחות פסוק אחד אחר הקללות, אך יראה שלא יסיים פחות משלשה פסוקים מן התחלת הפרשה. בפרשה כי תשא קורין עם הלוי כל פרשת העגל עד ומשרתו יהושע וגו', והטעם כי בני לוי לא היו בעשיית העגל. ונוהגין לקרות בקול נמוך מן ויתן אל משה ככלותו עד ויחל משה, וכשמתחיל ויחל חוזר וקורא בקול רם עד ויפן וירד משה, וכשמתחיל ויפן חוזר וקורא בקול נמוך עד ומשה יקח את האוהל וחוזר וקורא בקול רם עד סוף הפרשה. וגם הקללות שבפרשת בחקתי ופרשת כי תבא קורין בקול נמוך, ואת הפסוק וזכרתי את בריתי יעקב קורין בקול כם ואחר כך הפסוק והארץ תעזב וגו' נמוך, ואף גם זאת בקול רם עד הסוף, ובפרשת כי תבא ליראה את השם הנכבד עד סוף הפסוק בקול רם ואחר כך נמוך עד ואין קונה. וגם בפרשת בהעלתך נוהגין לקרות בקול נמוך מן ויהי העם כמתאוננים עד והמן כזרע גד, והטעם להראות שהם מתחרטים. וכל מה שקורא בקול נמוך צריך שיהא על כל פנים הקול נשמע לצבור, דאם לא כן אינם יוצאים ידי חובת קריאה. ארבעים ושתים מסעות שבפרשת ואהל מסעי אין להספיק בהם שהוא נגד שם מ"ב.

סעיף ה

בין גברא לגברא צריכין לגלול את הספר תורה, ואין צריכין לכסותה, אך קודם מפטיר שאומרים קדיש ויש זמן ארוך, צריך לכסותה במעיל שלה, וכן בכל מקום שיש זמן ארוך כגון שמזמרין לחתן וכיוצא בו. ונראה דהוא הדין כשמאריכין במי שברך.

סעיף ו

אם טעו בשבת וקראו עם הששי עד גמר הסדרה, לא יאמר קדיש אלא יקראו מיד את המפטיר, וישלים גם למנין שבעה קרואים, ולאחר שיאמר ההפטרה עם הברכות אז יאמר הקדיש. וכן ביום טוב אם טעו וקראו עם הרביעי עד הגמר, לא יאמר קדיש, אלא יקרא מיד את המפטיר לספר תורה שני, ואחרי ההפטרה והברכות יאמרו הקדיש.

סעיף ז

כשצריכין להוציא שלשה ספרי תורה ואין להם אלא שנים לא יגוללו את השני לקרות בו מה שצריכין לקרות בשלישי, אלא יקחו את הראשון לקרות בו.

סעיף ח

אם נמצא פסול בספר תורה נתבארו הדינים בסימן כ"ד. ואם נמצא הפסול באמצע קריאת המפטיר, אם הוא מפטיר של חובת היום, כגון ביום טוב ובשבת ראש חדש או שקלים וכדומה, שמוציאין ספר תורה אחר למפטיר, אז דינו כמו בפרשה אחרת, אבל בשבת פשוטה, שהמפטיר חוזר וקורא מה שקרא השביעי, שאין זאת אלא משום כבוד התורה (שלא יהא כבוד התורה וכבוד הנביא שוים שהקורא בתורה מברך תחלה וסוף, וגם הקורא בנביא מברך תחלה וסוף, לכן תקנו שהמפטיר יקרא תחלה גם בתורה, להראות שהקריאה בתורה היא העיקר), בזה אין מוציאין ספר תורה אחר, אלא גומרין בספר תורה זה, ואינו מברך ברכה אחרונה, וההפטורה אומר בברכות. ואם נמצא הפסול קודם שבירך ברכה ראשונה, נראה דיש להוציא ספר תורה אחר, ואם אין ספר תורה אחר, אזי מי שיעלה באחרונה הוא יאמר ההפטרה עם הברכות, ואם עדיין לא אמרו הקדיש יאמרוהו לאחר ההפטרה.

סעיף ט

בסימן כ"ד סעיף א' נתבאר דאם נמצאה טעות בחסר ויתר, כל שאינה משתנה לא הקריאה ולא הפירוש, אין מוציאין ספר תורה אחר. מכל מקום אם נמצא כן בשבת, אף על פי שאין מוציאין ספר תורה אחר על על פנים לא יקראו בספר תורה זה יותר משבעה מקרואים, והשביעי יקרא ההפטרה בברכות, ולא יאמרו קדיש עד לאחר קריאת ההפטרה והברכות (והיינו בשבת פשוטה, אבל כשהמפטיר הוא מחובת היום, כמו בסעיף שלפני זה, ודאי צריכין לקרות למפטיר). ובמנחה לא יוציאוהו.

סעיף י

ביום שמוציאין שני ספרי תורה ונמצא פסול בראשון, ויש עוד ספר תורה בהיכל, ורוצים לקחת עתה את הספר השני לקרות מתוכו, ואחר כך יוציאו ספר תורה אחר לקריאה שניה, לא יעשו כן, כי צריכין לקרות מתוך הספר תורה מה שהוכן בשבילו, וכן ביום שמוציאין שלשה ספרי תורה, וכן אם החלפו ספרי התורה, שלקחו תחלה את המוכן לאחר כך, יגללוהו ויקחו את השני לקרות מתוך כל ספר תורה למה שהוכן.

סעיף יא

סדר החיובים, הקודם קודם: (א) חתן ביום חופתו, וחתן בשבת שלפני החתונה שמזמרים לו דהיינו שהוא בחור. (ב) ונער שנעשה בר מצוה באותו שבוע המה שוים. (ג) סנדק ביום המילה, והוא התופס את התינוק בשעת המילה. (ד) סנדק ביום המילה שמכניס את התינוק לבית הכנסת למולו. (ה) בעל היולדת שילדה בת והולכת לבית הכנסת. (ו) בעל היולדת שילדה בן והולכת לבית הכנסת. ואם אינן הולכות לבית הכנסת, אין הבעלים חיובים אלא אם היא יום ארבעים ואחד לזכר או יום שמונים ואחד לנקבה, שאז הוא זמן הבאת הקרבן. (ז) חתן שהיתה חתונתו מיום רביעי ואילך בשבת שלאחר החתונה, ודוקא כשהיה בחור או היא בתולה. (ח) "יארצייט" בו ביום. (ט) אבי התינוק ביום המילה. (י) "יארצייט" שיהיה לו בשבוע שלאחר השבת. (יא) מוהל ביום המילה. (יב) הסנדק ואחריו אבי הבן ואחריו המוהל בשבת שלפני המילה. שני חיובים שוים, תלוי בדעת הסגן או יטילו גורל, מי שאין לו עירנית אינו דוחה שום חיוב. נוהגין לקרות למי שעתיד לצאת לדרך אחר שבת או שבא מן הדרך, וכן נוהגין לחלוק כבוד לאורח נכבד לקרותו אבל אין דוחין שום חיוב.

קיצור שולחן ערוך סימן עט

סעיף א

קודם שקורין למפטיר אומרים חצי קדיש, וכשאומרים הקדיש יהיה ספר התורה שקראו בו עתה וגם ספר התורה שיקראו בו מפטיר שניהם על השלחן. וביום שיש שלשה ספרי תורה אין צריכין להניח גם את הראשונה.

סעיף ב

המפטיר לא יתחיל בברכת ההפטרה, עד לאחר שהגולל כרך את ספר התורה.

סעיף ג

בברכה הראשונה לאחר הנאמרים באמת, אין עונין אמן עד לבסוף שמסיים וצדק, כי הכל ברכה אחת היא. וכן בברכות הראשונות מברכות האחרונות. אין עונין אמן אחר אמת וצדק, כי גם נאמן אתה וכו', שייכה לברכה זו. ולפי שיש טועים לענות אמן במקומות אלו, לכן טוב שהמפטיר לא יעשה שם שום הפסק, למען ידעו כי אין שם סיום הברכה.

סעיף ד

אסור לדבר בשעה שהמפטיר קורא את ההפטרה.

סעיף ה

עיקר הדין שזה שעלה למפטיר הוא בלבד יאמר ההפטרה, והצבור יאמרו אחריו בלחש. ומה שנהגו שהצבור אומרים בקול רם עם המפטיר, אין זה רק מחמת חסרון ידיעה, ונכון לבטל המנהג. וגם יש שעושין שהיות באמירת הפטרה, שאף אחר שסיים המפטיר ההפטרה והתחיל הברכות, אין רוצים להפסיק מאמירת ההפטרה. ולא יפה הם עושים, שאם אומרים בקול רם אינם שומעין קול דברים בהתחלת ברכות המפטיר, ולפעמים גורמים שגם אחרים הסמוכים להם אין שומעים. ואף אם מנמיכים קולם קצת בתחלת הברכות, מכל מקום הם בעצמם אינם שומעין. לכן יש לנהוג כי מיד שישמע שהמפטיר סיים ההפטרה ומתחיל הברכות, אף על פי שהוא עדיין לא סיים, יהיה מתון בשתיקה עד שיסיים המפטיר הברכות, ואחר כך יסיים הוא אמירת ההפטרה. גם המפטיר יהיה זהיר שלא להתחיל אמירת הברכות, עד שיפסיק קול ההמון הרב לגמרי.

סעיף ו

בשבת ששתי פרשיות מחוברות, מפטירין בהפטרה של פרשה שניה לבד באחרי קדושים כשהן מחוברות, שאז מפטירין הלא כבני כושיים. בקצת חומשים נרשם לפרשת וישלח ההפטרה ויברח יעקב, והוא טעות כי הפטרה זו שייכה לפרשת ויצא, והפטרת וישלח הוא חזון עובדי'.

סעיף ז

ראש חדש שחל להיות בשבת מפטירין השמים כסאי. ואם טעה וקרא ההפטרה של פרשת השבוע, אם עדיין לא אמר הברכות האחרונות יאמר גם השמים כסאי ויברך אחר כך. ואם לא נזכר עד לאחר הברכות יאמר השמים כסאי בלא ברכות. אם חל ראש חדש באחד בשבת מפטירין מחר חדש, ואם טעה דינו כמו בשבת ראש חדש. חל ראש חדש בשבת וביום הראשון מפטירין השמים כסאי.

סעיף ח

בשבת חול המועד פסח, אין מזכירין בברכות הפטרה, "של פסח", לא באמצע ולא בחתימה, אלא מסיים מקדש השבת, אבל בחול המועד סוכות (כיון שאומרים הלל שלם וגם חלוק בקרבנות) מזכירין, כמו ביום טוב של סוכות שחל בשבת.

סעיף ט

קטן שהגיע לחנוך שיודע למי מברכין ויודע לחתך את האותיות בטוב, עולה למפטיר בשבת וביום טוב, מלבד בפרשת זכור ובפרשת פרה ובשבת שובה. וכן בשביעי של פסח שמפטירין השירה, נוהגין שאין קטן עולה למפטיר, וכן יום ראשון דשבועות שמפטירין במרכבה דיחזקאל, נוהגין לקרות דוקא גדול וחכם. וכן בשבת חזון נוהגין לקרוא את הרב למפטיר.

סעיף י

לא נתקנה קריאת הפטרה עם ברכות, אלא לאחר שקראו בתורה בברכות כל הקרואים הראוים. אבל אם נמצא פסול בספר תורה בשבת פשוטה, אפילו בשביעי ולא היה ספר תורה אחר, ולכן לא בירך באחרונה, וכן כשמפטירין בחובת היום אפילו נמצא במפטיר, אזי אין מברכין ברכות ההפטרה, אלא אומרים אותה בלא ברכות. אבל בשבת פשוטה, אם לאחר שקראו שבעה קרואים בברכות, נמצא הפסול הן בקרואים שהוסיפו הן במפטיר, נראה דיש לקרות ההפטרה בברכות.

קיצור שולחן ערוך סימן עט

סעיף א

קודם שקורין למפטיר אומרים חצי קדיש, וכשאומרים הקדיש יהיה ספר התורה שקראו בו עתה וגם ספר התורה שיקראו בו מפטיר שניהם על השלחן. וביום שיש שלשה ספרי תורה אין צריכין להניח גם את הראשונה.

סעיף ב

המפטיר לא יתחיל בברכת ההפטרה, עד לאחר שהגולל כרך את ספר התורה.

סעיף ג

בברכה הראשונה לאחר הנאמרים באמת, אין עונין אמן עד לבסוף שמסיים וצדק, כי הכל ברכה אחת היא. וכן בברכות הראשונות מברכות האחרונות. אין עונין אמן אחר אמת וצדק, כי גם נאמן אתה וכו', שייכה לברכה זו. ולפי שיש טועים לענות אמן במקומות אלו, לכן טוב שהמפטיר לא יעשה שם שום הפסק, למען ידעו כי אין שם סיום הברכה.

סעיף ד

אסור לדבר בשעה שהמפטיר קורא את ההפטרה.

סעיף ה

עיקר הדין שזה שעלה למפטיר הוא בלבד יאמר ההפטרה, והצבור יאמרו אחריו בלחש. ומה שנהגו שהצבור אומרים בקול רם עם המפטיר, אין זה רק מחמת חסרון ידיעה, ונכון לבטל המנהג. וגם יש שעושין שהיות באמירת הפטרה, שאף אחר שסיים המפטיר ההפטרה והתחיל הברכות, אין רוצים להפסיק מאמירת ההפטרה. ולא יפה הם עושים, שאם אומרים בקול רם אינם שומעין קול דברים בהתחלת ברכות המפטיר, ולפעמים גורמים שגם אחרים הסמוכים להם אין שומעים. ואף אם מנמיכים קולם קצת בתחלת הברכות, מכל מקום הם בעצמם אינם שומעין. לכן יש לנהוג כי מיד שישמע שהמפטיר סיים ההפטרה ומתחיל הברכות, אף על פי שהוא עדיין לא סיים, יהיה מתון בשתיקה עד שיסיים המפטיר הברכות, ואחר כך יסיים הוא אמירת ההפטרה. גם המפטיר יהיה זהיר שלא להתחיל אמירת הברכות, עד שיפסיק קול ההמון הרב לגמרי.

סעיף ו

בשבת ששתי פרשיות מחוברות, מפטירין בהפטרה של פרשה שניה לבד באחרי קדושים כשהן מחוברות, שאז מפטירין הלא כבני כושיים. בקצת חומשים נרשם לפרשת וישלח ההפטרה ויברח יעקב, והוא טעות כי הפטרה זו שייכה לפרשת ויצא, והפטרת וישלח הוא חזון עובדי'.

סעיף ז

ראש חדש שחל להיות בשבת מפטירין השמים כסאי. ואם טעה וקרא ההפטרה של פרשת השבוע, אם עדיין לא אמר הברכות האחרונות יאמר גם השמים כסאי ויברך אחר כך. ואם לא נזכר עד לאחר הברכות יאמר השמים כסאי בלא ברכות. אם חל ראש חדש באחד בשבת מפטירין מחר חדש, ואם טעה דינו כמו בשבת ראש חדש. חל ראש חדש בשבת וביום הראשון מפטירין השמים כסאי.

סעיף ח

בשבת חול המועד פסח, אין מזכירין בברכות הפטרה, "של פסח", לא באמצע ולא בחתימה, אלא מסיים מקדש השבת, אבל בחול המועד סוכות (כיון שאומרים הלל שלם וגם חלוק בקרבנות) מזכירין, כמו ביום טוב של סוכות שחל בשבת.

סעיף ט

קטן שהגיע לחנוך שיודע למי מברכין ויודע לחתך את האותיות בטוב, עולה למפטיר בשבת וביום טוב, מלבד בפרשת זכור ובפרשת פרה ובשבת שובה. וכן בשביעי של פסח שמפטירין השירה, נוהגין שאין קטן עולה למפטיר, וכן יום ראשון דשבועות שמפטירין במרכבה דיחזקאל, נוהגין לקרות דוקא גדול וחכם. וכן בשבת חזון נוהגין לקרוא את הרב למפטיר.

סעיף י

לא נתקנה קריאת הפטרה עם ברכות, אלא לאחר שקראו בתורה בברכות כל הקרואים הראוים. אבל אם נמצא פסול בספר תורה בשבת פשוטה, אפילו בשביעי ולא היה ספר תורה אחר, ולכן לא בירך באחרונה, וכן כשמפטירין בחובת היום אפילו נמצא במפטיר, אזי אין מברכין ברכות ההפטרה, אלא אומרים אותה בלא ברכות. אבל בשבת פשוטה, אם לאחר שקראו שבעה קרואים בברכות, נמצא הפסול הן בקרואים שהוסיפו הן במפטיר, נראה דיש לקרות ההפטרה בברכות.

קיצור שולחן ערוך סימן פ

סעיף א

(עיקר המלאכות שנאסרו לנו לעשותם בשבת, כבר נודעו לרוב בני ישראל, ולא נכתוב כאן רק מדברים שלא נודעו והמה דברים שכיחים). אסור להשתמש לאור הנר דבר שצריך עיון קצת, דגזרו רבנן שמא ישכח ויטה את הנר, לקרב את השמן אל הפתילה, ויתחייב משום מבעיר ושנים מותרין לקרות מתוך ספר אחד בענין אחד, שאם יבא אחד להטות, חברו יזכירהו. ובנרות שלנו שהחלב או השעוה כרוך על הפתילה נוהגין להתיר, אך צריך לעשות איזה היכר, שלא יבא לקצוץ ראש הפתילה שנעשה פחם, ולהרמב"ם הוי איסור דאורייתא ואפילו על ידי אינו יהודי אסור לקצוץ ראש הפתילה.

סעיף ב

אסור לפתוח דלת או חלון נגד נר דולק כשהוא קרוב להם, שמא יכבה על ידי זה אבל מותר לסגור דלת וחלון. ופתח התנור שיש בו אש, אסור בין לפתוח בין לסגור, כי על ידי זה הוא מבעיר או מכבה.

סעיף ג

אסר לערות רוטב רותח על חתיכות לחם או מצות, אלא יערב תחלה את הרוטב לתוך הקערה, ותתקרר קצת עד שתהא ראויה לאכילה ואחר כך יתן שמה את הלחם או המצות, אבל כל זמן שהרוטב הוא רותח, אפילו היא בקערה אסור ליתן לתוכה לחם או מצות. וכן אין ליתן מלח או תבלין לתוך הרוטב אפילו היא בקערה ומכל שכן לתוך הקדירה כל זמן שהוא רותח, אלא ימתין עד שתתקרר קצת שיהא ראוי לאכילה. ובמלח שנעשה על ידי בישול יש מקילין, והמחמיר גם בזה תבא עליו ברכה. וכן אין לערות "קפה" או "תה" רותח להכלי שרוצים לשתות בו אם יש שם סוכר, אלא יערה תחלה את "הקפה" "והתה" ואחר כך יתן לתוכו את הסוכר, ובמקום צורך יש להקל.

סעיף ד

אסור ליתן פרי או מים על התנור לאחר שהוסק משום דאפשר שירתיח המים ושיצלה הפרי. ואפילו אין דעתם אלא לחמם אותם קצת, מכל מקום אם במקום הזה אפשר שיתבשלו או יצלו אסור לחממן שם. וכן "פשטידא" שיש בו שומן אין להעמידו נגד המדורה או על התנור במקום שיכול להרתיח אף על פי שאין דעתו אלא לחממם, אבל במקום שאי אפשר שיתבשלו אלא יתחממו קצת שם מותר ליתנם, ואפילו נקרש השומן או המים מחמת הקור. אבל לתוך התנור שהטמינו בו אסור לתת שום דבר צונן שיתחמם, אף על פי שאי אפשר להרתיח שם. ולצורך קצת חולה יעשה שאלת חכם. וקצת נוהגין להחזיר בשבת המאכלים לתוך התנור שהטמינו בו כיון שהם עדיין חמים, אך אם נצטננו לגמרי אוסרים. ובעל נפש יש לו להחמיר בכל ענין.

סעיף ה

בשבת אסור להטמין בשום דבר (אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל), לכן אם נוטל קדירה שיש בה תבשיל שנתבשל בה או שנתחמם בה אסור לכרכה או לכסותה בכרים וכסתות וכדומה לשמור חומה.

סעיף ו

דבר שאי אפשר כלל לאוכלו בלי הדחה אסור להדיחו בשבת אפילו בצונן. ודג מלוח, מותר לשרותו במים צוננים לפי שגם קודם השריה ראוי לאכילה.

סעיף ז

חרדל ותמכא (חזרת) ושאר מיני טיבולין שלא נתן בהם חומץ מבעוד יום אסור ליתן בהם בשבת אלא בשינוי, דהיינו שיתן תחלה את החומץ בכלי ואחר כך יתן לתוכו את החרדל או התמכא. ולא יעשנו בלילה עבה אלא ישפוך חומץ הרבה שתהא בלילותה רכה, וגם לא יערבו בכף וכדומה אלא באצבעו, או שינענע בכלי עד שיתערב.

סעיף ח

פירות שנמצאו תחת אילן אסורים אפילו בטלטול שמא נפלו היום. וכן כל פירות שאצל אינו יהודי אם יש להסתפק שמא נתלשו היום אסור אפילו בטלטול.

סעיף ט

אסור לרדות דבש המחובר בכוורת, וכן אסור לרסק חלות דבש אפילו נתלשו אתמול מהכוורת. ואם לא ריסק אותו קודם שבת, אזי הדבש הזב ממנו בשבת אסור, אבל הדבש הזב בכוורת מותר.

סעיף י

פירות שנתפזרו במקום אחד בבית או בחצר מותר לקבצם, אבל אם נתפזרו אחד הנה ואחד הנה דאיכא טירחא לקבצם, אסור לקבצם לתוך הסל, אלא מלקט ואוכל.

סעיף יא

קטניות וכדומה שהן בקליפתן שקורין שרביט, אם הקליפות עדיין לחות וראויות גם כן לאכילה מותר לפתחן ולקחת מהן את הקטניות (דהוי כמפריד אוכל מאוכל), אבל אם הקליפות נתייבשו ואינן ראויות עוד לאכילה אסור לקחת מהן את הקטניות, וכן יש ליזהר מלהוציא את האגוזים מתוך הקליפה הירוקה שלהן, וכן השומשמין מתוך הקליפה.

סעיף יב

אסור לסחוט פירות לצורך המשקין, ולכן אסור לסחוט לימונים לתוך המים לעשות משקה שקורין לימונדה, ואפילו למצוץ פרי בפיו יש אוסרין. ויש ליזהר על כל פנים בענבים שלא למצוץ את המשקה ולזרוק הקליפות. אבל אם אינו צריך להמשקין היוצאין מותר לסחטן, ולכן מותר לסחוט חסה ומלפפונים שהמים הולכין לאיבוד.

סעיף יג

לא תקלח אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדרה ותניק את בנה, אבל מותרת לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק את הדד ויינק, ואסור להתיז מחלבה על איזה דבר לרפואה במקום שאין בו סכנה ולא צערה יתרה.

סעיף יד

מותר ליתן שומן קרוש על מאכל חם אף על פי שהוא נימוח. השלג והברד אין מרסקין אותן בידים דהיינו לשברם לחתיכות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין או מים כדי לצננו והוא נימוח מאליו ואינו חושש. וצריך ליזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד, ואם יטול, יזהר שלא ידחקם בין ידיו שלא יהא מרסק, ומותר לשבור קרח כדי ליטול מים מתחתיו. ולהשתין בתוך השלג טוב ליזהר אם אפשר, וכן יש ליזהר שלא להשתין על גבי טיט או לתוך עפר תיחוח.

סעיף טו

אוכל המעורב עם פסולת, מותר לברור את האוכל מתוך הפסולת אבל לא את הפסולת מתוך האוכל. וגם את האוכל אסור לברור על ידי כלי אלא דוקא ביד, ודוקא מה שהוא צריך לאכול מיד, ואפילו במאכלים שרוצים לברור מה שיאכלו עתה ממה שישאירו צריכין ליזהר לברור מה שרוצים לאכול עתה, ולא לברור מה שרוצים להניח, כי מה שרוצים לאכול עתה חשיב אוכל ומה שרוצים להניח חשיב פסולת. אפילו לקלוף שום או בצלים ולהניחם אסור משום בורר, ואינו מותר לקלוף אלא מה שצריכין לאכול מיד. והקליפה העליונה שעל השום המסבבת כל החלקים יש לאסור להסירם אפילו לצורך אכילה מיד משום דהוי מפרק תולדה דדישה.

סעיף טז

אפילו במידי דלאו בר אכילה שייך איסור ברירה, כגון בכלים וכיוצא בו דמה שהוא רוצה להשתמש בו עתה הוי כמו אוכל, והשאר הוי כמו פסולת.

סעיף יז

אין לסנן שום משקה כי יש בזה כמה חילוקי דינים. אבל מותר לשתות על ידי מפה, דלא שייך בורר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה, אבל בענין זה אינו אלא מעכב את הפסולת שלא יכנוס לתוך פיו. ומכל מקום לשתות מים כך על ידי מפה יש אוסרין משום כיבוס, ויש להקל בשעת הדחק כשאין לו מים נקיים לשתות, ומכל מקום לא ישתה דרך בית יד מן הכתונת שלו, דבזה איכא למיחש טפי שמא יסחוט.

סעיף יח

משקה קפה שיש בתחתיתו "הקפה" ממש שהוא הפסולת, וכן שאר משקה שיש בתחתיתו שמרים או שאר פסולת, כשמערין אותו צריכין ליזהר שלא לערות כל הצלול, אלא ישאיר מעט אצל הפסולת. וחלב שהועמדה אסור לקלט מה שלמעלה הנקרא קרום רק מה שצריך לאכול עתה, וגם בזה יזהר שלא ליקח הכל רק ישאיר קצת על החלב התחתונה.

סעיף יט

אם נפל זבוב וכדומה לתוך המשקה, לא יסיר את הזבוב בעצמו, אלא יקח גם קצת מהמאכל או מהמשקה ויזרוק עמו.

סעיף כ

אם צריך לדוך פלפלין או מלח וכיוצא בו לתת לתוך המאכל, מותר לדוך בקתא דסכינא על השלחן וכיוצא בו אבל לא במדוכה ולא במכתשת.

סעיף כא

אסור לחתוך בצלים ושאר ירקות אלא דוקא סמוך לסעודה, וגם אז לא יחתכם דק דק מאד.

סעיף כב

דבר שהמלח פועל בו לרככו או להפיג חריפותו אסור למלחו, משום דהוי כמו מעבד. ולכן אסור למלוח "גורקין" (קשואים, מלפפונים) חיין, וכן צנון או בצלים אסור למלוח אפילו מה שצריך לאותה סעודה, אלא מטביל במלח חתיכה חתיכה ואוכל. אבל ביצים ובשר מבושל וכיוצא בו שאין המלח מועיל להן אלא שיתן בהן טעם מלח, מותר למלחם לאכלם באותה סעודה, אבל בשביל להניחם לסעודה אחרת אסור.

סעיף כג

אין למלוח ביחד הרבה פולין וקטניות מבושלות כי המליחה מועלת להן לרככן, ואפילו כדי לאכלן לאלתר אסור.

סעיף כד

חסה ומלפפונים, וכן שאר מיני טיבולין שעושין מבצלים וכדומה מותר למלחן סמוך לסעודה, שכיון שנותנים לתוכן מיד שמן וחומץ מחלישין כח המלח, אבל אסור למלחן ולהשהותן איזה זמן.

סעיף כה

איסור בונה שייך גם במאכל, כגון המגבן גבינה, או שמדבק פירות ומשוה אותם שיהיו יפין, ולכן כשחותכין בצלים עם בצים או עם חלב דג מלוח יש ליזהר שלא להשוותם וליפותם, אלא יניחם כמו שהם.

סעיף כו

כשמדיחין כלים במים רותחין, לא יערה המים על הכלים אלא יערה את המים לתוך כלי אחר ואחר כך יתן בהם את הכלים. ולא ידיחם במפה משום איסור סחיטה, אלא מדיחם בסמרטוט המיוחד לכך שאינו מקפיד עליו לסחטו גם בחול וכשמדיח כלי זכוכית לא ידיחם בשבולת שועל וכדומה. ואסור להדיח כלים בשבת אלא אותן שצריכין לשבת.

סעיף כז

כל דבר שהישראל אסור לעשותו, אסור גם כן על ידי אינו יהודי, ומכל מקום בימי החורף כיון שמותרין להסיק את התנור, כדי לחמם את הבית על ידי אינו יהודי, נוהגין שהאינו יהודי מעמיד את התבשילין שנצטננו על התנור קודם שהוא מסיקו ואחר כך מסיקו, דכיון שאין הכוונה בהסקה זאת לחמם את התבשילין אלא לחמם את הבית יש מתירין, ודוקא שיעמידם קודם ההסקה ולא אחר כך. ופשיטא שאם אין הכוונה בהסקה בשביל הבית אלא בשביל התבשילין ודאי אסור בכל ענין. ויש אוסרין אפילו אם הכוונה היא בשביל לחמם את הבית, ואף על פי שהמנהג כהמתירין, מכל מקום כל בעל נפש יש לו להחמיר על עצמו במקום שאין שם צורך כל כך. ומכל שכן באותן תנורי ברזל העושין לבשל עליהם תמיד אף על פי שמסיקים בהן בשבת לצורך חימום הבית, וגם האינו יהודי מעמיד עליו את התבשילין קודם ההסקה, מכל מקום הירא את ה' ימנע מזה.

סעיף כח

השופך משקים במקום שהקרקע מצמחת, חייב משום זורע, שהרי המשקה גורמת שתצמח הקרקע. ועל כן יש ליזהר מלאכול בגינה כי בקושי יכול ליזהר שלא לשפוך משקים על הארץ, ומלבד זאת יש בגינה איסור טלטול.

סעיף כט

ספוג שאין לו בית אחיזה אין מקנחין בו.