Хасидус по-русски
Библиотека

סימן א':


בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ:


כבר נתבאר בספר הזוהר, ענין בראשית, שהם אותיות ברא שית. גם אמרו שם, כי ברא, הוא חצי מאמר. והענין הוא, כי ו' אותיות יש במלת בראשית, כנגד ו"ק של ז"א. וזה ג"כ נרמז במלה עצמה, בהתחלקותה לשנים בר"א, שי"ת. ר"ל, כי נבראו ו"ק, ז"א, כנודע כי כל עיקרו אינו רק ו"ק. ולפיכך אמרו שם בס"ה, כי בראשית הוא מאמר שלם, ר"ל שכולל כל פרצוף ז"א, הנקרא ו"ק, כי הרי הם אותיות ברא שית כנזכר:


אבל מלת ברא, אינו רק חצי מאמר בלבד. והענין הוא, כי כשנחלק פרצוף זעיר, הנרמז במלת בראשית כנזכר לשנים, נמצא כי עד החזה שבו, הוא נקרא בחי' בריאה, הנרמז במלת ברא, לפי שנודע כי אימא עילאה נקראה בריאה, כנזכר אצלינו במצות המעקה, בפרשת כי תצא. והנה אימא עילאה, מתפשטים נה"י שבה, בבחי' מוחין תוך ז"א, והיסוד שלה, מלביש את החו"ג של הדעת שבו, עד מקום החזה שבו, כי שם נגמר ונשלם התפשטות יסוד דאימא כנודע. ולכן חציו העליון עד החזה, נקרא בריאה, כי האורות אשר שם, מכוסים ביסוד דאימא, הנקרא בריאה. הרי כי מלת ברא, הוא חצי מאמר לבד, והוא כולל ג"ר דזעיר עד החזה:


אבל מלת שית, היא ביצירה דז"א, כי כל יצירה הוא בת"ת, כנודע כי הוא אות ו' שבהוי"ה, הנקרא שית. והוא מן החזה ולמטה, שכבר נגמר עולם הבריאה שבו, והתחיל עולם היצירה, הנקרא שית סטרין דמטטרו"ן כנודע ושם הם אורות מגולים:


ובזה, יתבאר לך סוד יוצר אור ובורא חשך, כי לכאורה קשה מאד, שהבריאה העליונה תהיה חשך, והיצירה התחתונה תהיה אור. ויובן עם האמור כי עד החזה הנקרא בריאה, הם אורות מכוסים, ולכן נקרא חשך, והם דינים. ומן החזה ולמטה הנקרא יצירה, האורות מגולים, ונקרא אור:


גם אם נרצה לפרש מלת בראשית, בשית סטרין דזעיר, ולא בכל פרצוף כנזכר, והוא, כי הנה חסדים הנזכרים הם ה', והם מתפשטים בגופא דזעיר, מן החסד שבו ולמטה, וג' חסדים פחות ב' שלישים, מתפשטים בחו"ג, ושליש עליון דת"ת דזעיר, עד החזה שבו, והם כנגדם ג' אותיות ברא, והם אורות סתומים. ושית, הוא בג' החסדים פחות שליש המגולים, אשר מתפשטים מן החזה ולמטה, עד סיום ההוד שבו, והנה הנצח וההוד יש בהם שית פרקין כנודע, והם אורות מגולים, וכנגדם הם אותיות שית:


והארץ היתה תהו ובהו וגומר:


הענין הוא. כי קודם שנאצלו ז"ת, הנקרא זו"ן דאצילות, שלאחר זמן התיקון. קדמו להם הז' מלכים דאדום דמיתו, שהם בחי' זו"ן, בהיותם בלתי תקון. ואז היתה הארץ, שהיא נוקבא דז"א, תהו ובהו. וזה אומרו, והארץ היתה, ר"ל לשעבר, בזמן המלכים. ואחר זמן המלכים, אז התחיל התיקון, ונאצלו זו"ן מתוקנים. והנה הם נקראים ז"ת דאצילות, המתחילות מן החסד ולמטה. מה כתיב בתריה, ויאמר אלקים יהי אור וגו', שהוא התחלת התיקון, שהתחיל מן החסד הא' שבז"ת, הנקרא אור קדמאה. ואח"כ נאצלו שאר שבעה התחתונות, בשבעת ימי בראשית כנודע:


עוד ירצה בפסוק, והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים. דע, כי הוזכר בתורה רוח ה', ורוח אלקים. וזה עניינם, רוח אלקים היא, כי אלקים במלוי יודי"ן, בגי' ש'. (א"ש, לא תטעה במ"ש, ואם תסיר המלוי שבתוכו, כי המילוי הוא ש'. האמנם המלוי ירמוז על שם אלקים עצמו, הממלא את השם, שהוא בגי' פ"ו, ותסיר פ"ו מאות ש', ישאר רוח). ואם תסיר המלוי שבתוכו, שהוא האויר והרוח שבו, יהיה המלוי לבדו, בגי' רוח, וזהו ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ולכן, מי שיצמא למים ואין לו, או שהוא בתענית, יכוין אל רוח אלקים הנזכר, שהוא מרחף ושט על פני המים, ובזה יוסר ממנו הצמא:


א"ש זה מורה שהדין כלול ברחמים ורחמים מן הדין ולכן המים שהם רחמים נכללים בדין וזהו ורוח אלקי"ם ולא אמר ורוח ה':


ואמנם רוח ה', הוא באופן זה, כי הנה שם הוי"ה בחלוף א"ת ב"ש, הוא מצפ"ץ, והוא בגי' ש', כמו אלקים במלוי יודי"ן הנזכר. והנה אם תסיר מספר אלקים משם מצפ"ץ, ישאר בגי' רוח, והוא הנקרא רוח ה'. ולפי ששם הנזכר, הוא בחלוף ההוי"ה, לכן הוא דין כנודע, כי מתחלף מרחמים לדין. ולפי שהוא דין, אנו מסירים ממנו מספר שם אלקי"ם כנזכר, ולא מספר שם ההוי"ה, לפי שסודו הוא אלקים ודין:


גם באופן שני, כי שם ההוי"ה פשוטה, בגי' כ"ו. ועם ד' אותיות, הם ל'. ואם תמלאנה ביודי"ן, יהיה ריבוע האחוריים שלה, בגי' קפ"ד. סך הכל רו"ח. וגם זה נקרא רוח ה':


גם באופן שלישי, והוא בהוי"ה דמלוי ס"ג. כי הפנים שלה, הם ס"ג. ואחוריים שלה, הוא קס"ו. סך הכל רכ"ט. הסר מן הפנים מספר אותיות הפשוטות שהם ד' והסר מן האחוריים מספר עשר אותיות הפשוטות ישארו שני המלוים לבדם, בגי' רו"ח עם הכולל. וגם זה נקרא רוח ה':


(מזולתו) עוד ירצה, בפסוק והארץ היתה תהו ובהו ורוח אלקי"ם מרחפת על פני המים וכו'. כבר הודעתיך, כי מספר הדינים, הם ש"ך. והם סוד רפ"ח ניצוצין הנודעים, עם ל"ב אלקים שבמעשה בראשית. וזהו מלת מרחפת, שהוא אותיות, מ"ת רפ"ח, המתחברים עם ל"ב אלקי"ם, הנקרא ורוח אלקי"ם, וזהו ורוח אלקי"ם מרחפת. ורוח אלקי"ם מרחפת על פני המים, כמ"ש כי שם אלקי"ם במלוי יודי"ן עולה ש', ואם תסיר שרשו, שהוא הפשוט שלו שהוא פ"ו, נשאר בגי' רוח. וזהו ורוח אלקי"ם מרחפת, והוא מדת הדין, הנקרא רוח אלקי"ם, המרחף על מדת החסד, הנקרא מים. כנודע שהעולם בתחלה נברא בדין. (עד כאן מזולתו):


ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי וכו':


(מזולתו) ארז"ל, כי הקב"ה אמר לארץ, שתוציא עץ פרי עושה פרי, שיהיו עצו ופריו שוים, והארץ עברה על ציוויו יתברך, והוציאה עץ עושה פרי, ולא היו עצו ופריו שוים והנה מחשבתה בכך, היתה טובה לאדה"ר, כדי שלא יטעה אח"כ, בהבנת ציוויו יתברך, כשאמר לו (בראשית ב' י"ז) ומעץ הדעת לא תאכל ממנו, והנה עה"ד היה עצו ופריו שוים, והיה יכול אדם לטעות ולומר, על העץ נצטוותי ולא על פריו, ואני לא אכלתי אלא מפריו. וזה עצמו היתה ערמת הנחש, לפתות את אדם, כמו שנבאר עתה דבריו, באומרו (שם ג' א') והנחש היה ערום וגו', ויאמר לאשה אף כי אמר אלקי"ם לא תאכל מכל עץ הגן. כלומר, מן העץ נאסרת, ולא מן הפרי. והשיבה לו חוה, כי גם מן הפרי נאסרו. וזה אומרו, ומפרי העץ אשר בתוך הגן. ואח"כ חזרה להודות לדברי הנחש, באמרו ותרא האשה כי טוב העץ וגו', כלומר, כי אלו ראתה שהעץ של הדעת לא היה טוב למאכל אלא פריו, היתה אומרת א"כ כשהקב"ה ציוני ומעץ הדעת לא תאכלו, אין כונתו על העץ עצמו, כיון שאינו ראוי למאכל, אמנם פירוש דבריו הוא, שלא יאכלו פריו ממש, אמנם עתה שראתה כי טוב העץ עצמו למאכל, אז אמרה א"כ כאשר ציוונו השי"ת ומעץ הדעת לא תאכלו ממנו, הוא על העץ עצמו מה שציונו, ולא על הפרי, אז ותקח מפריו ותאכל, כי חשבה, כי לא נצטוו על הפרי, אלא על העץ, כי גם הוא ראוי למאכל, כי עצו ופריו שוים. ולכן התחיל באמרו, כי טוב העץ למאכל, ולא הזכיר פרי. ואח"כ באכילה, הוזכר פרי ולא עץ. ולכן הארץ הוציאה עץ עושה פרי, ולא עץ פרי, להורות אל האדם, כי אמרו ומעץ הדעת לא תאכל ממנו, הכונה הוא על הפרי. (ע"כ מזולתו):


סימן ב:


וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ:


כבר נתבאר בענין קבלת שבת בשדה, כי הנה"י שבנוקבא, או הנה"י שבעשיה, כי כל העשיה נקרא נוקבא, הם הנקרא שדה. לפי שתחת הנוקבא שהיא בחי' העשיה, שם מושב הקליפות, הנקרא מדבר, ואין שם ישוב כלל, אף לא מקום זרע. אבל בנה"י דעשיה, כאשר מסתלקת העשיה ליכלל בעולם היצירה, נשארים מקום הנה"י שבה אויר פנוי וחלל מהם, ואינו נקרא ישוב בני אדם, אבל נקרא שדה הראוי לזריעה. ואמנם הנה"י עצמם של הנוקבא, או העשיה, נקראים שיח השדה, כי השדה הוא המקום שלהם, והנה"י הם השי"ח שבשדה:


וענין זה יובן, במה שביארנו בג' בני נח, שם, חם, יפת, ר"ת שי"ח. כי נח ביסוד, הנקרא צדיק. וג' בניו, הם סוד נה"י, שם, בנצח. יפת בהוד. חם, ביסוד שבנוקבא. אשר שם התקבצות ה' גבורות דמ"ן, שהם יסוד האש החם, ולכן נקרא חם על שמם. ויצא ממנו סיגי הגבורות, שהם הקליפות הנקרא ארור. וז"ס, (בראשית ט' כ"ה) ויאמר ארור כנען וגו':


ודע, כי גם למעלה, בהתחברות שתי הזרועות עם הגוף, שהם בחי' חג"ת, נקרא בית השחי כנודע. והענין הוא, במה שנודע, כי בתחלה היה זעיר בן ו"ק לבד, ואח"כ נתעלו חג"ת שבו, ונעשו חב"ד. ונה"י שבו, נעשו חג"ת, ונתוספו לו נה"י חדשים. ונמצא, כי החג"ת שבו עכשיו, הם בחי' נה"י הראשונים, הנקרא שיח, ולכן עתה נקרא שח"י. ואותם השערות הגדילים במקום ההוא, נקרא בית השחי, והם סוד שערות בית הערוה עצמם, בהיותם למטה בנה"י, והבן זה:


ואד יעלה מן הארץ:


מצאתי כתוב בלקוטים של אחד מן החברים ולא הבנתי הענין, וכנראה שהוא חסר. וז"ל, ואד יעלה מן הארץ, ובאיוב כתיב (איוב י"ח י"ב) ואד נכון לצלעו, וזו היא אשתו של נחום. ע"כ:


ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו וגו':


ובו יתבאר דרוש גדול, בענין חטאו של אדה"ר, ואגב יתבארו כמה דרושים אחרים:


הנה כבר ביארנו בשער הדרושים, שהוא ש"א שער ההקדמות, בכמה מקומות, בענין השינוי שיש בין ז"א לנוקביה, ושם נתבאר, כי הנה ב' מיני מוחין יש לז"א מצד אבא, ומצד אימא. והמוחין מלובשים בנה"י דאימא, והמוחין דמצד אבא מלובשים בנה"י דאבא. ובתחלה נכנסים המוחין שבנה"י דאימא, ואח"כ נכנסים המוחין שבנה"י דאבא, ומתלבשין תוך נה"י דאימא. אבל בחי' הכתר של ז"א, נעשה מן הת"ת דאימא, וגם מן הת"ת דאבא, מלובש תוך הת"ת דאימא. וכאשר לא נכנסו בזעיר רק הכתר, והמוחין דמצד אימא, אז אין לזעיר כתר, רק שעור שליש האחרון של הת"ת דאימא. וכשנכנסין בו גם המוחין דאבא, אז נגדל הכתר שלו, והוא שעור ב' שלישים התחתונים דת"ת דאימא:


גם יש חלוק אחר, מן הכתר אל המוחין. כי כלי המוחין, הם של נה"י דאימא, ואורות המוחין עצמם, הם אורות של ז"א. אבל הכתר שבו, הכלי והאור, הכל הוא מבחי' אימא, מן כלי הת"ת שלה, ומן האורות שבתוכו, ולהיות כי אור הכתר דז"א גדול כנזכר לכן היה בו כח, להמשיך ולהעלות החסדים והגבורות, שהם המוח הנקרא דעת, להיותו למעלה בראשו, בין תרין מוחין דיליה. עם היות כי תרין המוחין דיליה, הנקרא חו"ב, נמשכו מן מוחין עצמם דאבא, אבל מוח הדעת, לא נמשך אלא מהתפשטות הדעת שבו"ק תחתונים דאבא, והיה ראוי כפי זה, שבז"א יהיה הדעת שלו למטה בו"ק שלו, אבל אור הגדול של הכתר שבו, המשיכו והעלהו למעלה כנזכר:


והנה בהקדמות אלו, נבאר עתה ענין אדה"ר, במה שחטא. דע, כי כשנברא אדם, עדיין לא היו בז"א, רק המוחין דמצד אימא בלבד. ולכן הכתר שלו, היה שעור שליש תחתון דת"ת דאימא בלבד כנז"ל. ולכן נצטווה ונאמר לו, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. והענין הוא מבואר בס"ה ובתקונין. אבל יש בו מאמרים רבים הפכיים, סותרים זה את זה, כי במקום אחד נראה ומשמע, כי עץ הדעת, הוא בעולם האצילות. ובמ"א נראה, שהוא בג' עולמות בי"ע. ובמ"א נראה, שהוא בבינה. ובמ"א נראה, שהוא בזעיר. ובמ"א נראה, שהוא בנוק' דז"א. וכאלה חלוקים רבים, שהם סותרים זה את זה ואין כאן מקום ביאור פרטם. אמנם דרך כללות, נבאר לך כלל אחד, ובו יתורצו ויתיישבו כל המאמרים הנזכרים:


דע, כי כל בחי' קו אמצעי, מן החזה ולמטה, ששם האורות מגולים כנודע אצלינו, בין בז"א, בין בנוקביה, באצילות, או בבריאה, או ביצירה, או בעשיה, נקרא עץ הדעת. כי שם בחי' החסדים מגולים, והחיצונים יכולים להתאחז בהם. משא"כ בתרין מוחין, הנקרא חו"ב דיליה. ונמצא, כי הז"א עצמו, הוא הנקרא עץ, שהוא אות ו' דשמא קדישא. ויש בו תרין מוחין, הנקרא חו"ב, הנקרא חיים, כנודע בסוד (קהלת ז' י"ב) והחכמה תחיה בעליה. גם בינה, נקרא חיי המלך. ובהיותו לוקח תרין מוחין אלו, נקרא עץ החיים. (הגהה, ועיין בשער ג' שער מאמרי רז"ל, במ"ר, אר"י בר אלעאי, עץ חיים מהלך ת"ק שנה וכו', ואמר שהוא בבינה ע"ש). ובהיותו לוקח גם מוח השלישי, הנקרא דעת, אז נקרא עץ הדעת. ונודע, כי תרין מוחין הנקרא חו"ב, באים מלובשים תוך נו"ה דאימא, ומתפשטים תוך ב' קוים, ימין ושמאל של ז"א. זה בכל קו ימין, וזה בכל קו שמאל, עד סיום נו"ה דזעיר. ונמצאים אלו הב' מוחין, שהם בחי' האורות, מלובשים תוך ב' בחי' כלים, והם הכלים דאימא, אשר תוך הכלים דזעיר. ולכן אין החיצונים יכולים להתאחז ולקחת מאותם האורות שלהם, לפי שהם מלובשים תוך כלים דאימא, וכלים דזעיר:


גם לסבה אחרת, כנודע כי אין אחיזת החיצונים אלא בז"ת דאצילות, אבל מן אימא ולמעלה, אין להם אחיזה. וכיון שאלו השני מוחין הם נתונים תוך הכלים של אימא, אין החיצונים שולטים שם, ולכן נקרא חיים. כי אין החיצונים הנקרא מות, שולטים בהם כלל. והם אורות טוב, ולא רע. חיים, ולא מות. ולכן לא נצטווה אדה"ר על עץ חיים, אבל על עץ הדעת, שהוא בחי' המוח השלישי של הדעת, אשר על שמו נקרא ז"א עץ הדעת כנזכר. הנה יש בו שנויים מתרין מוחין אחרים, בהיותו מתפשט מן החזה ולמטה, והוא, כי ראשיתו של הדעת הזה הוא טוב ולא רע, לפי שהוא נתון למעלה, באמצע ב' המוחין דז"א בראשו, וכבר ביארנו שכל בחי' ג"ר אין אחיזה בהם אל החיצונים. ועוד טעם שני, כי שם יש לו שתי כלים, שהם, כלי היסוד דאימא, וכלי הראש עצמו דז"א, ואינם יכולים להתאחז בדבר המכוסה תוך ב' כלים. ועוד טעם ג', כי החיצונים אינם שולטים במקום שיש כלי דאימא כנז"ל. האמנם, סופו של הדעת הזה, והוא כשמתפשט מן החזה ולמטה אז הוא טו"ר כי החיצונים נאחזים שם, כי נתבטלו ג' הטעמים הנזכרים כי אעפ"י שהדעת גם הוא נקרא מוח, הוא במקום המוחין למעלה. אבל כשמתפשט במקום הת"ת הנקרא גוף, אינו בחי' מוח, והחיצונים נאחזים. גם היסוד דאימא, נשלם ונגמר עד החזה בלבד, וכיון שאין כלי דאימא מלביש הדעת, נאחזים בו הקליפות. ובפרט שאין להם שם רק כלי אחד בלבד, שהוא כלי גופא דז"א, ולכן החיצונים יכולים לשלוט בהם, ולהתאחז באורות הדעת המתגלים מן החזה ולמטה:


ויען היות הדעת הזה נחלק לב' בחי', שהוא עד החזה, ולמטה מן החזה. לכן לא קאמר ומעץ הדעת סתם, רק ומעץ הדעת טוב ורע, ר"ל, מבחי' סופו, מן החזה ולמטה, אשר שם הוא טוב ורע, משם לא תאכל. כי מה שיונקת סטרא דקדושה מהם נקרא טוב, ומה שיוצא הארתו לחוץ מגופא דזעיר דרך הדפנות של הכלי, ויונקים ממנו החיצונים, נקרא רע:


והרי נמצא, כי עץ הדעת הוא בחי' אורות הדעת במקום התגלותם, שהוא בקו אמצעי מן החזה ולמטה, בכל מקום שהוא, בד' עולמות אבי"ע, בז"א שבהם. ולהיות כי הדעת מלובש ביסוד דאימא, לכן אמרו בס"ה ובתקונין, כי עץ הדעת הוא באימא. ולהיות כי התחלת ראש רחל נוקביה דזעיר, מתחיל מאחורי זעיר, מכנגד החזה ולמטה, לכן גם היא נקראת עץ הדעת בספר התיקונין, כי היא לוקחת מן אותם האורות המגולים, ונבנית מהם כנודע. והרי נתיישבו, כל המאמרים הסותרים זה את זה. ובפרשת ויצא, בפסוק ותגנוב רחל את התרפים, נתבאר היטב ענין חטאו של אדם, וענין עץ הדעת וע"ש:


עוד צריך שתדע, כי ענין אחיזת החצונים באורות המגולים האלו, שהם מבחי' הדעת דמצד אימא, אינו אלא בזמן שלא נכנסו המוחין המלובשים בנה"י דאבא תוך זעיר. אבל כשנכנסים גם הם, אז אין אחיזה כלל אל החצונים, באורות עץ הדעת דמצד אימא, אפילו שהם מגולים כנזכר. לפי שאבא הוא עליון מאימא, ואין שום אחיזה כלל לחצונים, במקום שיש שם בחי' כלים והארות דאבא, כלל ועיקר, והוא דוחה את החצונים לגמרי, כנזכר אצלינו בפרשת תזריע, בענין הצרעת, בסוד (ויקרא י"ג ב') והובא אל אהרן הכהן. וע"ש ותבין, ענין אחיזת החיצונים בעה"ד מה ענינו, ואיך אחיזתם נקרא צרעת, שהם שאת או ספחת או בהרת. ולהיות, כי עתה עדיין לא נכנסו בז"א רק מוחין דאימא בלבד, לכן נצטווה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו:


ונודע, כי תכלית בריאת אדה"ר היתה, לתקן על ידו וע"י מעשיו את העולמות העליונים. וכמש"ה, (בראשית ב' ט"ז) לעבדה ולשמרה. וכתיב (שם ב' ה') ואדם אין לעבוד את האדמה. והנה בהיותו מתקן ע"י מעשיו את ז"א ונוקבא, רצה לתקן את כתר ז"א. אשר אז היה קטן מאד, כי אין בו רק שליש התחתון דת"ת דאימא. והכתר של נוקביה היה גדול כפי ערכה, יותר מכתר ז"א כפי ערכו. כי כתר שלה, הוא שעור ב' שלישים תחתונים של ת"ת דזעיר, מן החזה ולמטה עד סוף ת"ת שבו. ורצה להגדיל את כתר דזעיר, שיהיה גם הוא כפי הצריך לו, שהוא שעור ב' שלישים מן החזה דאימא ולמטה, עד סוף ת"ת שבה. וכבר נתבאר שאינו נגדל כשיעור הזה, אלא אחר שיכנסו מוחין דאבא גם הם. ונמצא, כי חטא באכילת עץ הדעת, מקום אחיזה של החצונים, קודם שיכנסו מוחין דאבא, המבטל אחיזתם כנזכר. ולא עוד, אלא שג"כ חטא שרצה להגדיל כתר דז"א בלתי זמן קודם שיכנסו מוחין דאבא. וע"י כל זה, פגם כמה פגימות עליונות גדולות, כמו שנבאר, וכולם תלויים בענין היותו מגדיל כתר דזעיר, שלא בזמנו. והנה גם בענין זה יש מאמרים רבים בס"ה ובתקונין, סותרין זה את זה, בענין חטאו של אדה"ר, אם חטא בעה"ד, ואם חטא בנוק' דז"א, ואם חטא בז"א, ואם חטא בכתר, וכאלה רבות, וכלם יתבארו, עם מה שנבאר עתה בס"ד: